ויש נשים שלא?
יש לי ילדונת בגן והיו לי ילדים גם בשנים קודמות.
בשנים הקודמות אני חושבת שהתקשורת עם הגננות הייתה תקינה, אבל היו לי כמה צפופים ורצתי ממעון לגן לבית הספר ולא ממש ייחסתי חשיבות ליחסים שלי (לא של הילדים) מול הגננת.
כלומר, היחסים היו תקינים, ברוך ה' ללא חיכוכים, אני גם אישה שמדפדפת הרבה דברים, והשנים עברו.
השנה יש לי רק ילדה אחת בגן וגדולים יותר עצמאים, כך שיש לי יותר זמן להתעכב בבוקר (בסוף היום אני אוספת מהצהרון ששם בכלל אין לי תקשורת לצערי).
אני שמה לב בבוקר שיש נשים שמדברות עם הגננת, על הילדים אבל גם לא.
על החיים.
כל מיני סיפורים.
בישולים.
ואילו איתי התקשורת היא מינימלית.
מין דיווח כזה שמסמנים עליו וי וזהו.
אני אדגיש, הן אוהבות את הילדה מאוד.
וגם היא אותן.
היא הולכת לגן בשמחה בסה"כ,
אם כי היא עדיין קטנה ולא כזו בשלה לחוש באפליות.
למרות זאת, קצת מפריע לי שאין לי יותר יחסים עם הגננת.
גם בשנים הקודמות לא היו לי ופחות הפריע לי (אולי זה לא מאוד תקין, אבל מה שהיה היה), אבל השנה כן הייתי רוצה שתהיה לי תקשורת נעימה וחמה יותר עם הגננות קצת מעבר.
אני משוכנעת שכשלהורה יש תקשורת יותר חמימה ובלתי אמצעית עם ההורה גם היחסים עם הילד הם חמים יותר.
אני רואה את בעצמי.
(לדוגמה: מעולם לא קיבלתי מצוות הגן תמונות אישיות של הילדה, רק בקבוצה עם כל הילדים, ופעם אחת בטעות הגננת שלחה לי כמה תמונות של ילדה אחרת משחקת. היא מחקה אותן, אבל הספקתי לראות תמונות תקריב של ילדה אחת מחייכת בכמה פוזיציות למצלמה של הגננת).
מה דעתכן?
איך אפשר לייצר תקשורת חמה וקרובה יותר?
הצוות חם מאוד ונעים. לא בטוח שהבעיה אצלן, כמובן.
איך אתן מרגישות את זה?
לדעתכן היחס לילדים מושפע מהיחס של ההורים?
אני רוצה להוסיף שאני אמא מפרגנת בסך הכל.
מדברת בכבוד לצוות.
לא מתלוננת.
ומפנקת מפעם לפעם.
תודה למי שקראה עד עכשיו, סליחה שיצא ארוך.
אשמח לתגובות
