כעס ובריחה: תיישבו ריב בינינו?Almogit
יש לי קצת בעיה של ניהול כעסים. אני לא חושבת שאני איזו כעסנית נוראית - זה לא שאני מתרגזת על כל שטות - אבל כן קורה שאני כועסת, וכשזה קורה, אני לא טובה בלהסתיר את זה (כמו עם כל הרגשות שלי, אני פשוט אדם יחסית מוקצן). אז אני אעיר את מה שיש לי להעיר בקול מרוגז, כזה שקצת גבוה מהרגיל וששומעים בטון את הביקורתיות או הפגיעה, ואולי גם אתנסח בצורה קצת ביקורתית. אני מבינה שזה לא נעים שמדברים אליך ככה, ובאמת משתדלת שלא לעשות את זה, אבל עדיין מתפלק לי לפעמים. מצד שני, אני לא מרגישה שאני חוצה איזשהו גבול - זה לא שאני צועקת או מקללת חס וחלילה; פשוט... נו, עצבנית כזו.

לבעלי, מנגד, יש בעיה של התמודדות עם כעסים של אחרים. הוא לא מוכן לקבל את זה שאני כועסת עליו, בכלל, אף פעם, גם כשתכלס הוא מבין שהוא פישל ויש לי בסך הכל סיבה טובה לכעוס. הוא ישר מגיב במגננה, ולרוב בצורה שממש מחריפה את הכעס שלי במקום למתן אותו (בפעמים הנדירות שהוא הגיב במתינות לכעס שלי, מיד נסוגתי והתנצלתי והמשכנו את השיחה בטונים הרבה יותר רגועים). הוא מוכן לקבל ביקורת וגם להתנצל - אבל רק אם אני אציג אותה במלוא השלווה והרציונאליות. ולפעמים זה פשוט גדול עליי להצליח לעשות את זה...

עד פה ניחא - היה עדיף שאני לא אתעצבן, היה עדיף שהוא יגיב יותר טוב אם כן. הבעיה היא שכשבעלי לא מוכן להתמודד עם הכעס שלי, הוא בורח מהסיטואציה - והוא עושה את זה בדרכים שלדעתי ממש חוצות את הקו, למשל להסתובב וללכת באמצע זה שאני מדברת ולטרוק אחריו את הדלת.

אתמול מבחינתי נחצה קו כזה. בפעם השלישית במעט מאוד זמן, בעלי לקח בטעות את המפתחות שלי בבוקר ויצא שנעל אותי בבית (לא חשוב איך זה קרה בדיוק, יש לנו קצת סיפור עם המפתחות). בפעמים הקודמות השתדלתי לא להתרגז כי אני מבינה שזה קורה בטעות, אבל כשזו כבר הפעם השלישית ממש כעסתי: זה נטו עניין של חוסר תשומת לב, שהתוצאה שלו היא שנמחק לי כל פעם חצי יום שבו יש לי דברים לעשות! התקשרתי אליו בכעס, להגיד לו שהוא שוב לקח לי את המפתחות ומה בדיוק הוא מציע שאני אעשה עכשיו? הוא התנצל, אבל בנימה שממש לא נשמעה כאילו הוא מתכוון לזה, ושאל איך בדיוק הוא יכול לעזור לי עכשיו. עניתי שאני לא יודעת, אולי שהוא יחשוב על משהו, כי זה לא הגיוני שאני שוב אהיה תקועה בבית חצי יום רק כי הוא לא טורח לשים לב מה הוא לוקח בבוקר - ובאמצע המשפט הזה הוא פשוט ניתק לי בפרצוף... הייתי בהלם, והתקשרתי אליו חזרה לשאול אותו מה לכל הרוחות זה היה - והוא אמר לי שאני סתם מתקשרת לפרוק עליו את הכעס שלי ושאין לו איך לעזור לי. כשהתחלתי לענות (בשלב הזה, כבר *ממש* בכעס) - הוא ניתק שוב... ומאז אנחנו בברוגז ולא מדברים

בתכלס הוא צודק, התקשרתי אליו בעיקר כדי לפרוק כעס. רציתי שיתנצל, ואולי יציע לי איזה פיתרון (שיעשה מאמץ לחזור מוקדם מהמתוכנן כדי "לשחרר" אותי, למשל). וברור לי שהיה עדיף שהייתי מתקשרת אליו יותר רגועה. מנגד, לו המצב היה הפוך ואני הייתי עושה לו כזה דבר בפעם השלישית, הייתי מבינה לגמרי את הכעס שלו ומרגישה כל כך רע שהייתי מיד מתנצלת ורק חושבת על איך לפצות אותו - ובטח שלא מנתקת לו בפרצוף! מבחינתי זה דבר כל כך משפיל ונוראי לעשות, שהוא ממש לא באותה הרמה עם לדבר בכעס...

מה אתם חושבים? מסכימים שהוא חצה גבול? או שאני טועה, והכעס שלי שנראה לי נסלח הוא כבר חציית גבול כשלעצמה, והוא מוצדק ברצון שלו להתרחק מהסיטואציה בכל מחיר?
אין לי תשובה מקצועית לפתרון הבעיהמשהו מיוחד

רק אגיד שזה שאת כל כך מודעת לעצמך ולניהול הכעסים זה כבר חצי הדרך לפתרון הבעיה ולא מובן מאליו.

תמשיכו לדבר ביחד על מה שהיה ועל להבין אחד את השני ומאיפה הוא פעל, ואני מאמין שעם הזמן דברים כאלה פחות יקרו...

היי יקרה, מנסה לענותנגמרו לי השמות

קודם כל חיבוק חיבוק על המקום הרחוק והכואב והכועס שאתם עכשיו נמצאים בו, זה אף פעם לא כיף גדול להיות שם,

אבל יחד עם זאת חשוב לזכור שכולנו שם בשלב זה או אחר בחיים...

 

עלו לי כמה נקודות מקריאתך:

 

1. הבנת הצרכים והבנת המנגנונים

 

 

כאשר כל אדם מרגיש שיש לו צורך מהותי שלא ממומש - הוא נכנס למקום של "איום" - ואז מופעל אצלו מנגנון ההגנה - מנגנון הישרדותי בתת מודע של המוח שלנו שפועל באחת משלושת הדרכים (שלושת ה-FFF)

Fight - התקפה

Freez - קיפאון

Flight - בריחה

 

יכול מאוד להיות שבאופן כללי אצלך בשעת איום מופעל מנגנון ההתקפה יותר, ואילו אצל בעלך מופעל מנגנון הבריחה יותר (בריחה במשמעות של ניתוק מהסיטואציה).

 

כל עוד התת מודע ירגיש איום - אותו מנגנון יפעל, וכאשר האיום יוסר - נחזור להיות "אני" / "בעלי" ולא "המנגנון שלי" / "המנגנון של בעלי".

 

לפעמים כשיש מצב של תקיעות וקושי בזוגיות, שחוזר על עצמו בכל מיני וריאציות בזוגיות,

זה הרבה פעמים בגלל שבלי כוונה כל אחד מבני הזוג "דורך" לשני על כפתורים רגשיים שלו - על צרכים מהותיים שלו - ואז בני הזוג נמצאים במעגל הרסני.

 

וכדי להניע את המעגל החיובי במקום המעגל השלילי צריכים לקרות כמה דברים חשובים, כשביניהם:

להבין לעומק אחד את השנייה

להבין לעומק את עצמנו

לזהות, להבין לעומק ולתקשר את הצרכים שלנו

לזהות, להבין לעומק ולתקשר את המנגנון שלנו ואיך הוא פועל בשעת איום 

לימוד של עוד כלים נוספים שלצערי לא מצליחה להביע אותם על הכתב כי הם מתאימים יותר לפלטפורמה של פנים מול פנים...

 

לכן דבר ראשון צריך לזהות כאן כמה צרכים מרכזיים שלך וכמה צרכים מרכזיים של בעלך.

 

נראה שאצלך יש צורך מאוד גדול להרגיש שלבעלך אכפת ממך והוא אוהב אותך, גם בשעת כעס או ריב של מי מכם.

ואולי כאשר הוא "בורח" באמצע סיטואציה, במיוחד אם זו סיטואציה בה את פורקת את הכאב שעל ליבך - זה נחווה אצלך כ"לא אכפת לו ממני, אחרת למה הוא בורח באמצע למען ה'?!"

וכמובן שיש לך עוד צרכים, צריך לזהות ולברר את כולם.

 

ונראה שלבעלך יש צורך גדול להרגיש בעל ערך וטוב, גם בעינייך וגם בעיני עצמו.

ואפרט בהמשך על זה, כי נשמע שזו נקודה סופר חשובה כאן.

 

 

2. לברר האם קיים אצל בעלך עניין שלו עם עצמו בילדות אל מול דברים כמו: ביקורתיות וכעס, ולבדוק האם יש אולי צלקות נפשיות בתחומים הללו -

אם למשל בעלך חווה בילדותו ביקורת, או צעקות, או כעסים שכוונו או אליו או לאחיו או לאחד מההורים ע"י ההורה השני או שניהם - והוא בתור ילד ספג את האווירה הזו והרגיש בתוכה רע ואבוד וכאוב = כל דבר שיכול להזכיר לו את זה,

כל פעם שכועסים,

כל פעם שמרימים את הקול,

כל פעם שנאמרות מילים מסוימות,

או טון מסוים

או ביקורתת -

אצלו זה מצטרף מיד לכל מה שחווה בעבר, ויכול להציף אצלו כאבים שיגרמו לו לברוח מזה, כאמור - לא לרצות להיות תבוך המקום המאיים, ולברוח ממנו כמה שרק אפשר.

כמו אדם שיש מולו נמר והוא בורח ממנו כדי לא להיטרף ולמות.

(מי שפועל לפי מנגנון ההתקפה למשל היה מתקיף את הנמר, ומי שבמנגנון הקיפאון היה פשוט עומד קפוא אל מול אותו נמר...)

 

3. חשוב מאוד מאוד לברר האם לבעלך יש איזשהו עניין שלו עם עצמו שאם הוא לא טוב במשהו = הוא אפס. לא יוצלח. והאם זה אומר בעיניו כשהוא טועה או כשכועסים עליו שזה מערער את כל המהות שלו בעיניו בעצם, את כל מי שהוא -  והוא לא יכול לסבול את זה!

בהמשך לשני הסעיפים הקודמים,

יכול להיות שהכעס שלך והביקורת שלך כלפיו, נחווה אצל בעלך בגלל דברים *שלו עם עצמו* כאילו את אומרת לו במילים אחרות- בעיניי אתה אפס וכלום ושום דבר.

(עכשיו, ברור לי *שאת* לא מתכוונת לזה לרגע!

אבל הבעיה היא שאם זה יושב *אצלו* על מקום כאוב - זה יכול להתפרש לו ככה למרות שזה באמת במאת לא מה שאת מתכוונת...)

ואם זה אכן כך - כל כעס או אמירה קשה שלך כלפיו בעצם מערערת אותו מן היסוד.

בעצם אומרת לו שהוא בפני עצמו לא שווה כלום

וגם בעיני האדם שהוא הכי אוהב - אשתו.

זה כואב.

הכי כואב והכי מטלטל שיש.

וזה חתיכת איום הדבר הזה, אולי האיום הכי גדול...

אז מה הוא יעשה?

יברח.

שוב.

אני בורח מהאיום.

אני לא נפגע ממנו.

אני לא יכול להכיל אותו ולא יכול להיום מאוים על ידו אז אני בורח ממנו ובכך מציל את עצמי ושורד!!!

 

4. חוסר אונים

נשמע שבעלך פשוט חסר אונים.

הוא לא יודע דרך אחרת, הוא רואה שהוא מאכזב אותך לפעמים,

ורואה שעצם הבריחה שלו מתסכלת אותך אפילו עוד יותר

אבל הוא פשוט לא יודע מה ואיך לעשות אחרת!

הוא פשוט חסר אונים

(וגם את כמובן יקרה)

 

5. עניין שלך עם עצמך בדרך הבעת הכעס, שאולי טומנת בחובה צרכים שלך שלא ממומשים או כאבים שלך שיוצאים בצורת הכעס והצעקות -

אם אכן כל פעם שיש לך צורך לא ממומש את פועלת לפי מנגנון ההתקפה (צעקות, כעס, בכי, היקורת, התקפה וכו')

הייתי ממליצה לך קודם כל לעשות עבודה עצמית עם עצמך ולחשוב - מהם בכלל הצרכים שלי?

ואיפה ומתי אני מרגישה שהם לא ממומשים?

 

ואז לנסות לזהות את הצורך הלא ממומש ממש בהתחלה, ואז ישר לתת לו מענה.

 

למשל, אם אני רעבה או עייפה - לזהות זאת ולאכול ולשתות ולנוח.

ולא לחכות שאהיה גמורה ואז להוציא על סביבתי הקרובה כעס ועצבים...

או למשל, אם אני מרגישה שלבעלי לא אכפת ממני ואני לא שלמה בהיותי מקום ראשון אצלו - אז לברר זאת בצורה טובה ומקרבת איתו ולהגיע למענה מספק ומשמח, ולא לצבור ולצבור בבטן ואז אם הוא בטעות לוקח לי את המפתחות אני הכי מרגישה בעולם שהוא לא סופר אותי ואז הכל יוצא בצורה בה הוא יוצא...

 

6. ללמוד איך *כן* לתקשר, בעיקר ע"י תקשורת מקרבת

- למשל בסיטואציה בה התקשרת אליו, לו היית אומרת:  "לא נעים לי שלקחת את המפתחות. אני מבינה שזה בטעות אבל

קשה לי.

הייתי שמחה אם תחזור מוקדם"

 

כאן את מבטאת את הקושי *שלך* ומתרכזת בך ולא בו,

וגם אומרת מה היית שמחה שיקרה - שיחזור יותר מוקדם למשל, שזה פתרון.

 

עכשיו, כאשר בעלך שומע גם פתרון - הוא יכול כבר להיות פחות חסר אונים כי יש לו פתרון!

וגם הוא שומע את הכאב שלך ולא שאת מטיחה בו כמה הוא לא בסדר, ואז הוא לא יסגר ויפתח מגננות אלא יותר יקשיב.

 

כמובן שהכי כדאי לתקשר את זה ***לא בשעת כעס וריב אלא בשעה של השלמה וקירבה***

 

ומצרפת לך עוד סיכום קצר שכתבתי על סוגים של תקשורת מקרבת:

 

 

6  סוגים של תקשורות מקדמות:


מעבר מתלונות לצרכים - טכניקת "האוזן השלישית":

דיברנו על כך שכדי לבטא את הצרכים האמיתיים שלנו אנחנו צריכים להשתמש ב"טכניקת האוזן השלישית" – להבין מתוך התלונות שנאמרות מהו הצורך הלא ממומש שמתחבא בתוך התלונה?

(כי רוב האנשים לא יכולים או לא יודעים לומר מה הם באמת צריכים, לכן לרוב זה יוצא להם בצורה של תלונה, ולמדנו איך לומר זאת בצורה של בקשה, של צורך, ואיך לשמוע את הצרכים של השני מתוך התלונות שלו).

לכן לדבר בשפת הצרכים: "אני צריכה ש_____, אני צריך ש_______"

 

 למשל: במקום תלונה "למה אתה מעשן" -

לומר "אני צריכה ביטחון של בריאות, של חיים"

"אני צריכה להרגיש שבעלי יהיה בריא ואבא של הבנות שלי יהיה בריא".

 

במקום תלונה של "למה את מבזבזת הרבה ולא חושבת"

לומר את הצורך:

"אני צריך יציבות כלכלית."

"אני צריך לדעת שהבית שלנו הוא במקום מחושב ועם יציבות וביטחון כלכלי."

 

 

  שפת ה"אנחנו", 

שפת ה"אני" ולא "האתה"-

דיברנו על סוגים שונים של תקשורת בונה ומקדמת – כמו שפת ה"אנחנו" – האיש והאישה הם חלק שלם של הבית והמשפחה הכוללת שלהם, לכן כל בעיה שיש למישהו – היא בעיה משותפת "שלנו", בצורך שלנו לבנות בית אוהב ושמח, משפחה שלנו, אהבה שלנו.

 

גם שפת ה"אני" היא שפה מקדמת ולא מרחיקה,

שכל אחד פונה לבן הזוג בצורה ישירה בתור "אני" ("לי קשה ש....", "אני אוהב ש.....", "מפריע לי ש....")

ולא בשפת ה"אתה" – שבה רק מטיחים ומאשימים את בן  הזוג, ולא מתקדמים לשום מקום, רק נוצר כעס וריחוק. (לדוג': "אתה תמיד....", "את אף פעם לא...." וכו').

 

תקשורת בונה ומקרבת לפי שיטת אימאגו –

א. שיקוף- לחזור במדויק על הדברים שאמר בן הזוג ("אמרת ש....")

ב. מתן תוקף- לתת תוקף ומשקל לדברים שנאמרו (לדוג': "אני מבין/ה ש___", "זה באמת קשה שקורה....")

ג. הזדהות עמוקה- להזדהות עם תוכן הדברים של בן הזוג (לא חייבים להסכים עם הדברים, אבל כן להראות נכונות להבין ולהזדהות אם אני הייתי במצב כמו שלך... אני יכול להבין אותך... וכו')

חשוב בתקשורת הזו ליצור קשר עין, מבט חם בעיניים, החזקת ידיים וקירבה.

בצורת תקשורת זו יש "ביקור הדדי" – כל אחד "מבקר" בתוך ליבו של בן/בת זוגו, ויכול להבין אותו יותר לעומק.

 

החלפת תפקידים:

כל אחד מבני הזוג יהיה השני/ה, יכנס לראשו, למחשבתו, להלך רוחו.

כל בן זוג "מוחלף" בתורו נשאל:

"מה קשה לך בעצם הכי הרבה?"

"מה הכי היית רוצה?"

בצורה הזו מבינים יותר אחד את השני.

 

 

תקשורת מקדמת 

לעבור מתקשורת פוגענית וכועסת לתקשורת מקדמת – שלא מבטלים את בן/בת הזוג – אלא אומרים לו "אני מבין/ה שכך אתה רואה את הדברים. האם תהיה מוכן לשמוע איך אני רואה את הדברים?" ובצורה זו הלב נפתח לשמוע ולא נסגר ומשתבלל לתוך עצמו  ועובר להתקפה...

 

עידוד סגנון תקשורת מקדמת (promoting communication)

 

סגנון התקשורת

צורת הביטוי

המסר הסמוי

 

תקשורת תוקפנית

אתה שקרן

האדם פגום באישיותו,

הוא שקרן בבסיסו

תקשורת כועסת

אתה אומר דברים שקריים

אתה בסדר אך הדברים שקריים

תקשורת עדינה

אני לא בטוח שהדברים שאתה אומר מדוייקים, בוא נבדוק אותם

יכול להיות שאתה צודק, אך יכול להיות שאתה טועה

תקשורת נפגעת

לא נעים לי שהדברים מוצגים בצורה לא נכונה

אני לא מרוצה מזה שאתה משקר,

אני נפגע מזה, והאמת היא אחרת

תקשורת מקדמת

אני מבין שכך אתה רואה את הדברים, האם תסכים להקשיב כיצד אני רואה אותם?

אני מקבל את הדברים שלך,

ומבקש שתקשיב לצד שלי.

 

 

אפשר לראות שתקשורת תוקפנית הינה הבעייתית ביותר ופוגעת באדם בצורה ישירה.

תקשורת כועסת, תקשורת עדינה ותקשורת נפגעת הינן פחות מזיקות, אך עדיין יכולות ליצור הסלמה בשיח.

 

תקשורת מקדמת הינה הטובה, היעילה והמקדמת ביותר, ומאפשרת הבנה וכבוד אחד של השני.

 

 

 מודל "אפר"ת" – אירוע, פרשנות, רגש, תגובה.

אפשר לשנות את הפרשנות שלנו לאותו האירוע בדיוק, וכך גם הרגש יהיה חיובי יותר ומתוך כך גם התגובה.

לזכור תמיד שלבן/בת הזוג אין שום כוונה להרע ולפגוע ולהזיק לנו חלילה, הם אוהבים אותנו, לכן חשוב לשנות את ה"פ" – את הפרשנות שלנו לדברים והכל יראה טוב יותר

 

בהצלחה רבה יקרה

''עלו לי כמה נקודות''... *מוציאה ספר*פשוט אני..
וואו, איזו תגובה...Almogit
זה שאת מוכנה לעשות את כל המאמץ הזה כדי לעזור לאדם זר, זה ממש לא מובן מאליו בעיניי. תודה לך!

הניתוח שלך קלע בול: אכן, אני אדם של "מתקפה" והוא של "בריחה". אכן, הוא בא מבית עם אבא קשוח וצועק (אם כי הוא טוען שזה לא קשור לשום דבר, כי הוא תמיד היה הילד השקט והטוב אז הצעקות לא נפלו עליו וכביכול לא השפיעו עליו). ונכון, כעס לוחץ על הכפתורים שלו והתעלמות על הכפתורים שלי. אנחנו כן מתקשרים את הדברים האלה אחד לשני, ובסך הכל לדעתי שנינו מודעים לכך שלצד השני אין כוונות רעות.

אבל כאן אני מרגישה שאנחנו תקועים: מהצד שלי, אני מבינה שהדבר הנכון הוא לתקשר על ידי תקשורת מקרבת, אבל לא תמיד מצליחה לעשות זאת (לפעמים כן! פשוט לא תמיד), ובכנות - לא מרגישה שזו ציפייה סבירה. מותר לבנאדם להתעצבן מדי פעם, כשיש לו סיבה טובה, לא? זה לא שסתם הוצאתי עליו עצבים כי הייתי עייפה, הוא באמת עשה משהו לא בסדר! (חוסר תשומת לב שחוזר על עצמו והורס לבן הזוג שלך את היום - בעיניי זה לא בסדר. כשמשהו הוא מאוד חשוב לנו אנחנו מכניסים לעצמנו לראש כן לשים לב. אבל בפעמיים הראשונות לא הגבתי בכעס ולא היה ריב, אז כמובן שהוא פשוט לגמרי שכח מהעניין...).

ואילו הוא, מהצד שלו, לא כל כך "מאמין בפסיכולוגיה". מבחינתו אין קשר לאבא שלו או לכפתורים. הוא חושב שהכעס שלי פשוט לא סביר, שזה לא רציונלי ולא פרודוקטיבי סתם לפרוק כעס על מישהו, ושאם אני מתעקשת לעשות את זה זה לגמרי לגיטימי עבורו להרחיק את עצמו מזה בכל אמצעי שברשותו. ואני כל כך נפגעת מזה, כי מבחינתי שני אלה הם לא סימטריים, כי מבחינתי הוא עובר על "חוקי המשחק": לריב זה לא יפה, אבל זה בתוך החוקים. מנגד, כמו שברור שלא מקללים, ככה ברור שלא טורקים דלתות או מנתקים בפרצוף.

אבל כיוון שהוא מסרב ללכת לטיפול או לדבר עם אף אחד על העניין, פשוט אין לנו גורם חיצוני אובייקטיבי שנוכל לפנות אליו בשביל לבדוק את "חוקי המשחק". וככה יוצא שעם כל שאנחנו כן מבינים, סה"כ, את המנגנונים של עצמנו וזה של זו, אני מרגישה שזה לא מצליח לקדם אותנו לפיתרון, כי אנחנו תקועים בחוסר ההסכמה הזה...
את האמת- אני חושבת שהבעיה היא אצלושוקולד פרה.

 

זה שהוא לא מסוגל להתמודד עם כעס- זו בעיה.

 

הוא מסתכל על כעס באון מאוד מנותק, שכלי, קצת לא אנושי.

 

לדעת לנהל ריבים,

לדעת להכיל את השני,

לדעת להתמודד עם טענות, ובשעת הצורך גם להתנצל-

 

זו יכולת נפשית שחייבים אותה למערכת זוגית.

 

אחרת את  פשוט חיה עם עצמך ואם את כועסת- תשברי את הראש בקיר. 

 

הוא צריך לפתח בו יכולת התמודדות. ללמוד לחכות לך שתוציאי את הכעס, לענות או פשוט רק לשמוע- ואז להתנצל או להסביר את הצד שלו.

 

בלי זה, 

לא רק שלא תצליחי להיות האישה המאופקת והשכלית כפי שהוא היה רוצה,

אלא שהתסכול הפנימי שלך יגבר

ומרוב לחץ *לא להתעצבן עליו* את עלולה *להתעצבן עליו יותר* או לבחור בבחירה הפחות טובה- להתרחק.

 

הקיצור,

תלכו יחד לטיפול זוגי.

אני מקווה שהמטפל יעזור לו להבין איך מנהלים ויכוח בלי לברוח ובלי לנתק.

וגם אני מקווה שהוא יבין שהציפייה שלו לאישה שכלית ומאופקת כ"כ- פשוט לא ריאלית.

 

מנגד-

אם יש לך פתיל קצר- ממש כדאי שתעבדי על זה.

שלא ישמע כל היום מתקפות.

 

והכי חשוב- לפרגן. לפרגן. לפרגן.

תודה על החיזוקAlmogit
הלוואי שיכולנו ללכת לטיפול זוגי. הוא מסרב בתוקף. שנים שאני מנסה להסביר לו שהוא פשוט גוזר עלינו אומללות שלא לצורך ושנים שהוא מסרב ואין שום דרך להזיז אותו.

ואני לא מבקרת כל היום, ממש לא. אומרת המון תודה, מביעה המון הערכה, וגם סופגת המון וגם משתדלת להחליק. אבל לפעמים לא יוצא...
למה הוא מתעקש?שוקולד פרה.

 

בכל הבעה של כעס מצידך את מקבלת תגובה מתעלמת\מסתייגת?

הוא לא מאמין בייעוץAlmogit
הוא קורא לזה "קביים", משהו חיצוני שמתרגלים להישען עליו במקום לאמן את "השריר" הזוגי לבד. הוא חושב שהדרך היחידה היא לפתור את הבעיות שלנו בכוחות עצמנו. כל ניסיון לדבר איתו על זה בהגיון (למשל, לציין שכשהרגל שבורה אז באמת נעזרים לכמה זמן בקביים...) רק גורם לו להתעצבן. לא מוכן לשמוע על זה יותר וזהו זה

לא הייתי אומרת שבכל פעם, זה תלוי גם במידת הכעס שלי וגם (ולתחושתי בעיקר) במצב הרוח שלו עצמו באותו רגע. אבל בגדול, ברוב המוחלט של המקרים הסיבולת שלו לכעס היא די אפסית. אגב, הוא עקבי בעניין הזה - הוא מהצד שלו כמעט ולא מתפרץ עליי בכעס (אלא אם כן הצלחתי "לגרור" אותו לריב) - הוא פשוט מביע את הכעס שלו במין זעפנות פסיב-אגרסיב כזו, שהוא חושב שהיא "איפוק" ואני חושבת שהיא הרבה יותר גרועה מקצת עצבים.
ואת צודקתשוקולד פרה.

 

הבעת כעס בצורה פאסיבית-אגרסיבית יכולה ליצור הרבה יותר נזק משחרור קיטור מקומי.

 

העניין הוא שכל עוד הוא מתעקש שלא לטפל- לא יחול שינוי.

 

ביקורת ללא כעס (נגיד, כאילו שיש דבר כזה)- הוא מסוגל לשמוע?

 

כן, ביקורת שנאמרת ברוגע הוא מקבלAlmogit
הוא בהחלט יודע להגיד שאני צודקת והוא מתנצל. אבל זה נטו עניין רציונלי - "את צודקת, מצטער, להבא נעשה כך וכך" וזהו. הוא פשוט לא מוכן להתייחס לפן הרגשי של הסיפור - שעכשיו הוא שרף לי חצי יום, נגיד, ושאני כועסת ופגועה וצריכה לקבל התנצלות אמיתית והרגשה שהוא מרגיש רע שזה קרה וינסה לפצות אותי, ולא סתם איזה מן "טוב, אז מה את רוצה שאני אעשה עם זה עכשיו"... אני, כשאני מפשלת ככה, הכי מתנצלת מעומק הלב, וגם עושה אקסטרה מאמץ לעשות משהו נחמד בשבילו כדי לפצות אותו על עוגמת הנפש. אצלו "עוגמת נפש" היא בעצם חיסרון אצל הצד שמרגיש אותה ואחריותו להתמודד איתה בעצמו.
אני לא רואה טיפול כקבייםמישהי אחת...
אלא כקבלת כלים לעבודה הזוגית שלכם.
נניח אתם מנסים לקדוח חור עם פטיש.. 10 שנים לא עובד..
הולכים קונים מקדחה וואלה הרבה יותר קל.

אז טיפול דורש יותר מאשר לקנות מקדחה זה ברור.. צריך כוחות נפש, אומץ לעמוד מול החולשות שלי ועוד..אבל זה עשוי לתת נקודות מבט ודרכי פעולה חדשות שיוציאו אתכם מהלופים הקבועים והפחות טובים לכם.
מה שאני רוצה לומר זה שהטיפול נותן כלים לעבודה זוגית יותר אפקטיבית שאותה אתם תעשו בעיקר בבית.

אבל אם זה קשה אפשר אולי ללמוד ע"י קורס ותרגול עצמי. פחות אפקטיבי בעיני מאשר מפגש ממשי עם איש מקצוע, אבל בהחלט גם טוב!
כן, גם אני לא רואה אותו כקביים ומאוד הייתי רוצה שנלךAlmogit
אבל הוא פשוט לא מוכן לשמוע על זה...
זה באמת נשמע פלונטר נגמרו לי השמות
קראתי עכשיו את כל תגובותייך בשרשור ולצערי לא יודעת כ"כ מה לייעץ, כי כאילו יש כאן מצב של פלונטר.
יש בעיה מסוימת, שחוזרת על עצמה,
יש תסכול שלך
יש תסכול שלו
ניסיתם בכל דרך אפשרית לפתור אותה לבד
זה עדיין לא עזר ברמה ששניכם מסופקים
ובעלך לא מוכן לשמוע על טיפול זוגי או פתרון אחר שהוא לא מה שכבר ניסיתם וניסיתם ולא הלך.

ואז שוב,
אותה בעיה,
שוב מנסים,
שוב תסכול
וחוזר חלילה...

מה שזה לא יהיה שתוקע את בעלך מלנסות כן לפתוח את הראש לעוד סוג של עזרה חיצונית או אפילו דרכים אחרות להתמודד עם אתגרים לכאורה פשוטים כמו המפתחות וכו' - זה נראה מהצד שהוא מקובע במה שיש לו בראש וזהו, וגישה כזו יכולה להיות בעייתית במצב בו אתם מנסים ומנסים ועדיין משהו שם תקוע, לכן זה באמת פלונטר

לא יודעת מה לייעץ, אולי להבהיר לו שבדרך הזו של התסכולים חלילה אפשר להגיע למקומות לא פשוטים בזוגיות כולל חלילה לאבד אותה והאם זה שווה ומה יקרה אם אכן בגלל ההתעקשות הזו הוא יאבד חלילה דברים שיותר חשובים לו מהעיקרון הזה.

ונקודה נוספת - אני לא חושבת שאין גבולות הזוגיות, בהחלט מצב שפןגע בשני שוב ושוב נכלל לדעתי בגבולות וצריך לעבוד עליו, כולל טריקת טלפון וכל מה שתיארת. לא שזה אנושי לא לטעות אף פעם, אבל לפחות לשאוף ולהשתדל כן לשמור על גבולות מסוימים, משני הצדדים.
וכן, אנושי לכעוס לפעמים, לא לכעוס לעולם זה לא אנושי.
גם לרצות לברוח זה אנושי, אבל אפשר עדיין לעבוד על האיך וגם בתוך הכעס, ההתקפה, או ההסתגרות והבריחה לשמור על גבולות ולםחות לשאוף לאותם הגבולות...

בשורות טובות ב"ה 🙏🌷
תודה על התגובה הכנה, אבל אם אפילו לך אין מה לייעץAlmogit
זה בכלל מייאש...
אמרתי לו שזה מוביל למקומות קשים ועושה נזק לזוגיות שלנו. הוא רק כועס עליי כשאני אומרת את זה. אומר שאני עושה דרמות, שזוגות רבו והשלימו גם לפני שהיו כל מיני פסיכולוגים ושאנחנו בסדר גמור ולא צריך להמציא בעיות איפה שאין. הוא לא מבין כמה הדינמיקה הזו פוגעת בי - מן הסתם גם לו ממש לא כיף שאנחנו (עדיין!) ברוגז, אבל כשהריבים האלה נגמרים ואנחנו מתפייסים הוא מבחינתו שוכח מהם וממשיך הלאה, ואני נשארת עם צלקות. ואני לא יודעת מה לעשות, כי מצד אחד המצב לא באמת עד כדי כך גרוע שאני אשים אולטימטום או אאיים בפרידה אם הוא לא מוכן ליעוץ (זה יהיה איום ריק, אני לא רוצה להיפרד); ומצד שני יש המון המון קושי שלדעתי הוא לגמרי פתיר ומיותר, אבל הוא לא מוכן לעשות את הצעד הזה ולפנות החוצה לעזרה...
אל תתייאשי יקרהנגמרו לי השמות
אולי רעיון שאת תלכי ליעוץ לבד יכול לעזור ולהיות מתאים אם הוא לא מוכן?
נכון שבאופן כללי זה יכול להיות פחות אפקטיבי מאשר בזוג, אבל עדיין זה יכול לעזור.
אולי אם תפרקי ותציגי את התמונה הרחבה והשלמה אצל מישהו מקצועי יעלו לשניכם עוד תובנות או כלים נוספים להתמודד עם הבעיה,
וגם עצם המקום שמאפשר לדבר את הכל לעומק יכול אולי להיות לך לעזר ולהקל עלייך, למצוא עוד כיוונים ועומקים חדשים וכו' - מתוך רצון כמובן לקירבה ולא לריחוק חלילה.
הייתי בטיפול לבד במשך שנתייםAlmogit
ובסוף תמיד הגענו לנקודה שהמטפלת שלי הייתה אומרת לי, "את צודקת, הוא לא היה צריך לעשות את זה, אבל הוא לא פה איתי אלא את פה איתי, אז אני יכולה רק לעבוד איתך על איך את מגיבה ומתמודדת"; וזה פשוט הרגיש לי מדי לא הוגן, כאילו שכל העבודה הזוגית באה רק מהצד שלי, וזה היה לי מדי מתסכל. זה לא באמת נכון, גם הוא ממש משתדל מהצד שלו - אבל בהיעדר גוף חיצוני מפשר שמוסכם על שנינו, העבודה שלו נעצרת באזור הנוחות שלו, במקום שבו הוא פשוט לא מסכים לעשות משהו (למשל, לנתק לי בפרצוף) ואין לי איך להזיז אותו משם.
תודה על זה. כתבת יפה.אתגר מתמשך


אנחנו לא יכולים ליישב מיקי מאוס
רק אומרת שאתם ממש חמודים ומודעים וזה התחלה מצוינת!
יש כמה כיוונים לעבוד בהם:
- לסלק מפגעים. אם משהו קורה לכם שוב שוב תנסו להשתמש בכלים טכניים כדי למנוע את החיכוך. הבאת דוגמא של מפתחות שזה קל (תשכפלו כמה, אחרי הפעם הראשונה שננעלת בבית ותשמרי אצלך בתיק תמיד אחד. או כל פתרון דומה) אבל גם בעוד מקומות- הכעס בד"כ מגיע כשמשהו קורה לא בפעם הראשונה ואחרי פעם אחת כבר בהחלט כדאי ואפשר להתכונן לפעם הבאה.. לתאם ביניכם היטב תפקידים וציפיות

- זה כנראה יקח קצת זמן אבל תצטרכו למצוא את הנוסחא שלכם איך לריב. בעלך צריך להבין שכשיש לך כעס את צריכה לפרוק אותו. וזה לגיטימי. את צריכה ללמוד איך לעשות את זה באופן שלא ירחיק אותו מיד. ויכול להיות שלפעמים רק שינוי קטן משנה את כל המערכת ואתם פשוט צריכים לגלות מהו.
שבו, דברו על זה עוד ועוד. מאמינה שתצליחו למצוא פתרונות ובצעדים קטנים לשפר את המצב.
אם אתם מרגישים שאין התקדמות או שחסר לכם כלים אפשר וטוב גם להיעזר באנשי מקצוע.
אבל חשוב לפתור את הקונפליקט הזה. אחרת מצטברים כעסים ומתחים וככל שעובר הזמן קשה יותר למוסס אותם והמוטיבציה לעבוד בורחת.

בהצלחה!
זו הבעיה, שיש בינינו חוסר הסכמה מהותי על מה לגטימי ומה לאAlmogit
הוא חושב שכל "הוצאת קיטור" היא סתם דרך להעביר את האומללות שלך לצד השני, ולכן לא לגטימית, ומותר להתגונן מפניה בכל דרך לרבות באמצעות יציאה מהחדר/ניתוק השיחה. אני חושבת שהוצאת קיטור, בגבולות הסביר, היא אך אנושית, ושלהפנות למישהו את הגב או לנתק לו בפרצוף זה אקט אלים ושובר כלים. אנחנו לא מצליחים להגיע להסכמה בינינו, והוא מסרב בכל תוקף להתייעץ עם גורם חיצוני או איש מקצוע...
מציעה - אולי תשכפלו מפתח?גפן36
אישית כשקורות תקלות אני ישר חושבת מה כדאי לעשות כדי שלא יחזרו על עצמן
כאמור, הפן הטכני קצת מסובךAlmogit
פישטתי פה כדי להתמקד בעיקר. יש פתרון פרקטי, אבל הוא מחייב הוצאה כספית של כמה מאות שקלים, ובואי נגיד שזו רק עוד סיבה לחיכוכים אצלנו (בעלי לא אוהב הוצאות "מיותרות", אני משתגעת כשהנוחות שלי נחשבת למותרות...)
פיתרון טכני פשוט שלא עולה גרושפצל"ש אנונימי
פשוט תשמרי את המפתחות שלך אצלך בתיק האישי או במגירה בשידה שלך. כך לא יקח בטעות.

אמנם זה לא עיקר השאלה והנושא כאן זה התקשורת הזוגית. אבל בכל זאת יכול לעזור במקרה הזה. (-:
בשעת כעס חשבתי על זהAlmogit
פשוט להחביא את מה ששלי ושיסתדר עם שלו (הוא יכול, זה פשוט פחות נוח, שזה חלק מהויכוח). אבל זה נראה לי אקט כל כך אגרסיבי שאני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה! מבחינתי, עדיף לריב על משהו גם שעתיים עד שמגיעים להסכמה משותפת, במקום לא להרים את הקול אבל לבצע צעדים חד צדדיים ופשוט לקבוע לבן הזוג שלך עובדות בשטח. לא יודעת, זה פשוט מרגיש לי כל כך... אלים! זה לא נשמע לך הגיוני? זו רק אני שמוזרה?
למה זה אקט אגרסיבי ואלים?פצל"ש אנונימי
ברור שלא לשמור אצלך כדי להעניש אותו. אלא בשביל הסדר הטוב.
אם לכל אחד יש את צרור המפתחות שלו, למה זה אלים לשמור אצלי מה ששלי?
למשל אצלנו, הייתי שוכחת איפה אני מניחה את המפתחות ואז לוקחת בטעות את שלו, כי זה דומה ואני ממהרת והם היו יחד באותו מקום. אז אם כל אחד שומר את שלו במקום אחר זה מפחית טעויות שגורמות בסוף צער.

אבל נשמה, נשמע שמה שאת באמת מחפשת זה חוקים. "חוקי המשחק" כמו שאמרת. מי צודק. ומי שובר את החוקים.
אבל, וזה האבל הגדול!
הפתעה!
אין חוקי משחק אחידים וקבועים לכל הזוגות!
כל זוג קובע יחד ומעצב את החוקים *שלו*.
יהיו חוקים שיקבעו בהסכמה מיידית, ויהיו כאלו שבתהליך של שנים.
יהיו זוגות שיחליטו ביניהם שהכי חשוב שלא מגיעים להרמת קול ושאם מישהו מעלה את הקול השני יוצא ומפסיק את האינטראקציה הלא עניינית והלא מכבדת הזו. וישובו לשוחח כשירגעו.

ויש שיעדיפו צעקות וויכוחים העיקר לא לשתוק ולשמור בבטן. ויכול להיות שיהיה פיצוץ וכעס גדול ויכול להיות שיגמר בצחוק וחיבוק.

בעיני מישהו הרמת קול זו אלימות וחוסר כבוד, ובעיני השני ניתוק שיחה זו אלימות וחוסר כבוד.
אין כללים נשמה.
אין מישהו "אובייקטיבי" מהצד שיכול לומר מה נכון.
גם לא איש מקצוע.
כל אחד מכם וגם כל אחד שעומד מהצד, הוא אדם עם אישיות שונה ויחודית לו. ומה שנכון בעיניו לא בהכרח נכון בעיני מישהו אחר.

ביקשת בכותרת, "יישוב הריב." אבל כל תהליך של גישור, של יישוב סיכסוך או ריב, דורש שני צדדים. הוא לא כאן. הוא לא ביקש את עצתנו וגם לא השמיע את הצד שלו.

אבל נשמע שיש ביניכם זוגיות מקסימה, אהבה וקשר מצויין וגם תקשורת ושיתוף. אשריכם! לא מובן מאליו בכלל!

כשתשבו לשוחח ותהיי מסוגלת לראות גם את הלגיטימיות של התגובה שלו *מבחינתו*, מבחינת התפיסה שלו איך ומתי אומרים טענות ואיך פותרים בעיות. כשתהיי במקום שלא שופט מי צודק ומי טועה, אלא פשוט תבואי אליו מהמקום *שלך* ותשתפי אותו ברוגע, למשל: אני מבינה שזה לא נעים לך לשמוע אותי כועסת, ומבחינתך זה לא מקדם לשום מקום, אבל כשאתה מנתק לי את השיחה, זה גורם לי להרגיש נטושה, משאיר אותי בודדה ופגועה. זו הרגשה כל כך קשה שמרחיקה אותי ממך. ואני לא רוצה שנתרחק. אני אשמח אם תהיה מסוגל להכיל אותי גם בזמני כעס, אני זקוקה לך גם, ודווקא, ברגעים כאלו. ועצם השיתוף וההקשבה שלך עוזרים לי לפרוק את התיסכול ולשחרר את הכעס.
(לדוגמא כמובן תדברי את עצמך ולא מה שכתבתי.)

כשתבואי ממקום כזה, ולא מתוך עמדה שיפוטית, הוא יוכל לשמוע אותך בלי להכנס לעמדת מגננה ותוכלו להגיע להבנות משותפות, "חוקי משחק" משותפים, אחרי שתשמעי גם אותו.
כי באמת שניכם אוהבים זא"ז ורוצים לעשות טוב זל"ז.

בהצלחה רבה בעז"ה.🌻
חוקי המשחקAlmogit
(הסיפור עם המפתחות קצת יותר מסובך. יש מנעול חיצוני של שער שצריך רק לפעמים, שעובד טוב רק עם המפתחות המקוריים. הוא איבד את שלו ויש לו עותק, אבל זה עובד פחות טוב. אז או שמחליפים מנעול (מה שיעלה מלא כסף והוא לא מוכן), או שהוא יסתדר עם המפתח שלו אבל אז זה נתקע לפעמים וזה מעצבן והתעסקות, או שהוא ילווה את שלי - אבל יזכור להחזיר למקום! אז הוא גם איבד את שלו, גם לא מוכן להשקיע במנעול חדש, גם לא מוכן להתעסק עם הקופי וגם לוקח את שלי ואז תוקע אותי בבית...)

מה שאמרת על עניין הכללים הוא מאוד מעניין. באמת אין שום "חוקי משחק" לדעתך (למעט אלימות נניח)? הרי ברור לכולם למשל שלקלל זה קו אדום, גם אם ממש כועסים. בעיניי לנתק בפרצוף זה לגמרי שווה ערך. אני טועה? את באמת חושבת שהמשוואה של לכעוס=לנתק יכולה להיות מוצדקת?

אני מבינה מה את אומרת לגבי הגישה הסובייקטיבית, שבעצם אנחנו קובעים את חוקי המשחק. הבעיה היחידה היא שזה פשוט לא עובד... הרי זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מגיעים לפלונטר הזה, ואת השיחה שהצעת - "כשאתה מסובב אליי את הגב באמצע ויכוח והולך זה גורם לי להרגיש..." - כבר ניהלנו, יותר מפעם אחת, וכמעט מילה במילה כמו שכתבת.

אלא מה? שאנחנו לא מצליחים להתקדם משם. אני יודעת שכשאני כועסת הוא לא מסוגל להתמודד עם זה ומיד רוצה לברוח. אז אני באמת מנסה שלא לכעוס אלא לדבר בישוב הדעת ובתקשורת מקרבת, אבל כמה אפשר? גם אני אנושית, ולפעמים אני פשוט לא מצליחה ומתעצבנת... ואילו הוא יודע שמבחינתי כשהוא מסובב לי את הגב והולך כשאני באמצע משפט, או מנתק לי את הטלפון בפרצוף, זו ממש השפלה ושאני נפגעת מזה עד עמקי נשמתי - אבל זה לא גורם לו להפסיק לעשות את זה! זו הסיבה ש, ביאושי, אני מחפשת גורם חיצוני שיכריע - כי בינינו נראה שאנחנו תקועים בפלונטר...
את כל כך מתוקה. קודם כל חיבוק (:פצל"ש אנונימי
לגבי המפתח. תשימי לב כמה את לוקחת על עצמך.
תסמכי עליו. הוא ילד גדול.
הוא כנראה אדם עם פיזור דעת. איבד את המפתח, שוכח להחזיר למקום, זה בסדר. וזה שלו. הוא יתמודד.
אל תיקחי עליו בעלות.
לך יש את המפתח המקורי כי שמרת עליו. את זקוקה למפתח שיהיה אצלך תמיד. בלי פאשלות ובלי להיות תלויה בבעלך ובמצב הריכוז שלו.
הוא איבד את שלו. יש לו חלופי, אבל לא נח.
אפשר גם להחליף מנעול, אבל יעלה כסף והוא לא רוצה להוציא על זה.
תני לו לבחור את הפיתרון שמתאים לו.
אבל בלי להכנס למלחמות.
זה לא שאין לו פיתרונות אחרים מלבד המפתח שלך.

המפתח שלך נשאר אצלך, כי את זקוקה לו תמיד בשביל העצמאות והביטחון שלך. ולא יכולה להיות תלויה במצב הריכוז שלו.
אא"כ את מוכנה לתת לו באהבה להשתמש כשצריך אבל לקחת מראש את הסיכון שישכח לפעמים להחזיר למקום.

אבל אם את לא מוכנה לקחת את הסיכון והתוצאות שלו, אז יש לו ברירה להחליט אם להתעסק עם המנעול או להחליף אותו. זהו. בלי להתבלבל ולהתערבב איתו.

אגב, כדאי לנסות לשייף עם נייר ליטוש את המפתח המשוכפל, ולשמן אותו עם שמן יעודי או ווזלין. לפעמים זה זיז קטנצ'יק שמפריע.


ועכשיו לעיקר, לגבי הגישה.
כן. זה מפתיע. אבל אין כללים.
אם זוג אוהב לקלל,( ואני הכי שונאת קללות בעולם!) אבל מבחינתם נגיד אין בעיה מוסרית וזה הדדי, אז זה חוקי המשחק שלהם שטוב להם איתם. לא חסר בעולם אנשים שזה דרך הדיבור שלהם. או חברים בלב ונפשאבל מקללים בלי סוף (לצערי כמובן)
גם פיזית. אם זוג אוהב "ללכת מכות" וזה מוסכם על שניהם, אז סבבה. (כמו שהבנים הולכים מכות ונהנים מזה ואני מתהפכת מהצד!).
או לנעול את החדר כשכועסים, או לשבור צלחות.
כמובן ששוב, לא מדובר על אלימות חד צדדית משום סוג, אלא על דרך תקשורת שמקובלת על שניהם.


לגבי זה שכבר דיברתם המון פעמים, אפילו במילים הללו, ושאתם בכל זאת תקועים ואין מוצא. זה בגלל ששניכם באים מתוך עמדה שיפוטית'. שיש נכון ולא נכון.
כשדיברתם, הסברת לו מה את מרגישה, אבל עם ביטחון פנימי בדרכך שהוא טועה ועובר על הכללים. ואת רק מסבירה לו מה נכון ואיך צריך להתנהג. גם אם את משתמשת במילים על עצמך, ועל מה את מרגישה.
נקודת המוצא שלך, ולמעשה של שניכם. היא שיפוטית וממקום של אני יודעת מה נכון.
זו עמדה שלא מאפשרת שיח פתוח וראיית השני. אלא יוצרת מגננות באופן אוטומטי ואטימות.

שוב, כשתהיי מסוגלת לדבר ממקום אמיתי שמקבל את ההתנהגות והתגובה שלו כלגיטימית לגמרי, לא פחות משלך, *ואולי אפילו יותר*, רק אז תצליחו לדבר באמת.לשמוע ולהקשיב, להבין ולהכיל. וגם להגיע להבנות ולהסכמות מה עושים בזמן קונפליקטים, כעס וחוסר הסכמה.
אל יאוש אהובה.
אין לי ספק שתצליחו! אתם באמת נשמעים מקסימים ומודעים לעצמכם, עם הרבה אהבה ורצון טוב

❤.

לא חושבת שאת צודקתשוקולד פרה.

 

את אומרת שאין גבול אובייקטיבי מוסכם.

 

אז יש גבול.

 

לפי השיטה שלך אם בני הזוג אוהבים לכבות סיגריה אחד על השני- אז סבבה.

 

וזהו שלא. אנחנו בני אדם, וככאלה- עלינו לשמור על רמה של מוסר אחד כלפי השני.

 

קללות ואיומים, מכות, שבירת כלים וכו'-

 

מתכון מצויין לגירושין במקרה הטוב או לרצח במקרה הרע.

 

צריך לשמור על אנושיות ומוסריות גם אם עכשיו הכי בא לי להעיף לו מהחלון את המחשב.

 

*גבולות* זה בסיס לשמירה על צלם אנוש

ו*כבוד* זה בסיס לשמירה על זוגיות טובה.

ברור יקרהפצל"ש אנונימי
עבר עריכה על ידי פצל"ש אנונימי בתאריך ט"ו בטבת תשפ"א 13:51
את בטח לא חושבת שאני בעד קללות ואיומים ואלימות. ואת מבינה לבד שאין זוג בריא בנפשו שיגיע להסכם שאפשר לכבות אחד על השני סיגריות. וגם לא לזרוק את המחשב מהחלון.
אנחנו מדברים על זוגיות נורמלית.

אבל באמת באמת אין דבר כזה כלל *אובייקטיבי* מבחינת זוגיות! את מדברת על גבולות התנהגות. גבול זה משהו חיצוני. אני מדברת על כללי התנהגות מוסכמים!.
(שוב מדגישה, בהדדיות ולא באלימות ושליטה חד צדדיים. אלא בהסכמה משותפת, ברצון ולא מתוך פחד.)
ואני כותבת דווקא כמי שמקבלת פריחה והאוזניים שלי ניצלות כשאני שומעת דיבור לא נקי, לא מכבד, פוגע או מזלזל. גסויות, קללות, העלבות, מילות גנאי ושאר מרעין בישין. פשוט לא מסוגלת לשמוע את זה. גם כשזה לא כלפיי אפילו. אלא שומעת אדם אחד על השני. או בין ילדים. כואב לי כמו חרב בלב!

וכמובן זו השאיפה המוסרית והדרכת התורה בכתב ובע"פ וכל חכמי הדורות, להיות אנשים נעלים בעלי מידות נאצלות, רגישים לסביבתנו, לעני, לעוור, לצער בעלי חיים, להלבנת פנים, לגר ליתום ולאלמנה. לדבר באופן נעים, מכבד, לכאוב את צער השני, עד כדי ואהבת לרעך כמוך.

אבל כשאני אומרת שאין כלל אובייקטיבי, זה באמת אומר שכל זוג קובע ובונה מה שנכון לו.
יש זוגות שאצלם קו אדום זה הרמת קול הכי קטנה, זה יחווה כהתקפה אלימה. תמיד צריך לומר בשקט ובאיפוק מה שמרגישים וחושבים. (אולי בדורנו אין הרבה כאלו, אבל בדור של הסבים והסבתות זה היה קו אדום.) ויש זוגות שהכל אצלם מתנהל עם הרבה אקשן ואש, ויכוחים קולניים וכו.
יש אדם שאצלו המשפחה המורחבת מעורבת אחת בתוך השניה בתוך הקישקע, יודעת הכל ואין מחיצות, מעירה על הבית, חינוך הילדים, הקניות,העבודה ואפילו על תיכנון המשפחה. הם רואים בזה ביטוי לאכפתיות ויחסים חמים. ויש אדם שאצלם אסור לשאול שום שאלה שחודרת לפרטיות, או להביע עמדה או להעיר משהו, ואם מישהו חלילה מעז לשאול, הוא חצוף וחוצה גבולות, חסר רגישות, חסר נימוס וחטטן.

אני יכולה להביא עוד אלפי דוגמאות שמה שבעיני האחד הוא לגיטימי ואפילו נפלא, בעיני השני זה נורא ממש ובלתי נסלח.


אני בטוחה שדברי הובנו כהלכה על ידי הקוראים שאין בדברי שום הסכמה, הצדקה,או תמיכה באלימות משום סוג, ומקווה שהבינו את העומק והחכמה שבגישה הזו. כי זה פותח את הראש ועושה רק טוב לכולם!
ערכתי כי ראיתי שקוראים לא הבינו נכון את הענייןפצל"ש אנונימי
לא שאין גבול בזוגיות. ואפשר לפגוע אחד בשני וחעשות מה שרוצים. ברור שלא!
תקראו שוב בעיון את הדברים שכתבתי.
אין כללים "אובייקטיביים" של מה נכון או לא נכון. מה לגיטימי ומה לא, וכל זוג צריך להגיע להסכמה והבנה על כללי התנהגות מקובלים על שניהם, מתוך כבוד הדדי גם לדעה *הלגיטימית* של השני.
הבנתי למה את מתכוונתAlmogit
ובכל מקרה במקרה שלנו אין שום דבר שקרוב לאלימות, ככה שכל הדיון הוא על האם טריקת טלפון היא קו אדום אובייקטיבי או לא, ואני רןאה שהדיעה הרווחת בפורום מסכימה איתך שהוא לא. אז המה, כבר למדתי משהו מהפניה לחוכמת ההמונים!

השאלה היא מה עושים עם זה הלאה: את אמרת שאם אני אבוא לשיחה *בשכנוע פנימי* שאין פה עניין אובייקטיבי, זה יקל עליו לבוא לקראתי. אני מניחה שאין לי מה להפסיד מלנסות, אבל אני חושדת שזה לא יעבוד, כי הוא ישאר בשכנוע פנימי שהכעס שלי הוא לא לגיטימי ושהוא לא צריך לסבול את זה... ואז חזרנו לפלונטר שדיברתי עליו קודם - שנינו מבינים את השני, אבל לא ברור איך מתקדמים משם הלאה.
יקרה, זה לא משנה מה אחרים חושביםפצל"ש אנונימי
מה שמשנה זה מה שאת חושבת ומרגישה ומאמינה.

וזה לא שכנוע פנימי. אלא הבנה עמוקה שצריכה לחלחל ולהתיישב על הלב.

אם את באמת מקבלת את התנהגותו כלגיטימית, מה לדעתך יקרה אם תבואי אליו ותאמרי לו,
אתה יודע, חשבתי על מה שקרה אתמול, ופתאום הבנתי אותך. פתאום הבנתי איך אתה מרגיש כשאני מתקשרת ומרימה את הקול ומטיחה טענות בטון מאשים ובכעס.
אתה כנראה מרגיש כמו שאני מרגישה כשאתה מסובב את הגב או מסיים את השיחה בניתוק הטלפון שמבחינתי זה לא נחשב לגיטימי.
זה באמת מכאיב לך. סליחה.
זו פשוט הדרך שאני מכירה לבטא את התיסכול שלי. וזו כנראה הדרך שלך לבטא את התיסכול שלך.

מנסיוני, כשבאים בענווה לשני, אוטומטית זה מוריד את החומות של ההגנות והתגובה האינסטנקטיבית.
כתבת יפה ומסכימה מאוד! ניסיתי לכתוב משהו דומהקופצת רגע
אבל בצורה הרבה יותר ארוכה בתגובה למטה.
ובאמת התכוונתי לכתוב ושכחתי ומסכימה מאוד - שקבלה והבנה שלמה יותר של ההתנהגות של בן הזוג יכולה לעזור בהתקדמות כלפי פתרון - כל עוד הוא מרגיש שהמטרה היחידה של שניכם היא לתקן את ההתנהגות הלא מקובלת שלו- לא פלא שהוא לא ירצה להיות בתהליך של טיפול/שינוי אחר.
השניים לא סותרים האחד את השניAlmogit
אני בו זמנית חושבת שלהביע כעס זה יותר לגיטימי מלטרוק טלפון (ואני מבינה שאולי אני טועה פה, אבל אני מודה שכך אני חושבת), וגם מבינה שעבורו הכעס שלי מרגיש כמו שטריקת הטלפון שלו מרגישה לי. לכן לי זה בעיקר תמיד היה נראה עניין של דגש - היו שיחות שבהן הדגשתי את זה שלדעתי הוא חוצה את הקווים, והיו שיחות שבהן שמתי את זה לחלוטין בצד והתמקדתי רק באיך ששנינו מרגישים. ככה שהיו לנו שיחות שנשמעו בדיוק כמו מה שאמרת למעלה.

רק מה הבעיה? שהוא לא עושה את כל העבודה הרגשית הזו מהצד שלו. הוא לא מהסה לראות את הכעס שלי כמובן ולגיטימי. אז אנחנו מסכימים על כללי פעולה למקרה שלא הצלחתי לשלוט בכעס שלי (נגיד, שיבקש שניקח הפסקה ולא סתם יסתובב וילך) - אבל הוא מיישם אותם רק בחצי-לב, כי בעומק ליבו ברור לו שהבעיה היא בעיקר בי ובכעסנות שלי. והרי "אני מתחילה" את הריבים, לא הוא... (והדברים שהוא עושה, אלה שגורמים לי לכעוס מלכתחילה - הם איכשהו לא נחשבים).
לא בשביל לעצבן- רק כמין תרגיל מחשבתיקופצת רגע
בפסקה השנייה שלך- אם תחליפי את המילה 'הוא' במילה 'היא' - אם זה יכתב בלשון נקבה, זה לא יתאר בדיוק בדיוק את מה שאת מרגישה כלפיו?

ואגב, אם סיכמתם על דרך פעולה שעוזרת לך, ואת רואה שהוא מנסה לעמוד בה, ולפחות חלק מהפעמים הוא מצליח לומר: אני צריך הפסקה, למה את כותבת שהוא לא עובד מהצד שלו? חייבת להגיד שבלי לקרוא את הזווית שלו על העניין נשמע שהוא כן נמצא ועובד ומשתדל...
הוא לגמרי עובד ומשתדלAlmogit
הוא איש טוב ויקר. רק הלוואי שהיה מוכן לקבל פרספקטיבה חיצונית, כי יש גבול למה העבודה של אדם מול עצמו יכולה להשיג...
לא קראתי הכל לעומק אבל מסכימה מאוד - אין כללים אובייקטיבייםקופצת רגע
חוץ מדברים שבאמת מקובלים על כולם ולכן גם אסורים בחוק: אלימות מכל סוג.

לדעתך לצעוק זה בסדר, לטרוק דלתות לא. לדעת בעלך לטרוק דלתות זה בסדר, לצעוק לא. שניכם צודקים: את מבטאת את הכעס שלך בדרך שלך ומצפה שבעלך יצליח להכיל את זה, הוא מבטא את הכעס שלו (שלפעמים נוצר בתגובה לכעס שלך- לא נעים אבל אנושי והגיוני מאוד) בטריקת דלתות ובניתוק טלפונים.
היה נחמד אם שניכם הייתם מצמצמים התנהגויות שקשות לבן הזוג שלכם- את כותבת שאתם עושים זאת, מצוין. אבל כמו שאת מצפה מבעלך שיכיל את הנפילות שלך אף שאת מודעת לכך שהסיטואציה מאוד קשה עבורו, כך את אמורה להכיל את הנפילות שלו אף שהוא מודע לכך שהוא יוצר מצב שמאוד קשה עבורך.

ומצטרפת גם להצעה הפרקטית לגבי שמירת המפתחות אצלך- הגיוני מאוד ולא אלים, קודם תרגעי לגמרי ובהזדמנות תסבירי לו שאת מתכוונת לשמור את המפתחות אצלך כדי שיהיו זמינים לך בכל זמן. תקפידי לא להאשים ולהסביר את הצורך שלך, ובאמת תנסי לשחרר את המקום ה'אלים' והמעניש.
^^^^ תודה שהסברת אותי טוב יותר.פצל"ש אנונימי
אבל הוא לא חושב שהוא "נופל" -Almogit
הוא חושב ש"אני מתחילה" עם הכעס, ושזה לא בסדר, אז אין לי זכות לצפות ממנו להישאר שם ולסבול את זה... כלומר, מבחינתו - או שאני אתקשר לו את מה שיש לי להגיד בקור רוח והגיון מושלמים (וזה לא רק צעקות, הוא ממש יכול להיטפל לטון עצבני או לזה שהקול שלי "עלה אוקטבה"), או שאני אצפה לזה שהוא ירחיק את עצמו מהסיטואציה (לא תמיד, אבל כתלות במוכנות שלו באותו רגע). ואני לא מצליחה לחיות ככה, כי ההתעלמויות האלה שלו מטריפות אותי ומשפילות אותי וממש קשה לי לסלוח עליהן, בטח כשזו לא טעות אלא מדיניות...
תקשיבי הוא חושב שלא טוב שהתחלת עם הכעסקופצת רגע
ואת חושבת שיש, לך זכות מלאה לכעוס בסיטואציה הזו
את חושבת שלא טוב שהוא טורק דלתות ומנתק, והוא חושב שיש לו זכות מלאה לכך בסיטואציה הזו.

האמת היא שכששניכם רגועים שניכם יודעים שלא יפה ולא כדאי להתנהג כך, וכששניכם כועסים/פגועים/מעוצבנים אתם כן נופלים להתנהגויות האלה - בדיוק כמו שאר האנשים.
רק כדאי לשחרר את המקום השופט שאת מחזיקה בו, את ההרגשה שאת משחקת בתוך הקווים והוא לא. כי זה מעצבן בפני עצמו ולא הוגן, לפחות בעיני. וכנראה שבאמת גם לבעלך יש צד רגשי והוא לא תמיד תמיד שכלי וראציונאלי, מסכימה איתך מאוד שאם הוא לא מכיר בכך זה סופר מעצבן.
האם גם כשאתם רגועים הוא חושב שזו התגובה ההגיונית והיחידה שהוא יכול לעשות כשאת צועקת?

סתם מציעה, לא יודעת אם יכול לעזור: יש משהו שהוא יכול לעשות במצב כזה, שמבחינתו יהיה ניתוק מספיק ומבחינתך לא יהיה שבירת כלים מוחלטת?
והאם יש משהו שאת יכולה לעשות תוך כדי כעס שיוכל לתקשר את הכעס שלך מבחינתך ולא יהיה שבירת כלים מוחלטת מבחינתו? למשל אולי לשלוח לו הודעה קולית זועמת בווטסאפ במקום להתקשר? ואולי שהוא ינסה להרגע ולשמוע במינימום ווליום ולשלוח התנצלות/הרגעה?
טוב, לרוב זה לא באמת בטלפון אלא פנים אל פניםAlmogit
וסיכמנו שבמצב כזה שלפחות יגיד "אני צריך הפסקה", במקום סתם להסתובב וללכת. עדיין מעצבן בעיניי (כי הוא יכול לשלוף את הקלף הזה אחרי שני משפטים שלי), אבל לפחות לא מבזה כמו פשוט לקום וללכת. אולי אני יכולה לבקש איזושהי מקבילה בטלפון.

אני באמת במקום שופט. אני מרגישה שאני לא מצליחה להשתחרר ממנו כי זה *באמת* מה שאני חושבת - שכעס זה לגיטימי וניתוק בפרצוף זה לא. אני מבינה שאולי אני חושבת ככה מהמקום הרגשי שלי ולא ממקום שכלתני-אובייקטיבי, אבל לא מצליחה להשתכנע בזה עד הסוף. אני מרגישה שהדרך היחידה באמת להשתחרר מזה היא לפנות לסמכות חיצונית - אם היינו בטיפול והמטפל היה אומר לנו ששניהם לא לגיטימיים באותה מידה אני באמת חושבת שהייתי מסוגלת להרפות ולקבל את זה. אבל הוא לא מוכן לטיפול, ולכן פניתי לדעת ההמונים פה. אולי זה מצחיק, אבל אני באמת צריכה לשמוע את זה מאחרים, כי אני כבר לגמרי מבולבלת בתוך הראש שלי ולא מצליחה להבין מה נכון יותר... אני רק יודעת שאני נורא פגועה ממנו ואנחנו עדיין לא מדברים (מיום שני!) מעבר לפרקטיקה של הבית...
זה לא אגרסיבי ולא אלים. וכמובן לא תעשי את זה בסתרמיקי מאוס
זה מאוד פשוט-
כמובן שבמצב אידאלי בזוגיות כל אחד דואג לאינטרסים של השני והכל רומנטי ומתוק.
אבל במציאות יש סיטואציות שזה לא ככה.

ובסיטואציה הנוכחית הוא רוקד על כל החתונות-הוא איבד מפתח , לא נח לו עם השכפול(הגיוני שאפשר לפתור את זה! תמצאו איזה הנדי מן), הוא לא מוכן להוציא כסף לפתור את הבעיה (מנעול חדש לא אמור להיות יותר מ200 שקל אם זה לא רב בריח) ואת צריכה בעצם לקחת את האחריות על המצב ואפילו לא לכעוס כשהוא תוקע אותך- זה לא אנושי!
(אם היית זורמת עם זה אז מקסים. אני לא חושבת שבכל סיטואציה צריך לשאוף לצדק. אבל זה לא זורם במקרה הזה...)

הדבר ההגיוני הוא שאת תדאגי לאינטרסים שלך.זה לא מלחמה. וטוב להסביר לו ולהיות בתקשורת- את לא מוכנה שזה יקרה שוב! בדיוק כדי שלא תגיעי למצב של כעס שהוא לא מוכן לקבל. זה הפתרון שאת מוצאת כדי שלא יהיה כעס.
אם לא מתאים לו- שיציע פתרון חדש. וכמובן כזה שלא מותיר אפשרות לתקוע אותך שוב בבית (לא יודעת מה איתך, מבחינתי *זה* קו אדום. הייתי מחזירה אותו מהעבודה גם שעה נסיעה כדי לחלץ אותי אם זה היה קורה פעם שניה)

וכמובן את כל זה להגיד בנחת
אם תמיד תגיבי למצב ותתני לו לתת את הטון תגיעי הרבה פעמים לכעס. קחי אחריות על מה שחשוב לך... בעז"ה מקווה שתמצאו דרכים להתקרב ולהתפשר יותר וכל זה יהיה מיותר...

בהצלחה!
לאור ריבוי הקולות פה מתחילה לשקול את זה ברצינותAlmogit
אבל כמובן שזה לא יפתור את הבעיה הגדולה יותר, שהיא הדינמיקה הזו של כעס-בריחה בינינו.
תנסי לדמיין את עצמך במקומולמה לא123

אם מישהו היה כועס עלייך,כמו שאת כועסת עליו. היית פשוט עומדת מולו ונותנת לו לעשות את זה?

או שהיית יוצאת המחדר ונותנת לו להתבשל בעצמו?

 

 

בוודאי שלא הייתי יוצאת מהחדרAlmogit
בסיטואציה הספציפית של הריב הנוכחי, סביר להניח שהייתי לגמרי מבינה את הכעס שלו וממש מתנצלת ומציעה לפצות אותו, כי לדעתי לעשות משהו כזה בפעם השלישית בכמה חודשים זה ממש פשלה רצינית. אבל גם אם נניח הייתי מרגישה שהכעס לא לגיטימי - אז הייתי נשארת ומתווכחת ומגינה על עצמי. בחיים לא ניתקתי למישהו את הטלפון בפנים או הפניתי את הגב למישהו שמדבר ויצאתי מהחדר - זה כזה חוסר כבוד! את/ה כן?
אני לאלמה לא123

אבל אני גם לא מסוגלת למשל לדבר על הנושא בשעות שלאחר ההתפרצות,אני צריכה להירגע ממה שקרה

יש אנשים רגישים,שכשכועסים עליהם,הם פשוט עסוקים בפגיעה והראש שלהם לא פנוי כרגע לדיון.

אולי זה לא ממש מכובד,אבל אפשר להבין אותו

 

לכל אחד יש מגנוני הגנה שונים

את היית נשארת להתווכח,והוא לעומתך לא מסוגל,

שניהם לגיטימיים

מבינה את הסיבה, לא מסוגלת לגלות הבנה להתנהגותAlmogit
הוא ניתק לי את הטלפון בפנים! פעמיים!!! איך אפשר להבין את זה, איך... אני מרגישה כאילו הוא נתן לי סטירה
סיפור יפה שקראתי אתמוללמה לא123

איר כספי

אגדת הזן מספרת על לוחם צעיר ויהיר שבא אל מורה זקן לאומנויות לחימה, בשעה ששהה עם תלמידיו, התרברב בפני המורה בכוחו וכישרונו, והזמין אותו לקרב.

הזקן לא הגיב להזמנה. הצעיר ניסה להתגרות בזקן, קילל אותו ופגע בזכר אבותיו. המורה נותר שקט ולא התייחס לדבריו. בסופו של דבר התייאש הצעיר ועזב.

שאלו התלמידים את מורם: מדוע היית מוכן לסבול השפלה כזו? האם לא אכפת לך להיראות מוג לב?

השיב המורה: אם מישהו בא אליך ובידו מתנה, ואתה אינך מקבל אותה, למי שייכת המתנה?

"למי שניסה להעניק אותה", ענה אחד התלמידים.

"דבר דומה", אמר המורה, "נכון באשר לקנאה, לזעם ולעלבון. כשהם אינם מתקבלים, הם שייכים למי שנושא אותם".

 

 

זה באמת לא מכובד לנתק

אבל בעיני זה גם לא מכובד לצעוק על מישהו

יש לך מה להגיד,דברי,אל תצרחי את זה

 

יש המשך לסיפור,אם מעניין אותךלמה לא123


תמיד שמחה ללמוד מחכמי זן... מה ההמשך?Almogit
הנהלמה לא123

אפשר כי יכולתו המופלאה של המורה שלא להיעלב, נבנתה מתוך שילוב של כמה מדרכי ההתבוננות וההתמודדות שהוזכרו כאן. אבל סיפור המעשה רומז לכיוון אחר:  המורה אמר לנו כי המפתח ליכולתו לא להיעלב הייתה בחירתו שלא לקבל מתנה. איזה מתנה? איך אפשר לראות בהתגרות ודברים מעליבים הצעה למתנה?

מי שגדל בתרבות כמו שלנו, ששמה את האדם במרכז, ומציעה לו כפתרון למצוקתו להכיר בערכו המיוחד ולדאוג באסרטיביות למימוש צרכיו, מתקשה להבין את האירוע שלפנינו. המורה, שבא מעולם אחר, קרא כאן סיפור שאנו לא יודעים לקרוא יותר:

האיש המטיח בי דברים קשים, שאינם שייכים לי, מציע לי מינוי שאולי אני זקוק לו: להיות דמות חשובה בסיפור. ואני, בלי משים, עשוי להתפתות לתפקיד הגיבור. ולכן עיקר האתגר העומד בפני אינו למנוע את פגיעתו של העלבון בי, אלא לזוז מן המרכז. להיות פחות חשוב. לאפשר לאירוע להיות של הצעיר בלבד ולהישאר בו ללא תפקיד. לצאת מן הסיפור.

הלוחם הצעיר הבא להתגרות במורה הזקן, הוא משל למתבגר המעריץ את אביו, רואה בו קנה מידה לכל הדברים, ורוצה לבדוק את עצמו האם כבר הגיע למדרגתו. מנסה להרשים אותו, לזכות באישורו, ואם אישור כזה אינו אפשרי, לגבור עליו ולתפוס בעולם את מקומו.

וצריך האב לגייס את כוחותיו כדי לדחות את המתנה שהניח לפתחו הבן. לקבל על עצמו מעתה תפקיד צנוע יותר בחיי בנו, ולומר לו:

לא תהיה גדול אם תנצח אותי, לא תאבד אם תפסיד. לא אתי אתה צריך היום להתמודד.

ישנו רק אחד שמולו אתה צריך לעמוד, לבד. מעתה, רק מולו אתה נמדד.

 יש לנו בספרינו הישנים סיפור דומה על אב הנושא ברכה בטקס שבו בנו הגיע לגיל שבו כל חובותיו מוטלים עליו: ברוך שפטרני מעונשו של זה. כלומר, תודה לך אלוהי שמעתה חטאיו של בני הם עניין שבינך לבינו, ואני פטור מן ההתקוטטות הזו.

אכן מענייןAlmogit
אבל אני מניחה שאומן הזן לא היה נשוי...
וואי קרה לנו גם אבל יותר גרוע שמעי 2 סיפורים:די שרוט

אישתי שתהיה בריאה כשהיא ישנה היא בול עץ. לא שומעת לא יודעת לא מודעת כלום! שום דבר! הדבר היחיד שהיא כן כשהיא ישנה זה נחירות

 

פעם אחת היא נעלה את הבית בלילה כשחזרתי מאוחר מהעבודה והשאירה את המפתח בדלת.

אני מגיע סחוט מהעבודה ומהגשם (היה חורף) מנסה לפתוח, קולט שהיא השאירה את המפתחות בפנים.

מתקשר לפלאפון, דופק חזק, מצלצל בפעמון, באינטרקום וכלום! שום דבר! והילדים היו אז קטנים כדי להתעורר ולהעיר את אמא. אחרי 45 דקות היא פתאום עונה בבהלה וראה 30 שיחות וסמסים של דאגה (פחדתי אולי קרה משהו).

התנצלה והתנצלה ששכחה וסבבה. לא הגבתי ביותר מידי עצבים.

 

 

אחרי חודשיים שוב פעם אותו דבר. נתקעתי שעה בחוץ! כלום!! האישה בול עץ!

התנצלה והתנצלה ושוב פעם החלקתי ולא התעצבנתי.

 

 

אחרי עוד כמה שבועות זה שוב קרה בפעם השלישית ואז התעצבנתי כהוגן. פשוט הלכתי לישון בבית של אמא שלי וכתבתי לה סמס "חפשי אותי בסיבוב" חחחח רציתי קצת לנער אותה.

היא התקשרה בבוקר כולה בוכיה ומתחננת חחחחח רק מהלחץ הזה שלה נמסתי.

 

 

 

 

ואז קרה משהו מהצד שלי.

יום אחד בטעות לקחתי לה את המפתח של האוטו שלה וגם שלי. איך שזה קרה ישר צעקות וצרחות ועצבים וכל מיני פליטות פה שלה חחחחח

 

היום שנינו די צוחקים על זה למרות שבזמנו קצת שיחקתי אותה ברוגז אחרי המילים שלה.

ואווו -אני נתקעתי כבר בהתחלה, היא הלכה לישון כשאתה לא בביתה' אלוקינו

אלא בדרכים ... 

אין סיבה שהיא תחכה לי עד 01:00 בלילהדי שרוט

אחרי שגם היא גמורה מעייפות.

ברור, פשוט אני מחכה לבעלי עד שחוזרה' אלוקינו

הלוואי שהייתי כמו אשתך . 

וואי כמות הפעמים שנעלנו אחד את השניבוריס
פעם נעלתי אותה ונרדמתי ולא משנה מה היא עשתה היא לא הצליחה להעיר אותי עד שהיא קראה לחבר שלי שאיכשהו הצליח.
והיה איזה פעם שהיא יצאה לשים את הילד אצל המטפלת בבוקר ועזרתי לה להוריד את הכל והייתי עם קצר כי הייתי עם פיג'מה ןזה היה חורף וגשם וכשעליתי חזרה הביתה גיליתי שהיא נעלה אותי בחוץ עם פיג'מה וקרוקס בלי טלפון
שמחה לשמוע שזו צרת רבים Almogit
מן הסתם דברים כאלה קורים. אני כבר לא כועסת על הסיפור של הדלת, וזה כשלעצמו לא משהו שהייתי הולכת לכתוב עליו לפורום. מה שכל כך קשה לי איתו זה שאין לי איך להביע כעס (מוצדק!) בלי לקבל סטירה בדמות סיבוב גב או ניתוק בפרצוף... דמיין לעצמך שאשתך, במקום להתקשר להתנצל בבוקר הייתה פשוט עונה לך "שיהיה לך יום טוב" ומפסיקה לענות להודעות שלך.
אני שואלת בשביל להבין את הראש שלך:קופצת רגע
נניח שאת היית מאוד מכעיסה את בעלך, אמנם בטעות וכו ' אבל הוא היה כועס מה שאת מכנה' כעס מוצדק'- האם אז זה היה בסדר מבחינתך שהוא היה אומר לך את זה ותוך כדי שיחה יוצא מהחדר טורק דלתות ועל הדרך מנתק לך את הטלפון בפנים?
לא. אבל הייתי בסדר עם זה שהוא יעשה את מה שאני עשיתי -Almogit
ידבר אליי בטון עצבני, בקול קצת מורם ובניסוח מאשים ("פעם שלישית שאת תוקעת אותי בבית! מה אני אמור לעשות עכשיו תגידי לי? את יודעת שיש לי דברים לעשות!").

הקו מבחינתי הוא בין דברים שקורים "ביחד" לבין קביעת עובדות חד-צדדית. לאף אחד לא נעים שמתעצבנים עליו, גם לי לא, אבל כשכועסים עליך זה לא מקטין, משפיל או מזלזל. להיפך, אם כבר האדם שמאבד קור רוח הוא בעמדת חולשה מולך, ואתה, אם יש מזל, בעמדה לנשום עמוק ולפייס (או לפעמים לא, ואז אתה מתעצבן חזרה). אבל ללכת, לסגור דלת, לנתק טלפון - אלה כולם מצבים שבהם אתה קובע באופן *חד צדדי* שהשיחה נגמרה, ובעצם לוקח את כל הכוח מהידיים של בן השיח שלך. לכן זה מרגיש לי כמו סוג של אלימות. אני כמובן לא טוענת שזו *באמת* אלימות, חלילה - ברור לי שיש הבדל בין סטירה לבין ניתוק טלפון - אני רק אומרת שרגשית זה מרגיש לי אותו סוג של דינמיקה, שיש בה כפייה וחד צדדיות.

לכן גם קשה לי עם הפיתרון שמציעים פה של המפתח, כי אני יודעת שבעלי ממש יפגע מזה ופשוט מאוד קשה לי נפשית לעשות דבר כזה, "לקבוע לו עובדות בשטח" - אני הייתי מעדיפה להתווכח איתו שעתיים ובסוף להגיע *להסכמה*, במקום לחסוך את הויכוח על ידי *כפייה*...

ההבדל הזה נראה לי כל כך מובן מאליו, אבל מתגובות פה אמי מתחילה להבין שהוא כנראה רק בראש שלי...
👍 לגבי הפסקה האחרונה שלךקופצת רגע
אני לא כותבת ממקום שופט בכלל, פשוט בקשת כאן איזו נק' מבט אובייקטיבית מבחוץ, וזו דעתי.

מזכיר לי סיפור שקרה לפני החתונה שלי: עיצבתי הזמנה לחתונה ושלחתי לארוסי - היום בעלי. בעלי החליט לשלוח לי רשימת תיקונים וכלל בה גם' הוראה' להזיז איזה אלמנט עיצובי הצידה כי כרגע זה' לא סימטרי'. אמרתי לו שאפשר להזיז אבל העיצוב הנוכחי אינו טעות, אני חשבתי על זה והתלבטתי והחלטתי שכך הכי נראה לי. הסברתי שאם זה לא לטעמו שיגיד, אבל ניסיתי להסביר שלא מדובר ב'טעות' ושאין כאן צודק או טועה. הוא פשוט באמת ובתמים לא ירד לסוף דעתי. היה לו ברור שהוא צודק ושהכל חייב להיות סימטרי. כאילו יש איזה חוק טבע שטוען שעיצוב הזמנות לחתונה חייב להיות סימטרי 🥴. הוא בכלל לא הבין על מה הדיון, זה היה ממש מתסכל.
הסכמתי להתחתן איתו בעל זאת ;) למזלי, ועם הזמן הוא גם מבין שלא תמיד מה שבעיניו ברור ומובן מאליו נראה אותו דבר גם בעיני...

במקרה כאן את מזכירה לי את בעלי. מסכימה איתך שהיה מאוד כיף אם היה כתוב בספר החוקים של הנישואים שהדרך שלך לפרוק ולתקשר כעסים היא הנכונה והמקובלת ושהדרך שלו, שבמקרה נורא מרגיזה אותך, לא מקובלת בשום צורה. כל הבאסה שאין כזה ספר- גם אני הייתי רוצה להעזר בו כדי להוכיח לבעלי שהוא נורא מעצבן לפעמים ;)

נראה לי שתנסי לשחרר את הנקודה הזאת של 'מי צודק' - ברור שבמקרה הזה בעלך פישל בגדול לגבי כך שלקח את המפתח ( לפחות בזה הוא מכיר ומוכן להודות? ) אבל לגבי ניהול המריבות אין כאן ממש צודק וטועה, ומה שנראה שאת לא מבינה זה שבדיוק באותה מידה שמציק לך וקשה לך ומעליב לך וכואב לך ולא זוגי בעינייך דרכי הפעולה של בעלך בנושא- בדיוק וממש ככה ובאותה עצמה לבעלך קשה כשאת צועקת. ובעיניו זה מאוד לא זוגי ולא מקובל וכו' וכו'. ונכון כולנו אנושיים ולכן כנראה את תמשיכי לצעוק מדי פעם (בשאיפה שלא הרבה ופחות ופחות עם הזמן... ) ובעלך ימשיך להסתגר ולנתק בפנים (מאוד מאוד לא נעים ומעליב גם לדעתי, בתקווה שגם לא יקרה הרבה ופחות ופחות עם הזמן).

ולגבי המפתח- לא הבנתי למה את חושבת שהפתרון הזה הוא כפייה, ולמה לחסוך את הדיון. את יכולה להשאר פתוחה להצעות נוספות מצידו, אולי במקרה יהיה לו רעיון יותר טוב. תגידי לו שאת חושבת שהפתרון הכי טוב למנוע כאלה מקרים בעתיד הוא לשמור את המפתח שלך בכל זמן שהוא בתיק שלך. נשמע לי צורך די בסיסי להיות מסוגל לצאת בכל זמן שהוא מהבית שלך... אולי הוא יצליח להעלות פתרון יותר טוב שלא חשבת עליו? ואם לא אז הסיכום של הדיון הזוגי יהיה בדיוק זה - שתשמרי את המפתחות אצלך. האמת שזה נשמע כאילו זה באמת יושב על נושא אחר שמרגיז אותך
ספר החוקים של הנישואיםAlmogit
"מסכימה איתך שהיה מאוד כיף אם היה כתוב בספר החוקים של הנישואים שהדרך שלך לפרוק ולתקשר כעסים היא הנכונה והמקובלת ושהדרך שלו, שבמקרה נורא מרגיזה אותך, לא מקובלת בשום צורה. כל הבאסה שאין כזה ספר- גם אני הייתי רוצה להעזר בו כדי להוכיח לבעלי שהוא נורא מעצבן לפעמים ;)"

זה ניסוח מעולה, לגזור ולשמור
קיבלתי את המסר, ואת צודקת.
את שמה לב שאת לוקחת את מה ש"בסדר" מבחינתך,ד.

כאמת מוחלטת?..

 

מבחינתך, "זה בסדר" אם הוא היה מדבר אלייך בטון עצבני וכו' - כי זו הבעיה שאת מזהה אצלך, אז את קובעת שסוג כזה של התנהלות זה בגבולות הסביר.

 

שלא כפי שכתבת - לכעוס זה לגמרי לא בהכרח "ביחד". נוח לך לחשוב כך - כי זה החיסרון אצלך, כפי שהסברת.

 

ואת טוענת: "אבל כשכועסים עליך זה לא מקטין, משפיל או מזלזל" - ומסבירה רציונאלית: "להיפך, אם כבר האדם שמאבד קור רוח הוא בעמדת חולשה מולך"...

 

כלומר, כשמדובר על מה שאת עושה - את בהחלט נוקטת בללכת לפי הרציונאליות ולא לפי הרגשות-הזולת (מה שטענת כנגד בעלך לכיוון ההפוך..) - לא זו בלבד, אלא שאת גם מסבירה ש"זה לא מקטין, משפיל ומזלזל"..

 

כדאי אולי שתתעדכני, שבהחלט יתכן מצב, שדיבור כעסני של אשה אל בעלה, זה מבחינתו לגמרי נסיון להקטין, להשפיל ולזלזל. 

 

 

גם צריך לשים לב, שהמקרה שציינת כאן, הוא לא דבר שקורה יום-יום. זה כנראה אחרי תקופה מאד ארוכה של "עצבנות" מצידך כפי שאת כינית את זה.

 

מה  ה"מעין-אלימות" מבחינתך? הנה, בלשונך: "מצבים שבהם אתה קובע באופן *חד צדדי* שהשיחה נגמרה, ובעצם לוקח את כל הכוח מהידיים של בן השיח שלך".  לוקח את כל הכח... כלומר, לא נותן לשני להיות אלים כלפיך - ובזה אתה אלים...

 

אז ההיפך: כשמדברים בכעס אל השני, באופן שאנו רק הבעת מורת רוח, קל וחומר בהתנהלות די קבועה, זה מבחינתו נסיון להשפיל אותו, להקטין אותו. האדם אינו רוצה להיגרר לאותו סגנון - אז הוא זז משם. מה ה"טענה" על כך שאינו מסכים להיות מוצג בהופעה כזו?

 

 

אם היה מדובר סתם על איזה ויכוח, טיפה מתלהט, ניחא. באמת אי אפשר שברגע שמשהו קצת לא סטרילי - צד אחד מנתק ומתנתק. יש שיח סביר בין בני אדם.

לפי תיאורך, זה לא כך. את תובעת שהוא יסכים להיות מושפל כשאת משפילה אותו - וזה מהנימוק שקבעת לעצמך, שדבר כזה לא אמור להשפיל (כי אותך, לדעתך, בתור מי שסובלת מבעיה כזו, לא היה משפיל יחס כמו שלך. וזה גם אם לא נתייחס להבדל המובנה שיש בדברים כאלה בין גבר לאשה).

 

אני לא מכיר את כל הדינמיקה ביניכם, וגם לא קראתי את כל הודעותייך כאן - ואני גם מסכים שכאשר קורה משהו שבאמת מכאיב או גורם נזק, ראוי להתנצל באופן שמביע אמפתיה. לא רק "טכנית" - אז מה אני אמור לעשות...

 

ויתכן באמת, שאם לא הצפי לו לצורת התגובה שלך - היה לו יותר מרחב להביע אמפתיה. יש להניח, אולי, שאם הנוהל הקבוע אצלך למקרה שקרה מצידו משהו לא נעים, היה הבעת צער על הענין - אז גם התגובה שלו היתה תגובה אמפתית. לפחות היית יכולה לדבר איתו בזמן רגוע - ולהסביר שאת מאד מבקשת שאם הערת על משהו שפגע בך - ולא ב"כעס" - שיזדהה, יביע אמפציה רגשית, מעבר להבנה הרציונאלית.

 

כיום, שהנוהל הוא כנראה "כעס", אז אין את הפניוּת לתגובה כזו שלו. הוא עסוק בלא להיכנס לסחרור עם הכעס שלך..

 

 

שלא יהיה לא ברור: אני רוצה את טובתך. אלא שאני חושב שהזדהות של כל מיני נשים עם הלגיטימציה של הכעסנות שלך (שלא פעם יכולה גם לבוא, כי את לא היחידה בעולם שמתמודדת עם תגובות כעסניות של עצמה...), לא בהכרח תביא אותך למקום טוב.

ואל תשלי את עצמך ש"עם מישהו אחר" זה היה אחרת. אשה שהיא כעסנית ועצבנית, תקבל תגובה בהתאם מכל אדם סביר. אלא שיש כאלה שאצלם ה"תגובה בהתאם", תהיה באותה מטבע.... אני לא בטוח שזה יותר טוב ממישהו שזז הצידה כשדברים מתפתחים לכיוון של סתם הוצאת עצבים עליו..

 

 

אני ממש מציע: תנסי כמה זמן, למקד את העבודה בתוך עצמך, להביא לכך שגם תגובות לא מרוצות, תהיינה בגבולות הסביר, לא "מנפנפות" מבחינת ההרגשה שלו - ואז תשוחחו יחד, היכן הגבול. תשמעי מה הוא מרגיש - ותקבעו יחד היכן הגבול הסביר לשיח מבחינת שניכם.

מסכימה ולא מסכימהAlmogit
מסכימה - בעקבות השיח המאוד מועיל פה בפורום - שההבדל שהיה נראה לי אובייקטיבי בין כעס "לגיטימי" להתרחקות "לא לגיטימית" נובע מזה שאני משליכה מהמבנה הנפשי שלי על מה שראוי. אני לוקחת צעד אחורה ומקבלת את זה שפשוט יש פה הבדל בינינו - לי יותר קל עם כעס, לו יותר קל עם הסתגרות והתרחקות.

לא מסכימה - עם החד צדדיות ההפוכה שמשתמעת מדבריך. אני לא אומרת את זה ממקום נפגע, באמת שלא - אני ממש מעריכה את הזמן והמאמץ לכתוב את הפרספקטיבה שלך, ומבינה שזה נאמר לגמרי לטובתי. אבל חשוב לי להגיב:
קודם כל, מבחינת העובדות - כפי שכתבתי, חא מדובר במצב של "כעסנות" קבועה. אני לא מתעצבנת על בעלי על שטויות, ולמעשה בקטנות של היום-יום הוא הרבה יותר רגזן ממני, ואני מחליקה ומגיבה ברוח טובה. מדובר במצבים ספציפיים, שכשקורה משהו באמת מרגיז (שמה לעשות, בלתי נמנע בנישואין) - שם אני מתעצבנת, כשהוא היה רוצה שאגיב כמוהו, כלומר יותר ב"איפוק". ולי דווקא הרבה פעמים האיפוק הזה שלו ממש קשה, כי הוא מתבטא בצורה של התרחקות ופסיב-אגרסיב כשמשהו מכעיס אותו, ואני חד משמעית הייתי מעדיפה שיכעס, יוציא החוצה ונסגור את העניין. פשוט עניין של הבדלי אופי...

כעס הוא לא מידה טובה, ולכן אני בהחלט משתדלת לעבוד על זה; מה גם שאני מבינה שעבור בעלי זו נקודה רגישה, ואפילו מעט כעס, שאולי אדם אחר היה לוקח יותר בקלות, אצלו מתפרש כתוקפנות בגלל משקעים אישיים שלו. אבל לא כל מה שהוא לא מידה טובה הוא בלתי נסלח, ומרגע שחטאת בו כל האחריות על הריב נופלת עליך...

הרי בסיטואציה הזו, קודם כל הוא פישל (כי זו לא פעם ראשונה שזה קורה, שאפשר לומר שזו סתם טעות - ובפעמיים הראשונות הגבתי ממש בהבנה!). אחר כך אני פישלתי, שלא השתלטתי יותר על הכעס שלי. ואז שוב הוא פישל בכך שלא השכיל להגיב טוב יותר לכעס שלי (והרי בין "הכלה" ואפאטיה מוחלטת לבין ניתוק בפרצוף יש טווח רחב למדי של תגובות שיכל לבחור בהן). להגיד שהבעיה היא לגמרי בי בסיטואציה הזו זה לא הוגן. אני חושבת ששנינו צריכים לעבוד פה על איך אנחנו מגיבים לשני גם כשהכפתורים שלנו נלחצים.
א. אני לגמרי מסכים עם הסיום.ד.

ב. הדגשתי כמה פעמים, שאני חושב שההתמקדות ב"סיטואציה הזו", היא טעות. אי אפשר לנתק סיטואציה מהמכלול. 

ברור שהיה יפה יותר, אם היה קולט שלא התאפקת אחרי שלש פאשלות שלו - ואפילו שזה לא בכוונה, ממתין שיתקרר כעסך.

אבל יש מקום להניח, שהוא מרגיש מותקף ומושפל. משהו שחוזר על עצמו. ואמרתי, אני מסייג כי אינני מכיר כל מה שביניכם. בסופו של דבר, את תצטרכי ביושר להביא בחשבון את הצדדים השונים - ולחשוב מה הנכון באמת. כמה שאפשר ללא משוא פנים.

וגם לא אמרתי שבסיטואציה הספציפית הזו, הבעיה היא רק בך.. אלא בהיות שהקצנת לצד השני, הסברתי שאכן יכולה להיות תגובה כזו, של אדם שמרגיש שמתקיפים אותו, כשלא התכוון לכל רע (אגב, גם אחרי פעמיים - אכן, כמה שזה מעצבן, יש דבר כזה ששוכחים. ואז מרגישים עוד יותר לא נעים כמובן..). 

 

 

ג. ההבדל בין ההתרחקות שלו - לבין מה שאת מעדיפה שיכעס... הוא הבדל די אופייני בין גברים לנשים. צריך לקבל את זה. ואדרבה, יש משהו יפה בכך שאדם אינו מוכן לרדת לכעס.

 

 

ד. אני שמח לשמוע שלא מדובר ב"כעסנות קבועה", הרי אנחנו כאן יכולים להכיר רק ממה שאנחנו קוראים. מכיוון שציינת בהודעת הפתיחה שאת קצת "עצבנית" באופייך, ומשתדלת לעבוד על זה - השתדלתי להסביר לך איך איש עלול לחוות התנהלות כזו - ולא כפי שחשבת שזה "לא משפיל ואדרבה הבעיה אצל המתרגז"... כשדברים כאלה קבועים, אדם מסוגל לגמרי להשתדל "לא להיות שם" באותו זמן, כדי לא להפוך לתלוי בתחושתו האישית, בהתפרצויות של זולתו.

שוב, את המינון רק אתם יודעים.

 

 

ה. אני כמובן לגמרי מסכים איתך, ש"לא כל מה שהוא לא מידה טובה הוא בלתי נסלח"... כולנו עובדים על מידותינו - והגר"א אומר ש"האדם נברא לשבר את מידותיו ואם לא למה לו חיים"...

אני רק יצאתי נגד ה"השוואה": לי יש חיסרון של מידה לא טובה - לו יש חיסרון שהוא לא מוכן להגיב עליה כמו שאני רוצה (ולא שהוא מגיב יותר בכעס, אלא ההיפך..).

 

 

ו. אני ממש חושב שאכן הפיתרון הוא בשיח ביניכם. אלא שאני מעריך (שוב - בע"מ, לא מכיר מספיק), שאם את תביני את הבעייתיות במשוואה כזו, ותגשי לשוחח איתו מתוך הבנה שזה לא טוב לו ועם נכונות מודגשת לעבוד על הענין - תוכלי גם לבקש התייחסות אחרת כשמשהו מרגיז אותך. לפחות שני דברים: האחד, כמה שאפשר לא "לטרוק" בכל אופן שהוא, כי לך זו פגיעה קשה; עם הבטחה שתדעי אח"כ להתנצל אם תרגישי שהתפרצת מוגזם. הדבר השני - לשבח את זה שהוא רוצה אוירה מאופקת, אבל לבקש שכאשר רואה לכנו להתנצל על משהו - יתאמץ שזה יהיה עם יותר אמפתיה רגשית. להסביר לו שזה הצד של האשה - שצריכה גם לחוש ש"משתתף בצערך" ולא רק שואל פרקטית אז מה לעשות כעת..

 

 

יש להניח - שכמה שיחוש שאת מבינה מה מפריע לו, ושאת מכבדת אותו ואת אישיתו - כך יהיה לו יותר קל ויותר רצון, גם לתת בחזרה את מה שאת, באופן טבעי, צריכה.

 

הצלחה רבה.

 

 

[כרגע ראיתי, שאמר לך בשיחה ביניכם, שאביו היה צועק עלו הוא היה "מתקפל"...  את כמובן, אשה.., נהנית בשיחה מעצם הפתיחות הרגשית. יפה. אבל שימי לב למה שזה אומר: זה אומר בדיוק כפי שציינתי, שבניגוד למה שחשבת, הוא אכן מרגיש מותקף ומושפל. הוא לא מוכן שאת תהיי "אבא שלו", והוא צודק בזה. זה נכון לכל גבר -ועוד יותר ביחס אליו. איש עם מידות פחות טובות משלו - היה צועק עלייך בחזרה (את מעדיפה את זה... אבל זה ממש פחות טוב מצד האמת). הוא לא רוצה להגיע לכך - אז זז הצידה, או "נועל את העצבנות" מצידך, במקרה קיצוני יותר.

כדאי שתביני את זה ואותו, תזדהי עם הבעיה. יהיה לו יותר ביטחון בגלל הכבוד שלך אליו - יהיו לו יותר כחות לכבד אותך בחזרה]

מגיבה לנקודה האחרונה: כן, אני מבינה את זה עכשיוAlmogit
ובזה עזרה לי מאוד @נגמרו לי השמות, שמתחה את הקו הישיר הזה בין מה שחווה בבית לבין דפוס המגננה שזה מעורר בו (ואצלי, מסיבות דומות, הפוך...). זו התובנה הגדולה שלי מהריב הזה - שכמה שנראה לי מובן מאליו מה עומד, רגשית, מאחורי הכעס שלי, אצל בעלי זה נחווה לגמרי אחרת, מה שמסביר את עוצמת התגובה שלו. ומנגד, שגם הוא צריך להבין שבדיוק באותה המידה, מה שנראה לו (ולך...) כמו תגובה סה"כ רציונלית, גם אם לא אידיאלית, של התרחקות עד יעבור זעם - אצלי נחווה כמו שיא העלבון וההשפלה.

שים לב שאתה בשיחה הזו עדיין נוקט בשיח אובייקטיבי: אתה רואה בהתרחקות מצב עדיף על כעס (כי זו המשוואה פה - לא שיח נעים ונינוח, שזה ברור שעדיף, אבל לזה לא אני ולא הוא מסוגלים ברגע הכעס ממש), ומוסיף ואומר שההעדפה של רגש על פני תגובה קרירה היא "כי אני אישה". באותה המידה אני יכולה לכתוב שההיפך הוא הנכון "כי אתה גבר"... נראה לי שכל כך מובן מאליו בעיניך שאין פה גזירה שווה בין שתי התגובות הרגשיות הללו פשוט כי אתה מזדהה יותר עם המבנה הרגשי של בעלי, כשם של@שוקולד פרה. קל יותר להזדהות עם התגובה הרגשית שלי.
לא לגמרי מדויק..ד.

אני פשוט יידעתי אותך, שבכללי, הענין הזה של נטיה ל"רשות היחיד" בעת קושי או מול רוגז, מול נטיה דווקא לשיתוף באותו זמן - זה דבר די מובנה בין גברים לנשים.

 

גם אם בעלך היה כותב מהכיוון ההפוך - הייתי מסב את שימת ליבו לכך.

 

ובהיות שאת זו שבמקרה זה חשבת שהתנהלותו היא זו החמורה - אז היה חשוב להסביר את זה, כי הנושא הוא התגובה שלך ביחס לזה.

 

דומני שכבר קרה, שהסברתי ההיפך לצד השני...

 

 

[אבל נכון, שיש צד טוב שמגיבים גברים ונשים - כי כל אחד "מבין" יותר איך באה תגובה מסויימת, גם כשחושב שאפשר אחרת. במקרה שלך, חשוב שתביני מה קורה בצד השני כמובן... הרי המטרה ששלי לא היתה "להאשים" אותך, אלא לפתוח פתח להסתכלות שונה בפרופורציות, לצורך תיקון]

אתה כתבת שאין פה משוואהAlmogit
בין הכעס שלי להתרחקות שלו - שהבעיה כולה בכעס שלי. האם זו לא תמונת מראה של העמדה שהתחלתי איתה את השיחה, שהכעס שלי הוא "לא אידאלי אבל לגטימי", ושההתנתקות שלו היא-היא הבעיה? האם העמדה המאוזנת היא לו זו של @בארץ אהבתי ואחרות, שחשוב להבין שאין פה בכלל צד שבסדר וצד שלא בסדר, אלא ששנינו שווים בתגובה הרגשית השונה שלנו?
אכן, את זה כתבתי על התחלת הדברים.ד.

וגם כעת אני חושב כך, שה"משוואה" - אני כועסת והוא לא מקבל כמו שאני רוצה - אין לה שמץ מקום.

 

ויסוד האפשרות להביא לתיקון, הוא להבין את זה.

 

ההודעות האחרונות שלנו, זה לגבי ענין אחר, שעלה אגב הדברים: איך מגיבים אנשים ונשים, לא פעם, במצב שבו יש איזו "סערה".. מעבדים קודם מבפנים, או תוך כדי שיתוף.

 

ולכן, אם איש היה מתלונן שאשתו ישר מגיבה רגשית ולא נותנת לדברים להירגע, היה מקום להסביר לו  - בלי קשר ל"הצדקה" או לא - שזו לא תופעה נדירה.

 

 

אבל בוודאי שאני לא מסכים שיש כאן "איזון" (שוב, בלי לדעת מה הפרופורציות אצלך. בתחילה כתבת שאת "עצבנית". כעת סייגת יותר למידי פעם. אז אפשר להגיב עקרונית, בלי לדעת מדויק את הרזולציות אצלכם).

אם אשה נוטה להגיב בכעסנות - והאיש מגיב ב"מגננה" (כפי שכתבת בהודעה הפותחת, לא לגבי מקרה ספציפי - ועל זה הגבתי את מה שציטטת כעת) וזה "עוד יותר מעצבן אותה".. - בוודאי שזו בעיה שלה ולא שלו. חד משמעית.

 

יש כאן "צד לא בסדר", שמגיב בצורה פוגעת וממשיך בכך כי השני "מתגונן".. ויש צד כן בסדר - שלא רוצה להשתתף בזה (כנ"ל - מתייחס רק למה שתיארת).

 

ובהודעה שכעת הגבת עליה - הדגשתי שעוד יותר ניתן להבין כמה יתכן שאכן הוא מרגיש מותקף ומושפל מכעסייך. כי יש לו כבר "מקדם" בהיסטוריה שלו, להרגיש כך - על אף שזה מובן גם בלי זה.

 

קורה שמשהו מכעיס. לא "לגיטימי" להוציא את זה על השני, כשזה לא פרופורציונאלי (כמו שאמרת, אני ביקורתית..).

קורה שכן מוציאים כך - מקום לעבודה עצמית - לא לגיטימי שמתלוננים על השני שאינו פשוט "מקבל" את זה. למה שיקבל...  יפה מאד אם הוא מבין את הקושי - ומצליח להתאפק.

 

וככל שתופסים יותר שזה כך - קל יותר להגיע להבנה הדדית איך להתנהל במקרים כאלה - שכאשר יש הבנה אמיתית, הם כנראה גם יפחתו.

 

לדעתי, אם תמשיכי לחשוב שיש "הקבלה" בין הצדדים - אולי זה יגרום לך להרגיש זמנית נעים יותר, פחות "אשמה", אבל יפתור פחות..

 

[ואני חילקתי לחלוטין - מראש - בין שיח שיש בו לעיתים ויכוח, ביקורת ולפעמים גם קצת התלהטות מהויכוח, לבין קביעות של רגזנות/כעסנות, שיש בה פגיעה או השפלה מהצד הנפגע]

אני לא יודעת אם אפשר לקבוע קביעה כזו "עקרונית"Almogit
הרי גם המילה "כעסנית" וגם המילה "מתגונן" יכולות להתפרש בכל מיני דרכים, ולכן גם פירטתי, הן את הסיטואציה הנוכחית והן את המצב בשגרה. ברור שאם הייתי "כעסנית" כזו שצועקת על בעלה כל יומיים, ובעלי היה "מתגונן" כזה שרק היה שותק ולא עונה, למשל, אז הבעיה הייתה כולה בי, אלא שזה לא המצב.

ואגב, לא כתבתי שאני כעסנית - למעשה כתבתי שאני "לא איזו כעסנית נוראית", אלא שיש לי בעיה עם ניהול הכעס, שכשאני כועסת - בתדירות סבירה סה"כ, ככל שאני יכולה לשפוט - אז אני מביעה את הכעס שלי באופן מוחצן, ולא תמיד מצליחה לשלוט ברוחי ולדבר בצורה נעימה ומקרבת.

ומנגד, הבעיה שלי עם התגובה של בעלי היא לא שהוא "לא מגיב כמו שאני רוצה", אלא שהוא מגיב בצורה שבתחילת השיחה נתפסה אצלי כלא לגטימית, וכעת רק אגיד שהיא מאוד מאוד פוגעת. אני לא מצפה ממנו להיות מלאך ולהגיב לעצבים שלי בתגובה מושלמת של רוך ועדינות, רק להישאר בשיחה כדי לאפשר לי להגיד את שלי ולהשמיע את שלו, ולא לנתק לי בפנים... דיברתי ספציפית על "התגוננות" בצורה של עזיבת החדר או ניתוק השיחה.

אז בקונטקסט הזה, האם לדעתך עדיין אין מקום להשוות בין התגובות שלנו?
א. הצבתי עיקרון:ד.

אדם שמדבר אל השני בצורה שפוגעת בשני - אינו רשאי לתבוע שהשני יסכים לספוג את זה.

 

מינונים - מה באמת "פגיעה" ומה סתם שיח/ויכוח סביר, זה ענין אחר. קשה להציב מסמרות וגם משתנה לפי הרגישות של האדם.

 

ב. עיקר תגובתי העקרונית, היתה כלפי מה שכתבת בתחילה: "עד פה ניחא - היה עדיף שאני לא אתעצבן, היה עדיף שהוא יגיב יותר טוב". כשלפני כן פירטת, שה"לא טוב" זה שהוא מגיב במיגננה, וזה יותר מעצבן אותך.

 

בזה זיהיתי את יסוד הבעיה. כלומר, אם זה נתפס אצלך בצורה כזו, עקרונית, מכאן צריך להתחיל הפיתרון.

 

ג. כעת את מדברת על משהו נוסף, שבהודעה הראשונה הזכרת בתור שלב אחרי ה"עד פה ניחא"... והוא זה, שיכול לעזוב את החדר תוך כדי שיחה כשזה מגיע לכך (אני מבין שבטלפון זה היה חד פעמי). מה שאני הבנתי - שב"משוואה" של ההתחלה, היה גם כשאינו עוזב פיזית.

 

אני מסכים, שדבר כזה, ספציפית, ללכת באמצע - הוא דבר לא טוב. נכון, יש לכך גם "צד שני". קורה שקצת מתרגזים תוך כדי שיחה - זה לא "פיתרון", אם זה בקביעות (לא יודעים..), פשוט לעזוב.

 

אבל לאידך, גם אינו צריך להישאר ולשמוע פגיעות. 

 

 

לכן אמרתי, לגבי דברים כאלה - זה מאד תלוי בפרופורציות. אם לא באמת מדובר בממש "עלבון", השפלה מעצם הכעס או כד', אז אכן יש צד שני למטבע. אם זו התגוננות נטו - לגיטימי.

את זה אי אפשר לדעת מכאן - אין לנו אלא דברייך...

 

 

אבל מה שכן אפשר לראות - וזה הרבה יותר חשוב מהשאלה על ה"אשמה" (שאני כתבתי אותה קצת חריף, כדי "לנער" אותך..) - זה שאת אכן לא תפסת כלל שיתכן שזה דבר שנחווה כנסיון להשפיל, להקטין, להעמיד את הזולת במצב מאד לא נוח.  את חווית כמעט (ואולי מעבר לכך), רק את הצד "שלך". כך אני משתפת. כך אני פורקת. יש לו בעיה שאינו מקבל את זה..

 

הסברתי: לא כן הדברים. קל וחומר אצל אדם שכעסנות כבר נמצאת אצלו בחוויה, כדבר שמנסה "לקפל" אותו. איש טוב - אז לא מתנפל חזרה אלא מסתלק הצידה.. (לפי ההלכה, בכללי, פגיעה זה לפי הנפגע. כמובן, לא מדובר בפרופורציות משוגעות.. אבל באופן סביר).

 

 

אז אפשר להבין שלא תפסת את זה כך - ולכן הכל היה נראה לך כמשהו קטן שממש לא מצדיק "נטישת המערכה"..

 

אבל מה עושים כעת, כשמבינים שכנראה הוא חווה אחרת ממה שחשבת?

 

קודם כל, מפנימים את זה. אח"כ, משתדלים לשנות, משתדלים להגיע לשיח שמסביר שאת מבינה שהוא חווה אחרת ממה שנראה לך.

 

ואז, יש גם מקום להסביר איך את חווה עזיבה באמצע..

 

ולסכם: אני מאד אשתדל - וגם אתה תשתדל קצת לשאת יותר, לא לקחת כאילו אני באה לומר שאתה משהו לא בסדר בכללי.. וללפחות איזשהו סימן מוסכם, שזה כבר יותר מידי עבורך, לפני ש"שלום שלום"...

 

 

אולי זה יעבוד.

מבינה את כוונתך הטובה ועזרתך הרבה, ועל אף שפעמים רבותנגמרו לי השמות

מסכימה איתך ב100% - בהודעותיך בשרשור זה גם אני מוצאת עצמי לא מסכימה איתך.

 

נשמע שהפותחת היקרה @Almogit הציגה מצב עם דקויות רבות, ובתוך המצב הספציפי הזה שהיא הציגה, הן את דרך התנהגותה בכללי ובאותו מקרה,

הן את דרך ההתנהגות הכללית של בעלה ושל אותו מקרה,

והן את איך שהיא רואה את הדברים - לא מצאתי שם הסכמה למה שהבאת בהודעותיך כאן.

 

אני יודעת שזה נשמע מעורפל ולא ברור, אבל לצערי מפאת הזמן והעומס לא מצליחה כרגע לנתח דבר דבר... ב"ה מקווה שאגיע לכך בהמשך.

 

שוב, ברור לי לחלוטין שכווונתך טהורה ובכל פועלך הברוך בפורום הזה ובכלל כ"כ הרבה אנשים ונשים נתרמים בצורה הכי מעוררת השראה שיש,

זה רק שכאן נקודתית גם גיליתי חוסר הסכמה עם חלק מהדברים שכתבת (והאמת שגם עם הניסוח ספציפית בשרשור הזה היה לי קשה) וראיתי לנכון לשתף כאן גם ובעיקר בשביל הפותחת היקרה.

 

אני חושבת שהבעה של כעס היא אומנם לא אידיאלית אבל היא אך אנושית. ובטח בצורה של "קצת להרים את הטונים" ולא לקלל או להשפיל וכו'. 

בעת תסכול טבעי שנכעס, ואם זה קורה פעם שלישית, ואם ההרגשה שאין לגיטמציה לכעס שלנו - זה אפילו עוד יותר מתסכל.

לא אומרת שלא צריך לעבוד על זה, אבל להביע בשעת אמת תסכול ע"י הרמה של הטון וכדומה - זה לגמרי אנושי בעיניי.

טוב יש עוד הרבה להאריך ולהעמיק אבל כרגע לצערי לא מצליחה, מחילה שזה נשמע לא שלם עדיין.

 

ושוב הרבה הערכה לפועלך הרב כאן

הכל בסדר...ד.

לא אמרתי שלא "אנושי" לכעוס, להרים טון וכד' בשעת תיסכול..

 

אלא שמוצדק לא להסכים לספוג. 

 

ובפרט, שצריך להבין את הפגיעה שיש בכך - דבר שניכר מדבריה שממש לא הבינה.

 

 

מטעמים פרקטיים - "חוש" של הבנה מה יעזור - ראיתי לנכון (כנראה שלא כמנהגי בד"כ), לומר קודם כל חד משמעית את הענין הזה, שאני סבור שה"משוואה" לגמרי לא נכונה.

 

זה בסדר גמור שאת לא לגמרי מסכימה איתי.... אין בעיה. יישר כח על העדינות בה טרחת לומר את אי הסכמתך.

 

גם אני מעירך את פועלך כאן.

 

הרבה טוב.

אם בעלי ואני כבר הצלחנו להשליםAlmogit

כנראה שגם אתה ואני יכולים להפסיק להתווכח...

חח... אני שמח מאד לשמוע.ד.

וכמובן, לא היה לי כל ענין "להתווכח", אלא בדיוק לעזור לכם להסתדר לטווח ארוך יותר. 

כמובן!Almogit
את חטאי אני מזכיר עכשיודי שרוט

תראי, אני לא אשקר. בעיתות משבר/ריב/כעס שבעיניים שלי יוצא מפרופורציה ושבעיניים שלי אני הוא הצודק גם נוהג ככה לפעמים. לא מתוך מקום של לפגוע, אלא מתוך מקום של "אוף אין לי כוח לזה ולשטויות שלה" או סתם שמירה בבטן בלי להוציא כי כזה אני. מעדיף לתת לזמן לעשות את שלו ולהשאר שליו במקום להיכנס לריבים.

 

אני יודע שאותה זה מטריף בדיוק כמו שאת מתארת. היא לא מסוגלת שאני לא עונה לה להודעות, שאני שותק או שאני מנתק לה בקוצר רוח כי בעיני אני הוא הצודק.

 

אבל זה יושב על המון דברים אחרים וזו פשוט צורת ההתבטאות שלי כשאני פשוט לא מסוגל ולא רוצה להכנס לריבים.

 

 

ודרך אגב, *תמיד* אני הוא זה שמבקש את הסליחה. תמיד. לא משנה כמה אני צודק והיא טועה אובייקטיבית (גם סובייקטיבי אבל לצורך הדיון רק) למרות השתיקות הרועמות שלי.

 

מה שקורה הוא שאני פשוט מחכה שהיא תרגע כי היא מהירת חימה וקצרת רוח הרבה פעמים ואז לאט לאט (לפעמים זה לוקח ימים שלמים) אנחנו נכנסים לשיחה הגיונית ואמיתית עד שאני מבקש סליחה.

 

חוזר, ההתנהגות הזאת שלי לא מגיעה ממקום של לפגוע בה כי אני יודע שזה פוגע. אלא ממקום של אני אדם שאוהב את השלווה והשלום על פני מריבות חסרות תוחלת.

אבל איך ימים שלמים של לא לדבר זה שלווה ושלום...? Almogit
צחוק - צא מהחוקמוש השור...
תנסי להחליף את הכעס ב...צחוק .
פעם שלישית גלידה- תקשרי אליו ותזמיני אותו לפיצה גלידה מה שיהיה על זה שבפעם השלישית הוא לקח את המפתחות... בפעם הרביעיות והחמישית שמן הסתם ייקרו תעשו מסיבת קרחנה . את תצחקי מהסיטואציה שקרתה כבר וכך גם הוא יקבל את המסר בחיוך. את הנעשה אין להשיב.
ניתוק שיחה- בעולם החוקים= משפיל, חציית גבול, חוצפה. בעולם הזוגיות צא מהחוק- צחוק. שמתי לב מאמי שיש ניתוקים בקו היה לי חשוב לומר לך משהו ונדבר בבית...
תנסי להיות צופה מהצד על החיים ולהגיב בצחוק על הקורות במקום הכעס..
זה קשה מעצבן אבל באמת שהחיים מצחיקים אם כל מה שהיה קורה לנו חבר היה מספר לנו...

גישה נפלאה, מענייןמשהו מיוחד


אם הייתי מסוגלת להסתכל על החיים ככהAlmogit
כנראה שהייתי מוש השור ולא אלמוגית...
כמה מחשבות שלי-בארץ אהבתי
לא קראתי את כל התגובות, אז יכול להיות שאני חוזרת על דברים שנכתבו. מנסה בכל זאת לכתוב כמה מחשבות.

קודם כל, אני ממש מבינה אותך. בהחלט לגיטימי בעיני לדבר בטון יותר עצבני לפעמים כשמשהו מפריע. ברור שזה לא אידאלי, כן יש מקום לשאוף להתגבר על מידת הכעס ולהצליח להגיד כל דבר שמפריע בנחת, בעין טובה, מתוך לימוד זכות וכו'. אבל אנחנו בני אדם, ויש לנו מידות לא מתוקנות, וזה חלק מהעבודה שלנו בעולם. ותיקון המידות זה עבודה של שנים, זה לא בא ברגע.
אני יכולה לספר שאני ממש לא בן אדם 'כעסן'. בחוץ אנשים רואים כאדם שאף פעם לא כועס וממש מתקשים לדמיין אותי כועסת. ועדיין, בתוך המשפחה, אני בהחלט מגיעה למצבים שמביאים אותי לכעס, על בעלי או על הילדים.
ולמעשה זה נשמע שגם בעלך מגיע לפעמים למצבים של כעס, פשוט ההרגל שלו הא לבטא אותו בדרך אחרת- זעפנות שותקת/בריחה במקום התפרצות.

הבעיה שאת מתארת היא שהוא לא מוכן לקבל את הביטוי שלך של הכעס כמשהו לגיטימי.
ומצד שני הוא לא מוכן ללכת לייעוץ כדי לשמוע צד חיצוני.
הוא חושב שצריך 'לאמן את השריר הזוגי' לבד.

מצד האמת אני חושבת שהיה יכול להיות באמת הכי טוב אם הייתם הולכים לייעוץ זוגי.
אבל אני רוצה לחדד, שלי קצת נשמע מדברייך שאת מצפה שבייעוץ הזוגי יהיה מישהו חיצוני שיוכיח שאת צודקת - שזה כן לגיטימי לבטא כעס בדיבור קצת כועס (כמובן בלי קללות וכו'), ושזה לא לגיטימי להגיב על זה בטריקת דלת או ניתוק בפרצוף.
אני באופן אישי לא חושבת ככה. אני חושבת שמה שהוא עושה זה אכן פוגע ומשפיל, אבל באותה מידה כנראה שהוא חווה את הדיבור הכועס שלך כפוגע ומשפיל. מה שהוא עושה בעיני לא מתקרב לאלימות, ולכן עם כל כמה שזה לא נעים, אני לא חושבת שהתגובות שלו פחות לגיטימיות משלך.
אני לא אשת מקצוע, ואולי אני טועה בהסתכלות הזו שלי.
אבל אני חושבת שאולי דווקא אם תראי את זה אחרת, אולי תוכלי לעשות את התהליך איתו, בעבודה זוגית משותפת כמו שהוא רוצה, בלי להזדקק ל'קביים' של הייעוץ הזוגי.
כמובן שלכתחילה היה יותר נכון ללכת לייעוץ ביחד. אבל אם הוא אומר שהוא מאמין שאתם יכולים ללמוד ולהתקדם בעצמכם, אז אולי לפחות תנסי ללכת על הכיוון הזה - לקבוע זמנים מסודרים שבהם מדברים על עניינים זוגיים, ומנתחים מצבים מורכבים ביניכם, כדי לראות את מצליחים להביא את המצב לנכון יותר עבור שניכם. נראה לך שלזה יש סיכוי?

בכל מקרה, אני מאמינה שנקודת מוצא חשובה בזוגיות היא שהקב"ה מתאים בין בני זוג לא רק כדי שישלימו אחד את השני ביתרונות שלהם, אלא גם כדי שישלימו אחד את השני בחסרונות שלהם.
מה הכוונה?
לדוג'- בעלי מאוד מסודר, ואני גדלתי בבית מאוד לא מסודר ואין לי הרגלי סדר. יש בזה מימד מסויים של השלמה של יתרונות, כי בעלי מאוד עוזר לי עם הסדר והניקיון בבית, ואני לומדת ממנו הרגלי סדר שטובים גם לי.
אבל לפעמים הפער הזה גורם גם למורכבויות. למשל- כשבעלי מגיע הביתה והבית מבולגן יותר מהרגיל, זה יכול לפעמים לגרום לו לכעוס ולהיות עצבני, כי קשה לו להתמודד עם הבלגן. ולי קשה לשאת את הכעס הזה על משהו שכל כך לא מוצדק בעיני.
ואנחנו יכולים להישאר במקום הזה, לכעוס ולהיעלב, או לנסות למצוא פתרונות טכניים שאני תמיד אארגן קצת את הבית לפני שהוא מגיע, וזה אולי ימנע אותנו לרוב מלהגיע למקום הזה, אבל אם פעם אני לא אספיק לסדר אז שוב נגיע לאותו כעס ועלבון וכו'.
אבל אנחנו יכולים להבין שזה חלק מהסיבה שהקב"ה התאים ביננו. שבעלי התחתן דווקא איתי ולא עם אישה מסודרת יותר כדי לעבוד על היכולת שלו לראות בלגן בלי להתעצבן. ושאני התחתנתי דווקא איתו כדי שאני אעבוד על ההבנה וההכלה של הקושי שלו שכל כך רחוק ממני ולא מובן לי.

באותה מידה אני חושבת שצריך לראות את הדברים אצלכם.
קודם כל, @נגמרו לי השמות כתבה יפה על מנגנוני ההישרדות השונים בזמני מצוקה.
את כותבת שאת מצפה שהוא יקבל את התגובות התוקפניות שיוצאות ממך, כי זה מגיע בזמן מצוקה, וזה לא לגמרי בשליטה. וגם אם את מבינה בשכל שזה לא נכון, זה לא משהו שאפשר לשנות ברגע.
אבל באותה מידה אני חושבת שצריך להבין שכשהוא פונה למנגנון של הבריחה, זה גם מתוך מקום של חולשה אצלו, וזה גם תגובה שהיא לא לגמרי בשליטה, וגם לו זה קשה לשנות.
ופה אני חושבת שצריך להבין שהקב"ה התאים דווקא ביניכם כדי שכל אחד מכם ילמד גם לקבל את התגובות של השני, וגם לתקן את התגובות שלו.

זה נשמע שכרגע את לא מוכנה לקבל את התגובות שלו, ואת מנסה להגן על הזכות שלך להגיב בדרך שלך.
ובאותה מידה הוא לא מוכן לקבל את התגובות שלך, ומנסה להגן על הזכות שלו להגיב בדרך שלו.

אבל אם אתם רוצים לעבוד על הזוגיות שלכם ביחד, לקדם אותה למקום טוב יותר, אז אתם צריכים להפוך את ההסתכלות, ולהחליט ביחד, בעבודה זוגית משותפת, שכל אחד עובד על עצמו בשני התחומים - לקבל את התגובות של האחר, ולתקן את התגובות שלו עד כמה שהוא יכול.

יש לי עוד מה לכתוב על איך לעשות את העבודה הזו, אבל כבר מאוחר אז אני אעצור כאן.
אשמח לדעת אם הכיוון הזה נשמע לך בכלל מתאים.
ניתחת את המצב מעולהAlmogit
ותודה לך על התגובה!

הדבר היחיד שלא מדוייק הוא הסיבה שאני רותה ללכת לטיפול: זה לא בשביל שהמטפל יוכיח לו שאני צודקת. זה בשביל שהמטפל ישפוט בינינו, ושנינו נסכים לקבל על עצמנו את השיפוט הזה ולפעול לפיו. (ברור לי שזה לא עיקר העניין בטיפול, וזה בעיקר להקניית כלים וכו', אבל ספציפית בהקשר הזה).

לכן גם פניתי לחוכמת ההמונים פה. זה אולי נשמע מצחיק, אבל אני פשוט לא מרגישה שאני מצליחה להשתחרר מהמקום הצודק הזה בעצמי, וזה באמת עוזר לי לשמוע את מה שרבים פה אמרו - שלדעתם זו לא חציית קו, ושאנחנו במקום רגשי מקביל, הוא עם הכעס שלי ואני עם ההתעלמויות שלו.

בעבר ניסיתי ללכת לטיפול לבד ולעבוד על הדברים האלה מהצד שלי. הבעיה הייתה שלאורך זמן זה פשוט הרגיש לי מדי לא הוגן - כאילו שכל העבודה באה מהצד שלי. זה לא מדוייק, כי הוא מצידו כן מנסה לעבוד על עצמו וללכת לקראתי, אבל כשזה לא נעשה בתיווך של אותו גורם סמכות חיצוני שציינתי קודם, זה תמיד נשאר בסופו של דבר באזור הנוחות שלו - אני במאה אחוז בטוחה שבארבעה ימים האחרונים הוא לא התייעץ עם אף אחד שיגיד לו "את צריך להבין שהכעס שלה לגיטימי", ולכן הוא עדיין משוכנע שהריב הזה הוא באשמתי, כי הרי "אני התחלתי"...

אנחנו אכן קבענו לעצמנו ערב בשבוע שבו יושבים ומדברים שנינו על דברים שעלו בנו במהלך השבוע. לפעמים השיחות האלה הן טובות ומועילות, לפעמים פחות. הבעיה המרכזית שלי איתן היא, שבהיעדר דמות מטפל חיצונית, ובהינתן העובדה שאני זו שהייתה בטיפול, שמתייעצת בפורום, ושבאופן כללי יותר מדברת את השפה הרגשית הזו, לפעמים יוצא שאני בשיחות האלה הן אחד הצדדים והן דמות המטפל, זו שאמורה לקבוע כללי משחק ולהציע כלים להתמודדות. וזה כמובן בלתי אפשרי... הרי אם אני אבוא אליו הערב ואגיד לו את כל הדברים היפים שכתבת פה, שהוא צריך ללמוד לראות את הכעס שלי כמובן כשם שאני צריכה להבין את הסיבות לבריחה שלו וכו' - הוא כנראה יהנהן ויקבל, אבל זה לא אותו דבר כמו לשמוע את זה מגורם נייטרלי. בראש שלו זה מתוייג יחד עם "הצד שלי" בויכוח, ובאופן הכרחי מעורר התנגדות מסויימת...

אז, אם יש לך הצעות לאיך להתגבר על המכשול הזה וכלים לאיך לעשות את העבודה בעצמנו, ממש אשמח לשמוע!
לדעתימישהי אחת...
לא חושבת שהמטפל יהיה שופט ביניכם- מי צודק??
כי השאלה הזאת לא רלוונטית.
אין פה עניין של צדק אלא של האפשרות שלכם לראות כל אחד גם את נקודת המבט של השני , להבין באמת ולעומק את הצד של השני בלי להישאר שבוי ב"אבל אני צודק".

למצוא את הדרך לקבל ולחיות בשלום עם החסרונות/קשיים של בן הזוג.

יכול להיות שתוכלו לעשות את העבודה ללא מטפל אם תשבו לשיחה בזמן רגוע וכל אחד ינסה להיכנס לנעליים של השני ולדבר כאילו מגרונו..
או שכל אחד יציג את עמדתו והשני ישקף מה שמע/הבין.
לא מקצועית בתחום. רק רעיונות שעלו לי
זה אכן כלי מצוייןAlmogit
ואנחנו באמת עושים בו שימוש - כשבאים להשלים מתחילים מלהציג את עמדת הצד השני.
מנסה להתייחס ולענות-בארץ אהבתי
קודם כל, אני שמחה שהתחברת לדברים שכתבתי.
יש לי כמה מחשבות שעלו לי, אני כותבת מאוד מתוך המקום שלי, מקווה שהדברים ידברו אלייך.

שאלת איך אפשר להפוך את הזמן הזוגי ליעיל באמת, כאשר את זו שמובילה את השיחה.
אני מבינה את השאלה ומסכימה שזה מורכב יותר. יכול להיות שיעזור לשקף לו את השאלה הזו. הרי הוא זה שלא רוצה ללכת למישהו חיצוני שיוביל את השיחה. אז אפשר לשאול אותו איך הוא חושב שנכון לנהל את השיחה ביניכם בצורה שבאמת תדחוף את שניכם להשתנות, ובצורה שהוא באמת יהיה מוכן לשמוע ולקבל את הדברים שאת אומרת.

אני רוצה גם להציע לך שני דברים שלדעתי יכולים לעזור.
הדבר הראשון זה שאת תשקפי לו את העבודה שאת עושה על עצמך. דווקא בגלל שיש כל כך הרבה הקבלה בין מה ששניכם צריכים ללמוד, אם את תדברי על עצמך ותספרי מה את עושה כדי לקבל יותר את ביטויי הכעס שלו, וכדי לשנות את הצורה שבה את מבטאת את הכעס שלך, זה יכול לעזור לו, בלי שזה יבוא בצורה של דרישה ישירה.
הדבר השני הוא שכשאת מדברת על דברים שאת רוצה שגם הוא ישנה - תשתדלי להשתמש הרבה בשאלות, ולא להגיד את הדברים בעצמך. אם הוא יהיה זה שיגיד את הדברים, הוא יותר יזדהה איתם וזה לא יהיה משהו שנאמר לו מבחוץ.

לדוגמא- את רוצה שהוא יתחיל לעבוד על הצורה בה הוא מתייחס לביטוי הכעס שלך. אז קודם כל, את מתחילה לספר לו על התהליך שאת עברת בנושא. את מספרת לו כמה היה ברור לך שביטוי הכעס שלך הוא לגיטימי, וביטוי הכעס שלו הוא מוגזם ועובר על קו אדום. את מספרת איך התייעצת ולמדת לקבל את זה שגם ביטוי הכעס שלו נובע ממנגנון הישרדותי, וזה לא מכוון נגדך, וגם לא לגמרי בשליטה. את מספרת איך זה עזר לך להבין אותו בכעס שלו, וזה גם עזר לך להבין איך הוא חווה את הכעס שלך. את מספרת לו שלמדת מזה שאת צריכה לעבוד על הקבלה של הכעס שלו יותר בסלחנות ובהבנה. את יכולה גם לספר לו שלמדת להבין שכל עוד אנחנו לא מדברים על אלימות, אז אין גבולות מוחלטים, והעבודה שלך היא ללמוד לקבל אותו, בדרך שלו, פשוט כי הוא הבעל שלך. ומתוך רצון ששניכם תעבדו על עצמכם ותשתנו כמובן, אבל קודם כל את עובדת על זה שאת מבינה ומקבלת את המקום שלו.
ואז את יכולה לשאול אותו - מה אתה חושב על הדברים? (זו שאלה כללית, אבל קודם כל תאפשרו לו לבטא את מה שעלה בו בלי לכוון אותו. אחר כך אפשר לכוון בשאלות יותר מדוייקת, כמו-) מה אתה חושב על העבודה על קבלה של האחר? למה זה חשוב שאני אקבל אותך למרות שאני מצפה ממך להשתנות? מה אתה חושב על הכעס שלי? אתה חושב שגם לך יש מקום לעבוד על הקבלה שלי, למרות שאתה רוצה שאני אשתנה?
ומשם אפשר להתקדם ביחד לחשוב מה יכול לעזור לשניכם בעבודה הזו, גם לשאול אותו, וגם להציע רעיונות משל עצמך (ולא בטוח שהכל יהיה באותה פעם, יכול להיות שהוא יצטרך יותר שמן לחשוב על הדברים).
ובתוך כל זה, צריך כל הזמן לזכור שזה תהליך. גם לך זה לקח הרבה זמן והרבה תגובות שנכתבו לך בשביל להפנים שאת צריכה לשנות את ההסתכלות שלך, ואת כותבת שאת עוד לא מצליחה לקבל את זה עד הסוף. אז כשלבעלך יהיה קשה לקבל את זה מיד, את תוכלי להבין אותו, ולתת לו את הזמן לחשוב על הדברים, להסתגל לרעיון בהדרגה.
וכמובן שגם העבודה אחר כך לוקחת זמן. זה לא פשוט לשנות דפוסי חשיבה והרגלים. אבל כששניכם עובדים, אז קל יותר להיות סבלני כלפי השני כשהוא נופל, כי כל אחד יודע כמה זה קשה וכמה גם הוא נופל לפעמים (וזה גם הדדי - אם את תהיי סלחנית כלפיו כשהוא נופל, ותשקפי לו את זה, זה יכול לתת לו יותר כוח לסלוח לך כשאת נופלת).


ואיך באמת משנים את ההרגלים?
מה שעוזר לי זה לנצל כל סיטואציה לא נעימה ביננו, ללמוד איך אפשר לשנות ולתקן.
לחשוב על הדברים באופן כללי, זה יותר קשה. כשחושבים על סיטואציה ספציפית וחושבים איך הייתי יכולה להתנהל בה אחרת, אפשר ממש לדמיין ולחשוב על דברים שאולי היו יכולים לעזור לי, ואז כשמגיעה סיטואציה דומה, לפעמים אני אוכל להשתמש בדברים שחשבתי עליהם קודם ובאמת לשנות את התגובות שלי.
את החשיבה הזו אפשר לעשות גם כזוג, לחשוב ביחד איך היינו יכולים לנהל את המריבה אחרת, איפה כל אחד היה יכול לשפר. אבל יש מקום והחשיבות לעשות אותה גם בנפרד. שכל אחד מברר עם עצמו איך הוא היה יכול להתנהל הכי נכון, גם אם השני לא משנה כלום מההתנהגות שלו. כי שנינו יודעים שאנחנו לא תמיד מצליחים, ולפעמים אנחנו נופלים וממשיכים להתנהג בדיוק כמו שהתרגלנו כל החיים ולא מצליחים להתגבר ולשנות, וחשוב שכל אחד ידע איך הוא מתגבר דווקא כשהשני לא מצליח, איך הוא מגבה את השני בנפילה שלו ולוקח את האחריות אליו.

אני כותבת פה את השאלות שעוזרות לי בבירור (לי זה הרבה יותר יעיל ועוזר כשאני כותבת את התשובות ולא רק חושבת. בכתיבה תמיד אני מגיעה לדברים הרבה יותר משמעותיים)-
* במה אני מרוצה מהתגובה/ התמודדות שלי נכון לעכשיו? מה אני כבר מצליחה לעשות?
* איך הייתי רוצה שהסיטואציה הזו תיראה במצב אידיאלי בלי מניעות?
* וכשכל הסביבה לא משתנה, איך אני מגיבה באופן הכי אידאלי?
* מה הפריע לי בהתנהגות שלה/שלו? האם אני יכולה לכתוב היפוכים של זה שיעזרו לי לראות את הדברים אחרת? אולי זה סימן בשבילי לעבוד על משהו שאני צריכה לשנות?
* המטרה שלי (באיזה כיוון אני בוחרת להתמקד, אחרי הבירור שעשיתי):
* למה זה חשוב לי? למה הקב"ה שמח כשאני מצליחה בזה?
* איפה בתפילה אני יכולה לכוון על הרצון הזה?
* מה עזר לי בפועל להצליח/ להתמודד הפעם או בפעם אחרת דומה? מה עוד יכול לעזור לי?
* מה יוכל לעזור לי לזכור את הרצון הזה ולהתקרב אליו בפעם הבאה? (צעד קטן, שלא מאיים עלי)

זה אמנם ארוך, ולא תמיד יש את הזמן לעשות את כל הבירור הזה עם כל סיטואציה שקורית. אבל אפילו אם עושים מידי פעם, ובפעמים אחרות רק חושבים על הדברים, זה יכול לעזור בשינוי.

ואפשר גם ללכת בכיוונים נוספים. יש גם הרבה דברים שאפשר ללמוד ולקרוא ולקבל מתוכם כלים לעבודה.
יש ספר של משה שרון שנקרא 'נפלאות הכעס' שנתן לי הרבה כיווני חשיבה בעבודה שלי.
יש את שיטת 'העבודה' של ביירון קייטי (שמוזכרת גם בספר שלו, אבל אפשר גם לקרוא עליה במקורות אחרים).
ובכיוון אחר - יש את קהילת הלומדים של הרב ראובן ששון, שעכשיו בדיוק לומדים על עבודת הנפש והמידות, וזה נותן הרבה הבנה וגם כלים בעבודת המידות, שזו בעצם העבודה שעושים בזוגיות.



אני רוצה גם להרחיב קצת ביחס למה שכתבתי על זה שבני זוג משלימים אחד את השני גם בחסרונות שלהם.

המרחב הזוגי (ובכלל המשפחתי) הוא מרחב מאוד רגיש. דווקא בגלל הקרבה הגדולה, הציפיות גדולות יותר, והרגשות חזקים יותר, ולכן הקשר הזוגי מביא אותנו למקומות שלא תמיד יתבטאו במרחבים אחרים בחיים, כמו עם עבודה וחברים.
אני חושבת שהאתגרים האלו שנוצרים בזוגיות (ובהורות, אבל אני אתמקד בזוגיות כי זה מה ששייך לשאלה שלך) הם מכוונים ישירות מהקב"ה, כדי לכוון אותנו לתיקון המידות שאנחנו צריכים לעשות. וזה חלק מהתיקון של העולם, זה ממש חלק מהותי מהירידה שלנו לעולם.

כשאני מחברת את העשייה שלי במרחב הזוגי, לעבודת ה' ולמילוי התפקיד שלי בעולם, אני מבינה יותר את המשמעות של המאמץ שלי. אני יודעת שהעבודה שלי היא לא רק מול הבעל שלי, אלא שה' סידר לי את המורכבות מול הבעל כדי שאני אתגבר על המידות שלי, וכשאני מצליחה בזה אז יש לזה השפעות עליונות מעבר למה שאני רואה.
כשאני מחוברת לראייה הזו, אז הסיפוק שיש לי כשאני מצליחה להתגבר על התגובות האוטומטיות שלי ולפעול בדרך היותר נכונה ויותר מתוקנת, הוא סיפוק גדול באמת, כי אני מחוברת לרצון העמוק של הנשמה שלי.

כשאני באה מתוך מקום כזה, אז אני לא מחפשת מי 'צודק'. אם משהו שאני עושה פוגע בבעלי, אז אני אשתדל לתקן ולשנות את זה, גם אם אני יודעת בוודאות שלהרבה אנשים אחרים זה בכלל לא היה מפריע.
כי הוא מתאים לי, ואם לו זה מפריע, אז זה מלמד אותי שאני צריכה לשנות את הנקודה הזו אצלי. זה מכוון אותי לעבודה שאני צריכה לעשות, לא רק בשבילו, אלא כחלק מהעשייה שלי בעולם.
וגם מהכיוון השני - כשאני חווה את מה שהוא עושה לי, אני מבינה את זה בתור עוד ניסיון שה' שולח לי. חלק מהעבודה שלי היא לקבל את זה שיש לו חסרונות, ובעבודה שלו לתקן אותם היא מול הקב"ה, ובינתיים כשאני סובלת מזה, זה גם מביא אותי למקום שאני צריכה לעבוד על המידות שלי - על העין הטובה שלי, על הסלחנות, וכו'.

מתוך מקום כזה, אני לא ממוקדת רק בתהליך הזוגי, אלא קודם כל בתהליך האישי שלי ובעבודת המידות הפרטית שלי.
אם אנחנו רוצים לדבר אחרי משהו שקרה ביננו, אני משתדלת לעשות הכנה מראש. קודם אני חושבת על הסיטואציה שהיתה מנקודת המבט של עבודת המידות האישית שלי. אני חושבת איך הייתי יכולה לנהוג הכי נכון גם אם בעלי לא היה משנה כלום בעצמו.
ורק אחרי שאני מפנימה שיש לי את היכולת לתקן את עצמי גם בלי שבעלי ישתנה, אני באה לשיחה הזוגית, כי חשוב לי ששנינו נשתנה ביחד. כי אני רוצה שנצליח לבנות ביננו משהו שהוא נכון יותר. כי אני רוצה להשקיע בזוגיות בריאה יותר, וכי אכפת לי מבעלי ואני רוצה שהוא גם יצליח להתקדם איתי.

בהצלחה רבה!
מוסיפה עוד משהובארץ אהבתי
מה שכתבתי קודם בעיקר מתייחס לעבודה שצריך לעשות לאחר מעשה, לעצור ולחשוב על מה שהיה, ולחשוב מה אפשר לעשות כדי לתקן.

אני רוצה לשתף גם בכלי העיקרי שעוזר לי בזמן הקושי עצמו.
הקושי העיקרי בזמן של מריבה, זה שהרגשות שלנו מובילים אותנו, ומביאים אותנו לתגובות הישרדותיות ולא לגמרי בשליטה.
רגש מאוד קשה לשנות. וכשיש רגש חזק כמו כעס, הוא משתלט וקשה לזכור שקיימים גם רגשות אחרים של הערכה, אהבה וכו'.
אבל הדרך לשנות את הרגש היא דרך המחשבות. ועל המחשבות יש לנו שליטה.
באופן טבעי, כשאני כועסת על בעלי, אז אני רואה רק את מה שמפריע לי כרגע, וכל המחשבות שלי עסוקות בכמה זה מפריע לי, וכמה הוא לא בסדר, וכמה אני צודקת והוא טועה, וכו'.
אבל כשאני מצליחה לעצור לרגע ולהחליט שאני רוצה לשנות, ולנצל את הקושי הזה להתגברות ולתיקון המידות שלי, אז הכוח נמצא בשינוי של המחשבות שאני חושבת.
אם אני ממלאת את המחשבות שלי בכל מה שאני מעריכה בבעלי, אני חושבת כמה אני שמחה שהתחתנתי איתו, ואני זוכרת שמה שמפריע לי עכשיו זה רק משהו קטן ביחס לכל מה שאני כן שמחה בו, אז הקושי מקבל קצת פרופורציה.
אם אני מצליחה לנסות לדמיין את הסיטואציה מנקודת המבט שלו וקצת להבין שגם לא מפריע משהו באמת, ולכן גם הוא לא לגמרי שולט בתגובות שלו, אז אני יכולה להכיל יותר את הכעס שלו.
אם אני מצליחה לנסח מה מפריע לי בהתנהגות שלו, ובודקת אם אולי גם אני עושה את אותו דבר לפעמים (לו או לאחרים), אז אני יכולה יותר להבין את המקום הלא מתוקן שלו, ולקבל את זה שגם לי יש מה לשפר במקום הזה.
אם אני מצליחה לזכור שאני בניסיון שהקב"ה נותן לי, ושזה לטובתי, ואני מצליחה להודות לה' על הניסיון למרות שאני לא מבינה ולא מרגישה כרגע למה זה טוב לי, אז אני יכולה לחפש איך המצב הזה מביא אותי לתיקון המידות ככה שזה יהיה שווה את כל הקושי. ואני יכולה גם להתפלל לה', ולבקש ממנו שיעזור לי לעמוד בניסיון הזה.

בהתחלה זה מאוד קשה לעשות את השינוי המחשבתי הזה. ועדיין זה קשה לי לפעמים, ואני ממש לא תמיד מצליחה בזה. אבל כשאני כן מצליחה, זה ממש עוזר, וגם נותן המון סיפוק ושמחה.

ומה שבפועל עזר לי להתחיל בכלל להצליח בזה, זה שכתבתי לי בפלאפון (שיהיה לי זמין) תפילה שהייתי פותחת בזמן של קושי ופשוט קוראת מה שכתוב. כי בהתחלה לא הייתי מסוגלת לחשוב על הדברים לבד בזמן הקושי, אבל כשזה היה כתוב ורק הייתי צריכה לקרוא, היה לי הרבה יותר קל, ואז גם הצלחתי להתחבר לזה גם במחשבה וברגשות.
וכתבתי שם את הדברים שאני כן רוצה לחשוב ולזכור, גם בזמן הקושי - להודות לה' על הניסיון, ועל בעלי, ועל הדברים שאני מעריכה בו, ועל זה שאלו הניסיונות שלנו ולא דברים קשים יותר. ולהתפלל לה' שיעזור לי להבין איך נכון לפעול, ושיהיה לי את הכוח להצליח לפעול לפי מה שנכון.

מקווה שזה יעזור...
מדהימה, אפשר את התפילה שחיברת בבקשה?נגמרו לי השמות
אפילו בפרטי אם מתאים יותר
פשוט ללמוד ממך, מיוחדת ומדהימה
אני אשלח בפרטי...בארץ אהבתי
טוב, תקשיבי: עשיתי בדיוק את מה שאמרת -Almogit
והשלמנו אחרי כמעט שבוע של ריב!

הייתה לנו שיחה מעולה. סיפרתי לו בפתיחות על הפורום פה, ועל העצות שקיבלתי, ועל ההחלטה לשנות את ההסתכלות שלי על מה שהוא עושה כ"קו אדום" ולהתאמץ באמת להסתכל רק על הרגשות שלי ושלו בסיטואציה. ממש ראיתי איך כשהתחלתי לדבר על זה שהתייעצתי עם אנשים אחרים הוא נכנס למגננה שהנה אני הולכת להסביר לו איך התגובה שלו היא "לא נורמלית", וכמה רווח לו כשהסברתי שלאו דווקא חיפשתי חיזוקים לדעתי אלא פרספקטיבה חיצונית, ושזה עזר לי להשתכנע שטעיתי ולראות דברים מכיוון אחר. ואז שיקפתי לו שקשה לי שהוא לא עובר תהליך דומה, שה"סובייקטיביות" באה רק מהצד שלי, ושאלתי אותו אם הוא לא ממשיך בתת-מודע שלו להחזיק בעמדה שאני זו ש"אובייקטיבית" לא בסדר בסיפור הזה, וזו הסיבה שקשה לו להרגיש אמפאטיה והבנה אמיתית כלפי הכעס שלי. והוא הסכים איתי, והסכים שקשה לו להפנים עד הסוף את השוני בהתמודדויות שלנו עם רגשות שליליים, אבל הוא מבין את זה רציונלית ומבין שכשם שאני עובדת על לא להגיב בכעס, הוא צריך לעבוד על להגיב אליי ביותר אמפאטיה גם אם פישלתי. ואז שאלתי אותו עוד קצת על הסיבות להסתגרות הרגשית הזו שלו והוא אפילו לראשונה הסכים לקשר בין זה לאווירה שהוא גדל בה! פשוט מדהים.

כמו שאמרת, אלה תהליכים שלוקחים זמן, וברור שעוד נריב על זה שוב. אבל אני מרגישה שבאמת הצלחת לקלוע בניסוח שלך ולעזור לנו לצאת מהפלונטר הספציפי הזה, ואפילו להשיג התקדמות משמעותית, ואני אסירת תודה לך.

שמרתי את ההודעה שלך כדי לקרוא שוב לפני השיחה השבועית הבאה שלנו, כדי להמשיך ולקדם אותנו למקום טוב יותר, ואני אשמח ממש אם תוכלי לשלוח גם לי את מה שכתבת בפרטי. תודה על כל הזמן שהשקעת בכתיבה, ועל הרגישות והחוכמה המדהימה שהפגנת בה!
איזה מרגש, ממש שמחה לשמוע!בארץ אהבתי
ואת מדהימה שאת מצליחה לקבל את הדברים, למרות שזה דורש ממך שינוי שלא קל לעשות.
בעז"ה שתהיה הרבה הצלחה...
אפשר גם את התפילה בפרטי בבקשה?ה' אלוקינו


אישה מדהימה ויקרה שאת!נגמרו לי השמות
אחרי שהשבת מוכנה, ויש טיפה פנאי להיכנס לפורום,
אני נכנסת לשירשור הזה
ומתחילה לקרוא אותך,
את ההודעה הזו,
וכל מילה וואו
וכל דיוק וואו
והלב שלי ברצינות מתחיל לדפוק חזק יותר מרוב התרגשות, מרוב התפעלות, מרוב נחת
את
פשוט
מ ד ה י מ ה

תקשיבי עוד לא סיימתי אפילו לקרוא עד הסוף, אני כמעט בסוף, אבל כל הגוף זרמים רק לכתוב לך את זה מיד...

פשוט ההודעה הזו בעיניי היא כל כך יותר מההודעה
היא תמצית הטוב שיכול להיות בזוגיות ויש בה כ"כ הרבה רבדים ועומקים ועבודת הנפש והמידות
וכתבת הכל כל כך ברור, בהיר, מדויק, מפעים.

נגעת לי בלב ובנשמה, בלי טיפת ציניות
תודה עלייך ♥️♥️♥️
בבקשה תכתבי כאן יותר, ובכל מקום, שעוד אנשים יוכלו להיתרם מהאור העצום שלך
ריגשת אותי...בארץ אהבתי
ברמת מרגש לקבל כאלו מחמאות ממך...
את מדהימה בעצמך...
וגם אני לומדת ממך המון. תודה לך על העומק שאת מוסיפה לפורום. למדתי ממך כמה אפשר להשקיע בכתיבה לאחרים, אפילו בלי שמכירים. כמה חסד זה מוסיף בעולם...
❤🙏נגמרו לי השמות

אפילו בתודה שלך את מחמיאה ומפרגנת לאחר...

נשארתי בלי מילים אז עוד ❤

את התגובה הזו *חייבים* לקרוא ^^^^^נגמרו לי השמות
כל אחד. כל אחת.
וכל מילה.
זה פשוט מושלם. זהו אין לי מילה אחרת.
כתבת מדהים ♥️נגמרו לי השמות
יקרה, רציתי להודות שוב גם לך -Almogit
וספציפית על הניתוח של "תקיפה מול בריחה" ועל הקישור בין ההתגוננות של בעלי לבית שהוא גדל בו. אלה דברים שעלו בינינו במעורפל פה ושם אבל אף פעם לא בכזה עומק, והנה בשיחה הזו, שילבתי את התובנה הזו שלך עם הטכניקה של השאלות המנחות שהציעה בארץ אהבתי, ופתאום הגענו לממש פריצת דרך רגשית מצידו. הוא ממש אמר - "וואו, אף פעם לא עשיתי את הקישור הזה קודם - אבא שלי היה צועק, ואני הייתי ילד רגיש, אז אף פעם לא צעקתי חזרה, רק למדתי לסגת ולהסתגר". מי היה מאמין שאשמע את בעלי אי פעם אומר משפט כזה... עם כזה פורום, מי צריך טיפול
אני ממש ממש שמחה לשמוענגמרו לי השמות

פשוט אשרייך! כל הכבוד לך ממש, וגם לשניכם בתור זוג שככה דיברתם וליבנתם את הדברים, לא מובן מאליו בכלל בכלל!

 

יש בשרשור שלך ה-מ-ו-ן מה ללמוד, לכולנו. זה הרבה מעבר להודעה רגילה בעיניי.

ועצם הדיוקים והדקויות *שלך* גרמו גם לכל המגיבים להצליח להגיע לעומקים הללו - כי את הראשונה ששמת לב לדקויות הללו, ואת הראשונה שהיה אכפת לה כ"כ מהתיקון הטוב והשלם - לא רק לך עצמך, אלא לשניכם כזוג.

ובאמת ניכר עד כמה את אוהבת את בעלך, את כמה אכפת לך ממנו,

עד כמה את מנסה לעשות את הכי טוב שאת יודעת, וגם אם את לא יודעת - מודה בכך ומנסה ללמוד ולגדול עוד ועוד.

הלוואי שכל הזוגות בעולם יעבדו כך מתוך הקשבה פנימית, כנות, מודעות, לקיחת אחריות אישית, אמפתציה ואהבה לאחר, ענווה ורצון לטוב שלמים.

טיפול זוגיElad30
עוזר המון
ובעיקר לדבר..שעה ביום לפחות
את טועה!...ד.

במחילת כבודך - אני חושב שאם אומר בצורה "פרווה", זה לא ישיג מה שאת עצמך רוצה שבסופו של דבר יהיה - 

 

אז אני אומר לך "דוגרי" - חד וחלק.

 

מה שהצגת תוך כדי הפוסט - "עד פה ניחא - היה עדיף שאני לא אתעצבן, היה עדיף שהוא יגיב יותר טוב" - זה יסוד הטעות שלך; ועל זה בנוי כל ההמשך - האם כשהוא הפר את ה"משוואה" המדומה הזו, וסגר שיחה באמצע, הוא עבר את הקו האדום....

 

אין כאן כל משוואה. יש כאן  בעיה שלך. יפה שאת מכירה בה - את צריכה לעבוד עליה.

 

את אומרת שהוא אדם שמוכן לקבל ביקורת, מוכן להתנצל, לא מוכן להתפרצויות כעס עצבניות.

 

איזו הצגת דברים היא זו - "הפוך על הפוך" - "לבעלי, מנגד, יש בעיה של התמודדות עם כעסים של אחרים".. פשוט לא יאומן.. נניח שמישהו היה מכה את אשתו - ואומר אני מסכים שזו בעיה, אבל לה יש בעיה עם קבלת מכות מאחרים.... בשביל בעלך, הכעס שלך הוא מכה. הרי זה לא חד פעמי.

ואת מוסיפה, שבפעמים שחשב שהכעס הוא מוצדק - נכנס למיגננה. כלומר, לא צעק עלייך חזרה - אלא נכנס למיגננה, וה"טענה" שלך היא, שזה רק מחריף את הכעס שלך... כלומר, במקום לתפוס שזו עוד בעיה על הבעיה הרגילה שלך, את אומרת שגם זו בעיה שלו.. היה צריך להגיב אחרת, לא במיגננה.... 

 

את אומרת, שבפעמים שהגיב במתינות לכעס שלך - מיד נסוגת. כלומר, את תובעת ממנו אחריות לבעיה שלך... "שיגיב במתינות" כי ככה אני...

 

לפחות את מודה בעצמך שזה "גדול עלייך".. יפה.

 

אז כשמשהו שטוב אצל בעלך גדול עלייך (רוצה אווירה נינוחה, דיונים בנחת - וכנראה הוא נאה דורש ונאה מקיים, כי אחרת לא היתה לדרישה כזו מצדיו לגיטימיות), את צריכה לעבוד על כך. 

לא פתאום להזדעזע כשהוא מגיב חד פעמית בצורה שקצת דומה לתגובה הקבועה שלך ("כעס"...)..

 

 

אני מציע לך, לטובת כולם, ממש לעבוד על זה. להחליט שכאשר משהו מכעיס אותך, את לא מגיבה, זזה קצת הצידה, מחכה להירגע, חושבת איך מסבירים, ואז אומרת בנחת מה שרצית. אמרת שהוא יקבל כך ויכול לדון בנחת.

 

 

וגם אני מציע - שתדברי איתן על הענין. לא כמשוואה. תאמרי לו שאת יודעת שהוא במקום טוב יותר ממך בענין הזה. שמסוגל לבקר ללא כעס - ולך זה יותר קשה. ולומר, שאת החלטת לעבוד על זה - ובינתיים את מבקשת, שאם תפספסי ותכעסי בכל זאת, שלא יקח את זה כדבר שהוא צריך להתגונן מפניו - אלא כדבר שאת עובדת עליו - וישתדל ככל האפשר להגיב מתון לעצם הענין, וזה יעזור לך בעבודה העצמית.

 

מניח, שאם הוא יראה את זה ככה - ירגיש פחות מותקף, וישמח לסייע לך.

 

בהצלחה.

לא מסכימה איתך.שוקולד פרה.

לא התייחסת למקרה שהיא הביאה.

לדרוש ממנה להגיב בצורה יבשה ועניינית,

כשבצדק היא כועסת על רשלנות שלו *שפוגעת בה*-

זו דרישה לא ריאלית

ואף לא אנושית.

 

בני אדם אנחנו. גם כועסים לפעמים, כן.

אולי אתה אף פעם לא מתעצבן,

אבל רובנו כן.

במיוחד אם זה משהו שביקשנו פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם...

 

הבחור פה תקע אותה בבית לכמה שעות טובות,

ובמקום לספוג את הכעס ולהבין את הטעות

הוא... ניתק לה את הטלפון.

 

תדמיין את עצמך לחוץ להגיע לעבודה,

הבוס מחכה, צריך להספיק דברים,

ופתאום אתה מגלה שאשתך נעלה אותך בבית,

בפעם בשלישית,

ו...

פשוט תגיד לה את זה בטוב טעם ודעת?

 

באמת?

 

אתה לא מסוגל להבין למה זה מעצבן?

 

אתה לא מסוגל להזדהות?

 

אתה לא מסוגל להבין שכשהיא התקשרה אליו

הדבר הכי אומלל שהןא היה יכול לעשות

זה לנתק לה בפרצוף.

 

מוזר. אתה מבין ברגשות.

זה לא הענין...ד.

ראשית, אם היה מדובר במקרה נדיר, סביר שגם הוא לא היה מגיב כך.

 

הרי מדובר בהתנהלות קבועה בעייתית שלה.

 

דבר שני, יש איזשהו מנעד בין להגיב "יבש", לבין "לפרוק את העצבים", כפי שהוא חש - וכפי שהיא הודתה שהיה.. (וגם אם נלך על להבין שכועסים, אז יש גם להבין שמישהו לא מוכן לשמוע בצורה מסויימת וסוגר שיחה. אני לא מקבל את זה שנשים - או אנשים - בונות "הגנה" על כעסים, ע"י תלונה שלא היו מוכנים לספוג את זה. איזו תלונה היא זו, שסגר לה שיחה כי הרגיש שעברה את הגבול ביחס כלפיו?.. הרי זה לא שהוא לא הודה בבעיה, לא היה מוכן לנסות לפתור אותה. זו צורה של הגנה עצמית, פסיבית).

 

אבל הדבר העיקרי, הוא לא זה:

 

זה מזכיר לי קצת, להבדיל, כתבים שאחרי שיש פיגוע קשה ומישהו ניסה לפגוע במפגע - ישר מעלים לראיון איזו אישיות ושואלים: מה דעתך על ההוא שניסה להכות את המחבל? האם לדעתך זה מתאים לערכים שצריך להקנות?.. ואז ההוא מנסה לומר, רגע.. לא זו הנקודה... המראיין: אבקש להתייחס לשאלה....

 

זה הענין.

 

עיקר דברי היו להסביר שלא זו השאלה. 

 

אם היא לא מבינה שאין כל משוואה בין אני כועסת ועצבנית - לבין, הוא לא יודע איך לקבל כעס (לא שהוא מתעצבן חזרה חלילה.. רק "מתגונן"..), אז כל מה שאח"כ כבר לא יעזור. 

 

אז קודם כל, זה מה שצריך לחדד.

 

וגם אם לא תסכימי איתי - לא נורא, אני לא כועס.....

 

ושוב אני לא מסכימהשוקולד פרה.

 

אתה מדבר גבוה ומסרב לשים את עצמך במקומה.

 

אני שוב שואלת אותך-

 

אם היית צריך להגיע היום לעבודה, יש לך מלא דברים להספיק והבוס לוחץ,

ואתה בא לקחת את המפתחות ו...

אתה נעול. זהו. 

בגלל אשתך שלקחה לך את המפתחות.

אה, בפעם השלישית.

זה קרה כבר פעם ופעמיים- והסברת לה כמה זה פוגע בך.

 

ועכשיו אתה תקוע. אין מצב לעבוד בכלל.

 

לא היית כועס על אשתך?

 

מתארת לעצמי שכן.

 

ונניח שהיא היתה מתקשרת אליך בדיוק בזמן הזה,

לא היית כועס עליה בטלפון?

 

מתארת לעצמי שכן.

 

ונניח שהיא הייתה טורקת לך את הטלפון בפרצוף

 

לא היית חושב שיש פה חוסר הגינות משווע מצידה?

 

(*אשמח שתענה על השאלה הזאת*)

 

הבעל פה לא נוהג בצורה סבירה.

הוא לא היה אחראי,

ובמקום לקבל את טענותיה, 

הוא פשוט סתם לה את הפה בצורה הכי חריפה שיש.

 

למה הוא לא מצליח להבין

שכן,

אם הוא עשה משהו כ"כ מעצבן,

סיכוי סביר שהיא תתעצבן עליו?

 

להאשים אותה בעצבים עליו,

כשהוא האשם העיקרי,

זה להיות אטום רגשית.

 

זה הכל.

נשמע לי שיש פה אמת בשני הכיווניםאתגר מתמשך

הסיפור עם המפתח מעצבן ממש מצד אחד. מצד שני - נשמע שהיא צועקת עליו ו"מקפיצה" אצלו יותר מדבר מעצבן אחד בנפש.

הוא צריך לפתור את הבעיה הטכנית, אבל היא צריכה לעבוד על נושא הכעס שלה. להתפוצץ עליו לא יעזור לזוגיות שלהם גם אם לגופו של עניין טכני היא צודקת.

 

לדעת להכיל כעס מוצדקשוקולד פרה.

 

זה חלק מלהיות אדם בוגר.

 

אם יהיה לך בן מתבגר שיתייחס אליך בחוצפה מזעזעת-

ואתה תכעס עליו,

 

היית מסכים שהבן שלך יגיד,

שהבעיה היא אצלך,

כי אתה אבא כעסן שכעסת עליו?

 

לא. 

 

זה ברור שהבן פה טועה.

 

במקום לקחת את האחריות על עצמו,

הוא זורק אותה עליך.

 

במקום להבין שהכעס הוא תוצאה *מוצדקת*, הגיונית וריאלית,

לדברים *שהוא עשה*

הוא מסיר מעליו כל אחריות,

ומגלגל אותה אליך.

 

כנ"ל בדיוק לגבי מה שקרה פה עם הבעל.

 

(לא יודעת אם אתה בן או בת. נכתב בהנחה שאתה בן).

 

 

 

נשמע לי שיש לה אתגר של כעסים יותר מוצדקאתגר מתמשך

הבעל שלה צריך להיות טוב יותר, בזה אין ספק בכלל ואולי השקעת כמה מאות שקלים כדי לפתור את הבעיה הזו (ערך של יום עבודה אבוד, לעזאזל !) .

 

זה לא סותר את העבודה שלה על נושא הכעס וההתייחסות אליו באופן כללי.

אז אכן, אנחנו לא מסכימיםד.

[אני, אגב, גם לא מסכים עם צורת האמירה, "אתה מדבר גבוהה".. גם לא עם "אתה מסרב לשים עצמך במקומה" וכו'. מי אמר לך? בוודאי לפני שאני עונה, אני מנסה "לחוות" את ההרגשה של שני הצדדים. וגם לא מסכים עם הציון, "זה להיות אטום רגשית".. הנה, נתת דוגמה מצויינת איך כעס מעביר אדם על דעתו. הרי יכולת להביע את אי הסכמתך גם בלי "ציונים". אז לומר שאדם פשוט צריך להבין ש"כך מתווכחים", לא מסכים]

 

לגופו של ענין: ראשית, אני אכן חושב שכאשר מדובר במשהו שבעליל הוא ללא כוונה - גם אם לשני יש איזושהי תכונה כזו שהוא עלול לשכוח משהו, זו לא סיבה לכעס. אפשר להצטער שזה קורה, אפשר להיות מתוסכלים, אפשר לחשוב ביחד על פתרונות מעשיים שזה לא יקרה. זו לא סיבה לכעס.

 

אבל גם אם נאמר שבסופו של דבר, אפשרי שזה יביא לכעס, בסדר.. אני הרי לא השגתי על עצם זה, שקורה לה שהיא כועסת, אלא מה היא עושה עם זה כלפי בעלה. זה חילוק יסודי. אדם שמתפרץ כי אינו שולט על כעסו - אינו יכול לתבוע את הזולת שיהיה "אובייקט" לפריקת המידה הזו שלו. מותר לשני להמתין שזה יעבור.

 

כעת - בחיוך.. - בא לכלל כעס, בא לכלל טעות..:

 

זה לא ש"הוא התקשר אליה בדיוק באותו זמן" - כפי שתיארת, ואז בדיוק התפרצה... היא התקשרה אליו, וכמו שהודתה ביושר, בעיקר כדי לפרוק עליו את העצבים. ולכן, זה לא שהוא טרק טלפון של שיחה שהוא יזם כי שמע את כעסה, אלא טלפון של שיחה שהיא יזמה, אחרי שניסה להעביר את הדברים למישור הענייני - והיא "פרקה עליו"...

 

האם זה מה שהוא היה צריך לעשות - לאו דווקא.. יפה היה, אם היה מבין שזה כעס מובן, היה מבליג, נותן לה לפרוק, ואח"כ דנים על הענין.

אבל אפשר גם להבין את הצד השני - בפרט כשהכעס אינו מקרה חריג - ו"פעם שלישית לשכוח מפתח", זה חריג, גם אצלו.

 

 

וכאן הנקודה העיקרית - שהסברתי שלהתמקד במקרה הזה, מפספס את הענין. זו לא השאלה. זה להסיח את הדעת מהשאלה האמיתית. השאלה האמיתית היא, האם יש "משוואה" בין אני עצבנית, לבין הוא לא מכיל עצבנות בדיוק באופן שהייתי רוצה.... אני אומר שאין. ומוטב שהיא תתמקד בזה.

ולכן, גם לא מתאים לומר ש"הוא האשם האמיתי", לפחות לפי הנתונים שהציגה - כי יש כאן מכלול. זה לא מקרה יחידי.

 

אמנם סייגתי, אינני מכיר כל מה שביניהם - ואף אחד לא מכיר.

 

אבל אם זה כמו שכתבתי - סביר שאם היא תעסוק בעיקר, אז הוא יוכל גם לקבל בקשה אי להתייחס כשמשהו מפריע לה באופן חריג. כשזה יהיה חריג...

 

 

בעוז קדימה בני עקיבא, אלא אם כן אתם שוניםפשוט אני..

עברו הרבה מאוד שנים, אבל זה עדיין צורב.

במיוחד סביב שבת ארגון.

כיתה י', אני מדריך בשנה הראשונה. נהנה מאוד מההדרכה, אוהב את החניכים ומקבל מהם המון הערכה.

מתישהו באביב אני מספר לקומונרית על האישיו שלי. התמודדות עם משיכה לבנים.

טיפש. הייתי בן 16 והיא 18, אבל היא היתה קומונרית אז חשבתי שהיא סגנית של אלוקים. תמיד דיברה כל כך יפה על ערכים, על הנפשות של החניכים, דקלמה ססמאות שנכנסו היישר לליבי.

במקום לקבל את מה שציפיתי, תמיכה או עידוד או אפילו עצה טובה, קיבלתי תנאי:

לך לפסיכולוג מסוים שאני אגיד לך, ואני גם אדאג למימון של הטיפול, אחרת תסולק מההדרכה.

המום, פגוע, אבל לא רוצה לאבד את ההדרכה - הלכתי אל הפסיכולוג.

נזק עצום, הורדת הביטחון, החדרת שנאה עצמית פתולוגית. זה מה שיצא לי מהפסיכולוג הזה.

עד היום אני לא יודע איך היא מימנה את הטיפולים, איך היא בכלל הגיעה אליו, ואיך היא גילתה שהפסקתי להגיע למפגשים איתו.

כשהיא הודיעה לי שאני מסולק מההדרכה, מתישהו בימי בין המצרים, ביקשתי שתתן לי לפחות להמשיך עד תשעה באב, כי כבר הכנתי מערך מדהים שמתאים לתקופה.

היא לא הסכימה. אמרה לי שאני צריך לעזוב מיד.

לפחות פעולת פרידה? התחננתי על נפשי.

לא, הגברת החליטה שאני אסולק מעכשיו לעכשיו. גם אסרה עלי להיפרד מהחניכים.

פשוט נעלמתי מחייהם ביום קיצי אחד.

והמערך שלא העברתי, כמה אירוני, דיבר על שנאת חינם.

🥺פצל"פ

גיל העשרה הוא באמת קשה בקטע הזה

הכל קיצוני

כואבשבורת,לב

ואני מבינה שזה פגע,

אבל יכול להיות שהיא התנהגה באחריות שתואמת את הגיל שלה והסיטואציה.

ותואם את החברה שגדלה בהמתנחל חייכן

ואת המחשבות של פעם על הנושא

בעיקר את ה"סכנות" שעלולות לקרות ממפגש כזה,

לצערי, אני בספק אם ההחלטה לא הופלה עליה מלמעלה

אולי היום בני עקיבא מקום יותר ליברלי פוסט מודרנישבורת,לב

ואולי גם קצת ווק.

אבל גם היום מסגרת דתית לא תיקח מדריך פנמיה גיי למשל.

ולא צריך שזה יהיה הרבה מלמעלה, סביר ופשוט שהרבה הורים לא היו רוצים את זה.

מדריך זו דמות מאוד משמעותית, דמות להערצה, ובודאי שילד בכיתה י' לא יכול להבין את זה.

היא לא היתה צריכה לשלוח לטיפול, זה לא עניין שלה אבל זה מה שידעו אז לעשות ובטח בגילה הצעיר. אני משערת שגם אם טעתה היא התכוונה לטוב ולעזור לפשוט אני.

אין ספק שהחוויה קשה ופוגעת 💔

אמתמתנחל חייכן

גם היום זה מאוד שונה, רק שבעבר ידעו פחות לאכול את זה , לא רק דברים כאלה היו מחוץ לסף ההתמודדות,

וליבי עם פשוט אני

היא פעלה מתוך שנאה, לא מתוך רצון לעזורפשוט אני..אחרונה

והאיסור על פעולת פרידה הבהיר את זה היטב.

איךתתעלמו ממני

עוזרים לבת/בן זוג שלא רוצים לעזור לעצמם?

קשה מאוד. כואב מאודהסטורי

לפעמים אפשר לזעזע, אבל הרבה פעמים המקסימום שאפשר לעשות - זה להיות נוכח כשצריך. שהיא/הוא ידעו שאם ירצו עזרה את/ה שם.

וכן, הבדידות במצב כזה היא נוראה, חשוב שגם לך תהיה תמיכה.

בהצלחה רבה

אי אפשר כל כך 😕נעמי28

משנים בעצמנו דינמיקות שתומכות בבעיה, הרבה פעמים יש כאלה

, ונותנים לו להרגיש שאנחנו איתו ושקיימת עזרה בחוץ.

הלוואי והייתי יודעתתעלמו ממני

מה אני יכול לשנות

לא בידיים שלנו בשום צורהמשה

אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים. בצד שלנו. אם הם יצטרפו? מעולה. אם לא, לא בידיים שלנו.

אמoo

בנאדם מבוגר שלא רוצה עזרה

אי אפשר לתת לו אותה בכוח

ואולי הוא לא צריך את העזרה הספציפית שמציעים

אפשר לשאול אם אפשר לעזור בדרך כלשהי

ובעיקר לכבד את ההחלטה שלו

כי זה העזרה הראשונה שאנשים צריכים

הכלה

ואם יש מחיר להחלטות שלו

שישא אותו בעצמו

ולא יפיל על אחרים

היא רוצה עזרהתתעלמו ממני

אבל לא שום דבר ספיציפי

אנחנו נשואים

אני נושא בהשלכות גם אני ארצה וגם אם לא

היא רוצה עזרה.. אומשה

היא רוצה לרוקן אותך כדי שלא 'תפריע' לה לצנוח?

משפט מעניין, אתה חושב שיש כאלו ש"נופלים" על השנימתוך סקרנות

רק כדי לרוקן אותו?

יכול לחדד קצת?

זה לא נעשה בצורה מודעתנעמי28

למשל אדם עם דפוס קורבני שואב את האנרגיה והכוח שלו מה"אשמים".

ואני לא יודעת אם זה המצב, אבל אדם קורבני דוחה לפעמים כל עזרה בטענות שונות כי יותר נוח להישאר בעמדה הקורבנית שבה אין אחריות, רק הטחת אשמה, וכל האחריות בידי ה"אשם".

משה

והרבה פעמים בקשת עזרה זה שינוי רדיקלי בחיים.

רוצה עזרהתתעלמו ממני

שאלה אחת, שורה אחת, שטומנת בתוכה כ"כ כ"כ הרבה כאבנגמרו לי השמות

וגם השם של הניק ממש כואב

אז קודם כל - אנחנו לא מתעלמים ממך!

אנחנו רואים אותך ❤️

והכאב שלך נראה. וקיים. ונוכח.

גם הכאב אל מול בן/בת הזוג שחווים את הקושי

וגם הכאב שלך לאור כל ההשלכות של זה עלייך ועל המשפחה כולה.

זה אכן קשה מאוד מאוד.

כמו שכתבו בחוכמה לפניי, אדם צריך לרצות לעזור לעצמו בראש ובראשונה, שזה יבוא ממנו, וכל דבר אחר חיצוני לו פחות אפקטיבי.

אבל מה שכן אפשר לעשות מהצד שלך (כותבת בלשון נקבה כי לא יודעת אם את אישה או גבר, אז אם אתה איש פשוט להפוך את זה) - הוא להנכיח ולהניח את הצד שלך. את הכאב שלך. את הקושי שלך. ואת כל הלב שלך אל מול זה.

כן, ממש לומר את הגבול האנושי שלך. בצורה שמתמקדת בך ובמה שאת חווה. ובמה שאת צריכה שם, ובמה שלך כואב שם.

חשוב כן להציב את הצד הזה. לא להתעלם ממנו. כי הוא לא שקוף, כי את לא שקופה, וכי את עוברת הרבה.

ולהיפך, עצם ההנכחה הזו יכולה הרבה פעמים לתרום (אפילו אם רק חלקית) לכיוון הנעה של הגלגל קדימה אצל הצד המתמודד. כי הוא מבין ורואה וזה מונכח מה שעובר בן/בת הזוג האהוב/ה שלו. כי הוא מבין את ההשלכות. וכי זה יכול לתרום למוטיבציה גם לשינוי, גם אם בינו לבין עצמו אין כוח לזה, זה יכול לעזור למצוא את הכוח. אפילו בצורה התחלתית.

לכן הכיוון של כן לתת ניראות לכל מה שאת חווה

גם בינך לבין עצמך

וגם להנכיח לבעלך בצורה שמתמקדת בך היא חשובה.

מעבר לזה אפשר כמובן להתפלל, הכוח של התפילה הוא עצום.

אפשר גם למצוא קבוצת תמיכה של נשים למתמודדים (או גברים שנשואים למתמודדות) שקיימת ולקבל משם כוח.

אפשר גם לקבל ליווי ותמיכה מקצועית עבורך כדי לעבור את זה עם יותר כוחות ועיטוף וליווי והחזקה וכמובן לתת *מקום* לכל המתחולל בך.

אפשר גם להקל מעצמך בכל מה שקשור למיקור חוץ, הורדת הסטנדרטים, עזרה כלשהי בכל תחום שהוא, וכמה שיותר להתאוורר בעצמך.

ואפשר גם להגיד ש*לך* ו*עבורך* כן חשוב שהוא ילך לטיפול מותאם ומקצועי, רק כי כ"כ קשה לך בצורה הזו. זה כמובן תלוי בו אבל לפחות להניח ולהנכיח את זה.

שולחת חיבוק גדול גדול

ואומרת פרק תהילים לישועה שלמה ב"ה

(ואם תרצי שאצרף תגובה ארוכה שכתבתי בעבר על הנושא הזה שבו אחד מבני הזוג מתמודד עם בן/בת זוג שבקושי אישי - כתבי לי ואנסה לחפש אותה ב"ה ולצרף)

שיהיו רק בשורות טובות ב"ה 🙏🌷

תודה על המיליםתתעלמו ממני

מעריך

אני גבר וכתבתי על אשתי

אממ הייתי שמח לשאול אותך על מה שכתבת

אבל פחות פה על גבי הפורום

ואני לא יודע אם זה בסדר לך לפנות אלייך במסר

אחרי השרשור שמעליךנגמרו לי השמות

וכל מה שהיה בו (השרשור עם הכותרת "חבוט") אני בכנות כבר לא יודעת מה לענות לך על השאלה ששאלת.

בדיוק הגבתי עכשיו לפותח השרשור ההוא, ואני עדיין עם כל הרושם של מה שעשה השרשור ההוא ומה שהוא פנה ככה בפרטי לעוד ועוד נשים,

אז חוששת פשוט לכתוב שכן אפשר.

אני כן אגיד, למקרה שאתה לא קשור אליו בכלל (זה פשוט שהמילים שלכם יצאו דומות. אולי במקרה. אבל גם הוא כתב תודה ומעריך וגם הוא היה במצוקה וגם הוא פנה בפרטי (ולא עניתי) אז כבר לא יודעת מה לחשוב.

עכשיו שיהיה ברור - אני לא אומרת שאתה והוא זה אותו אחד, בכלל לא.

אני כן אומרת שאחרי שנכווים שוב ושוב ושוב אז באמת "כל הנכווה ברותחין נזהר בצוננים".

וזה בדיוק מה שכתבתי לו בשרשור ההוא - שמה שמעשה כמו שעשה גורם זה לתת פחות אמון באחרים וזה פשוט לא פייר כלפי מי שבאמת זקוק לעזרה אמיתית, ולמי שכל כוונותיו טהורות, ולמי שבאמת כן צריך לתת בו או בה אמון. זה עושה להם עוול כי כבר יותר קל לחשוד, כבר נכוו, כבר יש פחות אמון מטבע הדברים, ופחות רצון להשקיע אנרגיה ומחשבה וכו' ובסוף מסתבר שזה למטרות רעות.

אז אם המטרה בפנייה במסר היא למשהו נקודתי וענייני שאני יכולה איכשהו לעזור בו - זה בסדר. וגם זה רק בגבולות הגזרה של מה שבהתמחותי וביכולתי ורק מה ששייך ומתאים ונכון ולא בכל התייעצות שהיא זה יהיה נכון כלל.

אבל כל דבר שהוא לא כזה, כל דבר שבא לפתח שיח כלשהו בפרטי, או כל דבר שאני בכלל לא כתובת לעזור בו, או כל דבר דומה לכל אלו - אז לא. ואומרת זאת מראש. אני לא עונה על הודעות כאלה, וגם כשכן כי עוד לא הבנתי ונתתי אמון בטוב של האדם באשר הוא אדם - אם יש איזושהי הרגשה של חשד שעולה בהמשך אני לא עונה יותר. ובכובע של המנהלת אם נשים נוספות כותבות לי בפרטי אני גם חוסמת או מעבירה הלאה או מה שאפשר לעשות. אז מראש כותבת את זה כאן גם לכל מי שקורא באופן כללי.

אז אם כל זה לא קשור אליך מתנצלת מראש שכל זה "נפל עליך", זה פשוט קורה בדיוק אחרי כל מה שהיה בשרשור ההוא. וכן כדאי להזכיר זאת באופן כללי, אז אל תיקח אישית אליך אם זה לא שייך לך, אלא רק כהזדמנות להזכיר זאת לכולנו.

ובכל מקרה שיהיו רק בשורות טובות והצלחה רבה בהכל.

הכל בסדרתתעלמו ממני

מובן

אפשר לעזורshindov

לקחת יעוץ לבד, היועץ יוכל לתת עזרה בנושא הזה. במקרה הצורך יפנה לטיפול.

מתפללים, אמפתיה והכלהשוקו.אחרונה

ומנסים להפעיל בעדינות מעגלי השפעה משפחה חברים וכו שיסייעו לו לפנות לטיפול ועזרה מקצועית בתחום הרלוונטי לו

ואז הבנתי שהוא נגדי. 😵נגמרו לי השמות

הוא בעצם נגדי ולא בעדי כמו שחשבתי כל הזמן.

הוא מציג מצג שווא, תרתי משמע.

מציג ש"אני כאן בשביל להועיל, בשביל לעשות לך את החיים יותר טובים ומאושרים וקלים"

אבל הוא רוב הזמן משקר.

ואז אמרתי לעצמי רק להתבונן

להתבונן בו, ובי, ובהאם הוא באמת בעדי? האם הוא באמת גורם ליותר אושר?

והתחלתי רק להביט.

פעם אחת הבטתי וראיתי שבאמצע שיחה מאוד משמעותית עם הילד הוא הפריע לי. ותפס את מקומו של הילד. ובעצם בא על חשבונו. ועל חשבוני. ועל חשבון הערך שלי באימהות.

המשכתי להביט, מה היה לו כ"כ דחוף להפריע לי כך לקשר עם הילד? אז הוא ענה: "אה בטח שזה חשוב. הרי שמעת "ביפ!" של הודעה, או צילצול, או אפילו לא שמעת כלום רק ראית אותי - את הריבוע השחור הזה שאני. 

הטלפון שלך.

המסך.

המסיח.

שכל הזמן גורם לי להיסח.

באמת כששמו כן הוא אמרתי לו: "אתה מסיח. ואתה ממסך. אתה מסיח אותי מהחיים האמיתיים שלי. ואתה ממסך את כל מה שבאמת חשוב.

אתה הטלפון שלי.

אבל אני הבנתי אותך, אתה רק מתחפש שאתה בעדי בעוד רוב הזמן אתה ממש נגדי.

ונכון שיש לך גם בני משפחה אחרים בדמות מסכים אחרים, אבל אתה הראש. אתה הכי.

וכולכם באתם אליי לשם מה? 

איך אני אזכור איתך מה עיקר ומה תפל?

אני רוצה לזכור שקודם העיקר.

ורק אח"כ התפל, כשיש פנאי.

אבל אתה? אתה כל הזמן משקר לי אחרת.

פעם אתה אומר לי שהודעה באיזו קבוצה נידחת יותר חשובה מההתלהבות של הבת שלי כשמספרת לי משהו, ואני מקשיבה לך, והולכת אליך, ולא אליה. גם אם עצרת אותי באמצע. אני הולכת שבי אחריך.

אתה באמת שובה, אבל במובן הרע של המילה, אתה לוקח בשבי את הערכים ואת האידיאלים ואת מה שעיקר ואת המהות ואת מה שחשוב לי!"

ופעם אחרת אני מדברת עם חברה פנים מול פנים ואז אתה שוב עושה את זה. הפעם אצלה. והיא עונה או מתעסקת וגוללת עוד ועוד, ופעם אני, ואיפה השיחה פנים מול פנים שלנו נעלמה? למה אתה תמיד מקום ראשון בעצם? למה אתה תמיד בא על חשבון ההווה שלי והחיים האמיתיים שלי?

וכשאני ממשיכה להביט אני רואה שפעם אחרת אתה פשוט גונב לי את הזמן. כן. אתה לא רק מסיח ולא רק ממסך אתה גם גנב.

פעם רציתי לכתוב עליך פתק "גזלן זמן" וככה להשאיר אותך בצד, בפינה. עם השלט שראוי לך.

אתה יודע כמה זמן גזלת לי בחיים?

למשל יום שישי, שהוא כ"כ קצר, ומה אני צריכה את כל הגלילה האינסופית הזו בך ואז להגיע עם לשון בחוץ ולחץ אטומי לשבת?

ומוצאי שבת, ורק יצאה השבת וכבר אתה אומר לי: "הו תראי כל מה שהפסדת! מהר מהר תתעדכני ותמשכי ותגללי עד לפנות בוקר כי הרי יש כ"כ כ"כ הרבה מה..."

ואתה גוזל לי זמן עם המשפחה שלי. וזמן לזוגיות שלי. וזמן לילדים שלי. וזמן לעצמי. וזמן למחשבות. וזמן לעשייה.

כן, אתה גורם לי בעצם להיות צרכנית בלבד

ולא יצרנית

מי אתה? אתה באיזו תחבולה לעשות את כולנו צרכנים?

ואיפה כל היצרנים שבנו?

אנחנו כבר פחות ופחות יוצרים. מעצמנו. ורק צורכים. אותך. וממך.

נהיית המורה שלנו, הרב שלנו, המנהיג שלנו. אתה מחליט הכל, ואנחנו אחריך, כן, שבי אחריך...

אתה חושב שזה כל מה שראיתי בהתבוננות עליך? לא. מסתבר שיש לך עוד הרבה רע בשרוול, במסך. כזה ריבוע קטן אתה וכ"כ מזיק?

אתה יודע למה עוד אתה גורם לי?

אתה גורם לי לחיות במקטעים. הכל מקטעים ולא מסודר.

אתה משליך את הסדר והבהירות לפח וכל הזמן מורה לי לעבוד במקטעים.

"אוקיי אז תבשלי, בסדר, אני לא מונע ממך, בבקשה - תבשלי".

ואז אני מבשלת. אבל אז - אתה שם. על השולחן, או קרוב, ומצפצף, וגם שאתה על שקט אתה עדיין שם קורא לאצבעות ללחוץ עליך ולראות "מה פיספסתי בזמן שהכנתי את התבשיל הזה?"

ואז ככה במקטעים במקום לבשל רצוף - אני אומנם מבשלת - אבל כפול 2 מהזמן וכפול 10 בחוסר ריכוז ובחוסר פניות, והכל בגללך.

המקטעים הבלתי פוסקים האלה, בכל נושא שהוא ולא רק בבישול, כשאני באמצע עשייה אתה מגיע וקוטע.

והמקטעים האלה הם כ"כ מבלבלים

אין ריכוז

אין בהירות

אין פניות

אין צלילות הדעת

אין ישוב הדעת

יש הסחה

יש בילבול

יש מיסוך

מקטעים מקטעים כאלה שגם מבלבלים 

וגם מסיחים מהחיים עצמם

וגם טורדים כשכבר כן עושים משהו אחר

כי "מה עכשיו אני מפספסת"? 

אז תמיד יהיה הלחץ הזה להספיק ולא לפספס במסך שום דבר, בשום תחום

כאשר במהות בעצם מפוספסים החיים עצמם.

אז נכון, רציתי לכתוב עליך "גזלן זמן"

כי הבנתי והבנת גם אתה כבר שלא רק זמן אתה גוזל

אלא גם ריכוז, גם חיים, גם מהות, גם חשיבה, גם יצרנות ולא רק צרכנות, גם החלק הגבוה באדם, אדמה לאלוק, הרי כמה יצרתיות ועוצמות יש בנו כבני אדם!

אבל אתה כמו במזימה כלל עולמית לנתק אותנו בני האדם מעצמנו בכוח.

אבל בכוח מפתה שמתחפש לטוב.

ממש כמו עשיו אתה בפרשת השבוע. רק מתחפש לטוב. אבל אתה רע.

אז אולי עד שבאמת אכתוב עליך איזו מדבקה כזו של גזלן זמן (ואולי לא מדבקה אבל לפחות בראש שלי?), לא משנה, בינתיים החלטתי להתחיל בפועל:

קודם כל לזהות שאתה נגדי. רוב הזמן. ולא בעדי. ואתה לא תעבוד עליי יותר!

ואז כל יום לראות: מה יש לי להספיק היום?

ומה חשוב לי שאעשה ושיקרה היום?

ורק אחרי בירור כל הרצון

ורק אחרי בירור כל המהות של החיים עצמם

ורק אחרי כל ההספקים גם שכל מה שיש לי להספיק טכנית -

רק אז אפשר להקדיש זמן תחום גם לך, הטלפון, המסך. וגם אז לצרוך בך רק תוכן שמקדם אותי.

אבל הבירור הזה הוא כבר נפרד ואני אמשיך להתבונן גם בו, אבל קודם כל זה.

אז לפחות להיום, אנסה את זה.

כי זה חשוב.

כי אני רוצה בעצם להיות בעדי

ולא נגדי.

כהתחלהנגמרו לי השמות

לקחתי לי 3 תחנות קטנות ביום.

א. לקחתי לי את ברכת המזון.

ממש לשים אותך בחדר אחר בזמן הזה, או מינימום לכסות אותך במגבת שלא אראה אותך - ולברך.

ב. בזמן עם הילדים כשחוזרים מהמסגרות לפחות - אתה או בחדר אחר או מכוסה במגבת. שלא רואים ולא שומעים אותך.

ג. בבוקר או לפני השינה להביט החוצה לשמים ופשוט לנשום את האוויר, להביט, ולהינות מיופי הבריאה, אפילו דקה אחת כזו. כשאתה לא נמצא ולא נוכח ולא בהישג יד ועין ואוזן בכלל.

ורחוק מהעין ורחוק מהאוזן ורחוק מהיד - רחוק מהלב.

כצעדים ראשונים זה עולם ומלואו לברך בפניות הזו, לדבר בפניות הזו, לנשום בפניות הזו, חיים!

איזה כיף לחיות באמת

את החיים עצמם 😊

ואפשר גםנגמרו לי השמות

לזכור בתוך סימן היכר עם הומור:

"צדיק, כבר הנחת?" (תפילין)

"צדיקה, כבר הנחת?" (את הטלפון בצד)

וככה נזכור בכל יום האם כבר "הנחנו"

המסך הוא מסךמשה

עוצמת ההתמכרות שלו היא בעיקר בגלל היכולת המטורפת שלו והעוצמה שלו. והתועלת שבו.

רק שעכשיו אני עושה משהו אחר.....

נכון,נגמרו לי השמות

כמו בהרבה דברים שיש להם פוטנציאל טוב גדול וגם פוטנציאל רע/פגיעה גדול ותלוי בנו בעצם לאן ניקח את זה.

ניסיתי להתייחס לנקודה הזו בפסקה שכתבתי בסוף: "ורק אחרי כל ההספקים... - רק אז אפשר להקדיש זמן תחום גם לך, הטלפון, המסך. וגם אז לצרוך בך רק תוכן שמקדם אותי.

אבל הבירור הזה הוא כבר נפרד ואני אמשיך להתבונן גם בו, אבל קודם כל זה."

כלומר התייחסתי כאן לעצם הגזילה של הזמן שבאה *על חשבון* דברים אחרים וחשובים לנו, ערכים שחשובים לנו, מהות ומטרות והחיים עצמם, שהרבה פעמים המסך (ובעיקר הטלפון במקרה שעליו כתבתי אישית) פשוט שואב ושובה וגוזל את הזמן שלנו לחיים עצמם.

וברור שכשכן מקדישים זמן למסך (לטלפון במקרה הספציפי הזה) יש בו פוטנציאל טוב ופוטנציאל פחות טוב והכל תלוי בנו מה ואיך נשתמש בו ולא רק כמה.

כלומר אחרי הכמה שלא יבוא על חשבון החיים עצמם, אתקדם גם לאיך ולמה בתקווה ובהשתדלות שגם המה וגם האיך יהיו תמיד ממוקדים רק לטובה ב"ה.

(כמו בעצם הכתיבה כאן של הפוסט הזה שבו השתמשתי במסך, ובתקווה שלטובה, והמיקוד שלי מול עצמי שזה יהיה במקומות כאלה שהם לטובה ועם תועלת ולא במקומות חסרי טעם וחסרי תועלת של גלילה אינסופית במשהו לא מקדם ולא תורם או חלילה במקרים יותר גרועים של שימוש במרחב הזה לרעה חלילה או כל תחום אחר שבו ניתן להשתמש באותו טלפון או באותו מסך גם לטובה וגם לרעה חלילה).

כאשר המטרה המרכזית שהייתה לי בהתבוננות הזו היא ליצור מציאות שבה אני האדם שולט ומנהל את המסך (הטלפון כאן) ולא הוא מנהל אותי ולא הוא שולט בי ובזמן שלי.

וזה כמובן נכון גם למה ולאיך - כל עוד אני מנהלת ושולטת במה ובאיך והמה והאיך לא מנהלים אותי - מצוין.

פשוט לצערנו הרבה פעמים המסך, הטלפון, שואב גם זמן, גם מה וגם איך והוא בעצם מנהל אותנו ולא אנחנו אותו (בתחפושת כמובן שאנחנו כן, אבל זה רק מצג שווא כאמור כמו שניסיתי להעביר בכתיבה).

הייתה לי שיחה מעניינת על זה השבועמשה

לבחורה בצד שני של השיחה (אחות של שכן) יש ילד בגיל של הבן שלי. היא התחזקה וכתוצאה מזה מתעקשת שלבן שלה לא יהיה סמארטפון. מסיבות דתיות (לה עצמה יש).

אממה, הבחור חנון כבד. כמוני. לא מסתדר עם הכיתה שלו, לא מסתדר עם העולם. הפסיק ללכת לבית הספר כי ממש רע לו שם והמצב שלו התדרדר דרמטית.

סמארטפון עם רשת חברתית שמתאימה למצב שלו ועם חברים ברמה גבוהה היה משדרג לדעתי פלאים את החיים שלו. הוא לא היה צורך שם זבל בגלל תכונות הנפש שלו, הוא היה צורך שם תוכן שמעניין אותו וכל הקונפליקט עם בי"ס היה נעלם כשהיו לו חברים במקום אחר.

מבלי להתייחס למקרה הספציפי הזה,נגמרו לי השמות

(ורק כי אפשר לצלול שם לעוד המון עומקים ורבדים נוספים, מציאת איזונים, מציאת יתרונות נוספים, התאמה באמת לאותו ילד וכן הלאה),

זה בדיוק זה - ודאי שניתן להפיק גם הרבה מאוד טוב מהמרחב הזה. זה נתון ודאי ומאוד גדול ועוצמתי כמו שכתבת מבחינת התועלת שלו.

רק פשוט שנזכור (בכתיבה כאן כיוונתי לעצמי בראש ובראשונה, שאני אזכור) להגיע למציאות שאנחנו רואים את התמונה השלמה בבהירות, מבינים מה היתרונות וגם מה החסרונות של המרחב הזה, ומגיעים למצב שבו אנחנו מנהלים את זמן המסך ואת המסך עצמו ולא הוא אותנו. גם בכמה, גם במה, וגם באיך.

ובתוך זה כמובן דואגים שלא נפספס את החיים עצמם, את הערכים שלנו, את המשפחה שלנו, את הילדים, את עצמינו, את היצירתיות שלנו ולא רק הצרכנות וכן הלאה.

זה נכון כמובן גם לסמארטפון. להגיע לכך שנרוויח את התועלת מבלי להיפגע בדרך. לראות גם את המחירים, לעשות מה שניתן כדי להימנע מלשלם את המחירים (כמו סינון תוכן והגבלת זמן וכו') ואז בתוך מרחב בטוח אפשר יותר להינות גם מהתועלת שניתן להפיק.

רק שאם המרחב עצמו לא בטוח או גורם לי לגזל זמן או לפיספוס החיים עצמם - פעמים רבות יצא שכרי בהפסדי. וכדאי באמת לחתור ל"גם וגם" הזה - גם יצירת מרחב בטוח מכל הבחינות, גם יצירת מציאות שאני שולטת ומנהלת את הכמה והמה והאיך שלי, גם שהערכים שלי והחיים שלי עצמם לא מתפספסים, וגם שאני מגיעה לתועלת מהמסך.

וכאמור יש עוד הרבה מה להאריך

ועוד משהו על סמארטפוןמשה

מי שקורא את הפורום המקביל של הרגישים שמע אצלי ולא רק אצלי את המושג "הצפה".

במצב הצפה, הגוף סובל מאוד ממשהו ומוכן לעשות הכל כדי להפסיק את הסבל. הרבה מאוד פעמים "הכל" זה הסלולרי הזה.

כלומר, העניין זה בכלל לא הטלפון. הוא לא מעניין. הוא סתם. העניין זה שיש לי עכשיו הצפה ואני סובל. בשנות התשעים כשהיה לי רע בבי"ס הייתי מסתובב עם רדיו ושומע חדשות בהפסקה (כן החדשות של שנות אוסלו הארורות). אז המורה החרימה לי את הרדיו. זה לא פתר את הבעיה. הבעיה הייתה שהיה לי רע בהפסקה ושבכללי המקום הזה היה לי מקום לא בטוח. סביר להניח שאם הייתי היום ילד בבי"ס הייתי מסתובב עם סמארטפון גלוי או סמוי בשביל לברוח מאותה בעיה. ואז המורה הייתה מחרימה אותו. זה נחמד, זה לא היה פותר את הבעיה.

כמובן שמה שצריך לעשות במצב הזה (וזה במידה רבה המקצוע השני שלי) זה למצוא את שורש ההצפה. ולפרק אותה בעין אוהבת ולא ב"מלחמה עם המכשיר הנייד". הוא סתם מראה.

בעלי נהיה ירוק משוגעאנוני.מית

אנחנו משפחה רגילה לגמרי. זוג וכמה ילדים. בעלי לאחרונה נתפס לכל הסיפור הירוק והחליט שאוטו זה דבר מזהם ותופס מקום וכל זה. אמרתי לו שבשבילי זה קו אדום ואני זקוקה לרכב. אז הוא הפסיק ליסוע איתי.

בשבוע שעבר היה לנו מפגש עם הילד אצל איש מקצוע.

הבעל החליט להגיע עם הילד באופניים. עד כאן מתוק וחמוד. הגיעו רכבו על הכביש (אני רועדת מפחד שיקרה להם משהו), קשרו את האופניים. הגיעו בזמן.

אני בינתיים חיפשתי חניה. לא מצאתי. חניתי בסוף בחניון רחוק והגעתי באיחור. מבטים של "אמרתי לכם" ו"מגיע לך" רגילים.

בדרך חזרה אני מגלה ששכחתי כרטיס אשראי ואי אפשר לצאת מהחניון הזה בלעדיו. אני כותבת לבעלי שיבוא להוציא אותי מהחניון והוא שלח אותי להסתדר לבד ולנסות לשלם עם הפלאפון ושזה בעיה שלי שבכלל יצאתי עם רכב למקום שלא צריך. טוב, ניסיתי וזה עבד בסוף. אבל הרגשתי כל כך רע עם הסיטואציה. הייתי שם לבד ואף אחד לא בא לעזור לי רק בגלל ש"העזתי" לצאת עם רכב לארוע.

מאז שהבעל נתפס לאופניים הוא והילד הבכור חוגגים על זה. זה ממש נחמד שאבא ובן רוכבים, אבל שאר הדברים שקורים. הוא לא מוכן יותר לקחת את האוטו למוסך כי הוא "שלי" (מי בדיוק סוחב לו את הקניות?) וכל מיני דברים כאלה. אז כאילו הוא לא מפריע לי לנהוג אבל בפועל הוא משאיר אותי לבד עם הארוע, ועם להעביר טסט, וכל הדברים האלה.

אי אפשר לטייל כי צריך להביא את האופניים (אני לא יציבה וכבדה מכדי לרכב עליהן) ואחרת הם פשוט לא רוצים לבוא. אין לי כח להיסחב באוטובוסים או לחכות להם וללכת אליהם, פשוט לא רוצה.

אויש נשמע לא פשוט בכלל.קל"ת

מבינה מה את אומרת, הוא סוג של מפעיל עלייך מניפולציה.

זה כמו הרי שזוג נשוי 2 הצדדים מכבסים את הבגדים של שניהם, שוטפים כלים של שניהם ולא כל אחד כשלעצמו. כך גם לגבי הרכב..גם אם כביכול בשימוש הוא רק "שלך" הוא כן צריך לשתף פעולה בתחזוק שלו ולסייע לך כשאת עם הרכב.

ניסית לדבר איתו שיחה נינוחה וגלויה על העניין?

בלי להכנס לסוגיות, זה מעבר לג.ג רגיליםהעני ממעש

ממה נובע

מה עד כעת התול של הבית

והיחסים ביניכם ועם / מול הילדים

כדאי לעבוד בשני כיוונים:נגמרו לי השמות

הכיוון הראשון - בינך לבין עצמך פנימה.

לנסות לראות רגע את המעבר, את הבפנים של בעלך.

כיוון שנשמע שנוצר אצלך מעין ציור של הדבר עצמו "להיות ירוק" כמשהו שלילי או לפחות לא חיובי, והמוח מצמיד לכך את המילים "ירוק משוגע" / "הסיפור הירוק... וכל זה" כלומר יצירת משמעות של איזה משהו לא הכרחי במקרה הטוב ומעצבן, שטותי, מוגזם, "חופר", ומיותר במקרה הפחות טוב.

עצם הגישה והתפיסה שיש לנו במוח על הדברים יכולה להקרין גם פנימה באיך נחווה כל דבר שקשור לזה, וגם להקרין החוצה בפן הזוגי באיך בן/בת הזוג ירגישו שאנחנו חושבים על הנושא.

והכל כמובן קשור להכל.

לכן מיקוד רגע פנימה להבין - על איזה צורך פנימי זה יושב לבעלי?

איזה ערך הוא רואה בכך, בפנים של זה?

(למשל ערך של שמירה על הסביבה, של גדילה כאדם שלפתע דברים חשובים שלא ראיתי קודם או לא ייחסתי להם חשיבות קודם תופסים מקום, ואני כבןאדם משתנה ומתפתח בוחר רגע לעצור ולתת מקום לערכים האלה שבתוכי, וכן הלאה...)

איפה אני יכולה דווקא להעריך את הצעד הזה שלו, לראות בו שורש חיובי של ערך או אידיאל שהוא מנסה לממש כך?

וגם לעשות את אותו דבר על עצמך.

על הצרכים שלך כאן.

מיקוד פנימה ולראות - ואיפה כאן הצרכים שלי?

מהם כאן הערכים שלי?

מה כאן חשוב לי ויקר לי?

(למשל אם זה ערך של שותפות, ביחד משפחתי, יכולת לצאת בהרכב משפחתי בקלילות יותר כדי ליצור זמן וחוויות זוגיות ומשפחתיות, ערך של ניראות וכן הלאה...)

לאחר מציאת הצורך והערך הפנימי של כל אחד מכם ניתן להתקדם הלאה ביתר בהירות.

וכאן זה הכיוון השני: בינך לבין בעלך. כלומר בדינמיקה הזוגית.

כאן כדאי (שוב, לאחר שמבוררים ומעובדים עם עצמנו, כל אחד עם עצמו ועם הערכים והצרכים שלו, במובן היותר פנימי של הדברים) לפתוח בצורה מסודרת ובתקשורת מקדמת את הנושא הזה של "הירוק":

כלומר ממש ליצור מרחב שיחה רגוע, בפניות שלמה, ופשוט לשמוע ולהשמיע אחד לשנייה ואחד מהשנייה.

לשמוע, לעומק, להבין, לעומק, לתת ניראות לכל הבפנים הזה שבסעיף הראשון, לשמוע מבעלך למה (ל' בקמץ) זה בכלל חשוב לו? מה שם משמעותי עבורו? מה זה גורם לו להרגיש?

וחשוב שההבנה וכל השיחה תהיה אצל שניכם ממבט סקרן שבא להקשיב לשני/ה על מנת להקשיב, ולא להקשיב על מנת לענות ולא ממבט ביקורתי/מאשים.

וכמובן לאחר שאת שומעת זאת מבעלך - תאמרי גם את את כל הלמה שלך - את כל מה שזה גורם לך להרגיש, את כל מה שחשוב לך, את הלב שלך.

ובאמת לזכור שאנשים גדלים, משתנים, מתפתחים, וזה בסדר גמור שערך שלא היה עד עכשיו בקדמת הבמה אצלנו פתאום כן יהיה. זה לא משהו רע, אלא גדילה והתפתחות.

לכן לראות זאת ברובד היותר פנימי של מציאת המשמעות וכל הפנימיות של הדברים אצל בעלך יכול לעזור גם לך וגם לו וגם לכם כזוג.

ועל גבי זה ודאי גם למצוא את הערכים שלך ולתקשר אותם נכון.

ובצורה כזו, שאתם מתקשרים את הלב, בשפה של צרכים, בשפה של דיוק צרכים וערכים ומבט פנימה יותר ולא רק לרובד החיצוני - ניתן להגיע גם לפתרונות שיהיו טובים ונכונים *לשניכם*.

כלומר למצוא כאן את ה*גם וגם* ולא את ה"או או". למצוא איפה גם בעלך מרגיש שהערכים שלו יכולים להתקיים, וגם את מרגישה שהערכים שלך ומה שחשוב לך יכול להתקיים, יחד. ולא אחד על חשבון השני.

ב"הצלחה רבה יקרה

ומוסיפה דוגמא מהדברים שכתבתנגמרו לי השמות

לאיך זה יכול להיראות בפועל:

יש בדברים שכתבת הרבה מאוד תתי נושאים שכדאי לפתוח כל אחד מהם בצורה מסודרת.

גם העניין עם החניון.

גם העניין עם המוסך.

גם העניין עם הטסט.

גם העניין עם הטיולים.

גם העניין עם הנסיעות באופניים על הכביש שזה מפחיד אותך.

וגם העניין עם הנסיעות בכלל.

ממש לתת לכל אחד מהם מקום לעומק שבו שניכם מספרים מה חשוב לכם בכל דבר ואתם מוצאים את הפתרון שנכון לשניכם ולמשפחה כולה. שוב עם הרבה וניראות לצרכים של כל אחד ולמשמעות פנימה של הדברים כמו שפירטתי בהודעה הקודמת.

אז אם ניקח לדוגמא רק את עניין המוסך או הטסט,

כתבת: "הוא לא מוכן יותר לקחת את האוטו למוסך כי הוא "שלי" (מי בדיוק סוחב לו את הקניות?) וכל מיני דברים כאלה. אז כאילו הוא לא מפריע לי לנהוג אבל בפועל הוא משאיר אותי לבד עם הארוע, ועם להעביר טסט, וכל הדברים האלה."

אם נבודד רגע את הצרכים של כל אחד מכם:

את:

רוצה שותפות (כמו שהייתה לך עד עכשיו) עם לקיחת האוטו למוסף ולהעביר אותו טסט. אלו דברים שמאוד עוזרים לך שבעלך עושה ומוריד מעלייך ולא את צריכה לעשות אותם. יכולים להיות כאן עוד צרכים כמובן, אבל גם אם זה "רק" זה זה בסדר גמור. מותר לך להרגיש ככה ומותר לך לרצות עזרה ממנו בדברים האלה.

ובעלך:

יש משהו פנימי בתוכו שגרם לו לרצות להשתדל יותר בנושא השמירה על הסביבה והירוק, לכן מבחינתו לא כדאי אוטו, ומכיוון שאת רוצה עדיין את האוטו זה כמובן בסדר, אבל אולי הוא לא רוצה להיות "חלק" באוטו הזה שעבורו מסמל כרגע את האי-שמירה על הסביבה כמו שהיה רוצה לשאוף אליו. וזה גם בסדר גמור. מותר לו שיהיה לו ערך כזה ומחשבה כזו ורצון כזה.

אבל מה עושים כאשר זה מתנגש?

מה עושים שאם הוא לא לוקח את האוטו את נפגעת מזה ומרגישה לבד בודדה במערכה?

כאן באמת חשובה גם הניראות וגם התקשורת במציאת מה נכון לכם כאן.

אבל מתוך מקום שכן רואה ומכבד אחד את הצרכים של השני/ה. אחד את הערכים של השני/ה.

בעלך אותך ואת הצורך שלך בשותפות ולא להיות בודדה ולבד במערכה

ואת אותו ואת הצורך שלו להשתדל ככל יכולתו לשמור על הסביבה ועוד כל מה שיש שם בפנים, למצוא עוד את הערך שיש לו שם והמשמעות שיש לו שם.

כמו שקול פנימי בתוכך רוצה לומר לו: "בעלי היקר. אני מרגישה ככה כל כך לבד מאז שאתה לא רוצה את האוטו. ממש ממש לבד. בודדה במערכה ונשארת לבד ומאחור עם כל כך הרבה דברים ומקומות. עם האוטו, עם הטיולים, עם ההרגשה הזו שאני לבד. וזה מכאיב לי מאוד. אני לא רוצה להיות לבד, אני רוצה אותך איתי."

וקול פנימי בתוך בעלך שרוצה לומר לך: "אשתי היקרה. אני עובר כרגע דברים עם עצמי, וחלק מהתהליך שאני עובד חידד לי ערך או אידיאל שיש לי פנימה של לשמור על הסביבה וכל החשיבות והמשמעות של זה. זה כ"כ בוער בי כרגע ואני מנסה להשתדל כמה שאני יכול. נכון אני רק אדם אחד אבל ממש חשוב לי להשתדל כמה שאני יכול בשביל העולם שלנו, והעתיד של הילדים שלנו. ואולי יש לי שם עוד עומקים שמבקשים לצאת ולקבל ניראות והייתי רוצה לספר לך אותם, לספר לך את הלב שלי פנימה ומה עובר בתוכי פנימה והייתי רוצה שתראי את זה, שתראי אותי. ותמשיכי להעריך אותי גם אחרי שתדעי, כי חשובה לי ההערכה שלך אותי כאדם, זה מאוד יקר לי".

ואז על גבי הניראות הזו אפשר לחשוב יחד:

אולי אני הבעל כן אקח את האוטו למוסך, למרות שאני לא רוצה אוטו, אבל כן כדי לעזור לאשתי ולהקל מעליה ולתת לה את ההרגשה שהיא לא לבד כי זה משמעותי עבורה?

אולי אני האישה אשלם לאיזה אדם שמעביר את האוטו טסט (יש אנשים שממש עובדים בזה ויש לכל מוסך כמעט איזה מישהו כזה שמעביר את הרכבים טסטים) וכך גם אני לא אצרך להעביר וגם בעלי לא?

וכן הלאה לחשוב על פתרונות נוספים שיכולים להתאים לכם כאן.

תודה על זה !אנוני.מית

עכשיו כשאני מתייחסת לזה שוב אני חושבת שאולי זה נושא שהוא נפגע בו עד שהוא שינה כיוון ונהיה ירוק. כתבתי פה למטה. סחבתי הריונות קשים וכאלה והייתי זקוקה לאוטו בשביל פשוט לחיות. מדי פעם הוא היה לוקח את האוטו לסידורים אבל המשמעות של זה הייתה שהייתי תקועה יום שלם בבית ואף אחד מאיתנו לא אהב את זה.

אני אכן בודדה במערכה. לפני כן הרגשתי שהוא תומך בי ומחזק אותי ועוזר לי בזה שהוא מוותר על האוטו ועכשיו בעצם הוא פשוט ויתר עליו סופית ואז אני לבד "עם הרכב הזה שלך".

בשמחה, ואכן כדאינגמרו לי השמות

תמיד לצלול יותר לעומק של הדברים, כי בד"כ ההתנהגות או האמירה שאנו פוגשים ופוגשות מבחוץ זה רק "קצה הקרחון" ורק המעל לפני השטח של סיפור יותר רחב ויותר עמוק שנמצא שם מתחת לפני השטח.

וכאשר מצליחים לראות אותו בבהירות ובהבנה עמוקה זה עוזר גם להבנה עצמה כמובן, אבל גם לקירבה ואפילו גם לפתרונות.

לכן גם כאן, כדאי מאוד לשוחח בנינוחות עם בעלך על כל המקום הזה גם אצלו. ממש מההתחלה כמו שכתבת. ואיך הוא הרגיש, ואיך הוא מרגיש בהווה, ובכלל כל מה שיש בתוכו בנושא הזה, והמבט הסקרן והמשקיב הזה יכול לפתוח המון. ממש המון. וכמובן גם את לו

תגובה מהממת!יעל...

התגובה היחידה בעיניי בשירשור הזה, שבאמת מקדמת

ויכולה לתת כלים מעשיים לפותחת.

בניגוד לשאר התגובות, שרק מעצימות את הכעס והתסכול כלפי הבעל..

תודה רבה 🙏נגמרו לי השמות

סליחה שאני אומרפשוט אני..

אבל נשמע כאילו בעלך בן 16, הגיע לשלב שהוא צריך למרוד ולהרגיש מוסרי ונעלה, וכמו בן 16 טיפוסי - אין חשיבה על ההשלכות, הנפגעים והמציאות.

אולי הוא מזהם פחות את העולם, אבל אשתו עצובה ותקועה עם הרכב בחניון. באיזה עולם ערכי מעוות זה עדיף?

שמחה שיש קול שאומר את זהמישהי נשואה

יש נטייה כל הזמן לצייד את האשה ב:

תבדקי עם עצמך בלה בלה בלה....

ואולי לפעמים יש בעל שמתנהג לא בסדר?

בדיוק כמו שיש מצב שאשה מתנהגת לא בסדר?

ולא לא תמיד זה עניין של

בוא תבדוק עם עצמך איפה אתה צריך להשתנות

חוץ מהילד הזהנפשי תערוג
עבר עריכה על ידי נפשי תערוג בתאריך ג' בכסלו תשפ"ז 2:14

איך הוא "מזיז" את שאר הילדים ממקום למקום?

כי גם אוטובוס מאוד מזהם.

או שהוא ירוק ומתחסד על חשבונך ועל חשבון הילדים.

להעביר טסט,

תני למוסך לעשות את השירות הזה.

יעלה עוד כמה מאות שח אבל יהיה לך ראש שקט.

ותשלחי אותו לעשות קניות בסופר עם אופניים.

הוא מכבס את הבגדים?

הוא יודע איזה זיהום סבון הכביסה מייצר?

נכנס לשירותים? זה גם מזהם

גם לשטוף ידיים וכלים עם סבון.

אם ירוק, אז עד הסוף. לא?

מזון. גם אם הוא אורגני. ממש מזהם בתהליך היצור

עדיף ללכת ללקט עשבי בר.

אבל בתכלס,

כדי לא להתכנס רק בכעס עליו

תנסו יחד להבין מה מפעיל אותו לדבר הזה?

רצון בחופש?

רצון לשמור על הכדור?

להיות מוסרי יותר?

חיסכון כספי?

רק אחרי שתבינו את היסוד לכך,

תוכלו למצוא את עמק השווה בניכם

יש לי שאלה מעניינת לפנימשה

לפני כל הסיפור הירוק הזה - איך היו היחסים בניכם?

כלומר, יש לכם רכב אחד. אני מבין. אתם שניים. יש לכם ילדים. איך הייתה הדינמיקה שלכם?

איך הדינמיקה עם הילד?

הרכב היה בעיקר אצליאנוני.מית

הוא היה רוצה ליסוע איתו לעבודה ואני הייתי צריכה אותו כדי להקפיץ ילדים למסגרות ולחוגים. אז הוא נסע באוטובוסים ודי קיטר על זה.

מתישהו הוא עבר לאופניים והאמת שטוב לו. יוצא מוקדם בבוקר בבגדי ספורט ומתקלח בעבודה. ממש גילה את האור .

בתרגום לעברית פשוטהמשה

הירוק הוא ככל הנראה (בהסתייגות, בלי להכיר אותו) קשקוש שהוא מספר לעצמו כדי לא להודות שאין לו כח להתעמת איתך או שהוא הבין בשכל שאת זקוקה לרכב יותר ממנו ואין לו כח להתמודד עם זה.

כלומר לא איתך - הוא לא יכול לקחת לך את האוטו כי את (כמו שכתבת בעצמך פה למעלה) בהריון וסובלת. אז הוא מבזבז זמן ומתעצבן ובסוף זה מגיע לידי אין לי כח לאוטו הזה בכלל. אידיאליזציה למצב שהוא בקונפליקט פנימי מולו.

  1. הוא לא יבקש ממך את הרכב כי כל מה שהסברת פה שאת זקוקה לו. הוא יודע את זה .

  2. אבל הוא ימשיך לכעוס. הוא לא ויתר בלב שלם. הוא בעצם נכנע

הוא פשוט כועס בשקט וזה מתבטא ביחס שלו לכל הסיטואציה.

הוא רצה את האוטו, לא קיבל, אז הוא מצא לעצמו פיתרון אחר נפלא (שעושה לו גם בריאות ואושר בחיים, שעה רכיבה בבוקר זה בריאות ממש, טוב, חוץ מאוגוסט) ועכשיו הוא חוזר בתשובה שגילה את האור ואומר שאף אחד לא צריך מכוניות רק כדי שהוא לא יצטרך להתעמת עם הצורך והרצון שלו שהוא בעצמו לא מעיז להעלות.

ועכשיו הוא יתחיל למצוא לעצמו אימוני כושר ותחרויות אופניים רחוקות כדי לעשות אידיאליזציה מהסיטואציה. וזה נפלא כי הוא יהיה גבר בריא ואולי גם הבן שלך יצטרף אליו לזה.

מה מצב השיח ביניכם?shindov

לענ"ד, תפנו לרב בעל השכלה במדעי הטבעshaulreznik
עבר עריכה על ידי מנהל בתאריך ז' בכסלו תשפ"ז 1:35

למשל רב שיודע דבר או שניים על פיזיקה, זיהום אוויר וכיו"ב. אולי הוא יצליח לרסן את בעלך ולעזור להגיע לעמק השווה.

מה עניין להכניס ולערב רב?זמירות

במסגרת לימודי ההסמכה הסטנדרטיים לרבנות לא לומדים כלים טיפוליים או מקצועיים לפתרון סכסוכים זוגיים

הם צריכים ייעוץ זוגי מקצועי - ואכן ניתנה כאן (לעיל) התייחסות של יועצת מקצועית מנוסה מאוד

נכון, אבל יש כאן היבטים מדעייםshaulreznik

נניח שמראים לבעל ה"ירוק" באותות, במופתים, במחקרים ובגרפים, שהמכונית המסכנה שלו לא בדיוק תמיט שואה על כדור הארץ, ושאם הוא רוצה להיות עקבי, עליו לוותר על שימוש בחשמל ובשאר הטכנולוגיות?

שוב, מה הקשר להיות האדם שמוכיח זאת בעל סמיכהזמירות

לרבנות ונושא בתואר רב?

איך רב קשור לעניין?נפשי תערוג

גם שאתה הולך למוסך אתה מחפש מוסכניק שהוא רב?

גם רופא שהוא רב?

למה לא רופא שהוא מוסכניק?

אוליקל"ת

רק בגלל שהרבה פעמים דוסים יותר מחזיקים מדמויות רבניות.

לא שאני מצדיקה את הגישה או חושבת שזה נכון..

יש כאן ממד דתיshaulreznik

בבחינת "דייך מה שאסרה עליך התורה".🙂

מי אמר שהוא עושה את זה בגלל סיבה דתית?נפשי תערוגאחרונה

קפצתי לשאלה מהפורום השכן..פצלשן

איך יודעים מהי רמת המשיכה המספיקה בשביל להחליט להתחתן?

במשך מספר שנים שאני מחפש, הספקתי לפגוש כאלה שהיה ברור לי מהתחלה שיש לי אליהן משיכה חזקה.

לעומתן, היו כאלה שאהבתי אותן מבחינת אופי, וגם המראה היה אחלה, אבל לא הרגשתי משיכה חזקה אליהן (וכמובן לא היתה שום דחייה. כנראה, זה פשוט לא היה הסגנון שמדליק אותי באופן טבעי). כן היה לי רצון לתת חיבוק פה ושם, אבל לא היה לי רצון חזק להתקרב אליהן או לגעת בהן, גם אחרי חודשיים-שלושה. מישהו אמר לי שזו משיכה מספיקה בשביל להתחתן. כנראה שלדעתו המשיכה תתפתח אחרי החתונה, אחרת לא מבין איך זה מספיק. אבל מי אמר שהיא באמת תתפתח? ואולי היא לא?

ברור לי שעם אחת אני ארגיש משיכה חזקה ועוצמתית יותר ועם אחרת משיכה פחות חזקה. השאלה מה הרף הנדרש בשביל להחליט להתחתן?

ועוד שאלה בתור בעלי ניסיון.. ייתכן שלפני החתונה תיהיה משיכה חזקה ואחרי החתונה יתברר שאין באמת משיכה? ולהיפך גם ייתכן?

>>שימושית

לגבי השאלה האחרונה- משיכה זה דבר דינאמי ויכול להיות מצב שהיה משיכה לפני ואחרי החתונה לא ופחות מזה, וכמובן להיפך.

אם יש דחיה ואפילו אם פשוט אין משיכה אז לא חושבת שאפשר וראוי לבנות על אחרי החתונה אבל אם זה רק לא משיכה חזקה אני לא חושבת שזה נכון להוריד על זה.\

נסיוני האישי - שלא בהכרח משליך על מקרים אחריםהברדיצ'בר

אני רק יכול לשתף שהייתי באותה התלבטות כשיצאתי עם מי שהפכה לאשתי, ושההתלבטות האחרונה שנותרה לי לפני שהצעתי נישאוין היתה סביב השאלה האם רמת המשיכה כלפיה מספיקה. ובפועל - מהר מאד אחרי החתונה כל החששות התפוגגו. וגם כיום, אחרי סך שנים וסך לידות - אני לא יכול לדמיין משיכה חזקה יותר לאשתי. היא בעיניי יפיפייה ומושכת ברמה הגבוהה ביותר.

גם אצלי זה הדבר היחיד שאני מתלבט עליופצלשן

אז מה עזר לך להחליט שזה מספיק בשביל להתחתן?

כמה דברים עזרו ליהברדיצ'בר

קודם כל אני רוצה לענות על שתי שאלותיך האחרונות שהצגת בפתיחת השרשור:

כן, וכן.

לכן מה שעבד לי - לא בהכרח יעבוד לאחרים.

ובכן, מה עזר לי?

קודם כל הרבה תפילות וביטחון ב-ה'.

דבר שני - מוכנות נפשית לתת הכל ולבנות קשר של אהבה ונתינה והתמסרות גם על הצד שהמשיכה תתברר כקטנה ממה שאליו ציפיתי. וזה בנוגע גם לציפייה של המשיכה שלי כלפיה, וגם שלה כלפיי. ברוך ה', לא התאכזבתי.

ודבר שלישי - חישוב הסיכויים, האם במכלול העניינים/תכונות ושיקולים סביר להניח שאצליח למצוא מישהי אחרת טובה ממנה. ועבורי התשובה היתה ברורה שאין כמעט סיכוי לכך.

גם בכל דבר לא מושלם שראיתי אצלה - ערכתי השוואה בינה ובין דמות דמיונית של האשה המושלמת שאותה כיניתי - 'דמיונה' - וכל פעם הזכרתי לעצמי שדמיונה היא דמיונית והסחתי את דעתי מהנושא.

לא כל כך הבנתיפצלשן

החלטת להתחתן בידיעה שאולי לא תיהיה משיכה?

תפילות, מוכנות נפשית וחישוב סיכויים יכולים לעזור להתלבטות באופן כללי.

אבל אם יש נושא ספציפי שייתכן והוא חסר, איך הנ"ל עוזרים לפתור את ההתלבטות? צריך לתת לנושא מענה ספציפי..

היה ברור לי שתהיה משיכה,הברדיצ'בר

רק היה לי חשש שזו תהיה משיכה ברמה נמוכה, שאולי תהיה בבחינת 'פוחת והולך' עם הזמן.

ברוך ה' לא היה כך. אך אני מרגיש שהנכונות שלי להסתפק בפחות היתה מועילה לי במידה וחששותי היו מתממשים. אך חשוב לי להדגיש - אצלי זה לעולם לא הגיע למצב שהיה צריך לעמוד למבחן.

אם אתה מרגיש 'שיכות' אליה, זה בהחלט מספיקהסטורי

לא אומר להתחתן בלי רצון, בלי שמרגישים קשר נפשי. אבל לפעמים מרוב התבחבשות בכל מיני הגדרות סתם נתקעים ומסתבכים.

אם אתה מרגיש שיכות, חיבה, טוב לך איתה, יש לך צפיה לפגישות ולשיחות הטלפון - יש את זה. מעולם לא העסקתי את עצמי כרווק בשאלות הללו ויש משיכה, בהחלט.

כמובן, העבודה האמתית היא אחרי החתונה. כשיש מתחים, המשיכה יורדת וכשיש השלמה ושמחה הדדית - גם המשיכה עולה.

אתה חושב שהיא תישאר צעירה ונאה?אריק מהדרום

הבט על חמותך לעתיד, זו האידיקציה הטובה ביותר לאיך שהיא תראה בעוד 30 שנה.

הבט על אם חמותך לעתיד, זו האינדיקציה הטובה ביותר לאיך שהיא תראה עוד 60 שנה.

איך זה קשורנעמי28

כשאישתו תהיה בת 60 גם הוא יהיה בן 60 אחרי זוגיות ארוכה וקשר עמוק ואחר.

כרגע הוא מתחתן עם מה שהיא היום, והשאלה שלו סופר לגיטימית וחשובה.

זה באמת נושא שלוקחים עליו סיכון בעולם הדתי ומקווים לטוב.

יש משהו בדברייך, מצד 2 גם בקשר לקראת נישואין אפשרמתוך סקרנות

לנסות להתחבר למכלול של האישיות, ולראות אם זה מגביר משיכה.

אני כמובן לא המומחה הגדול, ואלו שאלות שגם אני שואל את עצמי, אבל מרגיש שיש לכל הפחות איזו שהיא בחירה גם בנושא זה...

מאוד אינדבדואלישבורת,לב

אני אישית לא הייתי מתחתנת ככה בשום אופן וגם לא הייתי מתקדמת.

אבל זה לא משנה מה כל אחד אחר מרגיש, משנה רק מה שאתה.

אם הייתי במקומך הייתי משקיעה בבירור עם מטפל לפני הכרעה כזאת גורלית.

צריך להיזהר עם מטפלים..קל"ת

לבדוק לפני ולפנים למי הולכים..יש כאלה שרק עושים נזק..

צודקת. ורק אעיר בהקשר זההברדיצ'בר

שגם מטפלים תותחים ומומחים עלולים לטעות לפעמים.

ובוודאי שאפשר גם לטעות ביישום של ההדרכות/ העצות שלהם.

דוגמה מהמקרה שלי:

התסביך אליו אני נקליתי כחודש לפני שבחרתי להתארס התעצם פי כמה בעקבות הרצאת זום בו אמרה מטפלת ותיקה ובעלת מוניטין דברים לא מדוייקים בנוגע להבדל בין משיכה אצל בנים ובנות: שאצל בנים זה כביכול ברור ודיכוטומי, ומתברר בצורה ברורה תוך פגישות ספורות. בעוד אצל בנות - זה נזיל ומשתנה וכדאי לתת צ'אנס וכיוצא בזה.

כמה סרטים אכלתי בגלל הדברים האלה, ממטפלת שלמען הסר ספק - אני עדיין מחזיק מאד ממנה וחושב שהיא תותחית על בתחום שלה. אגב גםם קיבלתי ממנה (לא באופן פרטני) הרבה מאד כלים טובים ותובנות חשובות בתקופה שיצאתי.

סקרנת אותי, פניתי אליך באישי ברשותך.מתוך סקרנות

מאוד להזהר. נכון.🍀שבורת,לב

זאת שאלה לגבריםנעמי28

אני מניחה שזה שונה מנשים

מהצד שלי הספיק לסמן וי על משיכה בדייטים,

לא הגדרתי כמה ומה החוזק שלה, לי זה עבד.

וזה לשני המינים- גם לזוגות אוהבים עם כימיה טובה המשיכה משנה צורה כל הזמן וצריכה תחזוק, שלב הפרפרים והצפת ההורמונים מוגדר בערך כ3-4 חודשים. לאחר מכן המשיכה תלויה באיכות הקשר מבחינה רגשית ופסיכולוגית

צודקת בהחלטהברדיצ'בר

משיכה היא נדבך חשובשוקולד פרה.

אבל לדעתי הנשית, היא לא הכל.

אולי אצל גברים המשיכה היא הלב של הקשר, אבל גם אז- מי ערב לך שהיא תאהב מגע? שהיא תרצה את אותה רמה של קשר פיזי כמוך?

זה מאוד מתסכל עבור חתן צעיר לגלות שיש משיכה, אפילו בעוצמה, אבל שהצד השני פחות בעניין של מגע.

לכן, השאלה צריכה להיות,

ואני אכתוב פה קצת חשוף, מקווה שהמנהלים לא ימחקו אותי-

היא האם היא סגורה בקשר למיניות, או יותר פתוחה ובקשר (עם עצמה) בנושא.

עד כמה היא נינוחה בקשר לזה. לא נבהלת או בורחת או פוערת עיניים.

זה משהו שאפשר להרגיש אותו, וזה משהו שבעיניי כן שווה לדבר עליו בשלבים מאוד מתקדמים של הקשר.

אני מכירה נשים שלא סובלות מגע.

זה משהו שהן לא יגידו אותו בפגישות, אבל זה קריטי ממש לחיי נישואין.

זה משהו שהופך אח"כ לפצע עמוק בזוגיות. כי באופן טבעי, כשמתרגלים אחד לשני והחידוש פג, מה שנשאר זו הנטייה הטבעית של הנפש.

ואם הנטייה הטבעית שלה זה לריחוק גופני- זה מתכון לתסכול של שנים...

מיניות ומשיכה הופכים אחר כך לסוג של תקשורת. זו תקשורת שמשלימה ומעמיקה את התקשורת הקיימת.

יש ביניכם צחוק, כיף, הומור, פתיחות, עניין זה בזו- זה הלב.

יש משיכה אבל מרחק וקצרים בתקשורת- הקשר ייטה יותר לכובד וכך גם ברובד הגופני.

מקווה שהועלתי

לא חושבת שבחורה בהכרח יכולה לדעת על עצמהפצלושון

לפני החתונה, כשהיא עוד לא הייתה בקשר זוגי

זה אפשרי, בוודאישוקולד פרה.

אפילו אפשר להרגיש בזה. אבל זו באמת שאלה של בשלות.

תכלס אתה לא מגנט והיא לא ברזל.שוקו.אחרונה

משיכה חזקה או חלשה היא בראש וחולפת. השאלה היא התאמה בסיסית ורצון לקשר ושותפות. במשך הזמן נבנית הערכה עמוקה האחד לשניה וממילא הרצון להתקרב.

אין הבטחות בתחום רק רצון אמיתי וכנה לעשות עבודה רצינית ולהשקיע בקשר עד גיל 99

חבוטנפש חבוטה

מרגיש כל כך חבוט

מכל הבחינות.

נפש

גוף.

ורוח.

זוגיות בסימן שאלה ענק

תפקוד בסימן שאלה ענק

איך קמים כל בוקר?

לא מרגיש אבא

לא מרגיש בן זוג

לא מרגיש.

פרקתי.

דבר אלינו איש יקרדי שרוט

בתרגום לעברית שלימשה

אני גרוע בתור (אבא|בן זוג|מתפקד)

מי אתה בכלל? אתה מסתכל על עצמך מנקודת המוצא של עצמך או מנקודת המוצא של אנשים אחרים סביבך?

בהחלטנפש חבוטה

זוכר ויודע מה היו היכולות שלי

מנקודת המבט שלך או שלהם?משה

מתי זה התחיל?משה

ומי הפעיל אצלך את כל המנגנון הזה של "דחוי" ו "חבוט" ו"כושל"? זה לא תמיד היה שם.

לא אמרתינפש חבוטה

את המילה דחוי.

לא מרגיש גם כזה

אז בסדר. חבוט וכושלמשה

והכי חשוב

בהצלחה !

תודהנפש חבוטה

זה עדין כואב גם כשאתה רושם את זה

שתדע שיש עוד כליםמשה

אני לא חופר פה יותר כי לא הוגן לעשות לך את זה, אבל יש דרך להתמודד עם המצב הקיים

ורגשות תמיד מותר להרגיש. לא לשפוט אותם. זה לא "אני חבוט" אלא "אני אדם רגיל ויש בי עכשיו מחשבה ורגש שאני חבוט".

אם יש יכולותשבורת,לב

אפשר לחזור אליהם,

זה מצב הרבה יותר טוב מאחד שאין לו יכולות.

יש זמנים כאלה של עייפות.

מותר להיות מותש ולנשום לרגע מהכל.

טוב שאתה מדבר על זה.

איזה כאב.שוקולד פרה.

גם לי היו תקופות חשוכות כאלו.

תנסה להיזכר בעצמי המיוחד שלך. מה אתה מביא לעולם?

ועוד משהו- יש מישהו שיודע על מצבך?

תודהנפש חבוטה

כן יודעים.

אנשי מקצוע.

מנסה להיזכר מה הבאתי לעולם

הייתי שםוהנה חלום

לאחר המילואים הבלתי נגמרים ולא הצלחתי לחזור לעצמי, לזוגיות ולהורות. הבור חשוך מאוד אבל יש תקווה.

לצד הטיפול אישי ומשפחתי, לי אישית מאוד עזרו הטיפולים גופניים-רגשיים כגון Rebirthing ויוגה-תרפיה.

זה מעולה שאתה בטיפול, אל תשכח שיש תקווה וצמיחה בסוף

כמה כואב וקשה נגמרו לי השמות

שולחת חיזוק גדול ותפילה שתראה ישועה שלמה במהרה ממש בכל התחומים, בחסד וברחמים ובטוב גלוי ב"ה 🙏

וטוב שכתבת שיש לך ליווי ועיטוף מאנשי מקצוע, זה מאוד חשוב שתרגיש שיש לך את המענה ואתה לא לבד, ומקבל כוח והכוונה וליווי ועיטוף וכלים.

שיהיה רק טוב ב"ה

ושיכנס עוד ועוד אור לחיים ותוכל להביט אחורה ולראות איך גם מהתקופה הקשה והחבוטה הזו אספת עוד לימוד ועוד צידה לדרך שעוד תעזור גם לך וגם לסובבים אותך 🙏

ובינתיים להתחזק גם בכל מה שנותן לך כוח אמיתי, ובחוזקות ובעוצמות ובטוב שיש לך ובך, ובטוב שכן נוכח כרגע בחיים, ולראות מה עוד יכול לחזק שם.

תודה רבהנפש חבוטה

מעריך את המילים

כמה זמן זה ככה? נשמע קשה ממשלאחדשה

יודע לומר נק' מפנה?

מספרנפש חבוטה

נקודות מפנה..

רצף של דברים קשים ומאכזבים

מה קרה? ומה קורה?shindov

הרבה דברים קרונפש חבוטה

כרגע בעיקר דעיכה נפשית.

לפנות לנשים באישי לא יעזור לך לפתור את הבעיותיעל מהדרום

זה אפילו יותר מזהמשה

עזבי את זה שיש פה נשים שלא אוהבות שכותבים להן באישי.

זה מהלך של יאוש. וגם מהלך שלא עובד.

הוא מגיע עם נפש ריקה וחבוטה. למה שמישהי תרצה בכלל להתכתבות עם אדם שנמצא במצב של אנרגיה מרוקנת וחלולה. לא מספיק הוא מרוקן, הוא ירוקן גם אותה?

מי הייתה פה ששיתפה צילום מסך של מישהו שהתחיל איתה גרוע והמשיך לכתוב לה גם כשהתעלמה?

זה היה אניאנוני.מית

וגם @נפש חבוטה התחיל איתי גרוע ברמה שפאדיחה לשתף צילום מסך.

גם איתיחושבת בקופסא

לפחות אני אגיד שהוא עזב אותי ברגע שביקשתי (שזה היה מייד).

זה נכון במקרה של שני רווקיםיעל מהדרום

לק"י

אצל אנשים נשואים זה לא שייך, גם אם הוא מלא חיות ואנרגיות.

לא שייך זה דבר אחדמשה

אבל זה גם לא עובד. אדם מרוקן הוא מרוקן בכל מקום. גם בבית שלו וגם בחוץ (ובטח גם בעבודה).

זה כל כך לא נכון מכל כך הרבה פרמטריםשבורת,לב

זה כ"כ מכעיס וכ"כ מצערנגמרו לי השמות

זה פשוט לא יאומן הדבר הזה.

אנשים כותבים כאן מצוקה על גבי הפורום,

באים אנשים טובים ונשים טובות להגיב, להתייחס, לפנות זמן, אנרגיה, מחשבה, לב, עונים להם מכל הלב והרצון שיהיה טוב - ובסוף מה מסתבר?

שיש כוונות שליליות ורעות מאחורי זה.

זה כ"כ מכעיס אותי הדבר הזה.

שמסתבר שהנה, גם כאן, הפותח שלח לכ"כ הרבה נשים באישי (גם לי שלח מסר אחרי שהגבתי ע"ג הפורום, ולא עניתי בכלל למסר כי זה כבר היה לי חשוד.) ועכשיו להבין שזה עוד אחת ועוד ועוד.

באמת. @נפש חבוטה זה פשוט לא!

אח"כ אנשים שבאמת צריכים עזרה ובאמת במצוקה - כבר יש ישר חשדנות לגביהם, כבר יש פחות רצון לעזור ולכתוב, כבר יש פחות אנרגיה ופחות כוח מכל המסווה הזה, מכל הפעמים (האינסופיות!) האלה שמישהו פשוט ניצל את הטוב לב של אנשים!

למה? ובשביל מה?

זה כ"כ מעוות

כ"כ לא שייך

כ"כ רע.

אתה לא פונה לאישה בפרטי, בטח לא אישה נשואה, בטח לא כשאתה נשוי, לא משנה כמה המצוקה שלך גדולה, לא לא לא.

לא זו הדרך.

ואתה לא יכול, פשוט לא יכול שזה יבוא על חשבון מישהי אחרת!

כמה שאדם יהיה לו חוסר או רע, זה אף פעם לא יצדיק פגיעה באחר, זה אף פעם לא יצדיק ניצול של אחר, זה אף פעם לא יצדיק שום מעשה לא מוסרי ולא טוב בשום דרך ובשום צורה שהיא!

באמת איך אפשר ככה לסמוך,

אני אישית כבר תקופה בוחנת כל הודעה שנכתבת ורק אם מרגישה שיכולה לתרום איכשהו מגיבה, וכ"כ הרבה פעמים לא, לא רק להודעות שלא בטוחה אם יכולה לתרום בכלל, אלא גם להודעות שמראש עלולות להיות חשודות.

ואז הנה כאן שוב הגבתי, ועוד אחרות ואחרים. והנה שוב. להבין שזו בסך הכל הייתה במה לניצול הזה של החמלה והאמפתיה של אנשים כדי לפנות בפרטי?!

לעוד אחת ועוד אחת ועוד?! נשים נשואות?!

זה פשוט עצוב. ומכעיס. וחבל.

וההיפך ממה שאתה ספציפית צריך כדי שיעזור לך

וההיפך מכל מה שכל מי שרק רצה או רצתה לעזור לך כאן צריכים.

וזה פשוט גורם לכל אותם שבאמת צריכים עזרה להיפגע ישירות ולא רק בעקיפין. כי אח"כ כבר גם בהם חושדים, וגם להם כבר אין את האמון המלא שהם זקוקים לו.

זה פשוט עוול.

רק משפט אחדמשה

בסיטואציות כאלה הרבה פעמים הכותב לא חשוב כמו הקוראים הסמויים.

אל תיפול רוחך. גם אם הוא לא ראוי, בטוח קרא את זה מישהו ראוי שגם אין לו אומץ לכתוב.

אני באמת כותבת גם לקרואים הסמויים, לכולםנגמרו לי השמות

גם למי שזה מכוון אליו ישירות וגם לכל מי שיכול אי פעם להיות רלוונטי לו.

ואתה יודע מה?

אם יש כאן קורא שאפילו יקרא את הדבר הזה,

שאם הוא אי פעם ירצה או ינסה לפנות בפרטי לאישה נשואה

שרק יעצור רגע ויחשוב

איך הוא היה רוצה שיתייחסו ויפנו או לא יפנו לבת שלו, לאחות שלו, לאמא שלו, לאשתו (לאשתו כתבתי בסוף למרות שבעיניי צריך בהתחלה, רק בגלל שרוב אלה שפונים מסתבר שלא הכי טוב להם עם האישה שלהם עצמם, באופן כוללני וברור ברור שיש יוצאי דופן, אבל רק למקרה כזה שלא "אכפת לו" מאשתו, כתבתי זאת אחרי הבת והאחות והאמא)

אבל למען ה', שיחשוב קצת מעבר

ככה היה רוצה שיתייחסו לבת שלו?

שהיא נשואה וגבר זר פונה אליה, מנצל את הלב הטוב שלה, את החמלה, את הרצון לעזור, ואם חסר לו בבית חמלה או משהו אז הוא לוקח ממנה, מאישה נשואה?!

רוחי לא נופלת, אבל כן זה מאוד מכעיס ומצער אותי.

יש לכל אדם את הדברים ש"בוערים בו" מאז שנולד, שהם חלק ממנו,

במקרה שלי אישית מה שהקב"ה נתן לי וברא בי מאז שאני זוכרת את עצמי זה את זה, באמת כל מה שקשור לאיש ואשתו. והבלעדיות של איש ואשתו. נאמנות. אהבה. זוגיות. זה בדם שלי בנשמה שלי גם מה יכול להיות ועד כמה טוב אינסופי יכול להיות בין איש לאשתו כאשר זה בטוב, וגם בעירה פנימית למחות על כל מה שעלול לפגוע בקודש הקודשים הזה. ולכן כי זה נוגע בי אני מגיבה.

על הרבה דברים אחרים אני לא מגיבה, בטח לא בכזו "בעירה".

כאן כן. זה מכעיס ומצער אותי מאוד.

הרוח לא נופלת חלילה, אני עדיין מאמינה בטוב של האדם באשר הוא אדם, גם בכוח התשובה, והכי באהבה ובשלמות ובבלעדיות שבין איש לאישתו.

אבל כן היה חשוב לי להגיב.

מאישה נשואה.קופסא מכסף

כמו שאת כותבת על אישה נשואה, כביכול שהיא דבר קדוש.

היא מקודשת לאדם שקידשה. היא לא דבר קדוש. אפשר לדבר אליה, להתייעץ איתה, ולקבל ממנה אפילו יחס ואהבה.

הקיצוניות של קידוש האישה הנשואה לעיני כל מביא לבעיות כמו,

הטרדות במקווה.

גילוי עריות במשפחה.

מרחב נשימה בבקשה, גבר לא חייב לעשן כל היום כדי לשלוט במה שקורה במרשתת. יש אפשרות להבליג ולחכות רגע אחד ולראות שזה לא כזה "מיני" מה שהאדם רשם, הוא פשוט מגמגם.

עשרת הדברות כוללות גם את "לא תרצח".

מה עישנת?נעמי28

לא הבנתי מה כתבת

ומה הקשר בין הסוף להתחלה ולאמצע

ולהסקת המסקנות

ובסוף מתגלה שאתה אישה נשואה שהיא גבר גרוש🏳️‍🌈

והדבר היחידי שמביא להטרדות - זה אנשים שמטרידים.

מה עישנתי?קופסא מכסף

מה לא עישנתי... זו השאלה.

מצטרפת לכל מילה של נעמי28 שכתבה לךנגמרו לי השמותאחרונה

לא יודעת איך להתייחס להודעה הזו אפילו מרוב שהיא הזויה ונשמעת כמו גיבוב של מילים ללא שום קשר אחת לשנייה.

אז למען הסדר הטוב ולמען כל הקוראים בכללם אכתוב בנקודות:

א. אישה נשואה אכן מקודשת לאיש שלה.

שאמר לה תחת החופה - הרי את - ורק את

מקודשת לי - ורק לי

והיא מיוחדת לו והוא מיוחד לה.

ושום דבר אחר שנכנס ביניהם לא שייך כאן.

ולא אני שאני כלום אומרת אלא הקב"ה והתורה והמוסר האלוקי ולא האנושי.

אז שום דבר שיכול לחצוץ בקדושה הזו, בין במחשבה, בין בדיבור, בין במעשה - הוא פסול.

ואיך תדע?

יש לך את התורה הקדושה שמפרטת הכל ואת חז"ל שמלמדים אותנו ברחל בתך הקטנה (בדיוק בפרשה "רחל בתך הקטנה") מה ואיך וכמה ולמה.

מעבר לזה אתה רוצה לדעת?

זה לא כ"כ מסובך:

תשאל את עצמך איך היית רוצה שידברו / יחשבו / יעשו לבת שלך הנשואה. זה הכל.

היית רוצה שגבר זר יתחיל איתה שהיא נשואה?

היית רוצה שגבר זר ימשוך אותה בערמומיות ובמסווה למקומות לא ראויים, כמובן שהכל במסווה של מצוקה ורק להתייעץ או כל דבר אחר?

היית רוצה שלאט לאט יצור איתה קשר אישי שיכול לנוע מאפלטוני, דרך שיחות, דרך וידאו, ועד לפיזי ממש?

זה היחס שאתה מאחל לבת שלך?

הקב"ה לא מאחל זאת לאף בת שלו. ולאף בן שלו.

אז גם אני הקטנה לא.

מעבר לזה עדיין מסובך לך להבדיל? זה גם פשוט מאוד:

כל מה שאדם לא היה מעז לכתוב בפומבי ע"ג הפורום אלא רק במחשכים של מסר אישי או כל מחשכים אחרים שהם בהיחבא - כנראה יש כאן נורת אזהרה.

רוצה להתייעץ? בצורה נכונה וראויה ועניינית? אין בעיה. אפשר כאן ע"ג הפורום כמו שעשו ועושים ויעשו הגולשים כאן.

אין שום צורך לפנות בפרטי.

וגם אם כן - אם הוא לא היה מעז לכתוב זאת בפומבי - כנראה שצריך לחשוב שם פעמיים.

יש היום צילומי מסך והכל מתועד, אם היה חושש מצילום מסך וכו' האם היה כותב זאת מלכתחילה?

אם היה יודע שאשתו תצפה בזה? שילדיו יצפו בזה? היה כותב את זה?

הנה לך כל הדרכים להבדיל.

יש טוב. יש רע. יש הפרדה.

אנחנו לא בבילבול ובבלילה בין טוב לרע.

יש תורה אלוקית ואמת אלוקית.

אז אדם רוצה להתייעץ עם אישה אף שהיא נשואה? שיתכבד ויעשה זאת לפי האמור. בטח ובטח בפורום דתי.

יש לנו את המוסר האלוקי ואת התורה הקדושה.

וכמה שהתורה מדגישה את כל האמור על אשת איש. אחת מ3 העבירות שהן יהרג ובל יעבור. וכל ההרחבה שם ומשם.

ב. אין שום קשר, אבל שום, בין יחס ראוי לאישה נשואה לבין הטרדות במקווה או גילוי עריות במשפחה. ה' ישמור, מאיפה הבאת את זה בכלל? פה ממש מצטרפת למילים של @נעמי28 שזה במקרה הטוב עישנת משהו ובמקרה הפחות טוב אין לי מושג איך זה הגיע לך לראש.

אבל האמת צריכה להיאמר - אין שום קשר בין הדברים.

זה כמו שתכתוב ששמירה על בלעדיות בנישואים היא הגורמת לצונאמי / רציחות / עבודה זרה וכל קישקוש אחר.

מעבר לזה כל מילה וכל פירוט מיותר כיוון שחוסר ההיגיון זועק כאן מכל מילה.

ג. לא יודעת למה התכוונת "שהאדם רק מגמגם ולא כזה "מיני", אבל דע שאתה לא מעורה עד הסוף בכל מה שקורה מאחורי הקלעים, מה שנקרא במה שנשים דיווחו לי אישית בפרטי. לא אחת ולא שתיים ולא שלוש ולא ארבע. יש הרבה מעבר למה שאתה רואה, וכן, יש גם כיוון כמו שכתבת. הדברים לא נכתבו סתם, ובטח שלא בכזו נחרצות. יש סיבה להכל.

ד. מעבר לזה, ומעבר למקרה ספציפי כזה או אחר, לא חייב ולא צריך בכלל להגיע עד להכי גרוע. גם הרבה לפני זה רע מספיק. גם לקחת אנרגיה וכל מה שלא שייך במחשבה דיבור ומעשה לאישה נשואה או לאיש נשוי זה לא ראוי. שוב, כאן כל סעיף א' אפשר לקרוא שוב ולדעת להבדיל ולמצוא את האיזון בין מה שכן למה שלא.

יש לנו תורה. יש לנו מוסר אלוקי. מדובר בפורום דתי. וגם בלי קשר יש מוסר.

ואיך אמרת בשורה אחרונה, אכן עשרת הדיברות כוללות "לא תרצח", לא לרצוח ולא לקחת לא לאישה ולא לאיש את העולם הזה שלהם ואת העולם הבא שלהם.

גם אם אדם חושב שזה בסדר, או שאם זה "מתוך הסכמה" אז הכל טוב, כי גם אז זה לקחת את העולם הזה ואת העולם הבא. משניהם. שום דבר טוב לא יכול להיות מדבר כזה, אולי רק לטווח המאוד מיידי ומאוד קצר איזו הרגשה של ריגוש או סיפוק רגעי בלבד, אבל אחריו שבר ועוד בור ועוד תהום ועוד ריחוק מהאישה או מהאיש עצמם ועוד רע, בטח ובטח לטווח הארוך.

ומעדויות רבות מכלי ראשון יש כאן בהחלט המון שבר וכאב וממש לא טוב.

ובטח ובטח אם זה נעשה בצורה של מניפולציה זה אף עוד יותר גרוע.

וכן, גם אדם שמביע מצוקה, וכותב לאישה רנדומלית (ואיזה גועל נפש זה שכל אישה תחשוב שניק מסוים פשוט פונה לכ"כ כ"כ המון נשים, כל מי שיש לה דופק כאן בערוץ, ושפשוט מחפש לפתח שיח. איך אישה כזו צריכה להרגיש? אפילו אם הייתה רווקה זה מגעיל, מה היא חפץ אחד מני רבים שרק מנסים עליה את מזלו מבין כל ההמונים? פשוט מגעיל).

אבל קל וחומר שהיא נשואה, אז מה עניין לפתח שיח ומתוכו לצלול למעבר לכל מיני מחוזות, לא רק הגרועים שהם, שוב, גם לפני יש הרבה רע. מה עניין למשוך אישה נשואה ככה במילים?

הכך יעשו את אחותנו? ואת בתנו? ואת נשות ישראל?

אז אני לא מוכנה לזה. בטח לא במרחב של הפורום אם יש לי איזושהי שליטה מינימלית על ההנהלה ולדווח ולחסום ולהזהיר על נושאים כאלה.

בנות ישראל, אחיות שלי, יקרות לי. יקרות מדי ויקרות מפז.

ואף אחד לא יתייחס אליהן ככה.

כן, נכון, יהיו תמיד עוד אחוזים לא מבוטלים גם של גברים וגם של נשים שימשיכו להתכתב בפרטי, מרצונם החופשי, וכן, גם ילעגו לי ולכל מה שאני כותבת ואיך כתבו? יכנו זאת "משטרת מחשבות", אבל זה לא מזיז לי, כי אני מדברת אל מי שזה כן שייך אליו ומי שזה כן רלוונטי אליו, וגם אם זה רק אישה אחת או רק איש אחד שבעקבות הדברים יותר נזהרים - דייני.

וכל אחד אחראי על עצמו בלבד.

ברוך השם ותודה לאל שכבר יודעת שזה כן עזר לפי פניות באישי, אז לפחות בטיפה שאני יכולה לעשות זה יקר מאוד. ולאותן אלו שפנו בפרטי ולאותן אלה שקוראות סמויות (או קוראים) - בעיקר להן אני מכוונת. ותודה לה' על כך ועל כל מה שכתבו לי.

שיהיו רק בשורות טובות ב"ה

שנזכה להתחזק, כולנו, בקודש הקודשים שבין איש לאשתו, ובכל הטוב שבחיים,

שבת שלום ומבורך

📢📢📢 תזכורת חשובה בעקבות השרשור הזהנגמרו לי השמות

לאיך הודעה תמימה שמביעה מצוקה יכולה להיות בעצם במה מסוכנת מאוד לכל הנוגעים בדבר.

באיך כל מי שפותח שרשור, גם אם הלב יוצא אליו או אליה ומתוארת מצוקה קשה - יכולים בסוף לפנות בפרטי עם כוונות אחרות לגמרי!

תזכורת חשובה לכולנו. שוב.

על הסכנות כאן במרחב הזה.

לא משנה מי כותב.

לא משנה מה הותק שלו או שלה.

לא משנה אם מזדהה כאיש או כאישה.

לא משנה אם מתאר/ת מצוקה.

כל אלו הם לא ערובה שהכוונות והאמת אכן שם.

וכל אלו הם לא ערובה שאין מתחת לפני השטח כוונות אחרות.

לא לפותחי השרשור.

ולא למגיבים.

לא לכל מי שמנסה לראות מי יגיב (או תגיב לו) כאן

ואז לפנות אליה בפרטי

והכל במסווה של רצון לעזור ולהציל מהמצוקה

שכל מה שמתחת זה כוונה אחרת לגמרי!

ונשים טובות (ואנשים טובים במקרים אחרים) פשוט לא צריכות לחוות את העוול הזה שכל "חטאן" היה לב טוב ורצון לעזור או לחזק יהודי!

לא הן, ולא הפותח עצמו שזה ההיפך ממה שנכון לו, ולא אשתו של הפותח, ולא האיש של הנשים האלה, ולא הילדים של כולן, ולא מגיבים ומגיבות אחרים עתידיים שיתנו בהם פחות אמון מראש אפילו שבמקרה שלהם אין שום דבר פסול - פשוט כולם יוצאים נפסדים וזה עוול אחד גדול לכל הנוגעים בדבר!

אז בכוונה משאירה את ההודעה הזו

עם כל ההתפתחויות שלה

עם כל העדכונים של נשים באופן ישיר ומכלי ראשון על הפותח שפנה אליהן

ובכוונה לא מוחקת אף שנתבקשנו המנהלים ע"י פותח השרשור למחוק את ההודעה הזו.

אז לא.

לא רק לא למחוק אלא להדגיש מה יכול לצאת מדבר כזה.

למען יראו ויראו.

ולמען ידעו כולם כי סוף האמת לצאת לאור. תמיד! גם אם זה לוקח זמן.

אז ככה, באור, בשמש, בגלוי - להראות מה היה.

ולמען נישמר כולנו.

כן, גם רצון טוב רק לעזור יכול להוביל חלילה למקום לא טוב בכלל.

ושהקב"ה לא יביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.

צריכה עזרה עם סינון מחשב לילדיםירדנית

משהו פה לא עובד לי כמו שצריך

מדובר על גילאי 10-14, יש רימון.

הם צריכים את המחשב כדי לעבוד בטימס, לשמוע שירים ביוטיוב, לפעמים צריכים AI ללמוד למבחנים.

איך אני משגיחה על כל זה?

שיחות בטימס לפעמים הילדים ביניהם שולחים סרטונים, אין לי איך לעקוף את זה.

כנל יוטיוב, רוצים לשמוע שירים אבל לא מתאים לי שיסתובבו ביוטיוב, יש דברים (שלא לומר רוב הדברים) שלא מתאימים להם.

AI גם כן רואה שיחות שלא מתאימות..

אנחנו לא בקטע של צנזורה אבל מרגישה שבתקופה האחרונה זה יצא לי משליטה.

מחפשת פתרונות טכניים לפתור את זה, אשמח לשמוע איך זה אצלכם. שאהיה רגועה גם שהילדה נכנסת לחדר ללמוד עם חברה במחשב. כי היום זה היה ממש לא מוצלח

אני טכנופובית פלוס פלוס אז אם אפשר בהסבר למתקשיםירדנית

שום דבר רע בצנזורה במקרה הזהחושבת בקופסא

היית נותנת לאדם זר ברחוב לחלק לילדים שלך חוברות שאת לא יודעת מה כתוב בהן?

רק כדאי לדייק אם הכוונה לכל תוכן שהוא לא למידה וניצול זמן ממש, או תכנים בעייתיים בפני עצמם, כי אלו שני דברים שונים.

כי אם יש לכם רימון ברמה המתאימה, לא אמורים להיות בעיה מבחינת התוכן.

אבל אם רוצים שהמחשב ישמש ללמידה ולא לפנאי, (אני לא יודעת איך עושים את זה בפועל, אבל אני יודעת שזה קיים) אפשר דרך רימון או דרך תוכנה אחרת לחסום אתרים ספציפיים, או הפוך לעשות רשימה של אתרים מותרים בלבד, ואז לחסום גישה ליוטיוב ולai.

פתרון פחות קיצוני הוא להיכנס להגדרות בתוך האתרים האלו, ולחסום אותם כמה שיותר. לשים את חשבון היוטיוב ליוטיוב קידס (מגן מפני תכנים בוטים במפורש, אבל מתיר שטויות ממיסות מוח, שכנראה גם כן כדאי לא לראות)

בצ'אט מצאתי בטעות שיש בתוך ההגדרות שלו אפשרות למנוע ממנו לדבר על תכנים בוטים (ולא ברור לי למה זה לא מופעל כבררת מחדל).

והכי פשוט זה זה להגביר את החסימה ברימון או פלטפורמה חוסמת אחרת.

לגבי מה שחברים שולחים- אולי תמימה, אבל חברים לא ישלחו דברים גסים ממש, לפחות לא בפלטפורמה כזו שמיועדת ללימודים ובפיקוח המורה? עוד אין לי ילדים, אבל אני קצת מזדעזעת מהרעיון של לתת לילדים להמשיך להיות חברים של ילדים שחשודים ברצינות בדבר כזה, אם יש רצון, הם ימצאו דרך אחרת להראות את זה ועצם החברות נשמעת לי בעייתית.

שולחים שם שורטים וכל מיני שירים/זמרים/קליפיםירדנית

שאני לא מעוניינת שיחשפו לזה.

איך ישמעו שירים? לא התחברו לספוטיפיי לצערי.. אבל אולי אם אגיד שאין ברירה.

רימון ברמה בינונית לא חוסם את מה שאני רוצה שיחסום..

רימון ברמה הגבוהה יותר מצריך ממני לפתוח להם את מה שהם צריכים כל רגע.

בטימס אין לי ממש שליטה על מה קורה בקבוצות, וכבר לא מתאים להם שאני עוקבת אחרי השיחות שלהם, שזה סה"כ מובן

אם יש שירים ספציפיים שהם שומעיםהשם שלי

אפשר להוריד את השירים למחשב, ואז לחסום את היוטיוב.

באזור האישי ברימון אפשר לחסום\לפתוח אתרים מסוימיםפתית שלג

כרצונך

ואם החברים שולחים קישורים לסרטונים שהזכרת- ברמת סינון גבוהה כנראה שגם זה ייחסם.

אין כל כל פתרוןמסתתר

אין כ"כ פתרון, מה שכתבת נכון. זה או קצת מדי או יותר מדי. אולי ב"חזקים ברשת", ובארגון "לוקחים אחריות", יש להם פתרונות..

יש תוספים בחנות כרום לדפדפן במחשבנקדימון

שאפשר לחפש שם תוספים עם דירוג גבוה וכמות הורדות של עשרות אלפים (כדי שיהיה לזה אמינות, ואמינות ביצועית).

יש כל מיני תוספים שמסננים שורטס ורילסים ביוטיוב ורשתות חברתיות, תכנים למבוגרים או הימורים וכדומה, חוסמי פרסומות למיניהם. זה קצת התעסקות (אבל לא נוראית), אבל אולי חבר/ה טוב/ה יוכלו לעזור. או לחילופין, הדרכה טכנית את יכולה לבקש ממצב ai בחיפוש גוגל.

וכמו שגם אמרו, אם מדובר על אתרים יותר ספציפיים אז אפשר לחסום ברשימה אישית באזור האישי של רימון, או להעלות רמת סינון לאתרים המסויימים.

אגב, לגוגל יש אפשרות של בקרת הורים (לא ניסיתי אך ראיתי שקיים), ואז את יכולה לחבר את החשבונות של הילדים אלייך ולהגדיר כל מיני דברים. זה גם דבר ששווה לבדוק עליו, ואולי הוא יפתור חלק מהבעיה.

לגבי ai, אין ממש דרך היום לשלוט בזה. לכן נטפרי, למשל, חוסמים את זה גלובלית.

תודה, אנסה לשבת על זהירדנית

(הזדמנות טובה להכיר לך תודה שבזכותך נכנסו להכיר את עמיחי ונינו הי"ד וישבתי והראתי גם לילדים, מה שמראה לי כמה רחוק אפשר להגיע עם חינוך ילדים ולאן אני שואפת)

בשמחהנקדימון

לא הכרתי אותו לפני כן, אבל הנשמה המיוחדת הזו באמת מרימה את העיניים שלנו אל האינסוף.

אלוף אתהפתית שלג

בשביל שירים הייתי עושה ספוטיפיי וחוסמת את יוטיובמרגולאחרונה

ובמקרים שהמורים שולחים סרטון לימודי מיוטיוב- תפתחי לרגע, או תתני מהטלפון שלך נקודתית לזה.

ספוטיפיי יש גם פודקאסטים שעקרונית יכולים להיות לא ראויים אבל לא נראה לי שיש להם סבלנות לזה חחח.

שירים שיוצאים עולים תוך שניה לספוטיפיי. גם שירים חסידיים ושירי קודש יש שם.

ואם הילדים שולחים בטימס קישורים לסרטונים, אז אפשר לחסום אתרים אחרים (כמו טיקטוק, יוטיוב וכו), ואז הם לא יוכלו לצפות בהם.

מה קרה לפאות?פשוט אני..

כשהייתי ילד, ילדי ונערי הציבור הדתי התחלקו בין כמה סוגי פיאות:

פיאות קצרות שמגיעות בדיוק עד לעצם הסמוכה לאוזן, או קצת יותר ארוכות שמגיעות עד לגובה התנוך.

פיאות מעט ארוכות יותר, אשר גולגלו בחן מאחורי האוזן.

וכמובן פיאות ארוכות עוד יותר שכבר לא יכולות להתחבא מאחורי האוזן אלא משתלשלות בגאווה במורד הפנים.

בשנים האחרונות, אני רואה יותר ויותר נוער דתי, כולל כאלה מבתים שעל פניו נראים דוסים, כולל מהתנחלויות ויישובים דתיים מובהקים לאורך ורוחב הארץ, עם תספורת שבה המכונה עוברת עם מספר 0 מעל גובה האוזניים ולא משאירה פיאות כלל. כלומר בחלק העליון של הראש יש שיער כרגיל, אבל בצדדים יש שיער רק בס''מ העליונים ומתחת לזה יש גאלח.

בתקופתי, בבתי ספר דתיים לא היו נותנים לתלמידים להיכנס כך לכיתה, וילד שהיה מסופר כך היה צריך להתבייש במראהו החריג. זו הייתה נחשבת תספורת שלא רק שאינה דתית, אלא היא גם לא מייצגת את הציבור החילוני הנורמטיבי, אלא בעיקר ערסים.

אז איך קרה שאבות שלא מחסירים תפילה במניין ולא מדלגים על לימוד תורה עם ילדיהם, מאפשרים להם להסתפר כך?

איך אימהות המחזיקות בעוז בית יהודי כשר ומשפחה לתפארת, נותנות לילדיהן לגלח את הפאות?

תמונה מתוך AI לשם המחשה

חוץ ממה שאפשר לצחוק על התמונה של הבינהחושבת בקופסא

שהנער הגיבעוניסט מתברר מקפיד (חוץ מעל נזירות מלאה של אי תספורת בכלל) גם על קצוות השרוול כארבע כנפות ושם גם בהן ציציות.

התשובה היא כנראה הגיל של הילד. זו תספורת שהיא "באופנה" בקבוצות מסוימות, והילד רוצה להסתפר ככה, ובשלב מסוים ההורים לא מחליטים לילד איך להסתפר. וכנראה שזו תספורת די מנייסטרים בציבור החילוני עכשיו.

גם אחי השמיניסט החצוף מסופר ככה, ולדעתי זה נראה מכוער וערסי, וחבל על הפאות המתולתלות שהיו לו בילדותו. מה לעשות, אי אפשר להכריח אותם בגיל הזה.

במקרה הבינה גם תפסה לך את הגילאים של הילדים בצורה הדרגתית: מילד חמוד יהודי קטן, שעובר שלב של גיבעוניסט, ואז הופך לערס שמתסובב עם החבר'ה בשתיים בלילה ומשאיר זבל ברחוב.

היום התספורת הזאת יותר טרדנית בכל הציבורברגוע

אבל אני דווקא רואה תופעה הפוכה מקבילה- הרבה יותר נערים מגדלים פאות ארוכות

אני דווקא רואה יותר ילדים עם פיאותניק חדש2

בטח בהשוואה למה שהיה בילדות שלי.

חולשה בחינוךנקדימון

הנערים פשוט לא מקשיבים להורים.אמא טובה---דיה!

כמו נערות אצלינו מבתים סופר דוסים שהולכות עם שרוול קצר ושסע כמעט עד למעלה.

זה לא כי ההורים מרשים. זה אף על פי שהם לא מרשים.

אני חושב שלהרבה מאוד ילדים קטנים חרד"לים יש פיאותמשה

אולי בגיל ההתבגרות יש צורך לשנות משהו והפאות נבחרות כקרבן.

מרד גיל הנעוריםנפשי תערוג

אינטרסטינגימח שם עראפת

איך הילדים שלך מסופרים?

מי אמר שהם מסכימים או מעודדים?shindov

היום לא שואלים.

אני לא מדבר על בני 18פשוט אני..

אפילו בגיל 12 אני רואה את זה, בגיל שבו ילדים עוד לא אוכלים שניצל בחוץ בלי לבקש רשות מההורים

יש לי רעיוןנפשי תערוג

ב"ה בשנים האחרונות יש תופעה של התחזקות המונית

אם שאני הייתי נער. ללכת עם ציציות בחוץ זה היה רק מי שממש דוס או חזק.

הרוב היו הולכים עם פתילות בפנים (ואני מוציא רגע את עניין ספרדים אשכנזים כי זה לא קשור)

כיפה. רוב מי שהתפלל איתנו בבית כנסת. לא היה הולך עם כיפה ביום יום. גם כאלה שהקפידו על אורח חיים דתי.

היום ב"ה אנחנו רואים שגם חבר'ה שעדיין רחוקים מאורח חיים דתי מלא, יכולים להסתובב עם כיפה או ציציות בחוץ

יכול להיות שהוא לא יקפיד על שמירת שבת וכו' אבל עדיין ביום יום הוא יסתובב עם כיפה וציציות בחוץ (מכיר כמה כאלה)

יכול להיות שנערים שאתה רואה שייכים לזרם הזה

זה לא זרם דתי קלאסי

זה יותר מסורתי +

אני לא מדבר על מסורתיפשוט אני..

אלא באמת על טובי בנינו ממשפחות מאוד מאוד דתיות

גיל 12רקאני

זה לגמרי גיל ההתבגרות

אם ילד בן 12 מתעקש להסתפר ככה

אני יכולה להבין את ההורים שמעדיפים לא להיכנס למלחמות על תספורת

לדעתי פאות זה הכי יפה בעולם

אבל אם הילד שלי יתעקש להוריד אני אגיד לו את דעתי ואתן לו להחליט על עצמו

תלוי איזה תספורתנפשי תערוג

אם זה קצר אבל עדיין בגבול ההלכה. ניחא

אבל גלח מלא של הפאה שזה איסור דאורייתא ממש אני אישית (ורוב הדתיים שאני מכיר) לא הייתי מסכים

מסכימהרקאני

אני לא כל כך מכירה את ההלכה הזאת בתור אישה....

אבל יכול להיות שהם כן משאירים קצת ופשוט לא רואים את זה?

בגדול ההלכה היאנפשי תערוג

שאסור להקיף פאת הראש

משמע שאסור לגלח מאיזור הרכה ועד סוף העצם שליד האוזן.

אסור שיהיה מגולח. צריך שיהיה שיער ממשי. והפוסקים נתנו הגדרה של סביב 4-5 מ"מ לפחות.

(לא כתבתי את כל ההלכה אלא בגדול את עיקר הדברים)

רקה, לא רכהירושלמית טרייה

הכל תלוי במזלזוזיק העכבראחרונה

אפילו ספר תורה שבהיכל.

יש הרבה דוגמאות בהסטוריה להלכות שפשוט לא הקפידו עליהם בתקופות מסויימות. בדרך כלל זה חלף.

למשל, יש הרבה עדויות שבליטא לפני השואה גם נשים של גדולי ישראל לא הקפידו על כיסוי ראש.

גם היום, נראה לי שמקפידים הרבה יותר מפעם על שירת נשים אבל הרבה פחות על חצאיות לפי ההלכה.

לא יודע מה גורם לזה...