ילד בגוף מבוגר מגודל צועד במעלה השביל.
אם בכלל אפשר לקרוא להליכה שלומפרית ונבעטת שכזו, צעידה.

הספסל לא צריך להתחנף מידי כדי שהוא יקרוס בו, מבט קצר והם שוקעים האחד בשני.

הדדיות על טבעית מכמה קרשי עץ שהתהוו לתועלת אנושית בשם ספסל,

מסוג מערכות היחסים הדוממות שרק הדמיון המפותח שלו יכול לייצר.
"אני מרגיש בכלל?" הוא בסוף מבליח מפיו בתוספת גיבובי מילים שמשתרבבות ממחשבותיו ללא משים.

"לדבר לעצמי. לדבר לעצמיי" הוא ממשיך והפעם עם כחכוח קל וצרידות של רווקים מזדקנים שעברו משהו בחייהם.

"אני בן שלושים ושתיים. שלושים ושתיים" ושוב החזרתיות הזו שמשחקת אותה עמוקה ומבינה עניין, עברה את זה, מתנשאת.

 "אני באתי לחלום" הוא פולט חצאי זכרונות, אמירות, תובנות.

"ממ.." סיבובי ראש איטיים, חוסר מלחמה עם טבעו של אדם עייף, והוא נרדם.

ברוריה פרלשטיין.

בסך הכל זו הרי השכונה שלה, כמה חסר סיכוי זה כבר יכול להיות.

 הליכת ערב במדשאה, כן, זאת עם המתקנים, כן כן, והספסל.
מרחוק, הוא עוד צללית מטושטשת, היא מסדירה את נשימתה ברגע שקולטת שזה הוא, הוא ולא שרף, הוא ולא מלאך.
מלאך המוות?
באחת היא נזכרת שהמשפחה שלו חזרה לשכונה.

הלב שלה משחק תופסת עם קצב הנשימות, מי ינצח בתחרות אלוף העולם באי-קוארדינציה- -?
-תיקו.
כנראה שהלב עובד כשהמוח נח.

הוא מרגיש ניחוח הישרדותי חזק המכוון אליו, וחצי עין שלו נפקחת.

הוא יותר מידי מכיר את צניחת הבאנג'י של הלב הזה, טוב שיש לו מכנסיים כדי שלליבו יהיה לאן ליפול,

טוב שיש ביטויים כדי שיהיה לרגש לאן ליפול.

"אחח" הלב עוקף תמכנסיים ונחבט בשביל האספלט הדוקרני, מכירים תשפשופים האדומים האלה?

זה כואב. הי אני מרגיש, מרגיש לבד.
"אחחח בודדדד!" ,הוא שואג מלוא גרונו, מה שאף פעם לא העז.

 ואיך יכל להעז? מוישי הבחור החסידי והחמוד אינו יכול להוציא כזאת שאגה בכלל.

יש כאן הנדוס רב מערכתי, הסללה שקטה ומסוכנת. אסור- לשאוג, לבכות.

מותר-לחייך, להיות עדין, לשלם לבחורה בסוף הפגישה.
לבחורה חח, היא כאן! היא כאן מוישי, היא כאןןן!

"אני לא סולח" הוא בסוף יורה עליה חץ ישיר ללב, פיזית החץ הונח בדיוק בשניה שעברה מולו.

 צועדת מולו באטימות חיצונית, עם באלאגן בפנים של יערות הג'ונגל.
"אז זה מויישי כהנמן" המבט המזלזל והמתנשא שלה נח על פדחתו היתומה מפיסת בד שמסמלת שמיים, מטרה, בורא.

עיניים צרות שלה יושבות עכשיו על אי פיסת בד, שמסמל אומץ, מרד, חופש.
"נעים להכיר" הוא מעווה את פיו לפי קצב מנגינת ליבו, המנגינה מינורית עם נגיעות ציניות ותיפופי הכנעה, צחוק הגורל נשמע ברקע ואין שום פסקול של מחיאות כפיים. למי מחיאות כפיים, לה? לו? לשתיהם?

ואולי לשדכנית שהחליטה ש: "כמה מתאים יהיה למזג שתי גופים נוטלי גלולות לבית אחד".

"כמה" פניו מתעקמות בגיחוך, במין רחמים וגורל משותף עם בחורה שממשיכה לצעוד בגב זקוף

כאילו לא חוותה היא מעולם אכזבה, בושה, בכי ולבד. כאילו הכל חלק. הכל.

וצעדים מרשימים שלה נעלמים בהמשך החורשה. בנינים רבי קומות מעלימים על פגיעות, תסכול, ויאוש.
היא עדיין מחפשת את מויישי, האחד שלה, עם העדינות, ההבנה והצחקוקים המבויישים.
גם מויישי מחפש אותו, נעדר.
וכוס שאפפעם לא הספיקה להישבר מנפצת אשליות ומותירה להם עצה אחת:
להתמודד.
"פחח" הוא מגחך לשבריה המנצנצים, "בחלומות", וחצי עין חוזרת לתפקידה העצל.
ששש אל תפריעו לו!
גם מתוך שינה הוא מחפש.
שש.. אחר כך נראה מה יהיה

עכשיו, בבקשה שקט-
עוד ישמע.

אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.

האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.

האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.

אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.

מה הוא ייראה שם.

מי שם.

הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.

ואלה שהאלימו אותם.

כולם בממלכה אחת.

כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.

כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה

אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות

והממלכה תיעלם. או תיפתר.

ניסים והשפם

אתמול טעמתי משהו מיוחד.

מישהו עבר לידי, הציע לי לטעום משלו. בהתחלה סירבתי בנימוס, לא יפה לאכול משל אחרים. אחר כך הבנתי שבזמן שאחזיק את שלו בכדי לטעום, הידיים שלו יתפנו לבשל עבורו עוד.

אז הסכמתי. וטעמתי.

ואו. מעולם לא טעמתי כזה דבר. זה היה בעיקר מתוק. מתיקות מדהימה, שמעלה דמעות בעיניים, מתיקות שממלאת אותך באושר על היותך כאן, טועם מן המתוק הזה. היתה שם בנוסף למתוק גם פיקנטיות עדינה, וקצת חמצמצות לאזן, והכל עטוף במתוק עד כדי שיגעון. הכל יחד יצר הרמוניה מופלאה עד מאד. היה זה ביס עשיר בגוונים יחודיים כל כך.

בלעתי את מסכת הטעם המדהימה הזו, רציתי לטעום עוד מעט, רק ביס או שניים נוספים, וכבר נאלצתי להחזיר אותו לבעליו.

עכשיו נשאר לי רק להיזכר, אני מעלה בדמיוני את הטעם, נזכרת בתחושה המדויקת שעלתה בי, בנעימות שאפפה אותי עת טעמתי מן המתוק ההוא, בולעת את רוקי פעם ופעמיים. מה לא הייתי נותנת בשביל שיהיה לי מזה תמיד. אבל אין לי את החומרים המדוייקים, וכאשר ניסיתי לקנות ולהכין בכל זאת, נשרף התבשיל, ונאלצתי לזרוק הכל הלאה ממני.

אז בינתיים אני טועמת. קצת משלו, ומעט משלה, שני ביסים שטעמתי אתמול ועוד אחד שאולי אטעם מחרתיים.

ורק מחכה ליום בו ה' יפקיד בידי ילד משלי.

יש שני סיפורי אגדות

שממוחי לא יוצאים –

אחד אהוב, ואחד משונה.

כל אחד ומה שרצה –

בל או פיונה.

מי פה יהיה זה שישתנה?

האם אהפוך למפלצת ירוקה,

או שאתה תהפוך להיות בן אצולה?

לשניהם היה לב זהב

מתחת למעטה החספוס.

שניהן היו נסיכות,

אבל הסוףףףף,

אוי, הסוף.

אצל פיונה הוא כואב,

אצל בל הוא מהדהד.

וסופי, מה עליו?

אני???

אני נסיכה.

השאלה –

מה אתה.....

קורא וולך ותרצה אתר כמה היא שונה מאבא שלה

כמה הן שונות

כל אחת מיליטנטית בדרך שלה

מכניסות לי רוח לחיים

הקירות מתעוררים מתמתחים

הרהיטים קמים לתחיה

כל המציאות מוארת באור אחר

או חושך

תלוי בשיר

מדי פעם עולה איזה לחן משקל מקצב

מפריע או לא מפריע לא החלטתי

הוא פשוט נמצא כמו הצעה

והפיסוק שלא נמצא רק מוסיף ענין

כל שיר אפשר לקרוא במליון דרכים שונות

לחזור ולהיכנס מכל כיוון

להפוך להרים מקדימה מאחורה

מהתחלה או מהסוף

שתיהן איתי כאן בחדר על השולחן מולי

ההפסקה הולכת להיגמר

הן ייעלמו מכאן כמו שהופיעו

לא מהדלת ולא מבחוץ מבפנים

אחזיר אותן למגירה

עכשיו הן כבר חלק ממני

חוזר לעבודה

לעבוד

לא חוזר אותו אחד אבל חוזר

עמדתי בשדה הקטל כשהוא הופיע.

"מי אתה?" שאלתי.

שערו היה לבן, ארוך, סרוק. על כתפיו עטה אדרת אדומה עם שולי פרווה לבנים. הוא רכב על חד קרן מכונף, יפהפה. החד קרן היה לבן ורוד, וקרנו בהקה בזהוב.

האיש הביט בי ושתק. הבטתי בו בחזרה. שדה הקטל עוד טרי. חרבי מלאה דם קרוש, ופה ושם פזורות גופות אויבי.

"אמור עכשיו מי אתה, או שאנעץ בך את חרבי," איימתי ונופפתי כלפיו בחרבי מגואלת הדם.

החד קרן נרתע ורעמתו הוורודה התנופפה מעט.

האיש ליטף אותו. "למה"? הוא שאל.

פילבלתי בעיניי. מה זאת אומרת למה? חשבתי בכעס.

הזקן לא חיכה לתשובה. "קח", הוא אמר, והושיט לי את ידו. נטלתי אותה בהיסוס, מוכן לקצוץ אותה לחתיכות בחרבי.

"מה אתה רואה?" שאל האיש.

"אני רואה את שדה הקטל," עניתי בכעס.

"אמור לי, מה בדיוק אתה רואה?" דרש הזקן, והידק את אחיזתו בידי. הכנסתי את החרב לנדנה, בזעף. "אני רואה את גופות אויבי. אני רואה את חברי שלחם לצידי, אני רואה את גופתו שסועה לשניים. אני רואה דם, ואני רואה את העורבים חגים על הגופות."

"אינך מביט נכון," אמר הזקן והניד בראשו לשלילה. משכתי את ידי מידו וירקתי הצידה. "אני מביט מצויין," עניתי בכעס.

"מה אתה שומע?" התעלם הזקן מכעסי.

"אני שומע את יללות הנשים, גניחות הפצועים, בכי הילדים."

אינך מאזין נכון, לאט הזקן בעצב. "ומה אתה מריח?" שאל.

"ארור תהיה. אני מריח את מעיהם השפוכים של אויבי וחברי, את החיטה השרופה, את גללי הסוסים."

"אינך מריח נכון," הניד הזקן ראשו.

שלפתי חרבי בכעס. "אמור לי אתה!" שאגתי, "מה אתה רואה?! מה אתה שומע?! מה אתה מריח?!"

"אני רואה שדה חיטה, ענה הזקן בשלווה. וחד קרן יפהפה, ועץ ברוש עבות.

אני שומע ציוץ ציפורים, צהלות ילדים, שאגות ניצחון לוחמים.

אני מריח אדמה רטובה מגשם, תבשיל במדורה במחנה, וצוף מתוק נישא בידי דבורים."

"מקסים," אמרתי. ונעצתי את חרבי בליבו.

אז את רוצה לכתוב

אוקי

אם את צריכה שמישהו יקרא את זה קודם

או להקריא למישהו

לבעל לחבר לחברה

עזבי

אל תהיי מאלה שכותבים וצריכים את הקהל שלהם

בלי קהל הם כלום

תעמדי מאחורי זה

תביאי את עצמך

אל תהיי צפויה אל תכתבי

אל תשעממי

תפתחי את הקרביים שלך תארזי את הבעירה הפנימית שלך

ששורפת הכל בפנים שמכלה אותך

ותפרשי אותה

הספריות מלאות כבר בשיממון

בואי נמנע מהן עוד אחת

כמו טיל או נשק שיוצא מהנשמה שלך

אחרת אל תוציאי את זה

אין דרך אחרת זו הדרך היחידה ותמיד היתה

עד שהבהונות יכאבו

היד תדמם על הנייר

בלי אהבה עצמית

חמלה

קבלה והכלה

תכתבי כי את לא יכולה אחרת

כי אין אפשרות נוספת

כי כואב ובלתי נסבל