ילד בגוף מבוגר מגודל צועד במעלה השביל.
אם בכלל אפשר לקרוא להליכה שלומפרית ונבעטת שכזו, צעידה.

הספסל לא צריך להתחנף מידי כדי שהוא יקרוס בו, מבט קצר והם שוקעים האחד בשני.

הדדיות על טבעית מכמה קרשי עץ שהתהוו לתועלת אנושית בשם ספסל,

מסוג מערכות היחסים הדוממות שרק הדמיון המפותח שלו יכול לייצר.
"אני מרגיש בכלל?" הוא בסוף מבליח מפיו בתוספת גיבובי מילים שמשתרבבות ממחשבותיו ללא משים.

"לדבר לעצמי. לדבר לעצמיי" הוא ממשיך והפעם עם כחכוח קל וצרידות של רווקים מזדקנים שעברו משהו בחייהם.

"אני בן שלושים ושתיים. שלושים ושתיים" ושוב החזרתיות הזו שמשחקת אותה עמוקה ומבינה עניין, עברה את זה, מתנשאת.

 "אני באתי לחלום" הוא פולט חצאי זכרונות, אמירות, תובנות.

"ממ.." סיבובי ראש איטיים, חוסר מלחמה עם טבעו של אדם עייף, והוא נרדם.

ברוריה פרלשטיין.

בסך הכל זו הרי השכונה שלה, כמה חסר סיכוי זה כבר יכול להיות.

 הליכת ערב במדשאה, כן, זאת עם המתקנים, כן כן, והספסל.
מרחוק, הוא עוד צללית מטושטשת, היא מסדירה את נשימתה ברגע שקולטת שזה הוא, הוא ולא שרף, הוא ולא מלאך.
מלאך המוות?
באחת היא נזכרת שהמשפחה שלו חזרה לשכונה.

הלב שלה משחק תופסת עם קצב הנשימות, מי ינצח בתחרות אלוף העולם באי-קוארדינציה- -?
-תיקו.
כנראה שהלב עובד כשהמוח נח.

הוא מרגיש ניחוח הישרדותי חזק המכוון אליו, וחצי עין שלו נפקחת.

הוא יותר מידי מכיר את צניחת הבאנג'י של הלב הזה, טוב שיש לו מכנסיים כדי שלליבו יהיה לאן ליפול,

טוב שיש ביטויים כדי שיהיה לרגש לאן ליפול.

"אחח" הלב עוקף תמכנסיים ונחבט בשביל האספלט הדוקרני, מכירים תשפשופים האדומים האלה?

זה כואב. הי אני מרגיש, מרגיש לבד.
"אחחח בודדדד!" ,הוא שואג מלוא גרונו, מה שאף פעם לא העז.

 ואיך יכל להעז? מוישי הבחור החסידי והחמוד אינו יכול להוציא כזאת שאגה בכלל.

יש כאן הנדוס רב מערכתי, הסללה שקטה ומסוכנת. אסור- לשאוג, לבכות.

מותר-לחייך, להיות עדין, לשלם לבחורה בסוף הפגישה.
לבחורה חח, היא כאן! היא כאן מוישי, היא כאןןן!

"אני לא סולח" הוא בסוף יורה עליה חץ ישיר ללב, פיזית החץ הונח בדיוק בשניה שעברה מולו.

 צועדת מולו באטימות חיצונית, עם באלאגן בפנים של יערות הג'ונגל.
"אז זה מויישי כהנמן" המבט המזלזל והמתנשא שלה נח על פדחתו היתומה מפיסת בד שמסמלת שמיים, מטרה, בורא.

עיניים צרות שלה יושבות עכשיו על אי פיסת בד, שמסמל אומץ, מרד, חופש.
"נעים להכיר" הוא מעווה את פיו לפי קצב מנגינת ליבו, המנגינה מינורית עם נגיעות ציניות ותיפופי הכנעה, צחוק הגורל נשמע ברקע ואין שום פסקול של מחיאות כפיים. למי מחיאות כפיים, לה? לו? לשתיהם?

ואולי לשדכנית שהחליטה ש: "כמה מתאים יהיה למזג שתי גופים נוטלי גלולות לבית אחד".

"כמה" פניו מתעקמות בגיחוך, במין רחמים וגורל משותף עם בחורה שממשיכה לצעוד בגב זקוף

כאילו לא חוותה היא מעולם אכזבה, בושה, בכי ולבד. כאילו הכל חלק. הכל.

וצעדים מרשימים שלה נעלמים בהמשך החורשה. בנינים רבי קומות מעלימים על פגיעות, תסכול, ויאוש.
היא עדיין מחפשת את מויישי, האחד שלה, עם העדינות, ההבנה והצחקוקים המבויישים.
גם מויישי מחפש אותו, נעדר.
וכוס שאפפעם לא הספיקה להישבר מנפצת אשליות ומותירה להם עצה אחת:
להתמודד.
"פחח" הוא מגחך לשבריה המנצנצים, "בחלומות", וחצי עין חוזרת לתפקידה העצל.
ששש אל תפריעו לו!
גם מתוך שינה הוא מחפש.
שש.. אחר כך נראה מה יהיה

עכשיו, בבקשה שקט-
עוד ישמע.

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי.