היי לכולם/כולן,
אני כותבת את הדברים ודמעות נושרות על המקלדת. אני אשה נשואה לבעל מקסים, אין ילדים (עדיין 
), עם בעיות וקשיים רגילים. כמו לכולם. אנחנו נראים כמו הזוג הדתי הממוצע שכולכם מכירים. אני אוהבת מאוד את בעלי, אהבה אמיתית ועמוקה וכנה. והוא אותי. אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיו, וב“ה הזוגיות בינינו היא הדבר הכי טוב שקרה לי. באמת. אלא שבחודש האחרון הרגשתי חוסר שקט. בהתחלה לא הצלחתי לשייך אותו למשהו מסויים. למרות כל הטלטלות שעוברות על כולנו בתקופה האחרונה זכיתי לעבוד בעבודה יציבה (וגם בעלי מסתדר יפה) ככה שלא מדובר בחשש כלכלי חלילה. לאט לאט הבנתי שזה קשור ליחסים שלי ושל בעלי. הרגשתי שמשהו חסר ולא הצלחתי לשים עליו את האצבע. עד שבוקר אחד כששכבתי במיטה הסתכלתי על התקרה ופשוט איך אני אסביר את זה, ידעתי פשוט ידעתי, שחסר לי מגע נשי. לא אימהי או משהו כזה. מגע נשי במובן הרומנטי או הזוגי. מגע רך של אשה שגבר בחיים לא יכול לספק. קשה לי לכתוב את זה…כי פתאום כשכותבים את זה הדברים מקבלים משנה תוקף…זאת מחשבה שאני מסתובבת איתה כבר תקופה ומנסה להתכחש לה ללא הצלחה. באותו רגע לא העזתי להסתכל על בעלי ששכב לצידי. מאיפה מגיעות אלי המחשבות האלה עכשיו? התחלתי להרגיש כפויית טובה כלפיו וזה גרם לי לשנוא את עצמי. נזכרתי פתאום בכל התקופות המבלבלות האלה בתיכון כשהייתי מסתכלת על חברות שלי או על המורות או על סתם נשים ברחוב. כמהתי למגע נשי, רך, מלטף. לא שלא נמשכתי לבנים. אבל משהו במגע של אשה הוא שונה, מיוחד כזה, נוגע ממש בתוך הנפש שלי בעוצמות אחרות, אני לא יכולה להסביר אבל זה משהו שאני חווה בווליום מאוד מאוד גבוה. ופתאום כל המחשבות והתחושות האלה חוזרות אליי עכשיו כשהחיים שלי סוף סוף על המסלול הנכון (ויש לי את בעלי המקסים ואת העבודה שתמיד רציתי ואולי בהמשך גם ילדים). הבנתי שזה משהו שתמיד היה בי ואולי פשוט הדחקתי אותו. שתבינו, בימים האחרונים קשה לי להסתכל על בעלי, קשה לי לגעת בו. קשה לי כשהוא נוגע בי. הוא מבין שמשהו לא בסדר וכבר אין לי כוחות נפשיים להסתיר את זה ממנו. אני לא רוצה בכלל לפתוח את הנושא כי זה לא שאני לא נמשכת אליו חלילה, פשוט מרגיש לי באופן עמוק שמשהו בזוגיות שלי חסר. לא מושלם. הייתי בטוחה שזה יעבור לי תוך שבוע שבועיים אבל כבר חודש עבר והתחושות עדיין איתי. התחלתי גם להסתכל על נשים ברחוב כמו אז. לדמיין אותן כבנות זוג שלי ואיך זה יהיה. אני מתביישת כל כך…זה מרגיש לי כמו בגידה. אמנם לא עם גבר אחר, אבל מה ההבדל בעצם. אני לא נמשכת לאשה ספציפית אבל משהו בי ממש משתוקק לאשה שתהיה לצידי. לקול נשי, למגע…אני לא רוצה ללכת למטפל זוגי או משהו כזה. רק לשמוע עצה ממי שיכול לעזור. מרגיש לי שכרגע אני לא יכולה לפתוח את זה מולו ושזה רק ירחיק בינינו עוד יותר ולא יקרב. אני ממש מאבדת את שפיות דעתי, כי אני כאילו לא יודעת מי אני ומי הייתי עד לפני שנה וחצי כשעמדנו מתחת לחופה והבטחנו להיות זה לזו לנצח ופתאום באות התחושות האלה וזורקות את הכל לפח. זה כל כך מייאש שאני לא מתחילה אפילו לתאר את המשמעות של כל זה. אני מרגישה שבעלי פשוט לא יכול להיות בשבילי מה שאני צריכה שהוא יהיה ואני לא מבינה מה אני אמורה לעשות עם התחושה הזאת. כרגע אנחנו בסוג של נתק והוא יודע שעובר עלי משהו אבל אני לא מסוגלת לספר לו. אני רק בוהה וחושבת כל היום מה אני אמורה לעשות והמחשבות רק ממשיכות לרדוף ולרדוף ולא להרפות ממני. אני כבר לא מצליחה להדחיק אותן כמו פעם. מה לעשות? בבקשה שמישהו ייתן עצה טובה. תודה מראש
נפלאה
