יש לי קצת בעיה של ניהול כעסים. אני לא חושבת שאני איזו כעסנית נוראית - זה לא שאני מתרגזת על כל שטות - אבל כן קורה שאני כועסת, וכשזה קורה, אני לא טובה בלהסתיר את זה (כמו עם כל הרגשות שלי, אני פשוט אדם יחסית מוקצן). אז אני אעיר את מה שיש לי להעיר בקול מרוגז, כזה שקצת גבוה מהרגיל וששומעים בטון את הביקורתיות או הפגיעה, ואולי גם אתנסח בצורה קצת ביקורתית. אני מבינה שזה לא נעים שמדברים אליך ככה, ובאמת משתדלת שלא לעשות את זה, אבל עדיין מתפלק לי לפעמים. מצד שני, אני לא מרגישה שאני חוצה איזשהו גבול - זה לא שאני צועקת או מקללת חס וחלילה; פשוט... נו, עצבנית כזו.
לבעלי, מנגד, יש בעיה של התמודדות עם כעסים של אחרים. הוא לא מוכן לקבל את זה שאני כועסת עליו, בכלל, אף פעם, גם כשתכלס הוא מבין שהוא פישל ויש לי בסך הכל סיבה טובה לכעוס. הוא ישר מגיב במגננה, ולרוב בצורה שממש מחריפה את הכעס שלי במקום למתן אותו (בפעמים הנדירות שהוא הגיב במתינות לכעס שלי, מיד נסוגתי והתנצלתי והמשכנו את השיחה בטונים הרבה יותר רגועים). הוא מוכן לקבל ביקורת וגם להתנצל - אבל רק אם אני אציג אותה במלוא השלווה והרציונאליות. ולפעמים זה פשוט גדול עליי להצליח לעשות את זה...
עד פה ניחא - היה עדיף שאני לא אתעצבן, היה עדיף שהוא יגיב יותר טוב אם כן. הבעיה היא שכשבעלי לא מוכן להתמודד עם הכעס שלי, הוא בורח מהסיטואציה - והוא עושה את זה בדרכים שלדעתי ממש חוצות את הקו, למשל להסתובב וללכת באמצע זה שאני מדברת ולטרוק אחריו את הדלת.
אתמול מבחינתי נחצה קו כזה. בפעם השלישית במעט מאוד זמן, בעלי לקח בטעות את המפתחות שלי בבוקר ויצא שנעל אותי בבית (לא חשוב איך זה קרה בדיוק, יש לנו קצת סיפור עם המפתחות). בפעמים הקודמות השתדלתי לא להתרגז כי אני מבינה שזה קורה בטעות, אבל כשזו כבר הפעם השלישית ממש כעסתי: זה נטו עניין של חוסר תשומת לב, שהתוצאה שלו היא שנמחק לי כל פעם חצי יום שבו יש לי דברים לעשות! התקשרתי אליו בכעס, להגיד לו שהוא שוב לקח לי את המפתחות ומה בדיוק הוא מציע שאני אעשה עכשיו? הוא התנצל, אבל בנימה שממש לא נשמעה כאילו הוא מתכוון לזה, ושאל איך בדיוק הוא יכול לעזור לי עכשיו. עניתי שאני לא יודעת, אולי שהוא יחשוב על משהו, כי זה לא הגיוני שאני שוב אהיה תקועה בבית חצי יום רק כי הוא לא טורח לשים לב מה הוא לוקח בבוקר - ובאמצע המשפט הזה הוא פשוט ניתק לי בפרצוף... הייתי בהלם, והתקשרתי אליו חזרה לשאול אותו מה לכל הרוחות זה היה - והוא אמר לי שאני סתם מתקשרת לפרוק עליו את הכעס שלי ושאין לו איך לעזור לי. כשהתחלתי לענות (בשלב הזה, כבר *ממש* בכעס) - הוא ניתק שוב... ומאז אנחנו בברוגז ולא מדברים
בתכלס הוא צודק, התקשרתי אליו בעיקר כדי לפרוק כעס. רציתי שיתנצל, ואולי יציע לי איזה פיתרון (שיעשה מאמץ לחזור מוקדם מהמתוכנן כדי "לשחרר" אותי, למשל). וברור לי שהיה עדיף שהייתי מתקשרת אליו יותר רגועה. מנגד, לו המצב היה הפוך ואני הייתי עושה לו כזה דבר בפעם השלישית, הייתי מבינה לגמרי את הכעס שלו ומרגישה כל כך רע שהייתי מיד מתנצלת ורק חושבת על איך לפצות אותו - ובטח שלא מנתקת לו בפרצוף! מבחינתי זה דבר כל כך משפיל ונוראי לעשות, שהוא ממש לא באותה הרמה עם לדבר בכעס...
מה אתם חושבים? מסכימים שהוא חצה גבול? או שאני טועה, והכעס שלי שנראה לי נסלח הוא כבר חציית גבול כשלעצמה, והוא מוצדק ברצון שלו להתרחק מהסיטואציה בכל מחיר?
לבעלי, מנגד, יש בעיה של התמודדות עם כעסים של אחרים. הוא לא מוכן לקבל את זה שאני כועסת עליו, בכלל, אף פעם, גם כשתכלס הוא מבין שהוא פישל ויש לי בסך הכל סיבה טובה לכעוס. הוא ישר מגיב במגננה, ולרוב בצורה שממש מחריפה את הכעס שלי במקום למתן אותו (בפעמים הנדירות שהוא הגיב במתינות לכעס שלי, מיד נסוגתי והתנצלתי והמשכנו את השיחה בטונים הרבה יותר רגועים). הוא מוכן לקבל ביקורת וגם להתנצל - אבל רק אם אני אציג אותה במלוא השלווה והרציונאליות. ולפעמים זה פשוט גדול עליי להצליח לעשות את זה...
עד פה ניחא - היה עדיף שאני לא אתעצבן, היה עדיף שהוא יגיב יותר טוב אם כן. הבעיה היא שכשבעלי לא מוכן להתמודד עם הכעס שלי, הוא בורח מהסיטואציה - והוא עושה את זה בדרכים שלדעתי ממש חוצות את הקו, למשל להסתובב וללכת באמצע זה שאני מדברת ולטרוק אחריו את הדלת.
אתמול מבחינתי נחצה קו כזה. בפעם השלישית במעט מאוד זמן, בעלי לקח בטעות את המפתחות שלי בבוקר ויצא שנעל אותי בבית (לא חשוב איך זה קרה בדיוק, יש לנו קצת סיפור עם המפתחות). בפעמים הקודמות השתדלתי לא להתרגז כי אני מבינה שזה קורה בטעות, אבל כשזו כבר הפעם השלישית ממש כעסתי: זה נטו עניין של חוסר תשומת לב, שהתוצאה שלו היא שנמחק לי כל פעם חצי יום שבו יש לי דברים לעשות! התקשרתי אליו בכעס, להגיד לו שהוא שוב לקח לי את המפתחות ומה בדיוק הוא מציע שאני אעשה עכשיו? הוא התנצל, אבל בנימה שממש לא נשמעה כאילו הוא מתכוון לזה, ושאל איך בדיוק הוא יכול לעזור לי עכשיו. עניתי שאני לא יודעת, אולי שהוא יחשוב על משהו, כי זה לא הגיוני שאני שוב אהיה תקועה בבית חצי יום רק כי הוא לא טורח לשים לב מה הוא לוקח בבוקר - ובאמצע המשפט הזה הוא פשוט ניתק לי בפרצוף... הייתי בהלם, והתקשרתי אליו חזרה לשאול אותו מה לכל הרוחות זה היה - והוא אמר לי שאני סתם מתקשרת לפרוק עליו את הכעס שלי ושאין לו איך לעזור לי. כשהתחלתי לענות (בשלב הזה, כבר *ממש* בכעס) - הוא ניתק שוב... ומאז אנחנו בברוגז ולא מדברים
בתכלס הוא צודק, התקשרתי אליו בעיקר כדי לפרוק כעס. רציתי שיתנצל, ואולי יציע לי איזה פיתרון (שיעשה מאמץ לחזור מוקדם מהמתוכנן כדי "לשחרר" אותי, למשל). וברור לי שהיה עדיף שהייתי מתקשרת אליו יותר רגועה. מנגד, לו המצב היה הפוך ואני הייתי עושה לו כזה דבר בפעם השלישית, הייתי מבינה לגמרי את הכעס שלו ומרגישה כל כך רע שהייתי מיד מתנצלת ורק חושבת על איך לפצות אותו - ובטח שלא מנתקת לו בפרצוף! מבחינתי זה דבר כל כך משפיל ונוראי לעשות, שהוא ממש לא באותה הרמה עם לדבר בכעס...
מה אתם חושבים? מסכימים שהוא חצה גבול? או שאני טועה, והכעס שלי שנראה לי נסלח הוא כבר חציית גבול כשלעצמה, והוא מוצדק ברצון שלו להתרחק מהסיטואציה בכל מחיר?
שמעי 2 סיפורים:
