הצבעים של השקיעה נעלמים לאט, כמו נמחצים תחת חושך הלילה.
הוא עומד בלמעלה של ההר. קצת למטה יושבים כמה חבר'ה, מדברים סוג של דיבורים, מספרים סוג של סיפורים.
הם עייפים. רואים להם בעיניים.
מדברים כי נמאס להם לדבר. מספרים כי נמאס להם לספר.
הם עייפים. הוא רואה להם את זה בעיניים.
הוא לא מסוגל לראות עוד עייפות אז הוא ממשיך בשביל, מתרחק קצת מרעש העייפים.
"מכיר את זה שמשהו שם בפנים כל כך חנוק עד שהדמעות יוצאות לבד, בלי שעשית בשבילם משו, בלי להרגיש שאתה קשור אליהם עכשיו?" הוא לוחש לעצמו שמקשיב "אז זה יוצא עכשיו" והוא נשטף, "כן, הם שוטפות את הכל, גם את הכוח שהיה" אז הוא מתיישב, נותן להם לשטוף.
לילה זה הזמן שהעייפים ערים, הכי ערים. ככה הוא חושב, ככה הוא רואה. זה מצחיק והוא צוחק.
"זה השגעון פשוט" הוא צוחק בקול, מתרץ לעצמו ששואל.
"ועכשיו בוא נהיה רציניים. אתה יודע למה אנחנו עייפים?" הוא שואל את עצמו שיודע, "כי כלום. כי כלום ונלחמים. נלחמים ונלחמים ו.. כלום. ומה לעשות, כלום זה מעייף"
"לא לא" אומר העצמו שמתדיין "זה המלחמה הזאת שמעייפת, שלוקחת לנו את השפיות בטיפות"
הוא חושב על מה שעצמו אמר.
"נונו זה היינו אך" הוא עייף מידי בשביל לחשוב מה קרה לו עכשיו. זה שיח של עייפים.
הוא נשכב על האדמה, מוקף בעשבים. ברוח העשבים זזים. זזים-רוקדים.
הוא מסתכל על אחד מהם, עצמו המתבונן מתבונן.
העשב זז עם הרוח כאילו לא היתה אלא מנגינה שקטה, הוא נע בצורה עדינה.
לכל עשב ועשב יש שירה מיוחדת משלו. והוא מקשיב, מנסה להבין לפני מי מחולל העשב.
"אתה מתכופף" הוא לוחש ומבין.
הוא מבין ושומע. שומע שהרוח והשקט הם מנגינה, מנגינה לעייפים.
אז הוא מקשיב. מקשיב ונושם. נושם את הרוח לבפנים וחזרה החוצה. בהתחלה מהר וחזק וכבד ואחכ לאט, רגוע, חלק.
"מותר לי לנוח" הוא לוחש לעצמו שלא מבין, "מותר לתת לעייפות לרקד לקול צלילים של רוח ושקט.
מותר לי לשחרר. הוא מחזיק, אתה רואה?"
והעצמו שבפנים שלא האמין שההוא מחזיק, מבין. מבין שהוא מאמין. אז הוא משחרר.
מנגן לעצמו מנגינה.
והעייפות שם בפנים רוקדת בעדינות, מתכופפת.
הריקוד הזה נותן לעייפות כח. אז יש כח לעייפות.
