אלא ברכות שבח שתיקנו אותן לומר עם קריאת שמע. לכן אפשר

שו"ת הרשב"א חלק א סימן מז

וראה שם את הראיות היפות שלו

ובית יוסף אורח חיים סימן מו

ואלה שני דברים שונים מאוד, כרחוק מזרח ממערב, וכהיבדלות שמיים מארץ.

...."ונפשי כעפר לכל תהיה". שלוש פעמים ביום אנו אומרים זאת.

האם באמת כולנו מתכוונים לזה?

במקום לנסות לחנך אחרים כל הזמן.

אין "האם אנחנו". תשאל "האם אני".

כשתתחיל לדבר ככה, נדע אם יש בך ענווה.

...משתמע מדבריך כעת ובעבר ששלש פעמים ביום אתה

בן אלא שאומר ."ונפשי כעפר לכל תהיה". מהפה לחוץ

מתחילה היה לנו חסד וגבורה ונתקבענו על תפארת כלומר דרך האמצע.

הרי כתוב "ואתה שלמה־בני דע את־אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה כי כל־לבבות דורש ה' וכל־יצר מחשבות מבין אם־תדרשנו ימצא לך ואם־תעזבנו יזניחך לעד:"

צריך לדעת מחד ולעבוד בלבב שלם מאידך.

הרמבם כתב על דרך האמצע וגם הרב קוק דגל בדרך הזאת.

גישה קיצונית רק הביאה אסונות לעם ישראל.

לאי חשיבה עצמית.

להפך, גדולי הדור היו מאוד ענווים ומאוד חשבו בשכלם. לכן זה לא דרך אמצע.

אתה צודק שצריך את דאך האמצע בין ביקורתיות שכלית לתמימות שכלית, וכן דרך האמצע בין חידושים משכלי לבין התבטלות לתורה ולחכמיה ולכלל ישראל 

... היהדות כל כולה חשיבה עצמית. הגמרא, הפילפולים, הסברות ואפילו המחלוקות (לשם שמיים כמובן).

אבל לעשות את זה בכבוד ולא להגרר לקיצוניות.

האגרת ששלח הרב קוק לרב קפאח בעניין הזוהר היא דוגמא מאלפת של חילוקי דיעות

על בסיס של כבוד הדדי.

החול, כלומר ישראל לא כהן. (למרות שסה קשה כי תלמיד חכן ונביא ייתכן שעוסקים רוב הזמן בתחום הקודש. וכן כתוב על אלישע שהוא איש אלוקים קדוש ).

או שחיחוני הכוונה אדם שקדושתו הפרטית מגיעה רק מקדושת הכלל, בעוד כהן הוא קדוש בקגושה פרטית עצמית מלידה (ראה "*ממלכת* כהנים *וגוי* קדוש" , "כי *עם* קדוש אתה לה' ", ובמקביל על הכהנים "ואת אהרון ואת בניו אקדש", "קדוש יהיה לך כי אני ה' מקדשו". בניגוד לטעות קורח שבמקום לסבור שכל יהודי קדוש בקדושת הכלל שמשם מגיעה קדושתו הפרטית, סבר שלכל יהודי, ולא רק לכהן, יש קדושת פרט שלא מגיעה מקדושת הכלל. במקום "כי *עם* קדוש אתה(כלל העם בלשון יחיד)" סבר קורח "כי כל *העדה* כולם *קדושים*(אוסף הפרטים בלשון רבים)".

ותלמיד חכם או נביא קדושתו הפרטית נקנית ולא מולדת "כתר כהונה ניתן לזרעו של אהרון, כתר תורה מונח בקרן זווית כל הרוצה ליטול יבוא וייטול". ועם הארץ קדושתו הפרטית הנשמתית מגיעה רק מקדושת הכלל ולא מפרטיותו, מלידה או ממעשיו. לכן הוא נקרא "עם הארץ" כלומר עם שקדושתו מגיעה רק מהארץ(כינוי לכנסת ישראל שמתגלמת בארץ ישראל).

בקדושת האדם, הכהן גם מקביל לבית המקדש בקדושת המקום, הלוי מקביל להר הבית, בעוד שדאר ישראל מקבילים לירושלים וארץ ישראל.

המונח קדושה בתורה זה נבדלות לאלוקים ולאו דווקא אלוקיות, 3 האבות ובית דוד הכי אלוקיים אבל לא נבדלים, לכן האבות מרכבה לשכינה ומלך בית דוד מכונה בנו של ה' באופן פרטי (בניגוד לשאר ישראל שהם מכונים בנים רק בכלל ישראל ומשם מתפשט לכל יחיד), אבל לא מוזכר אצלם קדושה בתורה עצמה.

אולי לא כהן נקרא זר, כי זר לשמים ולמלאכים, כי הרי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, בניגוד לכהנים שהם אנשי המקדש והמקדש הוא שמים שנוגעים בארץ. וייתכן שלא סתם יש חילוק בן זר לבין בן נכר. "זר" ייתכן גם שלא במשמעות המודרנית, אלא מלשון מובדל מהמקדש, מהשורש נ.ז.ר כמו נזיר , נזיר אחיו, נזורו אחור, יינזרו מקדשי בני ישראל, מיין ושכר יזיר, נזר שמבדיל את המלך מכולם וכו'.

ייתכן גם שהמושג חילוני אצל חזל זה סתם מונח הלכתי טכני, שלא מייצג שום דבר מעבר למובן הטכני של העניין. וזה מגיע מכמו שיש קדשים ויש חולין.

שחילוני זה כל אחד מישראל (כולל לוי) שהוא לא כהן.

זה כולל שומרי מצוות, יראי שמיים שרוב עיסוקם הוא חול.

יתרה מזאת אי אפשר להגדיר יהודי ששם משפחתו כהן ולצערינו  אינו שומר מצוות

כאדם חילוני.

את גדול הדור שהוא לא כהן.

השאלה אם יש משמעות במונח מעבר למשמעות הטכנית, (כמו קדשים וחולין, למרות ששם זה לא בדיוק).

המונח חילוני המודרני שונה לגמרי ומדבר על משהו אחר. אולי המונח מוצדק כי הוא מתאר ציבור שעיקר הדגש התרבותי שלו הוא על תחום החול (או הקודש שבחול), וזה לאו דווקא מונח שלילי (כמובן בתנאי ששומרים מצוות).

... חילוני לא יקרב אל המזבח ולכן כהן הוא היחידי שלא כלול במושג.

שימוש מודרני מעוות את המשמעות האמיתית.

גם לעיתים "ארץ ישראל" בהלכה זה לא ארץ ישראל, אלא התחום החייב בכל המצוות התלויות בארץ (תחום עולי בבל).

או שקדושה במשנה זה לעיתים איסור כניסת טמאים ותו לא. או שחבר זה מי שמקפיד על טהרה

כל השאר נחשבים זרים לעניין הזה

...מקורם בארמית כגון המילים  דחליל= בדחילו, גלידה="הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" [הֲוֵיתִי בִּימָמָא אַכְלַנִי שַׁרְבָּא וּגְלִידָא נְחַת עֲלַי בְּלֵילְיָא וְנַדַת שִׁינְתִי מֵעֵינָי], כלומר קרח בארמית הוא גלידא.

....היחס בין עברית לארמית כמו היחס בין עברית לאנגלית.

התעלמת מהגמרא ,ספר דניאל ,הזהר, תרגום אונקולוס ועוד

כתבי קודש במסורת היהודית רק כדי להוריד את רמת קדושת

השפה הארמית לרמת "קדושת" השפה האנגלית.

התרגום המדוייק של המילה זר לארמית הוא חילוני

מכוון שהפסוק קישר זר למזבח אז כאן המשמעות של זר וגם חילוני היא כל אחד מישראל פרט לכוהנים.

לעומת זאת בהושע פרק ח "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" התרגום יונתן  "כְּתַבִית לְהוֹן סַגיוּת אוֹרָיתִי וְאִנוּן כְּעַמְמַיָא אִתחֲשִׁיבוּ"

המילה זר פרושה עממיא כלומר הגויים.

אמנם הארמית של אונקולום ושל יונתן קצת שונים אבל באופן עקרוני למילה זר בכתובים יש שתי משמעויות

כאשר המשמעות של המילה חילוני היא משמעות יחודית שבעברית המודרנית משמעות זאת השתבשה.

המילה "חילוני" היא תרגום למילה זר, בהקשר מסויים. תרגום לשפה הארמית, מכיוון שהיא לא עברית. הנסיון שלך להפוך את הארמית לשפה מקודשת ולהפוך אותה לחלק מהעברית מגוחך. ארמית היא השפה שדיברו בבבל. מכיוון שכך, גולי בבל השתמשו באותה שפה בכתיבת חיבוריהם. 

....מכוון שחילוני זאת מילה ארמית שהוכנסה לשפה העברית רצוי להשתמש בה במובן המקורי שלה ולא

לשנות את המשמעות.

"לשפה הארמית יש ערך מיוחד ביהדות מעל שאר השפות, ישנה מצווה מיוחדת לקרוא בערב שבת את הפרשה פעמיים ופעם אחת את התרגום שלה לארמית.

הגמרא מתייחסת לגבי המתפלל ארמית שהמלאכים אינם מבינים שפה זו(אפילו שכתוב שהם יודעים מחשבות אדם, הכוונה שאינם מתייחסים אליה כשפה ומימלא לא מתיחסים לתפילה ואין כאן המקום להאריך)" מאתר הדברות.

דין "זר" מדבר במי שאינו כהן. זהו.

ולשאלתך, חילוני הוא מי שאינו דתי.

...התרגום המדוייק של המילה זר לארמית הוא חילוני

מכוון שהפסוק קישר זר למזבח אז כאן המשמעות של זר וגם חילוני היא כל אחד מישראל פרט לכוהנים.

לעומת זאת בהושע פרק ח "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" התרגום יונתן  "כְּתַבִית לְהוֹן סַגיוּת אוֹרָיתִי וְאִנוּן כְּעַמְמַיָא אִתחֲשִׁיבוּ"

המילה זר פרושה עממיא כלומר הגויים.

אמנם הארמית של אונקולום ושל יונתן קצת שונים אבל באופן עקרוני למילה זר בכתובים יש שתי משמעויות

כאשר המשמעות של המילה חילוני היא משמעות יחודית שבעברית המודרנית משמעות זאת השתבשה.

וגם כשיחזרו בתשובה יקראו חילונים כי אולי תפקידם זה להתמקד בתחום החול

...רק ליהודים לא שומרי מצוות בזמן שהמשמעות האמיתית

כוללת יהודים ששומרי מצוות ואפילו חרדים שאינם כוהנים.

אני מכנה בשם חילוני בבדיחות דעת אפילו את הרב שלי.

בהרבה מקומות הכוונה לכל מי שאינו כהן (בקרבנות, שמן המשחה, תרומה וכו). אבל בפסוק 'ובחנות המשכן יקימו אותו הלוויים והזר הקרב יומת' הכוונה רק למי שאינו לוי. ת"י מתרגם לחילוני גם את 'לעם נכרי', 'לא תהיה החוצה לאיש זר', 'ויתנכר אליהם' ועוד
 

במדרש ויקרא רבה זה מופיע במשמעות הראשונה: 'משל לכהן שהיה מהלך בדרך נזדמן לו חלוני אחד אמר לו אלך עמך אמר לו בני כהן אני ובדרך טהור אני מהלך ואין דרכי להלוך בין הקברות אם אתה הולך עמי מוטב ואם לאו סוף שאני מניחך והולך לי'
 

בעברית החדשה המילה שימשה בהתחלה כמו Secular האנגלי - כלומר מי שלא משמש בתפקיד דתי ('איש חילוני פשוט, לא רב ולא כהן'). מאוחר יותר זה הפך להיות כינוי למי שמחליט לא לשמור תורה ומצוות

חילוני וחילוניוּת

....בהסתמך רק על הכתובים ולא על המשמעות המודרנית:

"התרגום המדוייק של המילה זר לארמית הוא חילוני

מכוון שהפסוק קישר זר למזבח אז כאן המשמעות של זר וגם חילוני היא כל אחד מישראל פרט לכוהנים.

לעומת זאת בהושע פרק ח "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו" התרגום יונתן  "כְּתַבִית לְהוֹן סַגיוּת אוֹרָיתִי וְאִנוּן כְּעַמְמַיָא אִתחֲשִׁיבוּ"

המילה זר פרושה עממיא כלומר הגויים.

אמנם הארמית של אונקולום ושל יונתן קצת שונים אבל באופן עקרוני למילה זר בכתובים יש שתי משמעויות

כאשר המשמעות של המילה חילוני היא משמעות יחודית שבעברית המודרנית משמעות זאת השתבשה."

"אני מכנה בשם חילוני בבדיחות דעת אפילו את הרב שלי."

סנהדרין כו:

(לפי הלישנא השניה ברשי, ובהמשך הגמרא מסייגת את זה)

רציתי להשוות עם זה

ויאמר משה וגו' זה הדבר אשר צוה ה' לאמר קחו מאתכם וגו', מלת לאמר לכאורה מיותר כאן, ונראה שירמז על מה שמבואר (בזוה"ק בלק קפ"ו בענין כוס של ברכת המזון שצריך המברך שיאמר הב ונברך וכו' בגין דשמא קדישא לא מתברך בברכה דא אלא בהזמנה וכו' עד דהא כסא דא לקדושא בריך הוא הוי וכו' ובגין כן בעי הזמנה דפומא וכו'. ואפשר לזה ירמז הכתוב (דברים כ"ג, כ"ד) מוצא שפתיך תשמור ועשית. פירוש שקודם תשמור שתוציא בשפתיך לזמן הדבר בפה מלא כדי שיחול הקדושה על הדבר ההוא ואז ועשית שתזכה לעשייה ממש, כי לא יחול כל כך כח המקטרג על הדבר ההוא מאחר שכבר הוכן והוזמן לקדושה. והוא אומרו כאן, זה הדבר אשר צוה וגו' לאמר קחו וגו', כלומר תחילה לאמר בפה ואחר כך קחו כדבר האמור. (באר מים חיים בפרשתן)

פשוט שההבדל הוא באמת החילוק של הגמרא בהמשך

ישר כח!