1. לא תמיד יש לנו תשובות לשאלות כמו – "למה מטריה אסורה בשבת?"
 השאלות האלו באות מאלו שמעוניינים לשמוע אבל הם חסרי אמון בחז"ל.
צריכים לדעת לסרב. 
כמו שאדם מחוץ למערכת הצבאית לא מסוגל להבין למה כל כך חמור שחייל יקשור שרוכים שחורים לנעליים אדומות. כי רק מי שחי ונושם את החיים הצבאיים מבין לעומק איך הפעולה הפשוטה כזו – תגרום להחלשת הצבא.
היהדות שלנו היא מכונה מורכבת ומסובכת פי כמה וכמה. כאשר מבודדים חלק מההקשר הכולל בלתי אפשרי להבין אותו.
לכן אני מסרב להכנס לפרטים ורק מפגין ביטחון ואמון מלא – ולהראות שגם אם אין לי תשובה, אני עומד מול היהדות במורא גדול. וזה השיעור החשוב שאני יכול לתרום לבן שיחי.
(אהרון אגל-טל)

2. למד לשונך לומר 'איני יודע'

כאשר דתי עומד במפגש מול חילוני, הוא מרגיש צורך לתת לו תשובות לכל השאלות, כדי שחלילה לא יהיו לו ספקות ואז הוא יאבד עניין בדת.

אלא הבעיה היא שגם הדתי לא תמיד יודע את התשובות, ולפעמים לו יש את אותה השאלה בדיוק, או שיש לו תשובה קטנה.

פעם העברתי שו"ת באמונה, באמצע הפגונה באימון לגדוד מילואים. לאחר כמה תשובות עמוקות שעניתי, מישהו שאל אותי מול כולם "למה אסור לכהן להתחתן עם גרושה?" חשבתי קצת ואמרתי לו "אין לי תשובה טובה לשאלה שלך".
הבחור הביט בי בתדהמה ואמר: "אין לך מושג כמה אני מעריך אותך עכשיו, תמיד דתיים שולפים לי תשובות שטחיות ופעם ראשונה שמישהו אמר לי שאין לו תשובה". מאותו רגע הוא ידע שהוא יכול לסמוך עליי שלא אערבב אותו.

לא לכל דבר יש תשובה, הצורך
שלנו לתת תשובה מיידית עלול לעיתים להרחיק.
לפעמים קושיה חזקה, טובה מתשובה קטנה. יותר ממה שאנשים מחפשים תשובות לשאלות, הם מחפשים אמת גדולה, ואמון.
השאלות הטובות גורמות לנו להעמיק את התשובות קודם כל אצלנו, ואפשר לחפש את התשובה יחד.

(הרב איתי אסמן)

מתוך טיפים של ראש יהודי

אתה פשוט לא הבנת מה אמרו. אדרבה, הם אומרים את ההפך.

כתוב שם שהשטן ואומות העולם משיבים עליהם, לא שאין להם טעם, "ושמא תאמר שהם מעשה תוהו (כלומר בלי טעם) - 'אני ה'' אני חקקתיו ואין לך רשות להרהר אחריו".

כלומר שההבדל הוא לא בין מצוות עם טעם למצוות בלי טעם, אלא בין מצוות שהטעם שלהם פשוט וגלוי לבין מצוות שהבנת הטעם שלהם מצריכה העמקה ועיון  - אבל בין אלו ובין אלו אינם ''מעשה תוהו'' אלא סמוך על הקב''ה ואל תהרהר שמא הם תוהו אפילו אם עוד לא הבנת.

אין טעם שהוא 'לא בהשגה' או 'מעל ההיגיון' - יש טעם שלא העמקת מספיק כדי להבין. הרמב''ם מביא על זה את דרשת חז''ל "כי לא דבר ריק הוא מכם - ואם ריק מכם הוא" (כלומר שיש טעם, ואם לא הבנת אותו החיסרון הוא בך).

אני לא זוכר במורה שהרמב''ם כותב כך שיש מחלוקת בחז''ל, הוא מזכיר את הגישה הזו כגישת המון העם ושולל אותה, אשמח שתפנה אותי.

הוא כן כותב דברים דומים בפירוש המשנה לגבי "האומר על כן ציפור יגיעו רחמיך" - אבל זה מובן על פי דבריו במורה, שהכוונה שאין טעם גלוי.

הוא גם כותב על זה פעמיים בפירוש המשנה ובאריכות יחסית (ומוכיח שם משלמה שהבין את כל טעמי המצוות פרט לפרה אדומה).

גם רס''ג שכתב "כאשר יחקרו רוב המצות האלה השמעיות ימצא להם מן סעיפי העלילה ותועלותיה, דברים רבים, וחכמת הבורא בדעתו למעלה מכל מה שישיגוהו המדברים, כמו שאמר (ישעיה נ"ה ט') כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם" הוסיף: "ועם זה אי אפשר שלא יהיה להם עם ההסתכלות, תועלות חלקיות, ועלילה מעטה מדרך המושכל, כאשר היה לחלק הראשון תועלות גדולות ועלילה גדולה מדרך המושכל"

לגבי על קן ציפור - אתה צודק, מסתבר שהרמב''ם הבין שיש דעה כזו אף בחז''ל. מצד שני הוא פסק כך גם במשנה תורה, כך שמשמע שהוא סובר כך אף למסקנה, מה שכמובן לא נכון אז כנראה שהוא כן פישר בין הדעות (כלומר: מדובר בגזירה ולא עושים בגלל הטעם, אבל כן יש טעם).

נ"ב

דבר מעניין שראיתי לגבי המשנה הזו:

בירושלמי מוסבר הטעם לא בגלל שניתן בה טעם למצוות, אלא בגלל שזו הטחה כלפי שמיא - " רבי יצחק בשם רבי סימון כקורא תיגר על מדותיו של הקדוש ברוך הוא על קן ציפור הגיעו רחמיך ועל אותו האיש לא הגיעו רחמיך".

ומפורסמת לא פחות היא תשובתו של הראי"ה קוק, הביאה בנו הרצי"ה בהקדמה לעולת ראיה ח"א (עמ' י), שמחלק בין תורה לתפילה:

מוכיח משלמה וכו'..

הרי הא גופא היה המעיקרא קסבר של שלמה - אמרתי אחכמה. אך מסקנתו היתה - והיא רחוקה ממני - בלתי אפשרי.

אגב, ראיתי מהגר"מ שפירא (החרדי, המפורסם. לא אבא של הרב יהושע) שמבאר ש"רצון" הוא דבר ללא טעם לוגי, דברים שנעשים מחמת שכך רצונו ית'. ואין יכולת להסיבר שהוא רצה את X כי Y, הרצון הוא בריה לעצמה, הוא רוצה כי הוא רוצה, כי כך עלה במחשבה.

ראשית הציטוט: "אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם. הרי אמרו חכמים הראשונים שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה"

א. אתה רואה ששלמה הבין את טעמי המצוות כולן פרט לזו, כלומר שיש להן טעמים.

ב. הוא לא הבין ואמר שהיא רחוקה ממנו, לא שאין לה טעם.

גם הרמב''ם משתמש במילה הזו (רצון), ושולל את הגישה הזו שמדובר ברצון ללא היגיון.

את זה שרצון אמיתי הכוונה ללא מונעים או מתחדשים?

אז מה אתה בעצם אומר, שגם רצון האלוהים הוא בעצם הכרח?

בכללי בטוח שאדם גוי שיישמע על כמה מצוות או על הרעיון שעומד מאחוריהן

יחשוב אולי שיש כאן איזה משהו מוזר ולא ברור

לבנות סוכה ולשבת בה

לשים קוביות עם קלף שכתוב עליהן משהו, וגם לשים באופן מסוים עם קשירה מסוימת

לא לאכול חמץ תקופה מסוימת בשנה

ועוד

אבל יש הרבה דברים שהם מהממים ועם מלא הגיון:

שבת- מנוחת הנפש והגוף

מצוות של צניעות- שמירה על נאמנות בין איש לאישה, שמירה על טוהר וזכות.

מצוות שבין אדם לחברו- בנייה של חברה מתוקנת ואוהבת עד לרמה של פרטי פרטים: לשון הרע, גזל, ואפילו גזל דעת! הונאת דברים, מצוות צדקה וחסד, האיסור לשנוא! האיסור לשקר (לא רק בין אדם לחברו, ועדיין) ועוד ועוד.

ברכות- הודאה והכרת הטוב

וכו'  

התורה היא היחידה שמחנכת לשלימות מידותית, מוסרית, ערכית עד לפרטים הכי קטנים

זיכוך וטיהור מידות הנפש ותאוות הגוף

זה מדהים!

ולא מתיימרת להסביר את ההיגיון שעומד מאחורי המצוות, גם לא בטוחה שזו הדרך.

ברגע שמשהו בפנים מתעורר ליהדות, אז הכל מתחבר ומתיישב על הלב/שכל.

אורות התשובה ד י:

"החוצפה דעקבתא דמשיחא באה מפני שהעולם הוכשר כבר עד כדי לתבע את ההבנה, איך כל הפרטים הם מקושרים עם הכלל, ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת. ואם היה העולם עוסק באורה של תורה במדה זו, שתתגדל הנשמה הרוחנית עד כדי הכרת הקשור הראוי של הפרטים עם הכללים הרוחניים, היתה התשובה, ותקון העולם, הבא אתה ועל ידה, מופיעה ויוצאה אל הפועל. אבל כין שההתרשלות גרמה, שאור תורה פנימית, הטעון רוממות וקדושה עצמית, לא הופיע בעולם כראוי, באה התביעה של סדור חיים כאלה, שהפרטים יהיו מובנים במובן הכלל, בזמן כזה, שהגמר של גלוי האור וסלילת הדרך להכנה זו עדיין לא בא, ומזה באה ההריסה הנוראה. ואנו מוכרחים להשתמש בתרופה העליונה, שהיא הוספת כח בכשרון הרוחני, עד אשר הדרך איך להבין ולשער את הקשור של כל עניני הדעות והמעשים התוריים עם הכלל היותר עליון יהיה דבר המוכן והמוצע בדרך ישרה על פי הרגשות הנפשות השכיחות, ואז ישוב כח החיים הרוחניים כמעשה ובדעה להופיע בעולם, ותשובה כללית תחל לתת את פריה."

יש גדולי ישראל רבים רבים שדרשו טעמי תורה, ומהגדולים שבהם הוא הרמב"ם ז"ל. במורה מבאר מצוות רבות, ועל דרכו הספציפית כבר אפשר להאריך אבל זה כבר נושא אחר. מכל מקום, הוא עושה זאת.

האם הוא חשב שכל הטעמים שנותן הם היחידים הקיימים? ודאי שלא. ממה שהשיג, ממה שתפס בשכלו (הרחב והזך) הוא העביר לנו, וברי לו שיש עוד טעמים נוספים, עד אינסוף, שכן אל דעות שנתן התורה אין לו סוף ולא לרצונו, אותו כתב בתורה. ולכן אי אפשר לומר שמצוות התורה הם בהגיון האדם לחלוטין.

אומנם, למה הוא ועוד חכמים אחרים בכל זאת נתנו טעמים למצוות? כדי לקרב את מצוות התורה לשכל האדם. התורה לא נתנה על מנת שנקיימה שמעשה קוף, כחיקוי בעלמא, תוך חוסר הבנה מוחלט. אדרבה: ה' מצווה עלינו להבין את התורה וטעמי מצוותיה, להשיב אותם אל לבבינו: וידעת היום והשבות אל לבבך. להשיב וליישב את דברי התורה על לב האדם. ופסוקים נוספים.

ומה שחכמים יכלו לעשות כדי לקרב את התורה ומצוותיה לשכל האנושי, עשו זאת.

לא הבנתי את ההיגיון של להיות שבוע עם מסיכה במקום סגור בקפסולה אחרי שעשיתי בדיקת קורונה ויצאתי שלילית

אבל האמנתי שיש אחרים שמבינים בבריאות יותר ממני וסמכתי עליהם.

לא הבנתי את ההיגיון של להיות שבת שלמה בתחנת דלק באמצע כביש 6, לישון באוטו בקור ולאכול ביגלה וטונה שקניתי 5 דקות לפני שבת (חיים ולדר, שם)

אבל האמנתי שיש מישהו שנמצא בעולם קצת יותר שנים ממני והוא היחיד שיודע איך אוכל לחיות בצורה הכי נכונה לי ובסיפוק ולהשפיע טוב לעולם וסמכתי עליו.

איך להסביר לחילוני?  לגרום לו לטעום פעם אחת את טעם האמונה הפשוטה. ופשוט לתת לו להרגיש.

הרפו ודעו כי אנכי אלוקים.

היום הידע המדעי פרוס לכל דיכפין אז בכלל לא בטוח שהרב זמיר הוא הכתובת.

אולי חילונים שכבר מלכתחילה יותר קרובים לדת זה יכול קצת לעזור להם, אבל חילוני למהדרין עם עין ביקורתית לא בטוח בכלל שיסתדר איתו.

עם נטפרי יותר קל אם את יודעת?

1. כנראה קשור לסינון כמו שאמרו ובהצלחה עם זה!!

2. לאחרונה אני אוהבת לקרוא ספרות בעברית ופחות מתורגמת. תלוי בסיגנון שלך גם על העלילה אם את אוהבת משהו יותר עם קשר מקומי אלייך או סיפור דימיוני זר יפה או מרגש במיוחד. וברור שהולכים לספריה מאיפה עוד תביאי ספרים? אם יש באיזור מגורייך ספריה ציבורית טובה יהיו שם גם ספרים ישנים שלא מוצאים בחנות וגם חדשים וטובים וזה נחמד, ובכלופן אפשר לבקש מהם (אני בכוונה לא ממליצה ספציפית כי אני גם לא כזאת תועלת ספרים. היום יש לי יותר פנאי לקרוא ספרות יפה אבל אין לי ידע רחב בזה 🤷‍♀️ אני מכירה אחד גיק של ספרים אבל) ממליצה בכולופן לבקש המלצות או לקרוא ביקורות לפני שאת בוחרת כי באסה להתחיל ולהישבר אחרי 3 עמודים חחחח

בס"ד

תודה על התשובה! אני דווקא קראתי הרבה ויכולה להמליץ על ספרים איכותיים (לענ"ד).

דווקא ספרות עברית, פחות מכירה כי פחות אוהבת. יש את אהרן אפלפלד שהוא מצויין

אבל...מדכא קצת. סביב השואה.

אם את רוצה לקרוא ספר נחמד ולא ארוך, נסי את "זאת הפעם....." , תמר  וייזר.  למרות שמדובר

על קשר שלדעתי אינו מומלץ. אבל היא כותבת נחמד, זורם וכיף לקרוא את הספר.

זה אגב סיפור אמיתי.

"משחקת באש", טובה מורדו. מתורגם מאנגלית. מרתק.  

א. תמיד ראיתי את הביטוי הזה כאמירה נוסטלגית שמתרפקת על העבר, ולדעתי זו אכן הייתה כוונת המשורר. (בניגוד כמובן למה שאמר שלמה המלך: "אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה").

האם מישהו בכלל משתמש בביטוי הזה, או מקשיב לשירים הישנים האלה? אני מאמין שאני מהבודדים הצעירים שעדיין נהנים ממוזיקה כזו.

ב. הדברים שלך מאוד הזכירו לי את מה נעשה לביטוי "להיות עם חופשי" שיש לנו בהמנון. המשורר התכוון ליציאה מהגלות ולזכות להיות אדונים לעצמנו, אבל כוחות שונים (גם חרדיים וגם חילוניים, ולדעתי החרדים עשו את זה קודם) עיוותו את הביטוי ל"חופשי" מהמצוות וכראיה לכך שמדינת ישראל קמה אך ירק כדי שכולם יתפקרו.

אבל לי צורם שמשתמשים בביטוי הזה בדור שלנו. זה מזכיר לי קצת, למרות ההבדל הברור, את הגעגועים לגלויות השונות במקום להודות על המצב שזכינו לו.

או את ההערצה לדור החלוצי הישן כאילו הם מלאכים ואנחנו בני אדם, או הם בני אדם ואנחנו כחמורים (ולא כחמורו של ז'בוטינסקי).

גם אני מאוד אוהב את הזמר העברי הזה של פעם, אבל דוקא את היצירות הערכיות שלו, בעיקר סביב בניין הארץ והשליחות. זה שהמילים גבוהות והלחנים תמימים זה לא עושה אותן ערכיות, ולא נותן חותמת לכלל השירים שיש מהם גם שירי כפירה ועגבים ברורים.

ב. "להיות עם חופשי"- אני מעריך שזו באמת לא כוונת המשורר, אבל כשחרדי רואה את ההתנהלות הנפשעת, דורסנות ובוז שהיו כלפי היישוב הישן ואנשי התורה, ורואה במגילת העצמאות את המושג העמום "צור ישראל", הוא גם ממליץ את זה על המנון המדינה. זאת אומרת לא המילים הם מה שגרמו לאותו חרדי לחשוב ככה, אלא המציאות בשטח...

ואני מניח שחרדי סטנדרטי בכלל לא מכיר את ההיסטוריה סביב הביטוי "צור ישראל" כך שדווקא זה אמור להיות בעל רושם חיובי עליו. צריך להיות מאוד מפולפל כדי לחשוב שצור ישראל זה העם. אין אוקימתות כאלה.

וכשאני מסתכל על התורה והמצווה במדינת ישראל, אני רואה ברכה שלא נראה כמוה מימי קדם ומשנים קדמוניות. עשרות אלפי אברכים? תקציבים מהמדינה? גוף רשמי ממלכתי-דתי וממלכתי-חרדי? חזרה בתשובה גדולה? מימון של הילולות? ערוץ טלוויזיה ששם את המסורת על ראש שמחתו (אני מדבר על 14)? ראש ממשלה שמברך שהחיינו במליאת הכנסת על כך שבס"ד התחלנו להחזיר גם את רן גווילי הי"ד? ראש ממשלה שמצטלם אחרי מלחמת "עם כלביא" ואומר בקולו שהיה גם סיעתא דשמייא גדולה? שבתות וחגים בעלי מעמד ומשמעות חוקית? כמות לא נורמלית של ישיבות ואברכים? צבא שבו אפשר להיכנס ולצאת דתי עם רבנות צבאית די טובה (לאבא שלי לא היה שבריר מהטוב שיש היום לחייל הדתי)?

בקיצור, הבנת.

לצערנו, הרבה מהצאצאים של הדור הזה כבר לא מחוברים לארץ.

גם הפורום כיום אינו מה שהיה לפני שנה,

די דעך.

הרבה ניקים ותיקים התחלפו בניקים אחרים.  כנראה הרוב לא יזהו את הניק הותיק, גם אם היית יודע אותו.   

אפשר לעשות חיפוש בפורום ולנסות למצוא אותו

(או לשאול כאן האם מישהי זוכרת את השרשור ויכולה לקשר אליו)

חיפוש בפורומים

ופתחתי חדש

בעו"ס, היינו לימוד תורה.

עד אז אגבש דעה עם בעלי, בטח נשקיע בלחיות היטב בכדי למות היטב

חשוב לא להתרגש

כשמאה מיליון דולר נופלים אל כיסי.

בנוסף לא מצאתי עדיין מי שילמד אותי את הדברים מפיו, ועליי ללמוד לפני שאצא לשדה.

הרבה יותר חשוב להרים מיזמים שיעשו את העבודה ויכניסו כסף אחר כך

מלתרום אותו ובעצם לאבד אותו.

בכללי אני מעדיף לתת דגים ולא חכות.

לא? 

היה לי פעם סיפור עם עבודה משרדית קטנה שהייתה לי וחברה במצב כלכלי לא פשוט. בקיצור נתתי לה את זה נטו כצדקה וגם שילמתי קצת קדימה על עוד חודש כדי לעזור עם חוב ספציפי.

מפה לשם.

בחודש הראשון היה מעצבן והיא עשתה את זה לא כל כך טוב. בחודש השני עשתה את זה טוב. בחודש השלישי עשתה מעולה ממש.

החוב נגמר מזמן. היא עבדה שם עוד שנה והייתי מרוצה מהעבודה שלה. התבאסתי ושמחתי כשהיא עזבה.

הערתי ברצינות אם הציניות פוספסה כדי שלא תצא תקלה

'באתי עדיך - האם הכרתני? הנני היהודי, ריב לנו לעולמים...'

חוץ מזה מי אמר שמותר לנפץ ע"ז שאינה שלך, ואולי לפי דינא דמלכותא כל ממצא שייך למדינה. וגם מי אמר שהוא ע"ז? והאם הולכים בזה לפי חזקה או לפי סימנים או לפי מה שאומר הארכאולוג?

"כי את מזבחותם תתצון, ואת מצבותם תשברון

ואת אשריהם תכרותון."

יהודי כלל לא רשאי להחזיק בפסלים

מבחינה ממונית הפסל לא שווה כלום

ונחשוב כאפר, כי צריך לשרוף אותו.

מותר להחזיק דברים שלא שווים כלום.

ולא בטוח שאיסורי הנאה אכן לא שווים כלום.

ובכל זאת אסור להחזיק פסל

תציץ בפניני הלכה לגבי דין של ביטול עבודה זרה, ובחלוקה שבין בעלות יהודית לבעלות של גוי.

כאן הלכה ה - ביטול עבודה זרה של גוי | פרק י - איסור הנאה | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א וכאן הלכה ו - עבודה זרה של ישראל אינה בטלה לעולם | פרק י - איסור הנאה | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

על פניו נראה שלא בטל מזה דין עבודה זרה, אם כי זה יהיה גם תלוי בשאלה האם הפסל נמצא באזור שהיה יהודי או לא. עכשיו באמת תהיה השאלה האם בכלל זה משהו שבידך לאבד או שאתה צריך לתת את זה למדינה. זו שאלה מעניינת מאוד.

צריך שאלת רב על כזה דבר. לא לנחש בעצמנו.

אם זו שאלה רק לעיון - יש על זה מאמר בתחומין לו. המסקנה שלו לא לנתץ, כי עבודה זרה שאף אחד לא עובד היום בטלה מאליה. וגם אם יש חשש שהפסל היה של ישראל, זה ספק ספיקא - כי אולי הישראל לא השתמש בו לפולחן. ראה גם כאן:

הלכה ח - תיירות | פרק יב - בתי פולחן וסמלים | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

זו אמירה מאוד מוזרה.

לאיזה עוד שימוש ישראלים החזיקו פסלי עבודה זרה? בזמן שעבודה זרה שולטת בכיפה, קשה לומר שהיו מי שהחזיקו דבר כזה רק לנוי.

אם חזקת רוב פסלים שהם לנוי. אז בשביל להוציא מחזקה יש כללים הלכתיים ביורה דעה

שרוב הפסלונים של הישראלים לא שימשו לפולחן אלא למסחר או דברים אחרים

(יש על זה הרחבה במאמר אחר בתחומין יג. בלי קשר למאמר - אני שמעתי מארכיאולוגית שמתישהו הארכיאולוגים הגיעו למסקנה שהיו פסלונים שפשוט שימשו למשחק ילדים)

אם יש 9 חנויות כשרות ואחת טרפה ונמצא בשר ביניהם, ושרלוק הולמס אומר שיש ממצאים מיקרוסקופים שזה טרפה, מה הדין?

למשל בתכלת, למרות הממצאים המחקריים, רוב הפוסקים לא פסקו שזה התכלת

אבל מעניין, אחפש לקרוא בתחומין

התרפים שמיכל שמה במיטה של דוד.

או האריות בכסא שלמה.

גם בארכאולוגיה יש כזה דבר פסלים שהם בבירור לנוי. אני לא יודע לגבי הארץ, אבל בבבל היו הרבה כאלה בארמונות

(ואם התכוונת למה שהארכיאולוגית סיפרה לי בנוגע לצלמיות משחק - דומני שהיא התכוונה אפילו לא רק אצל יהודים, אלא בכלל)

וכן, המעשה הנכון הוא לפתוח הפניות 👍