מרגישה מטופשת שאני עושה את זה. אבל חייבת לשחרר ממני את התחושות בתקווה שקצת יקל.
חמות יקרה, פגעת בי. פגעת בי בתקופה שהכי הייתי צריכה רגישות והבנה. במקום הכי חלש שהייתי בו בחיי התנהגת בצורה אגואיסטית ואנוכית.
התלהבת כל כך להיות סבתא ששכחת כבר מה זה להיות אמא. מה זה להיות אחרי לידה עם תינוק ראשון. כמה רגישות יש וכמה אישה אחרי לידה צריכה את הפינה שלה ואת הקרבה לתינוק מבלי להיות מוצפת ברגשות אשם שחומתה לא מספיק מרגישה סבתא. תני לי להרגיש קודם אמא. אחר כך כשאתאושש הכול יראה אחרת.
את אומרת שאני כמו הבת שלך אבל לבת שלך לא היית מתנהגת ככה. ואם חמותה הייתה חסרת רגישות כמוך - היית אומרת לה להתרחק. אבל לא התרחקתי. ועדיין קשה לי להיות לידך. קשה לי לראות אותך אפילו שאת חושבת שהכול בסדר. אני מרגישה את ההערות פה ושם ומחליקה.
אבל הלב שלי מתפוצץ ורוצה לצעוק "זה לא הוגןן! אני זו שסחבתי את האוצר הזה! זרוקה ימים שלמים במיטה וחלשה מרוב הקאות. שורדת תוך כדי בעבודה כדי שאוכל לתת לו את כל מה שצריך! מרגישה כל בעיטה ובעיטה וחווה הכול בתוכי פיזית ורגשית!! עברתי הריון לא קל ואת יודעת את זה! וגם כשהייתי לידך הרגשתי לבד! הייתי בודדה ללא עזרה! רחוקה מכל מי שבאמת רצה לעזור ואת לא התחשבת וזלזלת בכאב שלי! ראיתי איך את חושבת שאני ילדה מפונקת של אמא ואבא כשאת בכלל לא יודעת מה עברתי בחיים שלי!! ואחרי הלידה היית פשוט רעה!! אני אמא טריה מה את רוצה מחיי?? איך יכולת להתעקש שנבוא לסוף שבוע עם תינוק בן שבוע וחצי ואז כשעשיתי מאמץ ובאתי, התעלמת מזה שאני בחדר בוכה יום שלם בלי הפסקה ולך לא אכפת העיקר להיות עם התינוק!? ואחר כך להסתכל עליי ולא להגיד מילה? בכיתי כי לא היה לי טוב את לקחת את זה למקום שזה בסדר ככה זה אישה אחרי לידה אבל תאמיני לי שבכיתי רק כי לא היה לי טוב אצלך! איך אפשר לא להבין שאמא צריכה את התינוק שלה אחרי לידה ואי אפשר שבוע וחצי אחרי לקחת לה אותו לכמעט יומיים שלמים!!!!! ואז להגיד שצריך גם לדעת לשחרר! הלב שלי נמחץ אני בעצמי לא ידעתי כמה אני צריכה אותו! קרסתי!! שומעת אותו בוכה ואני בוכה איתו וחלשה מכדי להתעקש, להתלבש ולקחת אותו! מרדימה את עצמי כל היום כדי לא להרגיש כלום ואת אפילו לא בודקת מה איתי העיקר שהתינוק אצלך! את תמיד אומרת שרצית עוד ילדים, שאת מרגישה פספוס בחיים (למרות שלא חסר לך כלום) ושאת גם רוצה עכשיו ילד אבל מה זה קשור אליי?? את מקנאה? כואב לך? כי לפעמים ככה זה מרגיש. תשחררי ממני! תפסיקי להשוות אותי אלייך!!
תפסיקי לראות את הביישנות שלי והכבוד שאני נותנת לך בתור חוסר פתיחות וצביעות! היית רוצה כלה שתחזיר לך עקיצות? שלא תדפוק חשבון? מנסה להשתחרר מהתחושות האלה אבל קשה לי. אני מנסה לסלוח אבל יודעת שאף פעם לא באמת אשכח את מה שעברתי בתקופה הזו.
איך משחררים? קשה לי. לא מסוגלת לראות אותה. לא מסוגלת לישון אצלה (מי קבע שחייב לישון? למה אי אפשר פשוט לבקר כמה שעות וזהו?).
איך מתמודדים עם התחושות האלה? יודעת שיש גם את הצד שלה בסיפור אבל מהצד שלי חוויתי פשוט תחושות נוראיות
חמות יקרה, פגעת בי. פגעת בי בתקופה שהכי הייתי צריכה רגישות והבנה. במקום הכי חלש שהייתי בו בחיי התנהגת בצורה אגואיסטית ואנוכית.
התלהבת כל כך להיות סבתא ששכחת כבר מה זה להיות אמא. מה זה להיות אחרי לידה עם תינוק ראשון. כמה רגישות יש וכמה אישה אחרי לידה צריכה את הפינה שלה ואת הקרבה לתינוק מבלי להיות מוצפת ברגשות אשם שחומתה לא מספיק מרגישה סבתא. תני לי להרגיש קודם אמא. אחר כך כשאתאושש הכול יראה אחרת.
את אומרת שאני כמו הבת שלך אבל לבת שלך לא היית מתנהגת ככה. ואם חמותה הייתה חסרת רגישות כמוך - היית אומרת לה להתרחק. אבל לא התרחקתי. ועדיין קשה לי להיות לידך. קשה לי לראות אותך אפילו שאת חושבת שהכול בסדר. אני מרגישה את ההערות פה ושם ומחליקה.
אבל הלב שלי מתפוצץ ורוצה לצעוק "זה לא הוגןן! אני זו שסחבתי את האוצר הזה! זרוקה ימים שלמים במיטה וחלשה מרוב הקאות. שורדת תוך כדי בעבודה כדי שאוכל לתת לו את כל מה שצריך! מרגישה כל בעיטה ובעיטה וחווה הכול בתוכי פיזית ורגשית!! עברתי הריון לא קל ואת יודעת את זה! וגם כשהייתי לידך הרגשתי לבד! הייתי בודדה ללא עזרה! רחוקה מכל מי שבאמת רצה לעזור ואת לא התחשבת וזלזלת בכאב שלי! ראיתי איך את חושבת שאני ילדה מפונקת של אמא ואבא כשאת בכלל לא יודעת מה עברתי בחיים שלי!! ואחרי הלידה היית פשוט רעה!! אני אמא טריה מה את רוצה מחיי?? איך יכולת להתעקש שנבוא לסוף שבוע עם תינוק בן שבוע וחצי ואז כשעשיתי מאמץ ובאתי, התעלמת מזה שאני בחדר בוכה יום שלם בלי הפסקה ולך לא אכפת העיקר להיות עם התינוק!? ואחר כך להסתכל עליי ולא להגיד מילה? בכיתי כי לא היה לי טוב את לקחת את זה למקום שזה בסדר ככה זה אישה אחרי לידה אבל תאמיני לי שבכיתי רק כי לא היה לי טוב אצלך! איך אפשר לא להבין שאמא צריכה את התינוק שלה אחרי לידה ואי אפשר שבוע וחצי אחרי לקחת לה אותו לכמעט יומיים שלמים!!!!! ואז להגיד שצריך גם לדעת לשחרר! הלב שלי נמחץ אני בעצמי לא ידעתי כמה אני צריכה אותו! קרסתי!! שומעת אותו בוכה ואני בוכה איתו וחלשה מכדי להתעקש, להתלבש ולקחת אותו! מרדימה את עצמי כל היום כדי לא להרגיש כלום ואת אפילו לא בודקת מה איתי העיקר שהתינוק אצלך! את תמיד אומרת שרצית עוד ילדים, שאת מרגישה פספוס בחיים (למרות שלא חסר לך כלום) ושאת גם רוצה עכשיו ילד אבל מה זה קשור אליי?? את מקנאה? כואב לך? כי לפעמים ככה זה מרגיש. תשחררי ממני! תפסיקי להשוות אותי אלייך!!
תפסיקי לראות את הביישנות שלי והכבוד שאני נותנת לך בתור חוסר פתיחות וצביעות! היית רוצה כלה שתחזיר לך עקיצות? שלא תדפוק חשבון? מנסה להשתחרר מהתחושות האלה אבל קשה לי. אני מנסה לסלוח אבל יודעת שאף פעם לא באמת אשכח את מה שעברתי בתקופה הזו.
איך משחררים? קשה לי. לא מסוגלת לראות אותה. לא מסוגלת לישון אצלה (מי קבע שחייב לישון? למה אי אפשר פשוט לבקר כמה שעות וזהו?).
איך מתמודדים עם התחושות האלה? יודעת שיש גם את הצד שלה בסיפור אבל מהצד שלי חוויתי פשוט תחושות נוראיות
