[הופס. כולם למקומות, לזוז. לזוז דקה.
יופי, מרים נכנסת.
'מרים, סנטר קדימה. כאילו בהתרסה, טוב?'
טוב.]

 
הנה המשחק מתחיל. אני מביאה סנטר קדימה, כאילו בהתרסה. טוב?
בכלל לא טוב.
אבא נכנס. אבא הוא כהן חשוב אבל למי כל זה יהיה חשוב בעוד חודש או חודשיים או שנתיים כשיחברו את הטבעת של המשפחה שלי לרצפה, בגלל הבת הקלוקלת שלהם.
אני, נעים להכיר.
אבא מסתכל על השמלה שלי, קמט בצידה מעיד על המגילות שדחפתי לתוכה. חכמה יוונית.
אני מחייכת, חיוך עקום ושבור כזה, מקומט כמו הדפים בחצאית שלי.
הרגעים הבאים מתישים אפילו את הדמיון שלי, שניסה לצפות אותם עשרות פעמים במשך מספר שניות. כותב תסריטי אימה מלווים בדמעות. דמעות של אמא.


[מעולה, מעולה. קאט.
מרים, יוצאת החוצה בסערה כביכול.
צעקות של אבא מלוות אותך בדלת.
אקשן!]


מלוות, זה אמור להיות נעים שמישהו מלווה אותך לדלת, אבל החיצים שנתקעים לי בגב שורפים אותי, משהו רטוב זוחל לי על הלחי, בטח זה דם מהדוקרנים האלו שירתה בי הקשת של אבא.
אבא שהיד שלו אף פעם לא רעדה על הסכין, לשחוט? לשחוט. לחתוך? לחתוך. לבתר? כן מהר, בלי לוותר.
רצון ה' בראש ובראשונה. והלב? אפילו כבר לא כואב.
שיהיה לקרבן ועולה.
חץ ועוד חץ ועוד חץ.
החיצים של אבא מורעלים והארס שלהם מתפשט לי בגוף ואוכל אותו, לאט לאט. אבל בטוח.
השמש עוקצת אותי, אני ממשיכה לשחק.
(לשקר?)


[נפולאוס? כנס. היידה.]


'היי, אפשר לשבת?'
סרדיוט יווני עטור דרגות מחייך אלי מתחת למעטה תלתלים שחורים. אני מעבירה יד על השערות הזהובות שלי וזזה טיפונת הצידה. ממש טיפונת.
הוא מתיישב בכל זאת.
אני זזה הרבה.
הוא צוחק.
אני רוצה שהוא ילך.
הוא מתרצן.
'מה, בת בילגה, נכון?'
איך הוא יודע.
המשמרת ה15, אני לא מתבלבל, נכון?
לא מתבלבל לרגע.
והוא מוסיף לא להתבלבל, כל אותו הערב. גם כשהוא שולח יד עטורת צלקות לעטוף את גופי. לקטוף את נשמתי.
הוא מוסיף לא להתבלבל עד שבערב אני מוצאת את עצמי באיזה בר על החומות, מוקפת באויבי עמי.
מוקפת באוהבים ושיכורת חופש.
אני כבר מבולבלת.


[סצנת חתונה.
קול ששון וקול שמחה, קול חתן וכל כלה.]


אני, כנראה.
שיהיה במזל.
אה, איך שכחתי, רק עוד משהו קטן קודם. איך נפולאוס אומר, כמו שמחליפים בשוק. אגוזים בעד חיטים. תרנגולים בעד שוורים.
'את הולכת לעשות עסקה מוצלחת'
אם נפולאוס אומר, הוא לא מתבלבל.
אגוזים בעד חיטים. תרנגולים בעד שוורים. יהדות תמורת תרבות.
'עסקה מוצלחת, ברכותיי.'
כסף עובר לסוחר. (נפולאוס, החתן דנן.)


[ימים עוברים.
יאללה חברה, להתאסף. התפזרתם לי ממש.
נגמרו החזרות והפיספוסים.
קדימה, דרמת האמת מתחילה, כולם בפוקוס.
קטע השיא, בית המקדש. קודש הקודשים.
חומה מתמוטטת, דלת נפרצת.
צבא יוון, להסתער! היי מרים איפה את?
תפקיד ראשי! היידה, לטמא את המקדש!]


אני נכנסת, רועדת, ולא מצרחות הקרב שמקיפות אותי. לא מחיילים יוונים, אפופי תרבות ובעלי השכלה שמשתוללים מסביבי כמו חיות. לא.
אני לא רואה אותם ולא שומעת הראש שלי מריץ קדימה לסוף הסרט, מחייך בסיפוק.
את המעשה שאני עומדת לעשות ינתחו עוד הרבה במהלך ההיסטוריה, יגנו ויקנסו עליו קנסות.
כאב חד עובר לי בגוף, משמרת בילגה תיזכר לעד לדיראון בגלל הסקנדל הזה.
הסנדל הזה.
אני פותחת את קישוריו בנחישות, המצלמה מתקרבת אליו, מתעקשת להיתקע על ידיי הרוטטות עם השרוכים. על נשמתי הרוקדת מחול מנצחים.
ההיכל כמו נעצר למול רגליה המפזזות, של נשמתי.
למול רגלי היחפות.
המזבח נגלה מולי, המזבח שידע קרבנות, עולות ותמידים. המזבח שטרף בכל שנה עשרות ומאות כבשים.
'לוקוס, לוקוס!'
אני מטיחה את הסנדל במזבח הדומם, ששוקט למול צער העם שנטשתי מאחורי, שעומד וצופה בטומאה משתוללת בהיכל כאילו זה בסהכ סרט מסקרן.
'זאב, זאב! עד מתי, אתה מכלה ממונן של ישראל, ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק??'
המזבח מוסיף לשתוק ואני עוד לא יודעת שלסרט הזה יהיה סוף אחר לגמרי. סוף של קומץ חשמונאים קדושים שניצחו מעל לטבע ומעל לשכל.
מעל לכל שכל או חכמה.
חכמה יוונית.
היד שלי עוד אוחזת בסנדל ואני מטיחה אותה שוב ושוב. בשם כל הפחדים ששתקתי, בשם התאוות, בשם האיסורים, בשם הייסורים.
אני מטיחה את הסנדל בשם עם ישראל שנזרקתי ממנו, שברחתי ממנו.
בשם כל הכאב שהוא עובר ויעבור.
בשם ה'.


[מרים, עשית את זה נהדר.
עכשיו, רדי מהבמה בבקשה, אנחנו ממהרים.
יש סלט יווני בחוץ, תאכלי משהו.]


אני אוכלת משהו.
איכשהו תוך שניות ספורות הושלכתי מהבמה העקומה הזאת, מהמגרש ההומה לספסלי הצופים.
על הבמה חכמים, ורבנים.
חז''ל יקראו להם אחר כך. או רז''ל.
הם דנים במקרה שלי. איכשהו, הקטע עם הסנדל תפס הכי הרבה מקום.
נו, מילא. המירה דתה, נישאת לסרדיוט.
אבל הסנדל.
לוקוס. היא קוראת לו, למזבח הקדושה.
גזר דיני נחתם.
אני כבר לא יושבת על הספסלים האפורים כאן, אני צופה ניידת. מסתובבת בעולם, בלי הגוף, כן?
רק נשמה.
מוכתמת המון, שרוטה בקצוות וחורים ענקיים מעטרים אותי מקדימה.
ואני ניידת.
משוטטת ברחובות העולם, נחבטת במילים קשות ומחפשת תיקון.
איזה ספריי פלא. רסס כבס. ונגר טוב שישפץ את העץ הרקוב שלי.

הופה, מה זה? אני מתקרבת קצת.
מישהו עומד שם. אני מכירה אותו קצת, רואים אותו הרבה בשלטי חוצות וכאלה. חיוך טוב יש לו, לאיש.
נראה לי שהוא אמר בילגה.
מתקרבת עוד הרבה.
המילים המתוקות שלו שוטפות אותי, לאט ובגלים. פתאום מישהו מספר את הסיפור האמיתי, כאילו היחיד שהבין מה הלך בהצגה המבולבלת הזאת.
אני שומעת אותו פורט על הנשמה שלי.
פורט את הלב שלי לפרוטות נחושת מבהיקות.
היה לי לב טוב, ונשמה טהורה.
רק מה. אי אי אי.
יש מצב שהרמבם מגדיר כ'יצרו אנסו'.
הוא מלביש את הרגשות שלי בתפאורה הלכתית ופתאום כשהוא אומר את זה, כל כך ברור לי שתורה שמקפידה להגיד, 'בהמה שאינה טהורה' ולא בהמה טמאה. בוודאי לא תספר בריש גלי בגנותה של נערה יהודייה. טהורה טהורה.
ואם ככה מובן וברור. שהסיפור הזה מובא לשבח.
היצר המדובר, לועג לתמימותי.
'מה יכול להיות שבח בזה, אה? לא יכולת לחכות בסבלנות ולראות איך אלוקים הופך את הקערה ונותן גיבורים ביד חלשים? אה?'
חכה בסבלנות. אני גוערת בו.
נתפסת למילים החמות, הטובות טובות האלה. שמפרקות אצלי בפנים הרים של כאב.
כמו תרופה הוא ממשיך להודיע לעולם איך בת ישראל גם כשהיא במצב של 'המירה דתה' ו'נישאת לסרדיוט' עדיין נוגע לה המצב של עם ישראל ובוער בה, עד שהיא חולצת סנדל וצועקת בהיכל.
איפה אתה, אבא??
איך אתה לא בא אלינו, איך.


[טוב, טוב! טוב!
רק אולי קצת פחות דרמטי, שיהיה גם אותנטי.
לא צריך להיות שקוף שזה הצגה.]


אבל זה שקוף.
שקוף יותר מהדמעות שבעיניים שלי.
העיניים שראו יותר מדי ושמרו בפנים ועכשיו הן יודעות שהכל הצגה, עמוסת תלבושות ומסיכות.
אבל מתחת לכולן כולן.
נשמה.


[באלי להגיד גה גה גה. נגמרה ההצגה.
אח, הלוואי. רק שזה סדרה משוגעת בהמשכים.
(ספויילר: בסוף בסוף יבוא נבחר האל על חמור לבן ונוכל להחזיר את כל התחפושות לארון של פורים ולשתות תורה עד דלא ידע.)]

שבוע טוב

ו(בהנחה שזו לא סתם פרוזה מנותקת ממציאות)

כדאי מאוד למצוא כתובת תומכת בעולם האמיתי.

אני מדברת עם עובדת סוציאלית

תודה 🙏🏽

וכן, לגיטימי לתפוס מרחק, לא להגיע למקום שלא טוב לו בך, גם אם הוזמנת וגם אם זה הורים.

שיהיה חג שמח

5.

יום ראשון בערב

אני שוכבת על הרצפה, הכל מטושטש לי, באמת לא יכולה להפסיק לבכות ולהתנשם

והבן אדם לוקח ממני כל טיפת חיות ששייכת לי, את כל הבחירה החופשית שלי. צווח עלי ולא נותן לי לצאת לחופש שלי. ואמא עומדת ליידו והכל בסדר

כי ככה זה. אם זה לא קשור אליה אז הכל בסדר

והוא אומר "אני מתאבל עלייך. כבר התחלתי"

ושקט.

6.

פיקמי, פולניות, ומשיכה לגברים של פעם

אז זאת אמא

לא מפסיקה להתלונן על זה שהיא קמה ב4 וחצי אז כמובן כולנו צריכים להשתחוות להוד רוממותה שלא מסוגלת לישון כמו בנאדם נורמלי

היא גם האדם הכי טוב עלי אדמות, אשת אמת בכל רמח איבריה

על הזין שלי

מתמסכנת עד דלא ידע, ואנחנו רק מכילים אבל בסדר

אולי היא כזאת

אולי היא אחראית על הכל ונותנת לאבא להתעלל בי, כזו היא.

"אשת אמת" עד שזה מגיע להתאמת

ושלא נדבר על הגרוש שלה, שהיה סרבן גט שנים ארוכות. היא פשוט נמשכת לטיפוסים כאלה. רעים.

ואולי היא רוצה להתגרש מאבא והיא פשוט מפחדת. אבל אם כן מגיע לה

סעמק

אהבתי מאוד את האטמוספרה והתנועה והרעיון מתוק כל־כך.

כהערה פיצפונת, הקריאה הייתה קצת רוויה תארים לטעמי, זה קצת מאט את ה־flow (המוח תופש המון תיאורים במשפט אחד) אם יש אפשרות לבזר קצת או להעביר בדרך יותר מרומזת? זאת דעתי האישית הפעם (לאו דווקא האובייקטיבית)

היי רות
מה יהיה לי להציע לה
אני רואה את עמוס שלך עומד איתן
ואני כל-כך רחוק מלהיות סלע
אולי בקצה הכביש הראשי הזה
אוכל גם אני להיות למישהי מישהו כזה

עננת אבק מיתמרת
טופר פוצע פרווה עבה
שאגה נוראית מחזה מיוסר
קילוחי דם על זרועות
ניב ננעץ בעומק רעמה
לסת מטלטלת
גניחה ונהמה רוטטת
יש לנו מנצח

אלפא נס אל המרחק
מוכה וצולע
גיבור חדש עולה אל הבמה
רעמתו דבלול ודבק
גיבנתו בולטת
זנבו שבור
עיניו קהות
הוא שואג שאגה צרודה אל שמיים מאפירים
מכה רעם ולביאות זוקפות מבט
הוא פוסע בגאון מוזר הן צועדות אחריו
מערכה

הן יוצאות לצוד הרבה
הוא מתבונן בשקט

ומשנה תנוחה, קשה לשבת על ענף
הן חוזרות עם דם על השפתיים
"לא מצאנו טרף"

מתלקקות ונוהמהות בינן לבינן

כשהוא מגרגר לקראת אחת היא מתגלגלת על הצד
אני צריכה לקום מחר מוקדם, תירגע
זכר אלפא הולך לישון לבד

בחלומו הוא גור ואביו גדול
הוא פוסע ופוסע ולא נגמר לכל האופק
הוא מיילל ומצייץ ואביו נמתח עוד אל האופק
עובר ועובר ועובר
הוא מתעורר בבעתה 
בפרוותו סבוכים קוצים
נקבה נוהמת מגרשת אותו בטפריה
הן חוזרות אל הגורים הבהירים ומיניקות
מלקקות דם מהשפתיים

הם מביטים בו באיבה כשהוא עובר
גור אחד לוחש: "הבנת בכלל מי זה?"
הוא נוהם נהמה צרודה וזוקף זנב שבור
כשהוא עובר הוא שומע בקושי צחקוקים

מסע של כמה קילומטרים 
בצהוב סוואנה שמים בוהקים
הוא מוצא אותו כמו מלך
מלקק פצעים משחר לטרף
"יש לך כמה דקות?"
יושבים

הוא חוזר מן הגלות
רעמתו אין בה דופי
הגורים מזנקים על כפותיו החזקות
הלביאות מתחככות ברעמתו ואומרות
חיכינו לך, ידענו שתשוב
הוא מהורהר והוא נוגס בטרף שהובא
האוכל לא טעים לו והוא לועס בשקט
זה היה מוזר, חבל שלא היית פה
היא אומרת מגרגרת ומניחה עליו ראש

גיבנת מזדקרת
זנב שבור רחוק
נהמה צרודה מאוד
רעמה דבוקה וקוץ
הכל נכון, הוא מתבונן על שקיעת סוואנה נהדרת
ומלקק פצעים ממאנים להיסגר
 

(תרתי־משמע)

אה וסליחה שלא יצא לי להעמיק אני מנסה לחסל את מלאי הבירות לפני הפסח ורמת הריכוז בהתאם

שתה לשוכרה

זה רק אומר שעליך לקרוא את "נמר השלג" של צ'ינגיס אייטמטוב ברגע זה ממש

ליריקס בתיאור

אהבתי מאוד את התיאור האידילי־טבעי־משוחרר־מחוברלרגשות של הבחורה זה trope חזק.

אלא שתמיד יש סוף עצוב אני רוצה גם סופים שמחים ממך.

השונה ביניהם (המתבטא גם בדמות הנשית) זה שבקטע הראשון של "אשת-הקצין" הגיבור לרגע לא התיימר לחשוב שהוא מתאים לה. רגעי החסד שלהם ביחד בנחל הם עם טון מינורי ומסוייג וכשהם עולים "היא נושאת עיניים למרחק" וגם הגיבור "משתומם ומחכה לו". כלומר לרגע הוא לא מתיימר לכבוש אישה שהיא מראש "אשת-קצין", גם אם היא רווקה ובתולה.

אריה דינן מסכן יותר, כי הוא טבוע עמוק יותר בטבע. בטבע הטבעי אין גברים רגישים או גברים עם סיפורים מסובכים. יש רק אלפא. ההרגשה הקשה מנשוא בקטע של האריות היא שכולם מרגישים שהאריה עשה משהו לא בסדר, שהוא לא היה אמור לנצח, שאי אפשר לשאת את הכאב שלו בתוך המערכת הטבעית של אלפא Provider טבעי ("קצין") ונקבות מגרגרות. הוא היה צריך לדעת אבל הוא ניסה לכבוש פסגה שלא שלו ולכן כזו זרות וצרות עין ונבזיות כלפיו וכזו בדידות וחלומות רעים.

שני קטעים תאומים (ולא במקרה) ששניהם מבררים את ההשתלבות בעולם סואן בתור אדם עם גוון אחר.

לגבי עצוב - יהיו סופים שמחים כשיהיו הבנות שמחות. אני לא אוהב לזייף בכתיבה שלי. (יש לפעמים סופים יותר נעימים או רכים).

מאיפה שלפת אותו? ובאיזה שפה הוא בכלל?

הייתה תקופה שהתעניינתי בשפות אז היו לי בפלייליסט כל־מיני קלסיקות שונות ומשונות

זאת להקה מגניבה, יש להם גם אלבום שלם בגרמנית. מרגישים את שנות ה־60 לטוב ולרע.

קבל עוד שיר ממש ממש חמוד שלהם בדוק תאהב

המילים לקוחות מהגירסה הגרמנית שעדיפה מילולית לדעתי

It's hard to walk through the dark

Please, feet, don't run so fast

Despite all, you'll see the distance

Breathless, it will quickly already become light

Be without haste

Haste only consumes you

Enjoy the rest

Then all'l be good

Close your eyes, count sheep

Tired streets yawn empty

Tired, you only feel the stone

And then they don't disturb you at all anymore

Be without haste

Haste only consumes you

Enjoy the rest

Then all'l be good

מותר להרגיש

מותר לחשוב

מותר להרגיש הכל

מותר לרצות הכל (עזבי ביצוע)

מותר לרצות למות (כנקודת מוצא).

אנחנו זה לא המחשבות שלנו.