זה מקסים בעיניי

אלא רק לשתות מים במקרה הפחות טוב.

וממליץ גם על הספר של ליקוטים של תורות ברסלב על פורים

סתם, קראתי את הספר הזה הרבה פעמים ונהניתי ממנו בכל פעם מחדש. מחפשת ספר שהוא יותר בגדר ספר לימוד...

תודה!

וספר יונה, אז אשמח לשמוע את שם הרב שכתב.

באמת סדרה טובה.

אם יש עוד כאלה אז גם אשמח לשמוע עליהן.

שנה שעברה. מן הסתם אלו אותם עקרונות, אבל בדרך כלל בכל מהדורה חדשה יש יותר דיוקים..
 

יש גם שני שיעורים שהרב גיא אלאלוף העביר שנה שעברה

זה אמנם רק חוברת כזה

אבל אני מאוד אהבתי

כל שנה משתדלת תקרא לפני פורים

....עוד לא הגעתי לדברים הכבדים אבל קיבלתי השראה מהלכות דיעות

ובתפילת שמונה עשרה בקשתי ממנו שאם נזכה כולנו ביחד לקיים רק את הלכות דיעות בספר המדע להרמבם

הוא יקרב את הגאולה . נראה לי שהוא הסכים כי איך שסיימתי "גאל ישראל" עשיתי הפצי

שבתיקון קוראים סימנים, נוטה להטעמה של זקף קטן, ומנמק אותה.

לא השתכנעתי מהראיות שלו, אבל יש בזה הגיון, שהפסקה גדולה לא אומר שבאמת יש נתק במשפט. גם הפסוק "וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת", אחרי המילה "אביו" יש הפסקה גדולה יותר מאשר אחרי המילה "ואמוה.

כי אחרת משמע שהורגים את אמא שלו. למיטב ידיעתי מי שעשה הפסקה אחרי ה'אביו' ולא עשה הפסקה אחרי 'ואימו' צריך לחזור כי זה משנה את המשמעו

כמדומני, לפי הכללים שב"תורה קדומה", תביר הוא הפסקה גדולה יותר מאתנחתא. זה כמובן, יותר מלמד על הטעמים מאשר על המבנה של הפסוק. כלומר, תיאורטית, כשהקורא עושה הפסקה ארוכה - מבינים שזה חלוקה קטנה יותר...

לגבי מה צריך לעשות בפועל, בפרט בציבור שהם לא כאלה גאונים, אז ראיתי בדבר חברון לגבי המילה "רצפת" במגילת אסתר, שאמורה להיות פ רפויה (וי"א צ בשווא נע), כי רצפה עם פ דגושה זה בכלל מילה עם משמעות אחרת בתנ"ך (גחלת, או שם של אישה). הקיצור, הרב ליאור טוען שבגלל שהציבור היום שומע רצפה עם פ דגושה ומבין שהכוונה למה שאנחנו קוראים רצפה (בטעות, בחלק מההטיות היא עם פ דגושה). אז אין בעיה. כלומר, יותר חשוב מה הציבור מבין מאשר מה המשמעות הנכונה של המילה במקור. - לפי הגישה הזו, ברור שאתה צודק שצריך להפחית את הרווח בין "אביו" ל"ואמו".

אולי הפתח משתנה לקמץ בסוף פסוק/משפט? כמו שסגול משתנה לקמץ

הנה למשל בבראשית א: יְהִ֥י רָקִ֖יעַ בְּת֣וֹךְ הַמָּ֑יִם וִיהִ֣י מַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין מַ֖יִם לָמָֽיִם

... נכון לא רק למים. גם למילה את בסגול וצרה:

וְאֶת־כֶּ֣שֶׂד וְאֶת־חֲז֔וֹ וְאֶת־פִּלְדָּ֖שׁ וְאֶת־יִדְלָ֑ף וְאֵ֖ת בְּתוּאֵֽל

אבל למה? הרי דיקדוקית זה אותה מילה . אין כאן עניין של הברה פתוחה או סגורה.

חייבת להיות כאן סיבה נסתרת

ייתכן ותופעה דומה מתרחשת כאן

בהרבה מילים משתנה הניקוד של ההברה המוטעמת מפתח/סגול לקמץ כאשר הן מוטעמות במפסיק חזק (אתנחתא, סוף פסוק, לפעמים גם בטעם סגול, ולעיתים נדירות יותר - גם בזקף קטון ואפילו בטיפחא).

כגון: מים, שמים, עבד, מרדכי, פלג, סף, טף.

באופן רחב יותר - בלשון הקודש יש למילים "צורת הפסק" ו"צורת המשך", והרבה מילים משתנה הניקוד שלהן כאשר הן נמצאות בסוף משפט (לדוגמא עַמְּךָ לעומת עַמֶּךָ).

בדוגמא של @נקדימון - זה קשור להברה פתוחה.

אבל הקמץ בסוף משפט - יכול להיות גם בהברה פתוחה (כמו טף וסף) וגם בהברה סגורה (כמו מילת השאלה "מה" בפסוק "ונחנו מה" שהיא בקמץ בגלל סוף המשפט).

אפרים, מצרים, כנען, פסח (חוץ מבבמדבר ט,א)...

מאוד נפוץ, לא יודע מה הכלל בזה. רק חייב לציין יוצא מן הכלל: המילה נדר לא משתנה.

זה מסתיים בהברה של י, כמו שהם עושים אוי, הם עושים איי בסגול.

ככלל אשכנזים כידוע לא מאוד מדקדקים 😉 אז יש מצב שהם לא שמים לב שזה צרי ולא סגול (זו אגב טעות נפוצה במילה "את", שהכלל הוא שאם יש טעם היא בצרי ואם אין טעם היא בסגול)

דיון בפורום על "צניעות במרחב הציבורי בארץ הקודש"

(אני אישית חושב שדיונים על צניעות בפורום מעורב זה לא צנוע, אבל אני לא אנעל שרשור בגלל זה)

כל צד תורם ומביא את הדברים בעיניים שלו, במיוחד שיש הבדלים משמעותיים בין הראש הגברי והנשי. מה התועלת לדון עם עצמך על צניעות הצד השני? 

לק"י

נשואות בלבד/ גברים נשואים ועוד.

חלקם פעילים יותר וחלקם פחות.

ולכל אחד יש את הקריטריונים שלו להכנסה אליו.

כי הצדיק יודע מה קורה בסביבת קברו, ואם מתפללים שם - הוא רואה בצער המתפלל ומתפלל גם הוא לה'.

תענית כג,ב: 

רבי מני בריה הוו קא מצערי ליה דבי נשיאה, אישתטח על קברא דאבוה אמר ליה אבא אבא הני מצערו לי. יומא חד הוו קא חלפי התם, אינקוט כרעא דסוסוותייהו עד דקבילו עלייהו דלא קא מצערו ליה.

תוכנית רדיו - שאלות ותשובות - ערב שבת פרשת שמיני • אתר הרב מרדכי אליהו 

דקה 43:48

מצד שני 1. לא בטוח שדנים אי אפשר מאפשר. 2. לא בטוח שאין בזה שום מעלה