מצער שהיהדות הפכה לדבר כל כך רדוד ומגוחך.

דברים בלי טעם ובלי ריח, בלי הסבר והיגיון.

הפכנו ל'עם סגולה' במובן הכי לא חיובי.

במקום "כי היא חכמתכם ובינתכם",

רודפים אחרי סגולות ומיסטיקות.

וזה בלי לדבר על כך שהדברים

לכל הפחות קרובים לאיסורים 

אם לא איסורי התורה ממש

ככתוב 'לא יהיה לך מעונן'

שמשמעו כפירוש חז''ל

מלשון המילה 'עונה'

''יום פלוני - טוב,

יום פלוני - רע".

ירידת הדורות.

חבל חבל

חבל.

ולא חסרים הסברים ויישובים לקושיותיך וכו'..

לא בא לי לשתף כאן תגובה שלו. תראה בתגובת ,המעיר החדש"

(אמנם הוא לא הביא ציון מקור, סו..)

המקור 'ברמב''ן' הוא בספר 'שושן סודות'.

שהוא חיבור של 'תלמידי הרמב''ן'.

אז יש לנו מקור מתלמידי הרמב''ן, יפה. אממה?

מאיפה לנו שהוא מתלמידי הרמב''ן?

כי בשער שלו מופיע "נמצא כתוב בשו"ע האר"י זללה"ה וז"ל:
"כתוב בספר שושן סודות והוא מתלמידי הרמב"ן זללה"ה""

אז יש לנו מקור בשם האר''י שזה מתלמידי הרמב''ן, יפה. אממה?

מאיפה לנו שהשו''ע הזה הוא חיבור של האר''י?

ובכן, הוא לא. אבל בשער שלו מופיע "שולחן ערוך של ר' יצחק לוריא אשר הוציאו תלמידי האר''י ז''ל מכתבי קודש שלו".

אז יש לנו מקור שהוא מתלמידי האר''י, יפה. אממה?

הספר הזה הוא לא מתלמידי האר''י, אלא סיכום של ספר 'נגיד ומצווה' (שסיכם מי? לא ידוע) של ר' יעקב צמח שחי הרבה אחרי האר''י.

אבל בוא נאמין לכל מה שהודפס איפשהו והנה לך 'ציטוט מהרמב''ן'.

וזו ידידי - אנקדוטה חדה ומדויקת לאיך כל העסק הזה עובד.

איך עושים אימוג'י משותק?

הספר 'ברית מנוחה', שהוא המקור הנוסף לסגולה הזו, הוא ספר שנכתב על שם הויה.

ולפי ההקדמה "ואלה שמות ראשי הדורות שבשם הזה היו משתמשין" והולך ומונה מאדם ושת דרך שלושת האבות עד רשב''י. ובהמשך מפרט ששם זה הוא עיקר התורה ולכן הזכיר כל מי שקיבלו מאדם הראשון "והוא שורש תורתינו עיקר אמונתינו... וע"כ דברתי (נ"א זכרתי החכמים אשר שמשו בו)".

רק דבר אחד שכח המחבר, מקרא מפורש:

"וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם".

"ויאמר אדנות הויה במה אדע כי אירשנה" "ויקרא אברם שם במקום ההוא הויה יראה" ורבים כמוהו?

עיין בפרשנים שם, אין אפילו אחד שמפרש כמוך.

ורש"י מפורש: "לא הודעתי להם אין כתיב כאן..." ע"ש.

ועיין שם ברמב"ן להרחבת הדברים, שמביא דעת המקובלים, אם תרצה.

התורה לא מצטטת במדויק (אפשר לראות את זה בציטוטים שמופיעים בתורה פעמיים, פעם בשמות ופעם בדברים), לאחר שנודע לנו שם יהוה אז כך הוא מכונה בתורה.

הרשב''ם פירש כמוני. רש''י כמנהגו פירש מדרש אגדה (מדרש שלא ידוע מקורו, לא מהמדרשים החז''ליים הידועים לנו כנראה), וכן שאר המפרשים על דרך הדרש.

בדומה למה ששמע מרבי ברוך בר אלעזר, ועל הפירוש הזה הוא אומר יתיישב המקרא על פשוטו דבור על אפניו, ומביא מדרש שמפרש אחרת.

מאידך, 

באופן שאתה מפרש לא ברור מה ההקשר שם לכך שלא הכירו את שם ה'.

וגם, אם יש חשיבות להבדל בין השמות, אז למה התורה לא שומרת עליו כשהיא מצטטת. 

ואותה רש''י מפריך עם הקושיות הנ''ל, ועל הפסוק הזה הוא אומר שיתיישב על פי פשוטו, אמנם נראה שלדעתו האבות הכירו את שהם הויה אבל הוא לא מפרש בשום מקום את הפסוק "ושמי ה' לא נודעתי להם" על דרך הפשט אלא רק בדרש ולא ברור איך הוא הבין כך על פי פשט. 

ואז את כל הפרשייה במהלך ע"פ הדרש, אז מקשה על המהלך ע"פ הדרש.

רש"י מחייב את זה ע"ד הפשט שם בפסוק ט:
"ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה... 
ואין המדרש מתיישב אחר המקרא מפני כמה דברים אחת, שלא נאמר, ושמי ה' לא שאלו לי  
ואם תאמר לא הודיעם שכך שמו הרי תחלה כשנגלה לאברהם בין הבתרים נאמר (בראשית טו ז) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. ועוד, היאך הסמיכה נמשכת בדברים שהוא סומך לכאן (פסוק ה) וגם אני שמעתי וגו' (פסוק ו) לכן אמור לבני ישראל. לכך אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו, (היינו כדפירש בהתחלה) והדרשה תדרש..." 

אבן עזרא ורס"ג ממש לא חשודים על דרך הדרש, (וראב"ע לא מקבל במפורש את הפירוש) ושניהם מפרשים אחרת.

גם אם מצאת אחד שמפרש כמוך (ואני לא בטוח מהלשון של רשב"ם שזו כוונתו)  איך אתה הופך את המחבר ההוא ל"שוכח מקראות מפורשים" כי פירש ע"פ דעת רוב רבותינו. ולא מוכן לקבל ש"התורה לא מצטטת במדויק"? ואפילו לשיטתך שזה "דרש" עדיין אינו טועה ולא שכח שום מקרא מפורש.

אבל לא שזה הפשט.

נודעתי להם לא במידת אמת - זו דרשה, אין לזה מקור בפשט.

וכן רש''י מקשה גם מהפשט, אבל זה לא הופך את הדרשה שהביא ליותר פשט.

אבן עזרא לרוב מפרש על פי פשט, אבל אם תראה את הפירוש בפסוק שם תראה שהוא מלא בדרשות וב'סודות'. כנ''ל לגבי רס''ג.

אין לי בעיה עם דרשות, אפילו אין לי בעיה שמישהו יחשוב שזה הפשט או שכך היה. זו לא הנקודה כאן.

הנקודה היא שמדובר בספר שמתיימר לייצג אמת היסטורית לא על פי הבנה (פשט או דרש) בפסוקים אלא על פי 'קבלה' - איש מפי איש עד אדם הראשון או מפי 'מלאך' או רוה''ק וכדו'. וזה שקר (לענ''ד זה מוכח מהפסוק, אבל שוב - לא זו הנקודה כי הוא לא נסמך על פסוקים) וכאן הבעיה הגדולה.

גם אם הפירוש שלו הוא לא פשט, הקושיה שלו היא בהחלט פשט, אי לכך יובן מי שלא יקבל את הפירוש שלך לפשט בשל הקושיה (גם עצם העניין שהתורה לא מדייקת הוא קצת מקומם). 

לקחת את כל הפירוש של הראב"ע שם ולהפוך אותו לדרש, כי יש שם חלק שמדבר סודות, זה לא נכון. כשהוא מתחיל "ועתה אגלה לך..." הכוונה שלפני כן הוא כהרגלו, פשט, ועכשיו הוא מתחיל סוד.

את הפסקה האחרונה לא הבנתי. מה שקר? שזו האמת ההיסטורית? אדרבה, אם הוא לא מתיימר להסביר ע"פ הבנה, אלא ע"פ קבלה, הוא יכול להסתמך על איזה פירוש שבא לו אפילו זה רק דרש, לא? מי אמר שהאמת ההיסטורית נעוצה בפשט?

שקר שהקבלה היא איש מפי איש עד משה רבינו? גם הרמב"ן והאר"י (למרות שאני מניח שהאחרון לא ראיה בעיניך) כתבו שהקבלה היא איש מפי איש עד משה רבינו... וכתוצאה מזה גם לא הבנתי מה הבעיה הגדולה...

כי דשנו ברישא.

ההצגה של הכותב העלום היא שמדובר בידיעה, שאינה מבוססת על הפסוקים כי אם על קבלה. 

ובעיניי מדובר במצג שווא, ברמייה, שכן איני מאמין שאותו אדם עלום קיבל זאת איש מפי איש, ואם כן ההכרח היא שבדה מליבו.

וכן, אף אחד לא טען בידיעה שדבר X מתורת הקבלה הוא איש מפי איש כדרך העברת ההלכה למשל אלא תמיד מדובר על 'הקבלה' בה' הידיעה - כולה בחדה מחתא. 

עכשיו הטענה היא רק שאינך מאמין. את זה איני יכול או רוצה לסתור, אבל ראיה נגדו וודאי אין. לזה רציתי להגיע

1. זו תמיד היתה הטענה, אבל אתה שוגה במסקנה שנגזרת ממנה כאילו יש פה שיוויון בטענות והכל תלוי באמונה (זה קצת כמו לטעון שאם קנית כרטיס יש אפשרות שתזכה בלוטו ויש אפשרות שלא, כך ש50% שתזכה). ואסביר:

הטוען טענה חייב להוכיח. יש כאן ספר עלום הטוען לאמת היסטורית ולמסורת - בעוד שלא רק שאין אף הוכחה או טענה להוכחה כזו, אפילו מחבר הספר עצמו לא ידוע. יש דרכים לבדוק עובדות, זה לא רק 'עניין של אמונה', אלא אם באמונה אתה מתכוון לאמונה כזו של ''פתי יאמין לכל דבר''.

2. זה לגבי הספר הנ''ל, שאיני מכירו כדי לטעון בנוסף. לגבי ספרי קבלה אחרים יש גם 'ראיות לסתור'.

כשרוב מניין ובניין של הפרשנים איתו בעניין הזה. אם ספר עלום היה ממציא משהו חדש שאין לו שחר, היית אולי צודק. לא כך הדבר כשחטאו הוא שהוא טוען שרוב הפרשנים צודקים... ההשוואה היותר נכונה היא כמו שמישהו יבוא ויאמר שיש לו מסורת שתורת היחסות של איינשטיין נכונה, כשממילא רוב הדעות והמחקרים נוטים לשם... (אני לא בקיא גדול בפיזיקה, אז אל תיתפס לדוגמא...)

עדיין לא ברור לי מה אתה רוצה ממנו. לצורך העניין, אם מישהו היה מקבל מסורת מרבו שטוענת את זה, וכותב ספר, מה היית מצפה שיהיה בספר שאין בספר הזה? איך נראית הוכחה לטענת מסורת? גם לא ברורה לי טענתך שמחבר הספר לא ידוע. אם רב אחד החליט בענווה לא לפרסם את שמו זה פוגע באמינות? נו, אם היה מפרסם מה היה קורה? פשוט היית מכניס עוד שם לקטלוג רבנים אמינים שלך... אז מה העניין?

הוא לא מזכיר בכלל את הפסוק, הוא לא נזקק לו בכלל.

הטענות וההסבר שלי על אי השיוויון ביניהם לא היה על פירוש הפסוקים אלא על הטענה על הידיעה ההיסטורית (לא ניחוש ולא פירוש פסוק).

הוא מספר על מסורת שמעבירה את השם (ואת ה'סודות' לגביו אותם הוא מפרט בספר) מאדם הראשון עד רשב''י - אף פרשן/רב/דרשן לא אמר דבר כזה.

אם היה השם שלו היה אפשר לשאול: אוקיי, רב פלוני - ממי קיבלת את העובדה ההיסטורית הזו שהדבר הזה עבר מאדם לשת וכו' וכו' וממי הוא קיבל אותה. וכמובן שהוא לא היה יכול לספק אסמכתא שכזו. אבל כשזה עלום אפשר לומר הכל, גם שהספר הוא בשם 'רזיאל המלאך'.

שלדברים "אין טעם ואין ריח, בלי הסבר והיגיון"?

כל מקובל מתחיל יסביר לך את הרעיון מאחורי העניין...

אני לא חושב שכל מקובל מתחיל יסביר את הרעיון, לא מידיעה בכל אופן - אולי 'ינסה להבין' או במילים אחרות 'יקבל הארה' וימציא משהו שייראה לו נכון.

גם אני יכול, הנה:

תא חזי רזא דתשיעא מן תשעאה בתשע הדא הוא דכתיב "ותהי התשעה ביום ההוא"? את תקרי תשועה אלא תשעה. מאי טעמא? בגין דההוא יומא משתעי בתשעאה הוה לי תשועה"

(אני גם יכול לטעון שזה בשם רזיאל המלאך, כי למה לא)

אם ראיתי איזה מקובל מתחיל או מתקדם שהסביר אתה מוזמן לצטט כאן.

כתוב מפורש "ושמי יהוה לא נודעתי להם".

אז אפשר לחלק בין שם יהוה אחד לאחר, אבל זה ודאי לא פשט.

האם יש סתירה בפשט שהרי שם הויה מופיע קודם?

ייתכן שכן, אני חושב שההסבר שלי הוא פשוט.

אבל החילוקים האחרים הם ממש לא פשט.

שרש"י הביא כראיה לדבריו - "לכן הנני מודיעם בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה' "?

גם בלי הסתירה מחומש בראשית, לא ממש פשטי לומר שכתגובה לטענתו של משה "למה הרעותה", הקב"ה מספר לו איזה שם ידעו האבות ואיזה לא.

גם הדיוק של רש"י מהלשון "נודעתי", לעומת "הודעתי" הוא פשטי.

גם התירוץ שלך לסתירה בעייתי בעיני, מאחר והתורה מבחינה בין השמות השונים [ולא צריך להגיע לשם כך לקבלה, ואפילו לא לפילוסופיה], בעייתי לומר שהיא תרגמה וטשטשה  את השימוש בשמות בכל חומש בראשית.

[אני לא רוצה לדון באמינות של ספר קבלה שאיני מכיר, אלא רק להגיב לגבי הדוחק ב"קושיא" עליו מפשט הכתובים, ובמשמעות הכתובים].

אבל יש הבדל:

בפסוק בשמות המשמעות היא בהנגדה לשם אחר של ה' "אל-שדי", וגם מפורש "ושמי יהוה לא נודעתי להם" - כלומר היחס הוא לשמות ולמילים שמבטאות אותן.

בפסוק בירמיה ההנגדה היא לאלוהים אחרים - כלומר שידעו שידעו שהאלוהים הוא ה' ולא בעל/כמוש או כל אל אחר.

הדיוק של 'נודעתי' לעומת 'הודעתי', לענ''ד הוא לא פשט. ההבדל בין נ' ל-ה' הוא במושא - אם ה' נודע או הודיע את שמו, ולומר 'נודעתי' זה כמו לומר ''אני אל שדי'' (שבמילים אלו נגלה ליעקב) בעוד 'הודעתי' זה לומר "דע לך ששמי הוא אל שדי".

הבעייתיות בתירוץ לסתירה הוא מוכרח, שכן אפשר לראות שהתורה מחליפה בין השמות (כמובן שיש הסברי עומק שלא כדרך הפשט, אבל אותם אפשר להסביר גם כאן בלי לשנות את הפשט). כמו גם הבדלים בציטוטי אותם המשפטים עצמם שמופיעים פעמיים - מה שמוכיח שהתורה לא התכוונה לצטט במדויק.

ראית מה זה? 

איך אומרים: אין אתאיסטים בשוחות.

והנה תיקון:

רק באנגלית

באנגלית זה יותר טוב😌

משמע מדובר על סוג התגלות, ולא על ידיעה של שם.
ההתגלות יכולה להתפרש כהתגלות במעשים, ובין אם כהתגלות של חזון.

המילה 'נודעתי', מאפשרת בקלות לפרש כך גם את ההמשך, "ושמי הויה..'.

[להשוואה - ה' במראה אליו אתודע, ידעו ה' פנים אל פנים]

ההקשר הביא את רש"י לפרש כהתגלות במעשים.

הרבה יותר מסתבר עניינית, לפרש את ההמשך ע"פ ההתחלה, ולא לדחוק במשמעות של תחילת הפסוק ולומר שהוא מדבר על ידיעת שם, ולהישאר עם פסוק נטול הקשר.

שכתבת שזה קרוב לאיסור, בגלל שבכל זאת אין כאן כיוון מעשה אלא תפילה שלא ברור לי אם זה בכלל האיסור או רק אותו עניין אבל 'אין בו מעשה' (כי באיסור זה, בניגוד לאחרים, חייבים גם בלי מעשה).

וכבר מצינו בחז''ל כיוון תפילה לפי זמנים (ואפילו מעשים כמו העמדת תרנגול ואכמ''ל).

אז יש קצת הבדל בין כיוון למשמרות, כי זה לא לכוון לשעת רצון אלא לכוון לשעה שבה מברכים את ה' גם המלאכים, שזה עניין שונה. אבל בעיקרון כן.

המושג "עת רצון" הוא בוודאי לא מושג מומצא, גם אם נאמר שהתשעית שבתשעית כן..

הוא יכול תמיד, השאלה מתי יש רצון מלפניו.

|אוף, היתה לי התכתבות ארוכה בעניין עם מישהו, ואני לא מצליח להיזכר עם מי ואיפה. סוף פריקה|

פשוט בפירוש המשנה (שם הוא מדבר על קמעות) ובגזירת הכוכבים (שם הוא עונה לשאלה על איצטגנינות) הדגש הוא שונה - הוא לא מתמקד בפן של העבודה הזרה (איתה הוא לא נאלץ להתמודד כי כבר לא היתה קיימת בדורו) אלא רק מסביר את הקשר שלה לעניין.

אבל אם תראה במשנה תורה - העניין של כל "ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות" מופיע רק בסוף כל ההלכות. הסיבה שהתורה אסרה היא משום עבודה זרה, בנוסף יש בזה גם סכלות ושקר שזה גרוע אבל לא כמו עבודה זרה.

לא אמרתי שעינון זו עבודה זרה, כמו שכישוף זו לא עבודה זרה.

אמרתי שזה קשור לעבודה זרה, כי הרציונל (או הפסאודו-רציונל) שמאחורי העניין הוא החשבת הכוכבים והעתים ככוח פועל בעולם.

אני חושב שהשאלה הקובעת בזה היא מה המחשבה שיש בזמן הזה משהו מיוחד, אם עצם הזמן גורם זה לכאורה בכלל "האומים זמן זה טוב וזמן זה רע".

אין עניין ליום הכיפורים, או עשרת ימי תשובה. מה לי י' מה לי י"א, הרי א"א שיהיה זמן מכוון למשהו...

ומה תאמר על הגמרא שיש רגע אחד ביום שה' כועס ובלעם ידע לכוון את הרגע?

ועוד בגמרא מסכת יבמות עב.:
ת"ר: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא היה יום שלא נשבה בו רוח צפונית בחצי הלילה, שנא': ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור וגו'. מאי תלמודא? הא קמ"ל, דעת רצון מילתא היא. 

הוא אמר שזה יכל להיקבע בכל יום אחר ולכן כתבתי את העניין

אגב, כמו שכתבו פה, יש גם עת של כעס שבלעם ידע מתי הזמן הזה.

וגם כתוב שכל השביעים חביבים..

כנראה שיש איזה השפעה של מספרים מסויימים וזמנים מסויימים

מי אמר שעיתות רצון זה עניין עצמי? אולי זה שרירותי באותה מידה וכמו שיש זמן לתשובה, אפשר לומר שיש זמן לתפילה (שגם הוא באופן תיאורטי לצורך העניין היה יכול להיות בכל זמן אחר...), אז מה מה ההבדל?

ועדיין לא הבנתי איך אתה מסביר את הגמרא, שמוכיחה מזה שמכת בכורות הייתה בחצות הלילה, שחצות הלילה הוא עת רצון למשהו אחר (רוח צפונית) וברור שם שהכוונה שזה זמן טוב בכללי, ומה שתוספתא באה ללמד אותנו היא שיש כזה דבר זמן שיותר מסוגל? 

השאלה היא מה גורם לשעה להיות שעת רצון.

אם זה משהו שתלוי במעשים כמו מניין או מצווה - זה מובן.

אם זה משהו שתלוי ברצון כמו שעת גאולה שהובטחה - גם זה מובן.

אבל אם זה עניין של מספרים, תאריכים וכדו' - אין כאן אלא חישוב תקופות ומזלות.

אני לא מקבל שיש 'שרירותיות' ברצון הבורא. שאותו אדם יתפלל את אותה תפילה ויהיה באותו מצב - ומה שישנה את הרצון האלוהי זה באיזה תאריך הוא התפלל. 

ראשית - אקדים ואומר שמדובר באגדתא, ולכן אני נוטה שלא לקבל אותה כפשטה. רוחות צפונית לא קיימות כל חצות, וקיימות לאו דווקא בחצות.

שנית - זה שמדובר בזמן בו הקב''ה החליט שהוא זמן 'שימורים', כלומר להגן בו על עמ''י מנזקים, גוזר שה' מגן עליהם מכלל הנזקים (כמו שכתוב על אותו יום שאפילו "לא יחרץ כלב לשונו"). וכנראה חז''ל למדו שכך הנהיג הקב''ה בכל 40 השנה של יציאת מצרים ולא רק בלילה הראשון (ושוב אני מפנה לנקודה הראשונה).

מחד - "אם זה משהו שתלוי ברצון כמו שעת גאולה שהובטחה - גם זה מובן."

מאידך אתה לא מקבל ש"אותו אדם יתפלל את אותה תפילה ויהיה באותו מצב - ומה שישנה את הרצון האלוהי זה באיזה תאריך הוא התפלל." 

לצורך העניין, אתה כן מקבל שתשובה של אדם ביום כיפור מתקבלת יותר, אבל לא כך בתפילה בזמן כלשהו. למה? או שהחילוק הוא שאי אפשר לחשב ואם קבלה נקבל? כי אם ככה אני מסכים איתך בזה, רק לא בטוח בנחרצותך שמדובר בחישוב גרידא ללא קבלה...

(אגב, רש"י בגמרא שם מפורש כותב שזה אפילו בארבעים שנה שהיו נזופים, ופשיטא שאחר כך גם)

מה שכתבתי על זמן של גאולה לא התייחס לתפילה, הסברתי שמה שמדובר שם הוא שמירה. זה זמן שבו ה' הבטיח שהוא שומר, ולכן זה זמן שיש בו שמירה - בגלל ההבטחה ולא בגלל הזמן.

תפילה לא מתקבלת יותר ביום כיפור, ותשובה מתקבלת באותו אופן תמיד. מה שיש ביום כיפור זה מחילת עוונות ("כי ביום זה יטהר אתכם וגו'"), וזה לא תלוי בתשובה (למרות שהיא תנאי) אלא 'עיצומו של יום מכפר' שזה כאמור בגלל הבחירה.

(אפילו לא אומר שבהכרח גם אחר כך אלא יכול להתפרש כהנגדה ללפני, אפילו אומר שאע''פ שהיו נזופים. אבל אתה מוזמן לצאת ולבדוק בחצות אם אכן נושבת רוח צפונית כל לילה)

יש הרבה דרשות מרבותינו שברור משם שיש זמנים מסוגלים אני אביא כמה:

יבמות מט:

"משה רבך אמר: מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו, ואת אמרת: דרשו ה' בהמצאו!... 
מכל מקום קשו קראי אהדדי,...
דרשו ה' בהמצאו  הא ביחיד הא בצבור. ויחיד אימת? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים. "

סנהדרין ק"ב.:
בעת רצון עניתיך, תנא משום רבי יוסי: עת מזומנת לטובה 

דברים רבה ואתחנן:
"מהו דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון אמר לו שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים"

גם בתלמוד ירושלמי מקשים על מה שאמרו "לפיכך אימותיהן של כהנים מספקות להן מחייה וכסות כדי שלא יתפללו על ביניהן שימותו" מהפסוק "כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חינם לא תבוא" וענו:
"תיפתר שהיה עת ועונה (כלומר שהיה עת רצון לקבל תפילות) כיי דמר רבי יוסי בן חלפתא עתים הן" לתפילה...   

ויש עוד הרבה...

(רש"י שם מביא שע"י כך דוד היה קם בחצות אז וודאי שהיה גם אחרי... גם אני לא בטוח שזה כפשוטו, ומה זה מנשבת רוח צפונית, אבל גם אם רוח צפונית זה לא כפשוטו, זה לא משנה שזה עת רצון...)

עשרת ימי תשובה הם זמן לתשובה, כמו שכבר הסברתי שה' קבע זמן למחילת עוונות, לא כתוב שם שום דבר על תפילה שיותר מתקבלת מזמנים אחרים או הצלחה באיזשהו עניין.

בגמרא בסנהדרין לא מדובר על תאריך כלשהו, מדובר על עת גאולה שקורית חד פעמית, בלי קשר לתאריך.

גם בדברים רבה, אין קשר לתאריך - לפעמים יש זמני הסתר פנים (כמו בשואה למשל).

גם בירושלמי - המשמעות היא שתהיה שעה שבה יש שעת רצון, בלי קשר לתאריך. כמו שמיד אחרי זה מופיע שדוד ביקש שכל פעם שהוא מתפלל תהיה שעת רצון.

כנ''ל לגבי הגמרא שהביא חסדי בתגובה מעליי - אין כאן תלות בתאריך אלא כביכול סימן טוב שהראו לאדם מהשמים.

אז אתה מקבל את זה שיש זמנים (לצורך העניין לא ספציפיים) שבהם תפילות יותר מתקבלות, וזמנים שפחות?

אם כן, מה המנגנון? זה תלוי בפופיק של ה'? כשבא לו כן כשבא לו לא? למה זה יותר הגיוני מלומר שיש זמנים קבועים של עת רצון?

אני ממש לא מסכים איתך לגבי יבמות, הרי הקשו מהפסוק "מי כה' אלוהינו בכל קוראנו אליו" - ששם הכוונה שתפילתינו נשמעת כשאנו מתפללים תמיד לפסוק "דרשו ה בהמצאו"- כלומר שהגמרא הבינה שגם זה בתפילה, ועל זה עונה שההמצאו זה בעשי"ת, אלמא בקבלת התפילה עסקינן...

אני מקבל שיש זמנים שבהם תפילות יותר מתקבלות, כמו שתפילת צדיקים מתקבלת יותר.

זמנים שבהם אדם משתדל לדבר מצווה (תפילה במניין למשל), או שעמ''י מתעורר לתשובה (למשל כמו שכתוב "והרעתם בחצצרת ונזכרתם לפני יהוה אלהיכם ונושעתם מאיביכם"). לא דברים שתלויים בזמן, אלא באדם/העם עצמו, ובהתאמה ביחס האלוהי כלפיו. אין כאן דבר 'שרירותי' ולא פופיק, כמו שאין כאן עניין של תזמון והכתבת הזמנים והעונות את ההנהגה האלוהית שרק צריך לתזמן את תפילתו אליהם או שיתמזל מזלו להתפלל בהם במקרה.

כמו כן יש זמנים שבהם ה' מנהיג את העולם באופן מסוים - למשל בזמני גאולה שבה הבטיח שלא יהיו נזקים לעמ''י ונאמר בהן "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" או "בעת רצון עניתיך", או למשל בשעת מגפה ש"כיוון שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע", או שהקב''ה הודיע שהוא מוחל בו חטאים וממילא זה זמן ראוי לתשובה. גם כאן אין דבר 'שרירותי' ולא פופיק, כמו שאין כאן עניין של תזמון והכתבת הזמנים והעונות את ההנהגה האלוהית שהאדם רק צריך לתזמן את תפילתו אליהם או שיתמזל מזלו להתפלל בהם במקרה.

לגבי הגמרא ביבמות - הגמרא רק מביאה את הפסוקים, כל השאר זה פירוש שלך.

הקושיה בין הפסוקים היא השינוי בהנהגה האלוהית, בפסוק הראשון מדובר בתפילה (לא בהכרח אגב, קריאה היא לאו דווקא תפילה של בקשה אלא קירבה כפי המשמעות בפסוק הבא) ובפסוק השני בתשובה "דרשו יהוה בהמצאו קראהו בהיותו קרוב, יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו וישב אל יהוה וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח".

וזו בדיוק הנקודה, כי בסופו של דבר השאלה היא מי ומה מנהיג את העולם - אם ה' ורצונו ואין זולתו, או שיש עוד כוחות שפועלים בעולם כמו כוכבים ומזלות (מזל=תקופה/עונה) וכשפים ומיסטיקה. וכאן הקישור לעבודה זרה, כי הגישה הזו נובעת מהתפיסה האלילית שישנם כמה אלים, או כוחות לכוכבים - בין אם זה כי מלכתחילה יש כמה אלים ובין אם כי האל המרכזי או הראשי או אפילו היחיד העניק להם כוחות.

שעיתות רצון נובעות ממעשי העם/היחיד?

אם כך מהו שדוד מבקש שכשיתפלל תהיה עת רצון? הרי זה תלוי במעשי העם/דוד? 

ביבמות- אני לא מקבל שהגמרא מדברת על דברים שונים שיש ביניהם הבדל כי אז היא הייתה מחלקת שכאן בתפילה כאן בתשובה. אני כן מקבל שאולי הכל בתשובה.    

לעניין הפסקה האחרונה- נו, זו מחלוקת רמב"ם- רמב"ן ידועה, אז אני לא הולך להכניס ראשי בין הרים הגבוהים,  אבל לקשר את זה לע"ז? 

רמב"ן, בכל זאת, בא ניזהר..... - צעירים מעל עשרים... (מה גם שאיכא טעמא רבה לרמב"ן, שכולא תלמודא משמע כוותיה...)

ואם תשאל איפה: כמה פעמים בפירוש התורה ובשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן רפג (התשובה הזו היא אחת מהמעטות שהם דווקא כן של הרמב"ן) 

כלומר זה מה שמשפיע על היענות ה' לתפילה.

ועל זה בדיוק דוד התפלל, שה' ייענה לתפילות שלו - בגלל זה הוא היה צריך תפילה, תפילה משנה את האדם ואת היחס האלוהי כלפיו.

יותר מזה, אם 'עת רצון' היא דבר שתלוי בזמן מה משמעות התפילה שלו? אלא שזה דבר שתלוי ברצון ה' בלי קשר לתאריך ולשעה.

נכון שיש מחלוקת בעניין האם הכוכבים הם בעלי השפעה על המציאות בעולם, אבל כן - לפי הרמב''ם זה מקושר לע''ז (הפניתי למקורות בהם הוא מסביר איך).

רצונו לא כפוף, אלא שהודיענו ביד עבדיו שאז הוא מתרצה.

באותה מידה יכל להתרצות בכל עת אחרת, בחר בזו, והודיענו על כך.

ולשיטתך - תפילה בציבור כן כופפתו ח"ו? אי"ז אלא כמשנ"ת (ובפרט כמו שכבר הביאו כאן על עיתים מזומנים ומסויימים)

ההבדל היחיד שאני רואה שזה ששם את, ואני, יודעים את הסיבה.

ופה לא.

זהו? כל מה שאיננו יודעים - איננו?

כי פעם אחת בחצות ה' היכה כל בכור זה 'ערכי' או 'בעל תוכן'? כי אם לא, אז גם על חכמינו את אמורה לשפוך את אותו הקיתון, כי הם אמרו את זה.

הצורך שלך בהסבר מדעי לסגולות כעת רצון הוא לא ממש ברור...

ויש הסבר פשוט ע"פ הקבלה.

אני ממש לא מאמין בכל דבר כברירת מחדל.

יתכן שהסגולה הזו היא הבל ורעות רוח. יתכן.

יתכן גם שלא.

אני לא דן כעת בנכונות הסגולה, אלא בנכונות ההנחה שלך ש"לא יתכן שהיא אמיתית כי היא XYZ" ואני אומר - לא, היא לא XYZ.

אז זה נכון שבדורינו ישנה כעין עדנה לגישת הרמב"ם העיקשת עם כל מה שנוטה מהמסלול השכלי הטהור, אך דומה שהיא בטלה ברוב והיא רק כתגובה בקול ענות חלושה (והראיה: שהאוחזים בשיטה זו מנסים שוב ושוב את כוחם, לצווח ולהזדעזע ולהרתיע ולייצר שינוי תודעתי, והם כקול קורא במדבר, והמציאות בשלה, והשיירה עוברת) לעומת גל הדמיון והמיסטיקה השוטף, שאמנם הוא מלא סיגים (ויתכן זה תפקידה במכלול הדעות - למתן ולברור את מוץ מהתבן, אך לא לקעקע מהיסוד), אך ודאי שיש בו נקודת אמת של תביעה של אמת פנימית יותר ממה שהורגלנו, קרי: תורת הסוד. זה בגדול.

אך למען האמת, אין כל חדש, ואדרבה, מבחינה היסטורית כלל לא בטוח שיש כאן מגמה עקבית של ירידת הדורות, אלא יותר כמו רוחות של מיסטיקה שבאות ונושבות מעת לעת ומדור לדור. לך נא ראה בימי הביניים, לפני כ-700-800 שנה בספרי חסידות אשכנז, ותמצא שם שלל אמונות והגיגים שלמשמעם תצילנה שתי אוזניך לא פחות מההבטחות והסגולות בעלונים המצויים. ואלו היו גדולי הדור ולא סתם עמך. גם החסידות שבאה כמה מאות שנים אח"כ הביאה עימה משב רוח נלווה דומה. ונראה כי לא תחדל המיסטיקה מקרב הארץ, ותמיד יימצאו לה דורשים, ולא בכדי.

ולגבי שאר הטענות:

- לגבי זהות מחבר ספר שושן סודות אכן נפלה טעות (ואפשר להבין כיצד נפלה, כי בחלקים רבים מהספר הזה הוא דן ומפרש את דברי הרמב"ן), וכבר העירו ודנו בזה גדולי הדורות מאות שנים לאחור. ראה בספר שם הגדולים להחיד"א במערכת ספרים בערכו. אמנם יש ללמד זכות עליהם, כי מלבד מה שכתוב בשער הספר כאשר הבאת, ושירשרת שרשרת שבסופה עירפול וסימן שאלה, כך כתוב בפירוש בספר ערכי הכינויים (אות י) לר' יעקב צמח (הוא ניהו בעל ספר 'נגיד ומצוה' שהזכרת, ולפחות בזה אין ספק). 

- ולגבי ההערה מהפסוק "ושמי הוי"ה לא נודעתי להם" - למען האמת זה קצת מגוחך להיכנס לטריטוריה של חכמת הנסתר שרגילה לקרוא את התורה בצורה של שפת קודים שצריך לפענחם (ובזה יש דמיון לגישתו של רמב"ם, אך אופן הפיענוח הוא 'קצת' שונה), ולהקשות עליה מקריאה פשוטה ותמימה למדיי של פסוק שכולו 'שמות' מובהקים, וכולו צווח ואומר דרשני. ובכל זאת, כך הם דברי הזוהר (ח"ב, וארא כג.): "ועל דא כתיב 'ושמי יי' לא נודעתי להם', לא אתגליתי לון בגוונין עלאין, ואי תימא דאבהן לא הוו ידעי בהו? אלא הוו ידעי מגו אינון דאתגליין". ומאריך שם בביאור העניין ע"ד אסקפלירא המאירה ושאינה מאירה וכו' (ודעותיך על הזוהר ידועות, אך כיוון שב'קושיות' ובהטחת דברים אשר לא כדת על דברי מקובל עסקינן, לומר ששכח דבר שאפילו תשב"ר יודעים אותו, דברי הזוהר הללו יכולים קצת להניח את דעתך, מצידו) . 

- ובאשר ללא תעוננו - כמה חילוקי דינים בזה הוזכרו בב"י (יו"ד סי' קעט) בשם הרמב"ן ובשם הר"ן, וחלקם תקפים לכאן. וספיציפית לגבי תפילה: בזוהר (שוב, אותה הערה כנ"ל) בכ"מ דרש את הפסוק: 'ואני תפילתי לך ה' עת רצון' לגבי זמנים ידועים שבהם ישנו רצון (עתיקא וכו'). וכן, הוא לא פסח גם על פירוש הגמרא לפסוק, שפירשה שמדבר בשעה שהציבור מתפללים.

הופכים את היהדות לדבר זול, ממש ממש זול.

לגבי הניתוח, רק אעיר שתי הערות:

מיסטיקה ברמה זו או אחרת תמיד היתה, אבל תמיד היינו הנגררים (אפשר לראות איך סגולות ומאגיות פגאניות נכנסו ליהדות, כמובן שכתבי הקבלה העתיקים היו כר פורה לזה כמו שכבר נידון רבות בשרשור הזה ועוד), בניגוד להיום שאנחנו מפגרים אחרי כולם ודבקים בהבלים "וילכו אחרי ההבל ויהבלו" "ויהיו הבל כמוהו".

דבר שני: רוב סטטיסטי אף פעם לא היתה ערובה לאמת. אני בטוח שהיו שבאו עם הטענה הזו גם לנביאים בתקופת המלכים שברוב הדורות היו במיעוט כלפי עובדי עבודה זרה, זה שהרבה נמשכים אחרי אלילות או מיסטיקה לא הופך אותן לאמת.

אכן, אין טעם להיכנס לטריטוריה של חכמי הנסתר, והם גם אף פעם לא באמת נצרכים להסבר מניח את הדעת - ואם כן אז דורשים משהו שכביכול יסביר (הזוהר מן הסתם, לדידי כמובן, התבסס על רש''י ועל המדרש שראה רש''י). אבל עדיין יש טעם לומר מבחוץ, מבלי להיכנס, מה האמת אומרת (כפי שאני רואה אותה כמובן).

לגבי מעונן - כנ''ל. וכבר הגבתי לגבי השאר.

אני לא מוטרד מכך כתופעה המאיימת על יסודות היהדות. אני רואה אותה כחלק ממכלול הכוחות המתגוששים בזירת היהדות (וליתר דיוק גם בזירה האוניברסלית. הרי זה ברור ששתי השיטות הן תוצר ישיר של שני סוגי נפשות, בעלות אינטואיציות שונות בהתאמה), והקרב התדיר ביניהם מחייב כל גישה נגדית לעיתים לעשות חושבים ולהסיר את החלקים שאינם מבוררים. הרציונליסטים שומרים שהמיסטיקנים לא יאבדו לגמרי בתוך תהומות הדמיון, ויישארו קרובים לקרקע עד כמה שאפשר. והמיסטיקנים מטפטפים לשכנגדם לפתוח אופקים ולהרשות לעצמם לחשוב מחוץ לקופסה ומחוץ לכללים ולמימדים המורגלים, מה שיביא לשדרוג של התפיסה באלהות.

אם הרמב"ם בדורו ראה צורך לתקוע יתדות בדבר 'ההשקפה הטהורה', אז כנראה שהיו לו סיבות טובות לכך - הדעות שעמן הוא נושא ונותן היו רווחות אז. אך ראה זה פלא - לאחר דורות רבים נוצר מיקס: לא אסכולת הרמב"ם התקבלה לגמרי, ולא אסכולת הכתות עמן התווכח. משהו באמצע. ודאי אנחנו חייבים חוב גדול להרמב"ם שסילק וביער את מה שראוי לבער, אך גם עלינו להודות במערכות שבהן נחל הפסד מבחינת דעת הקהל, היהודית והישראלית.

רוב אינו קנה מידה לאמת, אך ודאי שהוא ערובה לגרעין של אמת שתובע את בירורו מהמיעוט המתנגד - על מה ולמה הולכת וקונה שיטה זו שביתה בלב האנשים (ואכן גם לגבי הדוגמא שהבאת - חכמים נתנו את דעתם ברבות הדורות מהי הסיבה הפנימית שהיה אז סחף לע"ז).

- לא הבנתי את הניגודיות בין אז להיום. פעם היינו נגררים? אחרי מי? והיום אנחנו מפגרים? אחרי מי?

אני לא רואה פה תופעה מאיימת, אני רואה כאן תופעה מצערת.

אני גם לא רואה כאן התגוששות בין שתי אמיתות, ובטח שלא שותף לתזה שיש כאן מאבק שבאופן שמימי/מקרי יוצר דרך אמצע אידאלית. יש אמת ויש שקר, וכן ייתכן שהאמת היא איפשהו במצע (או לא על הסקאלה בכלל, יותר הגיוני מאשר ששני הצדדים הם אמת) - אבל אין כאן 'אלו ואלו דברי אלוהים'.

אני מסכים שהמיעוט צריך לברר, והמוציא מחברו עליו הראיה. 

אבל למעשה כולם צריכים לברר את האמת - אם אתה במיינסטרים או לאו.

- הניגודיות היא לאומות העולם. אמונות תפלות וסגולות פגאניות הגיעו אלינו מהם, ועכשיו אנחנו המייצרים אותן בעצמו כשהם יותר ויותר זנחו אותם.

למיסטיקה הארורה הטעתה אותך. אם כי עד לשם לא חשבתי שתידרדר. 

למרות שלדעתי תפילה יחד כל עם ישראל

גם בלי סגולה זה משהו עוצמתי

לא יודע אם זה רק אני,

אבל נראה לי שראיתי פרסום של הסגולה הזאת לפחות חמש או שש פעמים בחיים -למרות שהיא אמורה להיות כל חמישים שנה.

קיצור לא נראה לי אמין כל כך בגלל עוד כמה דברים, לא עשיתי.   

גם ככה שכחתי מזה במשך היום

זה לא מוסכם מתי שנת היובל?

כי אין לי מושג מתי היה יובל לא משנה לפי איזה שיטה... אני לא מונח בספירה בכלל

הערתי ברצינות אם הציניות פוספסה כדי שלא תצא תקלה

חוץ מזה מי אמר שמותר לנפץ ע"ז שאינה שלך, ואולי לפי דינא דמלכותא כל ממצא שייך למדינה. וגם מי אמר שהוא ע"ז? והאם הולכים בזה לפי חזקה או לפי סימנים או לפי מה שאומר הארכאולוג?

תציץ בפניני הלכה לגבי דין של ביטול עבודה זרה, ובחלוקה שבין בעלות יהודית לבעלות של גוי.

כאן הלכה ה - ביטול עבודה זרה של גוי | פרק י - איסור הנאה | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א וכאן הלכה ו - עבודה זרה של ישראל אינה בטלה לעולם | פרק י - איסור הנאה | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

על פניו נראה שלא בטל מזה דין עבודה זרה, אם כי זה יהיה גם תלוי בשאלה האם הפסל נמצא באזור שהיה יהודי או לא. עכשיו באמת תהיה השאלה האם בכלל זה משהו שבידך לאבד או שאתה צריך לתת את זה למדינה. זו שאלה מעניינת מאוד.

צריך שאלת רב על כזה דבר. לא לנחש בעצמנו.

אם זו שאלה רק לעיון - יש על זה מאמר בתחומין לו. המסקנה שלו לא לנתץ, כי עבודה זרה שאף אחד לא עובד היום בטלה מאליה. וגם אם יש חשש שהפסל היה של ישראל, זה ספק ספיקא - כי אולי הישראל לא השתמש בו לפולחן. ראה גם כאן:

הלכה ח - תיירות | פרק יב - בתי פולחן וסמלים | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

זו אמירה מאוד מוזרה.

לאיזה עוד שימוש ישראלים החזיקו פסלי עבודה זרה? בזמן שעבודה זרה שולטת בכיפה, קשה לומר שהיו מי שהחזיקו דבר כזה רק לנוי.

אם חזקת רוב פסלים שהם לנוי. אז בשביל להוציא מחזקה יש כללים הלכתיים ביורה דעה

שרוב הפסלונים של הישראלים לא שימשו לפולחן אלא למסחר או דברים אחרים

(יש על זה הרחבה במאמר אחר בתחומין יג. בלי קשר למאמר - אני שמעתי מארכיאולוגית שמתישהו הארכיאולוגים הגיעו למסקנה שהיו פסלונים שפשוט שימשו למשחק ילדים)

אם יש 9 חנויות כשרות ואחת טרפה ונמצא בשר ביניהם, ושרלוק הולמס אומר שיש ממצאים מיקרוסקופים שזה טרפה, מה הדין?

למשל בתכלת, למרות הממצאים המחקריים, רוב הפוסקים לא פסקו שזה התכלת

אבל מעניין, אחפש לקרוא בתחומין

התרפים שמיכל שמה במיטה של דוד.

או האריות בכסא שלמה.

גם בארכאולוגיה יש כזה דבר פסלים שהם בבירור לנוי. אני לא יודע לגבי הארץ, אבל בבבל היו הרבה כאלה בארמונות

(ואם התכוונת למה שהארכיאולוגית סיפרה לי בנוגע לצלמיות משחק - דומני שהיא התכוונה אפילו לא רק אצל יהודים, אלא בכלל)

וכן, המעשה הנכון הוא לפתוח הפניות 👍

אולי היום בניגוד לילדות אני אצליח לטפל בו ויגדל לו קצת שיער

נעשה לו קוקיות, שיהיה בת

איך אומרים ראש דשא או ראשת?😉

"ראש אולפנה או ראשת אולפנה?" 

"ראש עיר או ראשת עיר?"

כן ראשת זה חארטה..

מחבבת שגרה

היא לא חייבת להיות משעממת

בשבט יש יומולדת לעץ שלנו בגינה

שגדל בספונטניות מתוך דשא סינתטי

לא שזכרתי את זה

אבל האייפון בחר להציג תמונה שלו הראשונה להיום 

יש הזדמנות לעשות סעודה רביעית, להוסיף אלפא ביתא פסוקי ברכה ופיוטים וכו'. הלוואי שאזכה לחצי ממה שאני מדבר בחצי מהפעמים. אבל לפחות יש משמעותית יותר זמן ויותר נחת לזה מאשר בקיץ. (וגם בקיץ זה ברכה כי יש הזדמנות יותר בנחת משמעותית בשישי להשלים שמו"ת ושיר השירים וכו' וכולי האי הלוואי )

שהעברת נושא. זה מאוד חכם. יישר כוח!

חודש טוב!

לגבי מה עושים במוצ"ש ארוך. זה היה כמו מים קרים על נפש עייפה  אחרי הדיונים של חרדים -דת"ל.