[הופס. כולם למקומות, לזוז. לזוז דקה.
יופי, מרים נכנסת.
'מרים, סנטר קדימה. כאילו בהתרסה, טוב?'
טוב.]

 
הנה המשחק מתחיל. אני מביאה סנטר קדימה, כאילו בהתרסה. טוב?
בכלל לא טוב.
אבא נכנס. אבא הוא כהן חשוב אבל למי כל זה יהיה חשוב בעוד חודש או חודשיים או שנתיים כשיחברו את הטבעת של המשפחה שלי לרצפה, בגלל הבת הקלוקלת שלהם.
אני, נעים להכיר.
אבא מסתכל על השמלה שלי, קמט בצידה מעיד על המגילות שדחפתי לתוכה. חכמה יוונית.
אני מחייכת, חיוך עקום ושבור כזה, מקומט כמו הדפים בחצאית שלי.
הרגעים הבאים מתישים אפילו את הדמיון שלי, שניסה לצפות אותם עשרות פעמים במשך מספר שניות. כותב תסריטי אימה מלווים בדמעות. דמעות של אמא.


[מעולה, מעולה. קאט.
מרים, יוצאת החוצה בסערה כביכול.
צעקות של אבא מלוות אותך בדלת.
אקשן!]


מלוות, זה אמור להיות נעים שמישהו מלווה אותך לדלת, אבל החיצים שנתקעים לי בגב שורפים אותי, משהו רטוב זוחל לי על הלחי, בטח זה דם מהדוקרנים האלו שירתה בי הקשת של אבא.
אבא שהיד שלו אף פעם לא רעדה על הסכין, לשחוט? לשחוט. לחתוך? לחתוך. לבתר? כן מהר, בלי לוותר.
רצון ה' בראש ובראשונה. והלב? אפילו כבר לא כואב.
שיהיה לקרבן ועולה.
חץ ועוד חץ ועוד חץ.
החיצים של אבא מורעלים והארס שלהם מתפשט לי בגוף ואוכל אותו, לאט לאט. אבל בטוח.
השמש עוקצת אותי, אני ממשיכה לשחק.
(לשקר?)


[נפולאוס? כנס. היידה.]


'היי, אפשר לשבת?'
סרדיוט יווני עטור דרגות מחייך אלי מתחת למעטה תלתלים שחורים. אני מעבירה יד על השערות הזהובות שלי וזזה טיפונת הצידה. ממש טיפונת.
הוא מתיישב בכל זאת.
אני זזה הרבה.
הוא צוחק.
אני רוצה שהוא ילך.
הוא מתרצן.
'מה, בת בילגה, נכון?'
איך הוא יודע.
המשמרת ה15, אני לא מתבלבל, נכון?
לא מתבלבל לרגע.
והוא מוסיף לא להתבלבל, כל אותו הערב. גם כשהוא שולח יד עטורת צלקות לעטוף את גופי. לקטוף את נשמתי.
הוא מוסיף לא להתבלבל עד שבערב אני מוצאת את עצמי באיזה בר על החומות, מוקפת באויבי עמי.
מוקפת באוהבים ושיכורת חופש.
אני כבר מבולבלת.


[סצנת חתונה.
קול ששון וקול שמחה, קול חתן וכל כלה.]


אני, כנראה.
שיהיה במזל.
אה, איך שכחתי, רק עוד משהו קטן קודם. איך נפולאוס אומר, כמו שמחליפים בשוק. אגוזים בעד חיטים. תרנגולים בעד שוורים.
'את הולכת לעשות עסקה מוצלחת'
אם נפולאוס אומר, הוא לא מתבלבל.
אגוזים בעד חיטים. תרנגולים בעד שוורים. יהדות תמורת תרבות.
'עסקה מוצלחת, ברכותיי.'
כסף עובר לסוחר. (נפולאוס, החתן דנן.)


[ימים עוברים.
יאללה חברה, להתאסף. התפזרתם לי ממש.
נגמרו החזרות והפיספוסים.
קדימה, דרמת האמת מתחילה, כולם בפוקוס.
קטע השיא, בית המקדש. קודש הקודשים.
חומה מתמוטטת, דלת נפרצת.
צבא יוון, להסתער! היי מרים איפה את?
תפקיד ראשי! היידה, לטמא את המקדש!]


אני נכנסת, רועדת, ולא מצרחות הקרב שמקיפות אותי. לא מחיילים יוונים, אפופי תרבות ובעלי השכלה שמשתוללים מסביבי כמו חיות. לא.
אני לא רואה אותם ולא שומעת הראש שלי מריץ קדימה לסוף הסרט, מחייך בסיפוק.
את המעשה שאני עומדת לעשות ינתחו עוד הרבה במהלך ההיסטוריה, יגנו ויקנסו עליו קנסות.
כאב חד עובר לי בגוף, משמרת בילגה תיזכר לעד לדיראון בגלל הסקנדל הזה.
הסנדל הזה.
אני פותחת את קישוריו בנחישות, המצלמה מתקרבת אליו, מתעקשת להיתקע על ידיי הרוטטות עם השרוכים. על נשמתי הרוקדת מחול מנצחים.
ההיכל כמו נעצר למול רגליה המפזזות, של נשמתי.
למול רגלי היחפות.
המזבח נגלה מולי, המזבח שידע קרבנות, עולות ותמידים. המזבח שטרף בכל שנה עשרות ומאות כבשים.
'לוקוס, לוקוס!'
אני מטיחה את הסנדל במזבח הדומם, ששוקט למול צער העם שנטשתי מאחורי, שעומד וצופה בטומאה משתוללת בהיכל כאילו זה בסהכ סרט מסקרן.
'זאב, זאב! עד מתי, אתה מכלה ממונן של ישראל, ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק??'
המזבח מוסיף לשתוק ואני עוד לא יודעת שלסרט הזה יהיה סוף אחר לגמרי. סוף של קומץ חשמונאים קדושים שניצחו מעל לטבע ומעל לשכל.
מעל לכל שכל או חכמה.
חכמה יוונית.
היד שלי עוד אוחזת בסנדל ואני מטיחה אותה שוב ושוב. בשם כל הפחדים ששתקתי, בשם התאוות, בשם האיסורים, בשם הייסורים.
אני מטיחה את הסנדל בשם עם ישראל שנזרקתי ממנו, שברחתי ממנו.
בשם כל הכאב שהוא עובר ויעבור.
בשם ה'.


[מרים, עשית את זה נהדר.
עכשיו, רדי מהבמה בבקשה, אנחנו ממהרים.
יש סלט יווני בחוץ, תאכלי משהו.]


אני אוכלת משהו.
איכשהו תוך שניות ספורות הושלכתי מהבמה העקומה הזאת, מהמגרש ההומה לספסלי הצופים.
על הבמה חכמים, ורבנים.
חז''ל יקראו להם אחר כך. או רז''ל.
הם דנים במקרה שלי. איכשהו, הקטע עם הסנדל תפס הכי הרבה מקום.
נו, מילא. המירה דתה, נישאת לסרדיוט.
אבל הסנדל.
לוקוס. היא קוראת לו, למזבח הקדושה.
גזר דיני נחתם.
אני כבר לא יושבת על הספסלים האפורים כאן, אני צופה ניידת. מסתובבת בעולם, בלי הגוף, כן?
רק נשמה.
מוכתמת המון, שרוטה בקצוות וחורים ענקיים מעטרים אותי מקדימה.
ואני ניידת.
משוטטת ברחובות העולם, נחבטת במילים קשות ומחפשת תיקון.
איזה ספריי פלא. רסס כבס. ונגר טוב שישפץ את העץ הרקוב שלי.

הופה, מה זה? אני מתקרבת קצת.
מישהו עומד שם. אני מכירה אותו קצת, רואים אותו הרבה בשלטי חוצות וכאלה. חיוך טוב יש לו, לאיש.
נראה לי שהוא אמר בילגה.
מתקרבת עוד הרבה.
המילים המתוקות שלו שוטפות אותי, לאט ובגלים. פתאום מישהו מספר את הסיפור האמיתי, כאילו היחיד שהבין מה הלך בהצגה המבולבלת הזאת.
אני שומעת אותו פורט על הנשמה שלי.
פורט את הלב שלי לפרוטות נחושת מבהיקות.
היה לי לב טוב, ונשמה טהורה.
רק מה. אי אי אי.
יש מצב שהרמבם מגדיר כ'יצרו אנסו'.
הוא מלביש את הרגשות שלי בתפאורה הלכתית ופתאום כשהוא אומר את זה, כל כך ברור לי שתורה שמקפידה להגיד, 'בהמה שאינה טהורה' ולא בהמה טמאה. בוודאי לא תספר בריש גלי בגנותה של נערה יהודייה. טהורה טהורה.
ואם ככה מובן וברור. שהסיפור הזה מובא לשבח.
היצר המדובר, לועג לתמימותי.
'מה יכול להיות שבח בזה, אה? לא יכולת לחכות בסבלנות ולראות איך אלוקים הופך את הקערה ונותן גיבורים ביד חלשים? אה?'
חכה בסבלנות. אני גוערת בו.
נתפסת למילים החמות, הטובות טובות האלה. שמפרקות אצלי בפנים הרים של כאב.
כמו תרופה הוא ממשיך להודיע לעולם איך בת ישראל גם כשהיא במצב של 'המירה דתה' ו'נישאת לסרדיוט' עדיין נוגע לה המצב של עם ישראל ובוער בה, עד שהיא חולצת סנדל וצועקת בהיכל.
איפה אתה, אבא??
איך אתה לא בא אלינו, איך.


[טוב, טוב! טוב!
רק אולי קצת פחות דרמטי, שיהיה גם אותנטי.
לא צריך להיות שקוף שזה הצגה.]


אבל זה שקוף.
שקוף יותר מהדמעות שבעיניים שלי.
העיניים שראו יותר מדי ושמרו בפנים ועכשיו הן יודעות שהכל הצגה, עמוסת תלבושות ומסיכות.
אבל מתחת לכולן כולן.
נשמה.


[באלי להגיד גה גה גה. נגמרה ההצגה.
אח, הלוואי. רק שזה סדרה משוגעת בהמשכים.
(ספויילר: בסוף בסוף יבוא נבחר האל על חמור לבן ונוכל להחזיר את כל התחפושות לארון של פורים ולשתות תורה עד דלא ידע.)]

שבוע טוב

כתבת כל כך יפה, מדויק, הצלחת לנסח במילים את אחת המורכבויות הכי עמוקות של החיים – הניגודיות הזו שפוגשת אותנו בבת אחת, העצב והשמחה ששזורים זה בזה.

את כותבת פשוט מדהים נוגעת בנושא כאוב בצורה אופטימית ויפיפיה...

"רק אחרי שיודעים עלבון יודעים מהי שמחה" כל כך נכוןןן!!

מהמם

נוגע

באמת מורכב.

זה עמוק ,מעורר מחשבה

וקצת מלנכולי

נהניתי לקרוא. 

ראשית זה מאוד יפה.

קראתי כמה וכמה פעמים, והרגשתי מעין יופי חד/מרוסק כזה. מצד אחד השיר עוסק בתיאור דמותו של "איש של חורף", אבל הדמות לא מתגבשת לכדי משהו קוהרנטי וברור, אלא יותר כמו וינייטות קטנות, הצצות קצרות אל מבעד לפרגוד. רב הנסתר על הגלוי.

גם מאוד אהבתי את השורות המצומצמות למילים בודדות.

מה שקצת הציק לי, ברמה האסתטית בלבד, הוא חיבורי מילים עם משמעות פחות או יותר זהה: "תהום הצללים", "כאב הזעקה". כלומר אחת משתי המילים בזוג מבטאת בכל מקרה את מה שחברתה אומרת, וזה הופך את זה קצת ל-overly. כמובן זה לא "אופל החושך" או "ייסורי העצב" או משהו כזה, אבל עדיין, הייתי רוצה משהו קצת יותר "מחודש".

מסתורי ועלום.

וגם נוגה קצת.

ובעיקר נוגע.

תמיד אהבתי לקרוא אותך

כבר יצא לי לחשוף פה מעט מהמקום שלי מול נסיון של ציפייה לילדים. זה מקום שלא נחשף יותר מידי בחוץ, והפורום האנונימי הזה הוא הזדמנות טובה עבורי..

אז מניחה פה עוד חתיכה ממני..

תודה.

יש משהו מאוד כואב בלראות את התבשיל שלך מקדיח גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.

(בתור מי שהאתגר הזה לא זר לו בכלל, אם כי פחות העסיק אותי רגשית).

העברת בעוצמה רגישה ועדינה את חוויה שהיא אינטנסיבית שעכשיו אפשר טיפה יותר לנסות להבין

איזו כתיבה יפההה

ואיזו עוצמההה

השורה האחרונה פשוט כל כך מלאה באמונה הופכת את כל הקטע לכל כך אופטימי ושמח🤩

שולחת חיזוק, בע"ה עוד תזכי🙏🙏🙏

שהשם ישלח לכולנו את הכח

וממש ממש נכנסתי לדמות שלך

אהבתי איך שכתבת

ואמן ה' ישלח מאוצרו הטוב שפע של ברכה ותזכי להפקד בזרע של קימא ולגדלם בנחת ובאושר.

בע"ה שתזכו לישועות גדולות בקרוב

נוגע מאוד.

רק טוב