פיגוע אכזרי בשומרון | אסתר הורגן אם לשישה ילדים נרצחה ביער ריחן - חדשות ביטחון
עד מתי נאזין בדממה לקול בכי יתומים?
עד מתי ננוד בראשינו עת נשמע קול דמי אחינו זועקים?
עד מתי נניח שם אלוהינו להיות מחולל בין הגויים?
מתי נסיר חרפת עמנו, ודמעה מעל כל פנים?
מתי נכפר הארץ בדם המרצחים?
מתי ניקום דם אחינו, ונקם נשיב לצרים?
עד מתי אבא? עד מתי?
אדם עם אמונה ברמה הכי גבוהה ואמיתית - כשקורה לו משהו רע, האם הוא יודע שהכל לטובה או מרגיש שהכל לטובה?
לדוגמה - אם מת לו ילד יחיד / נשרף לו הבית והוא מאבד מיליונים / הוא עובר תאונה ומתעוור / מעלילים עליו עלילת שווא והוא נשלח לכלא ל-20 שנה בלי שעשה משהו / כל מיני מקרים ממש רעים אחרים - האם הוא מרגיש ממש רע אבל אומר לעצמו שהכל לטובה וכך לא נופל ממש לדכאון (כלומר - האמונה לא מונעת את התחושות הרעות שנחשבות טבעיות, אבל כן מונעת תחושות מהסוג של דכאון, יאוש וכדומה) או שהוא לא מרגיש שום תחושה רעה כי הוא ממש חי את זה שהכל לטובה?
משל להמחיש את האפשרות השניה - אם למישהו נשרף הבית אבל יש לו ביטוח והוא יודע שיקבל בית יותר טוב - הוא לא ירגיש רע כשנשרף לו הבית ואפילו ירגיש טוב.
לא ברור מדוע אתה רוצה לעצור ומכליל גם אותי בזה?
אני חושב שאני מבין, בגלל שהיא לא כאן להגיב וזה "לא הוגן". היא מוזמנת לתת את תגובתה. אל תדאג, הפורום פתוח 24 שעות ביממה.
וסתם מתחשק לי קצת להרחיב ולהוסיף על מה שכתבתי - אתה כמובן מוזמן לעצור ולהחנות את הרכב בצד אם אתה מרגיש צורך.
אז מרחיב: למעשה יצא לי לחשוב על עוד צד לזכות כל מה שכתבתי .. הרי לא מדובר כאן במישהי "קטינה" סביר להניח שיש לה את ה20+ , בסיטואציה שבה את כבר בתוך שיחה,
ויש מולך אדם שנענה לבקשה שאת עצמך ביקשת, האם את כל כך חלשה, שאת לא מסוגלת "לעצור" בזמן המתאים? מילא מישהי קטינה.. קלת דעת. נו מילא.. שתעשה בדיוק כמוך. גם אתה אוהב לעצור בזמן. ובכלל, מזה "התכתבות" , מישהו יכול להגדיר את זה? אצלי ההגדרה היא פשוטה: שיחה רציפה לאורך דקות. אני סה"כ כתבתי לה מסר שבו רציתי קצת להרחיב בנושא שהיא שאלה עליו. והיא סירבה.. זה אבסורד.
בקיצור.. נראלי שמיציתי, אני חושב שהרוב השפוי והשקט יודע שזה מעשה שלא יעשה.
אני בכלל לא חושב בצורה של שאיפות או מילוי סיפוקים..
הגעתי לתובנה מאוד עמוקה שהעולם הזה הוא עולם ריקני שאין לו משמעות אמיתית.
אני לא יכול לשמוע על להשיג תארים מסוימים או לכבוש פסגות מסוימות.. זה כל כך טפל בעיני..
בכלל כל הצורה שבה העולם בנוי, לנסות לספק צרכים אנושיים ... מגעיל בצורה מסוימת..
כאמצעי ולא כמטרה.. שתוכל לקיים את המצוות המחייבות כמו פרו ורבו וכדומה.
אבל בקטע של להשפיע על העולם ולהשאיר חותם?.. לא יודע למה צריך את זה...
לי אין שאיפה להשאיר כאן חותם או להשפיע.. ובכלל אפילו בנייה רוחנית שאפשר להשיג רק בעולם הזה לא מדברת אלי. עצם זה שצריך לבנות משהו לא מדבר אלי..
זה נובע מאיזה תובנה עמוקה כזו שקשה להסביר במילים..
לפעמיים קו המחשבה הזה מזכיר לי את העניין של .. שכחתי את השם .. חנוך .. שמאס בדברים הגשמיים.. אולי אתה יודע על זה דבר או שניים.
נראה לי יש פשוט סוג של אנשים שהמוח שלהם עובד אחרת מהבחינה הזאת
אני חושב שאצלי זה נבנה בהדרגה, כלומר משהו שנבנה עם השנים ועם מה שהחיים הביאו איתם. אני שואל את עצמי האם זה נובע מסוג של קושי מתמשך או שהייתי מגיע לאותן מסקנות גם בלי הקושי, ואין לי תשובה ברורה. אבל אין לי ספק שיש לזה לפחות חלק בבנייה של התובנה הזו. המאיסה בחיים הארציים יכולה להרגיש סוג של התעלות מצד אחד ונקיות, אבל מצד שני גם התסכול שנובע מכל זה הוא גדול לאין שיעור. קצת קשה לחיות בעולם שכל המהות שלו מנוגדת למה שאתה מאמין בו. בכלל כל התאוות למיניהם, כאילו דברים שפעם היו מרגשים אותי או מושכים אותי, גם בכיוון של זוגיות למשל, פשוט הטשטשו וכביכול לא קיימים יותר.
אני מסתכל לאחור לכל מיני אמירות שהייתי אומר במשך השנים, ופתאום מבין למה אמרתי אותם- שהכל זה בעצם חלק מהתובנה הגדולה שלבסוף הגעתי אליה. למשל הייתי מסכם דברים בצורה מאוד החלטית, דברים שאנשים חפרו בהם וניסו להשיג פתרון, הייתי פשוט מסכם את זה כדבר שלא מצריך פתרון מיוחד. כבר אז כנראה היו ניצנים של התעוררות לכיוון הזה...
למשל אמירה שהשתמשתי בה הרבה בשנה האחרונה בתוך המשפחה הייתה - "ראיתי הכל, שמעתי הכל." עד שיום אחד פשוט קלטתי שאני בעצם מדקלם פסוק רק במילים אחרות.. "את הכל ראיתי בימי הבלי" ..
אני מניח שעוד אנשים חולקים את זה, רק שאולי אצל כל אחד זה בדרגות שונות.
לאדם תמיד יהיו יסורים וצער (מעט או הרבה), כי יש ייסורים ומחלות ולא הכל הולך כמו שרוצים. זאת עובדה
עם זאת, עם אמונה חזקה שהכל לטובה וזה מסע לעבר העולם הבא שכולו טוב אפשר לשמוח גם עם כל הייסורים והצער
שיש אנשים שסובלים יותר מהממוצע ..
אבל כל העבודה זה להסתדר עם היסורים
לא חושבת שבאנו לעולם לנוח.. אבל גם לא להתייסר
שצדיק ורע לו זה צדיק שאינו גמור לאו דווקא מצד זה שלצדיק גמור אין בעיות, אלא שצדיק גמור מרוב שההשקפה שלו על החיים נכונה והוא הולך ביחד עם ה', לא מזיז לו כלום
וצדיק שאינו גמור, בדיוק זה העניין, שהוא עדיין לא גמור, עדיין ההסתכלות שלו לא 100%, אולי 99%, ולכן הוא יכול להרגיש רע ביחס לדברים שקורים לו
היום יש שפע של מזון, ביגוד ועינוגים, והדיכאון זו מחלה שפושטת בכל פינה.
זה לגבי העולם המערבי והמפותח כמובן.
זה קצת ר' זושא ורבי אלימלך סטייל.
המשפט הזה- "בוחרים להרגיש טוב" עלה לי יום אחד באיזה סיטואציה מאוד כואבת (נזכרתי שיש ספר כזה) ואז מרוב שהכאב היה גדול עד שכמעט לא יכולתי להכיל אותו, החלטתי שאני מרפה. ואז ברגע אחד- כל הכאב העצום נעלם. החלטתי פשוט שלא שווה להכאיב לעצמי בגלל משהו שכבר קרה. וזה באמת עבד.. אז לבחור להרגיש טוב.. זה באמת יחסית קל. אולי ברוב המקרים ...
להתגבר על הקשיים ויש כאלה שלא.
אני יותר מזדהה עם הזוהר שזה תלוי באדם. יש כאלה שהם יכולים לבחור והכל יסתדר להם, יש כאלה שזה יסתדר חלקית, ויש כאלה שרוב הבחירות ישארו תקועות הרבה פעמים לא באשמתם אלא כעין גזירה מלמעלה.
אולי לא תבין אבל זה מקרה אמתי לגמרי. אני מכיר בן אדם שמרוב OCD שהיה לו בצעירותו, זה לקח ממנו כמעט בכלל את כח הבחירה, והוא פועל כמו מכונה, וכל הפסיכיאטרים, הפסיכולוגים והמטפלים לא יכולים לרפאות אותו.
ברור שאדם יכול להגיע לשמחה וסיפוק בחייו .
במיוחד שזו תולדה ישירה של ביטחון בקב"ה
במחלקות פנימיות בבתי חולים יצא לי לראות הרבה שמחה יותר מאשר בחוץ...
לבד עם בעיות בריאות כמו למשל זקנים מסויימים.
אלא שזה יכול להיות ולכל אדם יש צער ולכן ידע שהחיים זמניים ועיקר החיים הם בעתיד בעולם הבא או בעולם הגשמי אחרי תחיית המתים.
ובעיקר הוא אומר שכל מה שניתן לנשמה בעולם הזה לא יספק אותה, כי היא בת מלך ומהעליונים.
החיים משמחים בעולם הזה, אבל צריך לדעת שהם פרוזדור לטרלקין ולדעת שהם חסרים כרדע ולא מושלמים כמו העתיד לבוא
7 באוקטובר הבא אכן יתרחש, אם הכל יקרה כמתוכנן, תוך 13 שבועות מרגע הפרסום הזה.
כלומר, אני לא בדיוק מכיר דרך שזה לא יתרחש, אלא אם אולי יתחולל קטקליזם רציני בתנועת גרמי השמיים במערכת השמש.
רק שקיים בונוס לגבי היום: זה יהיה בדיוק בתאריך העברי שבו חל יום טוב ראשון של חג הסוכות ה'תשפ"ו. כך, תוכל הקואליציה הישראלית - שלהערכתי תחזיק מעמד מבחינת רוב פרלמנטרי גם במצב של הקטקליזם האסטרונומי שתיארתי - לצלוח השנה בקלות רבה יחסית, את כאב הבטן הקל שמביא עימו היום הקלנדרי, הן העברי [שממילא מצוין ביום החג האחרון] והן הכללי. הרי הבעיה האלקטורלית של הקואליציה איננה מי שאדוקים בטעמם ובהשקפתם. אין שאלת הבחירה תלויה בפסטיבל תקשורת, כשזה נוגע לחרדים, תורניים לאומיים, המחנה הלאומי הבלתי-דתי, או גם מנגד הציבור האינטלקטואלי המערבי, הליברלי או המטריאליסטי-מרקסיסטי. אולם ככל שציבור מסורתי, ממותן וניתן-להנעה (mobilizable) יישב יותר בשולחן הסוכה המשפחתי בבגדי חג וכוסות יין נוצץ [אפילו גביעים חד פעמיים יספיקו] ופחות ליד מסכי המגישים המרצינים והמכורכמים ביום זה בתחנות העוקבות 11, 12, 13, כך תקטן השפעתו של צירוף הקסם "7 באוקטובר" על הבוחר, ועוד בפרוס 2026 הבאה עלינו לבחירה.
לסיכום: אין צורך בהתניות על קיומו של 7 באוקטובר, השתא או בכל שנה אחרת.
הוא כתב שהתאריך הזה ייצא בסוכות ולכן לא מתאים לקבוע בו את יום הזיכרון.
תדרוש אספקת קרמבו בקיץ
אלא האם "יהיה 7 באוקטובר [שתוצאתו קטסטרופלית] נוסף" "תוך כמה שבועות", תחת הנחות יסוד מסוימות.
ניסיתי להמחיש כמה זה נטול משמעות לאיים כזה איום. ושבנוסף, תמיד תימצאנה דרכים לחמוק מהקונטקסט עצמו, ושסביר שתוך שנים ספורות ייעלם אפקט גל ההלם שנלווה לביטוי שהתאריך נקשר בו. ובהחלט מסתמכים על הטענה "חזקה על [ב"מ רח"ל] שישתכח מן הלב". מתנערים מהמשמעות המקורית כמו שכלב מתנער מהמים אחרי טבילה בשלולית חורף.
לחמנייה רכה מוארכת זה לא באגט !
צריך חוק כמו בצרפת שיש סטנדרטים לבגט אמיתי. בדיוק כמו שיש על גבינות מסוימות ..כמו פרמזן.
אני מדבר על שקיפות לא על חוק שיכול להגביל ייבוא.. מדובר כאן רק על סוג לחם שנאפה במאפיות..
שיהיה חוק שאסור לקרוא למה שלא עומד בכללים מסוימים "בגט" .
אפשר לומר שאם אני קונה במקום אני יכול לראות ישר שזה לא באגט אמיתי, אבל אם אני מזמין דרך וולט למשל, זה בעיה.
רק בישראל מותר לקרוא למוצר קטשופ אם יש לו לפחות 10% מוצקי עגבניות. התקנה הזאת לא קיימת באף מדינה מפותחת אחרת בעולם ובפועל מכריחה כל חברה חוץ מאוסם לקרוא למוצר שלה "מטבל עגבניות" ולבלבל צרכנים.
הגבלות ממשלתיות כאלו הן מתכון לשחיתות ומונופולים
לא בפרטים כמו שהרחבת אבל מכיר.. זה גם בארה"ב ככה.. ולדעתי זה יותר באחוזים..
זה חיובי .. קטשופ צריך להיות עשוי מאחוז עגבניות נורמלי..
שקוראת לסבון אל-סבון.
חוץ מזה שיש סיבה למה אוסם רשאית לקרוא למוצר שלה קטשופ. הוא מיוצר במדינת ישראל, וזה טוב לכלכלה. אין קשר לקולנריה.
זה שכל חברה ישראלית מגדירה עם לוביסטים את הסטנדרטים למוצרים שהיא מייצרת גורם מרכזי ליוקר המחייה, לחסמי יבוא, ולמונופולים וזה ממש לא רק אוסם זה שיטה ישראלית נאלחת שבגללה הצטברו אוסף חוקים עצום ש"שומר על הייצור הישראלי" ובעצם מונע תחרות וגורם שכל מוצר בישראל יקר בעשרות עד מאות ולפעמים אלפי אחוזים מאשר באירופה וארה"ב.
רפורמת מה שטוב לאירופה אמורה למוטט את השטות הזו, לאחר מכן חוק המשך מה שטוב לארה"ב
אלא החברות הגדולות היינץ היתה להם בעיה להכנס לארץ עם הקטשופ שלהם כי אוסם הגדירה מהו קטשופ ובמשך תקופה לקטשופ היינץ היה אסור לקרוא למוצר שלהם קטשופ והם כמובן לא היו מוכנים לשנות את המתכון שלהם בגלל חברה עלובה שהגדירה במדינה קטנטונת את המילה קטשופ בעברית אז הם נאלצו לקרוא לזה מטבל עגבניות וזו שטות.
למרבה המזל השטות הזו תוקנה ועכשיו לקטשופ היינץ מותר להשתמש גם במילה קטשופ בעברית למרות האבסורד שהם מייצרים קטשופ מאות שנים אבל ככה בדיוק עושים חסמי יבוא וככה המדינה יקרה יותר ויותר.
מהו אל-סבון? | מגזין | מכון דוידסון
כיף ונקה 7 הם של סנו, אבל אם אני לא טועה - שאר המותגים ששמתי כאן לא שייכים להם.
מה שבאמת תורם לכלכלה זה שכל מדינה תייצר ותייצא את מה שהיא הכי טובה בו, ותייבא את כל השאר.
זה לא אננס שצריך אקלים טרופי. וזה לא מחשב שצריך מקצועיות שאין לכל חברה פשוטה שרוצה לייצר בעצמה.
עגבניות כידוע הן רכיב יחסית קטן בתוך הקטשופ...
ולגבי עגבניה - מלבד האדמה אין שם שום דבר ישראלי.
הזרעים מגיעים מהולנד או יפן (הזרעים הישראליים לא מסחריים),
העובדים הם תאילנדים,
הדשן מיובא מאירופה,
היריעות לחיפוי הקרקע מיוצרות בסין,
הטרקטורים הם אמריקאים (או לא יודע מאיפה אבל בטח לא ישראלי),
הדלק מאזרבייג'ן...
ויש סיבה לכך שאין ישראלים שמוכנים לעבוד בזה (או אין מספיק בשביל שהענף הזה לא יקרוס) - ישראלים לא טובים בזה. הם גם לא מוכנים לעבוד כ"כ קשה בשביל שכר כ"כ נמוך.
אם החוק לא היה מתיר להביא עובדים זרים, בעלי האדמות היו צריכים לשלם לעובדים ישראלים שכר עצום, ומחיר העגבניה היה בסוף כ"כ גבוה עד שאפילו בן גוריון בכבודו ובעצמו היה קונה יבוא טורקי.
בקיצור,
גם כשאתה קונה עגבניה ישראלית (קל וחומר קטשופ) - אתה מקבל מוצר שארזו אותו יפה יפה בישראל, אבל 90% ממנו מורכב מייבוא.
גם אם רוב המרכיבים או הכלים מיובאים, עדיין יש ערך רב בייצור המקומי, הן מבחינת הכלכלה, העצמאות התזונתית, פיתוח הידע המקומי, והעסקת עובדים.
1. "הזרעים מגיעים מהולנד או יפן"
לא מדויק.
יש חברות ישראליות חזקות מאוד בתחום הזרעים, בראשן "הזרע" (Zeraim Gedera) שבבעלות חברת Syngenta השווייצרית, אך פעילות המחקר והפיתוח בארץ.
ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם בטיפוח זרעי ירקות, כולל עגבניות מזנים שונים (גם לעיבוד תעשייתי – כמו קטשופ).
גם אם חלק מהזרעים מגיעים מחו"ל – זה נכון גם לגבי רוב מדינות העולם, זה לא טיעון נגד ייצור מקומי.
2. "העובדים הם תאילנדים"
נכון חלקית.
בעבודות החקלאות עצמן אכן יש שימוש רב בעובדים תאילנדים.
אבל: זה לא שונה מייצור מזון במרבית מדינות המערב (גם בארה"ב ואירופה עובדים זרים עוסקים בחקלאות), וזה לא טיעון רלוונטי נגד ייצור קטשופ בישראל.
כמו כן, עובדים ישראלים עוסקים בכל שלבי הערך שמסביב: ניהול, לוגיסטיקה, שיווק, מחקר, מכונות, תחבורה ועוד.
3. "הדשן מיובא מאירופה"
לא מדויק.
יש בישראל תעשייה מקומית של דשנים, במיוחד באמצעות כיל (כימיקלים לישראל) שמייצאת דשנים לכל העולם, ומקורה בעיקר במפעלי ים המלח.
כן, לעיתים יש תוספות מיובאות, אבל לא הכול מיובא.
4. "היריעות לחיפוי הקרקע מיוצרות בסין"
נכון חלקית, אבל:
יש גם ייצור מקומי של יריעות לחקלאות, למשל חברות כמו פלרם ו־אורבונד, שמייצרות חיפויים מתקדמים לגידולים.
בנוסף, זהו רכיב משני שאינו משפיע מהותית על השאלה אם כדאי לייצר קטשופ בארץ.
✅ דברים שהצד השני מתעלם מהם:
1. עיבוד התעשייתי עצמו (ייצור הקטשופ): זה נעשה בישראל, במפעלים ישראליים, על ידי עובדים ישראליים, עם מכונות, ידע, והנדסה מקומית.
2. פיתוח זנים והתאמה לחקלאות מדברית: ישראל מצטיינת בזה. קטשופ מחייב זני עגבנייה עתירי מוצקים – וזנים כאלה מפותחים בארץ.
3. רווח כלכלי ומעגל תעסוקה: גם אם חלק מהרכיבים מיובאים, עדיין רווח משמעותי נשאר בישראל – דרך חקלאים, משווקים, תחבורה, סופרמרקטים, מפעלים ועוד.
4. עצמאות תזונתית: מדינה שמייצרת את מזונה – גם אם חלק מהרכיבים שלה תלויים בייבוא – היא חזקה יותר.
5. שיקולי איכות וסביבה: עגבנייה שגדלה בארץ ונכתשת למוצר כמו קטשופ בארץ – דורשת פחות שינוע, פחות קירור, פחות זמן מדף.
⚖️ סיכום:
הטיעון ש"עגבנייה זה לא ישראלי אז אין טעם לייצר קטשופ" הוא שטחי, לא מדויק עובדתית, ומתעלם מהתמונה הכלכלית והחקלאית הכוללת.
גם במדינות עשירות מאוד בייצור – יש תלות בייבוא רכיבים כמו דלק, מכונות, או חומרים. השאלה היא לא האם כל רכיב ישראלי, אלא האם יש יתרון לייצור מקומי – והתשובה היא בוודאי שכן.
התשובה מבוססת גם על עובדות, אבל בעיקר על ערכים. ערכים שבהם אני חלוק על הצ'אט.
רק כדי להראות שלא מדובר בעובדות מוחלטות אלא בערכים, אמרתי לצ'אט "הנה טענות שנכתבו בפורום, תגיב להן לפי תפיסת עולם קפיטליסטית".
אז הנה מה שהצ'אט עכשיו ענה לטענות שהוא עצמו הביא קודם:
נכון, יש פעילות בישראל. אבל – גם אתה הודית שהבעלות היא שווייצרית (Syngenta). כלומר, הרווחים, קבלת ההחלטות והכוח העסקי – אינם בידיים ישראליות. העובדה שהמשרד יושב בישראל לא משנה את הכלל הפשוט: ההון זורם לפי הבעלות, לא לפי הגיאוגרפיה.
יתרה מכך, עצם העובדה שאנחנו תלויים בשוק זרעים תחרותי מראה את היופי של שוק חופשי: חקלאי יכול לקנות את הזרע הכי טוב בעולם בלי שפקיד במשרד ממשלתי יגיד לו ממי לקנות. תחרות חופשית יוצרת איכות – לא "תוצרת מקומית".
שוב, עיקר העבודה הפיזית שמייצרת את המוצר – לא מבוצעת על ידי ישראלים. למה? כי זה לא משתלם להם.
שוק העבודה החופשי עושה את מה שהוא אמור לעשות: מקצה אנשים לתחומים שבהם הם פרודוקטיביים. אם ישראלים מעדיפים לעבוד בהייטק, ניהול, שיווק – זה כי שם התרומה שלהם גבוהה יותר, ולכן הם מתוגמלים יותר.
אם תאסור על העסקת עובדים זרים, תעלה את עלות העבודה, תחסל את הכדאיות, והצרכן יסבול – או שתעלם החקלאות, או שהמחירים יזנקו. אין שום היגיון בלהתעקש על "ייצור מקומי" אם הוא פשוט לא משתלם.
עובדתית – גם כיל (שאתה מזכיר) מייצאת בעיקר. כלומר, לא מייצרת ל"שוק מקומי" מתוך אידיאולוגיה ציונית אלא כי זה משתלם לה. מצוין. אבל גם החקלאים לא קונים דשן מקומי כי זה "ישראלי" – אלא אם זה משתלם להם כלכלית.
אדם רציונלי לא מתעניין בדגל שמודבק על השק – אלא בתועלת הכלכלית נטו. אם מחר הדשן מטורקיה יהיה זול יותר – צריך לקנות אותו. מי שחושב אחרת דוגל בהעדפה מתקנת שמזיקה לכולם.
זה לא רלוונטי לדיון. מה שמשנה הוא לא איפה מייצרים כל רכיב – אלא העלות הכוללת לצרכן. אם ייבוא מסין זול יותר – עדיף לייבא.
התעקשות על "ייצור כחול-לבן" היא סנטימנטלית, לא רציונלית. היא גורמת לבזבוז משאבים ולמחירים גבוהים יותר. וזה – מס פטריוטיות שהצרכן נאלץ לשלם.
רק אם זה יעיל כלכלית. אם אפשר לייבא קטשופ מטורקיה ב־40% פחות, אין שום הצדקה לתחזק תעשייה מקומית רק כי "יש עובדים". זו שימור מלאכותי של משרות על חשבון כלל הציבור. במילים פשוטות: אתה מגן על אינטרסים צרים של תעשיינים וחקלאים – ומחייב את כולנו לשלם יותר בסופר.
אם הזנים באמת כל כך טובים – תן לשוק להחליט. אל תכפה על מפעל לקנות "עגבנייה ישראלית" בגלל רגולציה. שוק תחרותי יודע לבחור את הזן הכי טוב לפי איכות ותשואה, בלי רגולציה מיותרת.
גם בייבוא יש רווחים – לספקים, ליבואנים, לחנויות. כל אחד עושה את תפקידו בשרשרת. השאלה היא לא "איפה הרווח" אלא האם הפעילות יעילה. תעשייה שלא יכולה לעמוד בתחרות בלי תמיכה ממשלתית – צריכה להיסגר. כך פועל שוק בריא.
זה פחד פסאודו-ביטחוני שמובילים פקידים שלא מבינים כלכלה. מדינה לא צריכה לגדל עגבניות כדי לשרוד. היא צריכה כסף. ואם יש לה כלכלה חופשית, מגוונת, ומשגשגת – היא יכולה לקנות עגבניות מכל מדינה שתרצה.
כל עוד אין מלחמה עולמית שמשביתה את כל המסחר – אין איום. וגם אז – לוקח שבועיים להקים חממות. חקלאות לא שומרת על ביטחון – חדשנות וטכנולוגיה כן.
אם שיקולי סביבה באמת קריטיים לצרכן – תן לו לבחור. שים תווית "אקו־פרנדלי", אבל אל תכפה עליו לשלם כפול על קטשופ. חוץ מזה – כל הרגולציה הירוקה הזאת מנופחת, לא מבוססת כלכלית, ונעשית לרוב על ידי אנשים שמנותקים מעלות אמיתית לצרכן.
הכותב מתעקש להגן על "ייצור מקומי" כאילו זה ערך עליון. אבל:
הצרכן לא חייב לסבסד תעשיות לא יעילות.
שוק תחרותי הוא המנגנון הכי טוב לייעול המשאבים.
תמריצים מלאכותיים רק מעוותים את המערכת, מעלים מחירים, ופוגעים בפריון.
מי שדוגל בייצור מקומי מתוך אידיאולוגיה – מוכן שכולנו נשלם יותר על מוצרים פחות טובים, רק כדי להרגיש ציוני. זה לא פטריוטיות – זה חוסר אחריות כלכלית.
ויש תועלת בפיתוח משרות, פיתוח זנים ישראלי, ולכן אני לא מתנגד לעובדים זרים.
אגב בכל הנוגע לחקלאות הייבוא הוא ממדינות שאנחנו שונאים, ירדן או טורקיה.
אין בעייה לייבא אננס מהרפובליקה הדומיניקנית, שגם האננס שלה טוב יותר.
השימוש בצ'אט היה בכוונה, דווקא בגלל שגם בינייש פתוח השתמש בצ'אט, רציתי להראות שזה עניין של ערכים ולא של עובדות - כך שהצ'אט ישנה את תשובתו מקצה לקצה אם אני אכתוב לו לענות בתור קפיטליסט.
לגבי דיונים אחרים - מקבל 
אני למדתי ממך להשתמש בסבא ג'פטו, אתה השתמש בו מולי על רצח הארמנים, האם זה רצח עם או לא.
מאז אני משתמש בו הרבה לוויכוחים משפחתיים או מול חברים, גם בווצאפ וגם פנים מול פנים.
אגב באותה הזדמנות לקחת ממנו טענות לא רלוונטיות.
אני טענתי שאסור להוזיל את עניין רצח עם מה שיגרום להאשים אותנו ברצח עם מול חמאס, והוא הסביר שזה לא נכון, כאילו אני מסכים עם הטענה על רצח עם וכאילו אין לי מילואים עוד שבועיים.
אני לדוגמא מחקתי את הטענה הלא רלוונטית שלא על כך שאנחנו מייבאים נפט מעוד מדינות חוץ מאזרבייג'ן
לחץ החיים גובר והמטלות נערמות מבלי להיגמר ואני טובעת בבלאגן ובכללי בכאב שמסביב. המלחמה והחיילים שנופלים פה כל יום לא תורמים לי לשמחה ולשלווה.
אשמח לטיפים..
יותר נכון ... מכל מה שאפשר ולא הכרחי. לעשות לך זמנים של שקט נפשי, פחות להיות מעורבת איפה שלא צריך..
עבודה, קריירה, לימודים, תחביבים, לצאת לבילויים עם חברים/בן זוג - כאשר הראש עסוק בדברים חיוביים, מעניינים, שלא משעמם לך לרגע, באופן טבעי לא שמים לב לדברים האחרים שעשויים להטריד ולהפריע
יש לך מטלות שנערמות בלי להיגמר - לעשות רשימות של עדיפות וחשיבות, ולהתנהל לפי רשימות
כבר חצי דרך
את מפנה לעצמך זמנים, אפילו ממש קטנים להרפיה מהעומס והרעש, לחזרה לעצמך, לשקט פנימי?
בעיני זו ממש הדרך לשמחה, היום יום וכל מה שקורה הוא באמת מערבב ואפשר בקלות לטבוע בו, לבנות עוגנים ביום של שקט, נשימות, עבודה עם הגוף, או כל דבר אחר שמחזיר אותך אל עצמך זה פתח גדול לשמחה בעיני
הפגנה למען שחרור גלעד שליט, לפני יותר מעשור, עם סרטים צהובים!
מישהו זוכר דבר כזה??
לא משהו חדש מה7.10.
הוא נולד בכלל בארה"ב והוא מסמל צפייה להחזרת נעדרים/ שבויים/ תקווה
אז לא כזה שוק.
לעומת הסרט הכתום שאני מניח שרובנו זוכרים טוב.
וקיבלתי רושם שעובר רובנו 7.10 הוא ההתחלה שהסרט הצהוב הגיע לישראל.
אלא בצורה של "סמל החטופים"
זה סמל עשרות שנים כסמל לשחרור חטופים
