אם היתה מצווה אחת שהיה אפשר לבטל הייתי בוחרת בזה.

ואת צודקת מאה אחוז, זה אמור להיות בעיה כי כשאשה טובלת לא צריכים לראות אותה,

כי כשמכרים אותה היא תרגיש לא בנוח, אבל לפעמים אין ברירה ואין מקווה אחר,אבל בגדול

הצדק אתך מאה אחוז, בדברים האלה אין כמו הצניעות.

באמת לא נעים 

תסתיר העניין שאף אחד לא יראה ולא ידע.

יש עיניין כזה שלא ידעו שהאשה טבלה אף אחד בעולם,

כמובן חוץ מהבעל או הבלנית או משהו ששייך לרב או רפואה

רק יש חובת ההשתדלות לעשות דווקא את המצווה הזאת בשיא הצניעות,

אני התכוונתי רק לצניעות,

אתה מבלבל בין הגדרות.

לרצות לחיות בצניעות ולפיכך להמנע מכך שאנשים ייראו אותי הולכת למקווה

לא אומר שזה מגיע מתוך פחד ואנרגיות שליליות. את זה אתה הסקת! 

צניעות לא שווה במשוואה לחוסר פתיחות מינית ופחד. זה המשוואה שלך יש בראש, אל תשליך את זה על אחרים. 

בעצם אולי ההכי משמעותית בכל התת-דיון שהתפתח כאן וגם לנושא השירשור עצמו.

ה-סיבה בהא' הידיעה שאני לפחות לא רוצה שיראו אותי אחרים כאשר אני הולכת למקווה - נעוצה בזה ש***זה משהו של אישי ושלי בלבד*** משהו שהוא ממש בבחינת קודש הקודשים שלנו וזהו. ואף אחד לא יכול להיכנס לשם מבחינתי, לא במחשבה, לא בדיבור ולא במעשה.

ואם אני הולכת או חוזרת מהמקווה ומרגישה שמישהו מסתכל וכו' - אז אפילו הקמצוץ הקטן הזה של מחשבה שיכולה לעבור למישהו "אה, הנה היא טבלה" - לא רוצה שיהיה!

כי מבחינתי, זה נכנס הקמצוץ מחשבה הזו למשהו מקודש אך ורק לאישי ולי.

אותו דבר אני ארגיש (אם כי בצורה מעט שונה) אם מישהו יקרא הודעות שאני כותבת לאישי או הוא לי, או יהיה נוכח וישמע דיבורים ביננו או אפילו "רק" מבט בעיניים שאישי לנו בלבד. זה מרגיש לי כאילו "יש שם עוד מישהו בסיטואציה" וזה כבר לא רק רק של שנינו. ולכן הרבה מאוד פעמים ששואלים (אפילו כאן בפורום) על ספרו איך אצלכם בנישואים, או האם טוב, או מה הוא קנה/אמר וכו' - אני לא רואה לנכון לשתף, רק בגלל העובדה שזה רק של שנינו. וכך אני רוצה שישאר.

(כמובן שיכולות להיות עוד סיבות לי ולאחרים, אבל זה הבסיס של הבסיס אצלי.)

ואם להתייחס לעצם המילים שאמרת שבהרגשתך/*לדעתך יש בזה פן מסוים של חוסר פתיחות מינית - אני לא מסכימה איתך בנקודה הזו בגלל הנ"ל.

בעיניי *דווקא* שזה משהו מיוחד ומדהים בין איש לאישתו - זה נשאר רק שלהם ורק ביניהם, וכל דבר ש"מצרף" לכך עין נוספת, או מחשבה נוספת או אפילו ראייה של אישה שהולכת למקווה - זה לא המקום שבני הזוג רוצים שלשם יכוונו כל הטוב הזה שלהם, וכן, גם כל הפתיחות המינית שלהם.

כאשר הפתיחות המינית היא בין איש לאשתו - ושם בלבד - זה הכי הכי מבורך שיש, ומדהים ואפילו קדוש!

כאשר הפתיחות המינית היא בכל דבר שהוא *לא* בין איש לאישתו - שם זה פסול בעיניי.

זה בגדול... מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי

ממש לא באתי לזלזל או לומר שמה שאת או כל אחת אחרת מרגישה לא נכון.

באתי לומר דבר אחר לגמרי.

שהפחד הלחץ והחרדה "שיראו אותי הולכת למקווה" הוא לא נכון, לא שמישהי מרגישה לא נכון, אלא שלא נכון להיות במצב הזה, כי היא לא גונבת ולא עשתה שום דבר רע. 

אין לי מה להוסיף כי זה לא קשור רק לפתיחות מינית, מה שכתבתי על פתיחות מינית היה לא מדויק, זה קשור לרובד עמוק יותר שקשור ללב הרעיון של אשה טמאה\אסורה שגורם להפוך את זה לאישי בצורה הזו. 

אבל אין לי מה להוסיף בגלל שדיון על הרובד הזה לא מתאים לפורום כאן. למרות שזה המהות של הדיון.

אישה שמקבלת מחזור,וסובלת מכאבי בטן,ומתביישת לבקש מהבוס שלה ללכת הביתה בגלל זה.מתביישת לספר לו את הסיבה

זו גם בעיה בפתיחות מינית?

לא באתי לכתוב פה כדי לחפש בעיות, אבל כדי לענות לך בכנות אני יאמר לך שהכל תלוי איך אמא של אותה אשה התייחסה למחזור הראשון שלה.

האם היא הייתה פתוחה או לא. 

יש ביישנות מוגזמת,ויש ביישנות טבעית ונורמלית

כמו שאני לא ידווח לכל יושבי המשרד מה אני הולכת לעשות בשרותים,כך זה לא מתאים לדווח על כל דבר בחיי הפרטיים

אבל אני מסכימה איתך שהחרדות וההסתרה המוגזמת לגבי מקווה,הם נחלת הדורות האחרונים.אפשר לראות בגמרא שכל היחס לזה בזמנם היה שונה לגמרי

ראה ערך ר יוחנן בן זכאי שישב בפתח המקווה שנשים יסתכלו עליו וכו וכו

הלוואי והיום זה היה דומה קצת במה שהיה בעבר,זה היה מקל מאוד

אני מדבר על האתגר הענק שיש פה

זה מחלחל עמוק לתת מודע בלי ששמים לב

מה הקשר בין הקבוצות לבית?

איזה אתגר?

בין השאר בגלל שזה בכתב. ואין מפגש כל כך קיצוני עם האמוציות הרגשיות כמו שהוא קורה בבית.

מאוד קל להתבטא בבהירות. וגם אם מישהו מוצף ואחרי כמה הודעות פולט עוד עובדה שמשנה את כל הסיטואציה, עדיין אפשר לקרוא את זה ולעבד את  זה יותר "שכלי".

בבית, הבטן מופעלת.

אני חיפשתי הזדהות. איזה כיוון מה לעשות איך פותרים את זה

בחיים האמיתיים.

אני אסביר לך איך הכל מסתדר והכל אמת

ואין קושיה כלל.

כשהאדם שוכב על הגב או הספה

וגולש בפורום. הוא במוד שהוא רוצה

להרגיש טוב. נוח לו.

הוא לא בתוך מרוץ היומיום.

ואז הוא יכול לכתוב מהשאיפה הכמוסה (והאמיתית)

שלו לעשות טוב לכולם.

מקווה שיישבתי לך את הקושיה

בברכה

מים קרים על נפש עייפה ב"ה

במיוחד אם אתם מוכנים להתפשר ( למשל, מוכנים כמה צבעים לספה, או לא קריטי לכם החלוקה של הארון לדלתות/מגירות).

אפשר למצוא דברים ממש ממש טובים בשליש ורבע מחיר.

במוצרי חשמל לא הייתי ממהרת ללכת ליד 2, הרבה יותר סכנה ליפול.

אז לעשות סקר שוק (אפשר מהבית באינטרנט) ולהשוות מחירים. בגלל שכבר נשואים, אתם יודעים פחות או יותר מה הצרכים שלכם לזמן הקרוב (למשל- מה גודל המקרר שאתם צריכים).

על מה כן הוצאנו כסף? מקרר, מזרונים איכותיים למיטה שלנו ו... זהו נראה לי.

חנויות זולות של מוצרי חשמל, שווה לחפש בריכוזים חרדיים.. 

סתם כי יש מציאות מעולות במרקטפלייס, זו עוד פלטפורמה של יד שניה

יש מוצרים שבעיניי חופשי לקנות ביד 2

תקח בחשבון שיש דברים שההובלה עצמה יקרה מאוד וכבר לא בהכרח שווה, או שכדאי כבר להשקיע כי ההובלה היא חלק גדול מהעלות.

לשים לב שיש דברים שדורשים התקנה רצינית, אז לחשוב מה מעדיפים בזה. למשל אם יש כיריים גז טובות במחיר טוב - אבל ההתקנה תעלה הרבה (לא באמת יודעת, רק אומרת), אז אולי שווה לקנות חדש שכלול בו התקנה, או אולי עדיף כבר אינדוקציה

ולהיזהר מדברים שעלולים להיות בהם פשפשים!!! או עובש! סיוט סיוט. 

אז אין מה לשמור.

אפשר לנסות למכור/ למסור/ לתת מתנות לאנשים אחרים.

דברים שכן אולי תשתמשו בעתיד, אפשר לנסות למצוא מקום לשמור.

זה יכול להיות גם אצל ההורים, אם יש אפשרות.

ואפשר כן להחליט לא לשמור, ובמקרה הצורך תיקנו חדש.

אם כי, לא בטוח שלא תגלו שלפעמים נח שיש עוד שמיכה, ושהיא גדולה יותר.

ואם לא - להשאיר אצל ההורים בינתיים. מתפנה אצלם הרי מקום מהציוד והחפצים האישיים שלכם שיעברו לבית החדש. ותמצאו הזדמנויות להעניק כמתנה לאחרים. 

אם יש לכם חברים שמתחתנים או בגיל מתאים, אפשר לתת להם.

אם יש דברים שאולי תרצו בעתיד וכרגע אין מקום, להשאיר אצל ההורים נשמע לי הגיוני, אם זה מקובל עליהם.

למשל כלים כפולים זה מצוין לפסח כשתהיה לכם דירה גדולה יותר.

שמיכות זה דבר שימושי מאוד כשהמשפחה מתרחבת.

ואגב אני ישנה בכיף לבד עם שמיכה זוגית.

וכמובן אם יש אפשרות להחליף בחנות למשהו שימושי יותר זה בטח טוב.

בכל אופן למכור , למסור מה שלא מתאים לכם או כפול

לפעמים עם הזמן מגלים שכן רוצים אותם

אצלינו בהתחלה השארנו הרה דברים אצל ההורים ועם השנים לקחנו

ויש דברים שהעברנו הלאה 

אולי מגדולי בעלי המוסר הקיצוניים או משהו

ואם קרתה טעות אדם מנסה כמה שיותר לטייח ולהחליק

אז למה לא גם לזולת? למה לא לחיות בעולם סולחני ונעים? שהכל בסוף עובר ומסתדר?

הוא לא "יצעק" כלפי חוץ אבל ביקורת עצמית פנימית זה אחד הכלים הכי ההרסניים שיש.

וקודם כל בינינו לבין עצמינו

ואז בינינו לבין הקרובים לנו ביותר

זה כבר משמעותי מאוד מאוד.

זו הפגיעה עצמה (מה שהיא אמרה)?

או שזה בעיקר זה שזה היה בפומבי? (ואם הייתה אומרת לך ב4 עיניים זה לא היה ביג דיל?)

וכמובן חשוב להבין מה התדירות - זה מאורע חדפ או שהפגיעות מצידה זה משהו שקורה לא פעם ולא פעמיים?

וגם להבין אם יש משהו תקשורתי שאפשר לעשות שימנע פגיעה. למשל- אולי אם היא תדע שא' ב' הן נקודות רגישות, היא תשתדל מאוד סביבן ותהיה באקסטרה רגישות כלפי הנושאים האלו.

הרבה יותר לעומק כדי להתחיל לייעץ.

כל מילה כמעט שכתבת כדאי להתעמק עליה ולהבין לעומק:

"חצי בכוונה" - מדוע? איזה אינטרס יש לה לפגוע בך בכוונה? איך הזוגיות שלכם בכללי? מה עוד יש שם?

"היא ממש התנצלה, עבר קצת זמן, עוד פעם פגיעה" - מדוע? כיצד זה קורה בעצם? איזה מנגנון יש שם אצלה? אצלך? בין שניכם?

אם ההתנצלות ולקיחת האחריות שלמים, כיצד זמן קצר לאחר מכן נוצרת שוב פגיעה?

נשמע שצריך להתבונן *פנימה* *בין שניכם* ולא החוצה. לא החוצה מול כולם שם בפגיעה וגם לא החוצה מול כולם בפיוס ובקירבה המחודשת.

וזה נכון לכל זוג באשר הוא - כאשר יש ביניהם ריחוק מכל סיבה שהיא - ההתמקדות פנימה, ההתקרבות אחד לשנייה, הלעבור דרך המרחק שנוצר, דרך הכאב עצמו, לא לדלג מעליו אלא ממש לעבור בו ובתוכו *יחד* - יכולה להביא לקירבה מחודשת עוד יותר גדולה ולצמיחה גדולה ממש. 

כלומר ישנם מפתחות שאפשר להשיג לזוגיות שלנו דווקא בזכות המקומות בהם אנו בריב / קונפליקט / פגיעה / כאב / ריחוק וכן הלאה.

וחשוב מאוד אכן לאסוף את המפתחות הללו בדרך ולא לאבד אותם ולהמשיך בריחוק או בהימנעות או בבריחות כאלו ואחרות.

לא לצאת מהקשר אם יש ריחוק

אלא להיפך - להיכנס עוד יותר לתוך הקשר. שנינו. אני ואשתי. אשתי ואני.

רק זה הכיוון המצמיח ב"ה.

ב"הצלחה רבה

לדעתי כדאי שלא תדברו ביניכם יותר מעניינים טכניים מול אנשים

זה מאוד קשה.

אבל-

זה יעזור לכם לברר ביניכם לבין עצמכם איך אתם רוצים לתקשר ביניכם בזוגיות

אבל בלי קהל.

הקהל מפריע מאוד לריכוז

אין לי ממש פתרון. אני משתדל כשזה קורה להתעלם ולא להגיב. ללכת הצידה או לקחת כמה דקות בחדר או בחוץ לעצמי.

יכול לשלוח הודעה אם בא לך חיזוק קצת