קטע ראשון שלי פה... אשמח לתגובות גם לא טובות.
(יותר בסגנון ספוקן וורד אבל בכל זאת החלטתי לשתף...)
מי? אני?
לפעמים, יוצא לי לחשוב. סתם, לחשוב.
וכשאני חושב אני אני, רק איש אחר. איש חושב.
לפעמים, יוצא לי דווקא לרוקן את הראש. להיות בשקט.
וגם כשאני בשקט אני אני. רק אני שבשקט.
כשאני מנגן אני לא אותו אדם שהייתי קודם.
אני אני אבל עם יותר רגש.
לפעמים, אני לוקח את הרגליים ומתחיל להתקדם
וכשאני עוצר דווקא, זה מתחיל להתנגש.
קורה שאני עצוב ואני שהייתי פעם כבר לא אני
אבל בזמנים שאני שמח אני שוכח
את אני העצוב שמזמן הפך רק למשהו דמיוני
או דוקרני, הרסני? זה לא חשוב, כי עכשיו אני פיקח
אבל כשאני טיפש מוחלט אני אפילו לא זוכר
שפעם ידעתי להרהר, להתווכח
עם עצמי. אבל, עצמי השני, זה שהתמכר,
למחשבות שאין עוד תחושות חוץ מכיף או שמחה
ויש רגעים שאתה כבר לא עצמך.
רגעים שמצפים ממך להיות מישהו אחר
רגעים שאני, אני האמיתי, כבר לא שווה יותר
רגעים שאתה מוכר
את האני שבאמת, ההוא שלא משקר
לעצמו.
אז מי אני? האחד ששמח מהכל
או האחד שלא צוחק, כי הוא חזק, גדול.
האחד שבדרך כלל מפחד תמיד
או האחד שאמיץ, או לפחות מעמיד.
פנים. שהוא יודע הכל, הוא חכם
או אותו אחד שלא מתבייש להודות שלפעמים הוא תם.
האחד החד והקולח שתמיד מתבדח
או האחד הלא שנון כל כך שתמיד שוכח
שהוא יודע גם להיות מישהו אחר.
אבל,
מי אני?
לא אני הזה אלא אני השני. היומרני?
האמיתי.
הישר.
הכנה.
ואולי, אני אף אחד.
ואני כולם.
גם כשאני נכלם אני אני.
אבל כל זה -
לא חשוב באמת.
כי אני,
יש רק אחד.
