שואלת כי השאלה מטרידה אותה לאחרונה, ומתייגת מראש את @נגמרו לי השמות המנוסה בנושא.
ממה שאני קוראת ולומדת יש שני סגנונות או שתי גישות לעבודה בזוגיות:
גישה אחת ( אאל"ט שיטת שפר והספרים של הרב ארוש ועוד) דוגלת בעקרון שעיקר (או אפילו כל) העבודה על הזוגיות נמצאת בתוכי. בגישה שלי כלפי בן הזוג, בהסתכלות שלי עליו, בנקודת המוצא שלי כלפי הזוגיות.
ולכן, כשיש קשיים בזוגיות, אין צורך (ואפילו לא כדאי) לשתף אותו בקשיים או בתסכולים ובטח לא באכזבות או בכאב, אלא לשבת עם עצמי (או "להתבודד") ולעבוד על שינוי נקודת המבט שלי. לראות את בן הזוג בעין טובה ולהבין איפה אני לוקחת אחריות על החלק שלי בזוגיות.
לכאורה הוא אפילו לא אמור לדעת שנפגעתי ממנו, ואברהם, עדיף שלא ישמע, אלא שאני השתנה ואשה את התוכנה שלי בנושא.
חסידי הגישות האלה טוענים שזה מצליח, ואני די מאמינה להם.
הקושי שלי עם הגישה הזאת היא באיזשהוא מקום היא יוצרת ביננו פירוד: אני שומרת את העולם הפנימי שלי לעצמי, עושה תהליך של עבודה אישית, ומשתנה בעצמי, והוא, בעצם, בכלל לא שותף לזה.
הגישה השניה (נראה לי ששיטת אימגו ועוד שיטות רבות..) טוענת שחלק מהותי בזוגיות הוא היכולת לשתף את בן הזוג וללמוד לחוות את המציאות כל אחד מנקודת המבט של השני. לפי שיטה זו חיוני לשתף את בן הזוג בכאב שלי, או בכעסים ובאכזבות שלי ממנו, כי רק ע"י השיתוף הוא יוכל להבין את נקודת המבט שלי על המציאות ואני אוכל להבין את שלו ונוכל ביחד להרחיב את נקודת המבט שלנו למשהו גדול יותר שמכיל את שנינו, ולרפא את הכאב האישי של כל אחד מאיתנו.
האם אני צודקת שאלו שתי גישות שונות ואפילו סותרות?
אם כן, איך בוחרים ביניהן?
ממה שאני קוראת ולומדת יש שני סגנונות או שתי גישות לעבודה בזוגיות:
גישה אחת ( אאל"ט שיטת שפר והספרים של הרב ארוש ועוד) דוגלת בעקרון שעיקר (או אפילו כל) העבודה על הזוגיות נמצאת בתוכי. בגישה שלי כלפי בן הזוג, בהסתכלות שלי עליו, בנקודת המוצא שלי כלפי הזוגיות.
ולכן, כשיש קשיים בזוגיות, אין צורך (ואפילו לא כדאי) לשתף אותו בקשיים או בתסכולים ובטח לא באכזבות או בכאב, אלא לשבת עם עצמי (או "להתבודד") ולעבוד על שינוי נקודת המבט שלי. לראות את בן הזוג בעין טובה ולהבין איפה אני לוקחת אחריות על החלק שלי בזוגיות.
לכאורה הוא אפילו לא אמור לדעת שנפגעתי ממנו, ואברהם, עדיף שלא ישמע, אלא שאני השתנה ואשה את התוכנה שלי בנושא.
חסידי הגישות האלה טוענים שזה מצליח, ואני די מאמינה להם.
הקושי שלי עם הגישה הזאת היא באיזשהוא מקום היא יוצרת ביננו פירוד: אני שומרת את העולם הפנימי שלי לעצמי, עושה תהליך של עבודה אישית, ומשתנה בעצמי, והוא, בעצם, בכלל לא שותף לזה.
הגישה השניה (נראה לי ששיטת אימגו ועוד שיטות רבות..) טוענת שחלק מהותי בזוגיות הוא היכולת לשתף את בן הזוג וללמוד לחוות את המציאות כל אחד מנקודת המבט של השני. לפי שיטה זו חיוני לשתף את בן הזוג בכאב שלי, או בכעסים ובאכזבות שלי ממנו, כי רק ע"י השיתוף הוא יוכל להבין את נקודת המבט שלי על המציאות ואני אוכל להבין את שלו ונוכל ביחד להרחיב את נקודת המבט שלנו למשהו גדול יותר שמכיל את שנינו, ולרפא את הכאב האישי של כל אחד מאיתנו.
האם אני צודקת שאלו שתי גישות שונות ואפילו סותרות?
אם כן, איך בוחרים ביניהן?
