הוא הציע שמחר ניפגש בחוף.
יא כמה רומנטי הוא, איזה כיף.
רגע, מה? מה אני עושה לעצמי.
לצאת אומר על אמת להיקשר שזה אומר ממש ממש להתחבר שזה אומר- להתחתן--.
גפנונה מה את עושה לעצמך?
את באמת רוצה להיכנס עכשיו למרוץ של בעל-בית-הריון-ילד-נפש-גופנפש?
לא, הוא באמת חמוד. וכל כך בטוח לי איתו, וכל כך לא ייחלתי לכזה טוב.
ובאמת טוב לי איתו, למרות שאני יותר יוזמת ממנו, אבל הוא זורם איתי.
אבל לא ככה דמיינתי אותו, אותי. הוא שקט. וחוץ מזה, כבר אמרתי לך שאני ילדה קטנה. מה עשיתי בחיים שלי?
תיכון,שנה שרות,מה לחוץ? עוד לא הספקתי להרגיש טעם של ציפייה, של רווקות, של דמעות בלילות וחלומות על האחד.
לא מבינה את האלה שדחוף להם עכשיו, שממש ממש רוצות.
אולי אני לא בוגרת ואולי לא בשלה. כן, את חושבת? לא, את בוגרת, פשוט..
זה בשלות כזאת, את תרגישי.. אולי, מקווה.
אז למה לאמיתיי הסכמת? מה היה בו שגרם לך לא לחשוב בכלל.
מרגיש לי שהתתבגרתי בעשר שנים בחצי שנה הזאת,
הטיולים והטבע והלהיות אני מול העולם הלי מסגרת וריבוע והשקפה מסויימת,
רק אני ואלוקים, והרצון החזק הזה לטוב, לתיקון, לעולם יפה.
התבגרתי מהבחירה המטורפת הזאת שאני מצד אחד כל כך גאה בה ומצד שני תלושה בגללה.
בחירה הזויה.
ועכשיו את חיה בה.
ועוד לבד, זה בטח התקפי הלבד האלו מול הטבע עושים לך את הבדידות הזאת.
אבל איך אני גאה בעצמי,זה הכי אמיץ בעולם.
כמה מחשבות, וואו.
אני מפעילה תשיר הזה שלה שמקפיץ לי וורידים ונימים מנמנמים,
ושרירים, שיוצרים צורות מעגליות ומתוך הקסם הזה נולד ריקוד, שהוא יותר נרקד מעצמו מאשר מנסה להראות יפה או מרשים,
אבל הוא כל כך יפה ומרשים.
הצחוק המשוחרר הזה שלי מגיע ברגעים האלו שאני ממש אוהבת את עצמי, וואו כמה שזה קסום ונפלא.
לאהוב. את. עצמי.
אני מסתכלת על עצמי ופשוט אוהבת,
ומקבלת, גם עם השגעונות והחיוך הענק שמרגיש הכי בנוח לעשות את מה שהוא אוהב.
ככה זה במדבר הזה,יש פה שקט מרפא שמספיקה שניה ממנו ואני-
אני.
אין פה סיכוי לאנשים בשעות האלו, וזה טוב, ובודד, ודוקר, וכל כך לא אני, וכל כך כן שאני פשוט לא מוצאת לזה הגדרה.
והחושך הזה שהופף לגווני פסטל וזה אור- חושך. וזה החיים שלי. וזה אני. והנה נווה מדבר, שהוא גם אני.
ובבואה שמשתקפת באגם הענק ששם יש אותי שהיא ילדה שהיא נערה שהיא בחורה שהיא מיזוג כל כך לא הגיוני של אבא ואמא.ו..קסם. ו..פשוט הכל, כל הרגשות שחוויתי בכל הצבעים בכל העוצמות בכל המינונים בכל הגילאים.
בכל השקיעות והזריחות.
ואז אדום וכתום וצהוב וזה כאילו כל החיים פה מולי, וכל הקלישאות נהיות אמיתיות ואני מזכירה לעצמי שיש לי אותי,
בתוך כל הקרוסלת שקיעה, דעיכה, והשמש הלוהטת הזו שעוד רגע תבוא ותשכיח, או תרגיע.
וארבע לפנות בוקר עכשיו, מה נסגר עם השעות שינה שלי פה.
מה לעשות, האוהל שם לא מידי נוח, והקולות של התנים קצת הפחידו אותי.
אולי שבוע הבא אעבור לחברה במצדה, ואני נזכרת במשפחה הזאת בחווה בגולן- כמה טרוף היה אצלם.
טרוף רגשות טוב כזה, הייתי יום שלם בנחל עד שהתרגלתי לגן עדן הזה ופתאום הסף אושר שלי עולה.
סף עושר יורד. ואני צריכה לקחת אחריות על החיים שלי כי עוד מעט--
עוד מעט--?
עוד מעט מליון גוונים של תכלת וסגול וטורקיז וירח לוהט באמצע יחפשו ילדה שהיא נערה שהיא בחורה
בשמלה לבנה ופשוטה עם שיער נושף ברוח ושיבולים ברגליים יחפות
כלה שהיא כלולה מכל כך הרבה גוונים
שהיא אישה והיא ירח והיא פשוט לבנה- שבולעת את כל הצבעים. שהיא מחזירה אור, אהבה.
שהיא פשוט..
אני.
שמחה לשמוע