הדבר הראשון שהוא עשה אחרי הבום האדיר הזה היה לצרוח את שמה.
"מעיין!! מעיין!!"
היא לא ענתה לו. היה שקט כזה, מחריש אוזניים, והמון עשן אפור ומחניק והוא לא ראה כלום, והוא פשוט היה חייב לדעת מה איתה. איפה היא? היא עדיין במושב לידו? או שאולי היא עפה מהחלון והיא שרועה שם על הקוצים בחוץ? הוא חייב למצוא אותה, פשוט חייב. איפה היא הילדונת הזו, איפה היא.
הוא מושיט יד למושב ליד. לא מרגיש כלום. אחוז אמוק הוא פונה לכיוון הדלת, הידית לא נפתחת. "נו, תפתחי כבר," הוא מסנן, דוחף אותה בכל כוחו. למה היא לא נפתחת, אלוקים, למה לא שומעים את ה'קליק' הזה הגואל שמבשר שהדלת נפתחת, הוא אף פעם לא חשב כמה זה קריטי שדלת תוכל להיפתח. "תפתחי כבר, תפתחי," הוא צורח, כאילו הדלת הזו שומעת משהו, אולי בעצם היא כן שומעת כי באותו רגע הדלת נפתחת ועפה מציריה והוא עף איתה ומתגלגל על הכביש.
צפירה מחרישת אוזניים חולפת על פניו. הוא חייב לקום, אסור שמכונית תמחץ אותו, הוא חייב קודם למצוא את מעיין.
הוא מתרומם, וטס לצד השני של האוטו. איפה היא, איפה היא. הוא רץ למושב הקדמי, היא ישבה פה, זה פשוט לא הגיוני! היא הייתה חגורה? אולי היא בדיוק פתחה רגע את החגורה כדי להביא משהו מהמושב האחורי? הוא פתאום לא זוכר. החלון פתוח, שאריות של זכוכיות תלויות בו מלמעלה כמו מערכת של שיניים שבורות. היא עפה מהחלון? הלב שלו מתכווץ לרגע בפחד אימים. אם היא עפה מהחלון..
יצא לו לראות את זה כמה פעמים בתור פרמדיק של מד"א. אבל כשאתה נמצא בצד המטפל של האירוע אתה לא ממש מפעיל רגשות. רק כשהוא היה חוזר הביתה הוא היה מספר לה על זה בשקט, בקצרה, שלא יפעיל לה יותר מידי את הדמיון. ואחר כך, לפני שהוא היה הולך לישון, הם היו מדברים שעות, שעות, על הכל, כדי שהוא ישכח ממה שראה היום ויוכל להירדם בקלות. ולפעמים הוא היה מתעורר מחלום כזה באמצע הלילה, ילדה שרועה בצידי הכביש, דוממת, וצעקות מסביב, "היא הייתה ברכב, זה לא הגיוני, אתם חייבים למצוא אותה", ולו אין כוח לצעוק בחזרה שהוא מצא אותה. היא פה.
הוא דוהר לאורך שולי הכביש. איפה מעיין, איפה מעייני שלו. הוא חייב למצוא אותה, זה פשוט לא הגיוני. איך זה קרה בכלל.
יש שם משהו. אולי זו היא? הוא מתקרב בריצה, לא זו לא היא. זה סתם בד מתנופף.
סתם בד?
הוא מרים את המבט שלו. לא סתם בד, זו פיסה מהחצאית שלה שנתפסה בשיח. הוא טס מעבר לשיח, הנה היא, האישה האהובה שלו.
"מעייני," הוא פולט וגוחן לעברה. ידו ממששת מאליה את צווארה, עדיין יש דופק, אולי יש מה להציל. "מעיין," הוא לוחש בקול נמוך, בהול, "תתעוררי מתוקה שלי. תתעוררי. רק תפקחי עיניים, רק תגידי לי שאת בחיים," הוא סוטר קלות על פניה, הלוואי שתתעורר כבר, שהוא יתעורר כבר, שמישהו יגיד לו שזה רק עוד חלום, "מעיין! בבקשה," הוא נושם נשימות קצרות, מהירות, "קומי כבר, מעייני, את לא יכולה ללכת.."
אנשים מקיפים אותו מכל עבר. "זוז, יאיר, תן לנו לעבור!"
איך הם יודעים את השם שלו, הוא תוהה, מרים עיניים ומזהה את יהודה שעובד אתו בתחנה.
"זוז יאיר!" הוא צועק לו, אלונקה מתקפלת בידיו. ידיים מברזל תופסות אותו ומזיזות אותו הצידה, לא מחכות לתגובתו. יהודה טס וכורע לצידה של מעיין, בודק לה דופק.
"יש – לה – דופק," יאיר מתנשף. לא מאמין שהוא נמצא בסרט הזה, שהוא כאן מהצד השני. יהודה ממשיך למשש, הרי הוא לא יכול לסמוך על מה שיאיר, במצבו, בדק. יאיר יודע את זה, ועדיין במקום כלשהו בליבו יש לו עוד מקום קטנטן בשביל להיעלב. באמת יהודה חושב שהוא לא יודע לעשות את זה?
"יש דופק." אומר יהודה בקול ענייני. "תעלו אותה על האלונקה." הוא פונה ליאיר. "אתה שב פה, אנחנו כבר נביא אלונקה בשבילך."
"מה אלונקה?" יאיר מבולבל, הוא רק רוצה לנסוע עם מעיין, לוודא שהכל בסדר.
"תסכל על הרגל שלך, יא יאיר. כולה מרוסקת. איך הצלחת ללכת לבד עד לפה אני לא מבין."
יאיר מביט למטה, אל הרגל. כולה שותתת דם. פתאום הוא קולט כמה כואב לו. "אבל מעיין," הוא מנסה מתוך ערפילי הכאב שפתאום תוקפים אותו.
"מעיין תהיה בסדר." יהודה עונה, ויאיר קורס לתוך הערפל.
***
קלישאה. קלישאה מהלכת. אולי לא ממש מהלכת, במקרה שלו. סתם קלישאה נכה.
הוא פותח עיניים לתוך חדר לבן. הריח, הריח הזה של התרופות. זה אשכרה כמו בספרים. האנשים לידו נראים לו קצת מטושטשים. איפה מעיין.
"יאיר," מישהו לוחש לידו, "יאיר, אתה שומע אותי?" הוא עוצם עיניים, הראש שלו כואב עד מוות, הוא מרגיש את הדם פועם ברקותיו.
"אמא," אישה לוחשת לידו, "יאיר התעורר!"
מי זאת, הוא תוהה, גלית? או אולי מיכל? ביום יום הקולות של אחיותיו שונים מאוד זה מזה, אבל בתוך הכאב והטשטוש אין לו מושג מי מהן היא הדוברת.
"יאיר, יאיריל'ה שלי." אמא דוברת אליו, את הקול הזה הוא מזהה גם מתוך שינה, למה עולות לו כאלה קלישאות הרי הוא באמת ישן עכשיו.
"אמאל'ה." הוא מצליח ללחוש, היד שלה מלטפת את ראשו והוא מצליח טיפה להתמקד. "אמאל'ה, איפה מעיין?"
"מה זאת אומרת איפה מעיין?" תוהה רבקה.
"איפה מעיין אמא?" צלילותו חוזרת אליו באיטיות עם כל הברה, ואמא שלו עדיין לא מבינה מה הוא רוצה.
"איפה היא כבר יכולה להיות?" היא מנסה לענות, ויאיר קוטע אותה, מתוח כולו.
"איפה אשתי אמא, איפה מעיין שלי. היא חיה? היא שרדה את התאונה?"
"ה' ישמור." רבקה לוחשת.
"היא מתה?" יאיר שואל בשקט, לא משאיר מקום להתחמקויות.
רבקה בוהה בו, המומה.
"אמא! תעני לי!" יאיר מנסה להתרומם, הוא לא יכול לסבול את המתח הזה. "מה קרה למעיין!"
"גלית," רבקה קוראת בדחיפות, "תקראו לאחות!"
"מה קרה אמא?" גלית נכנסת חזרה לחדר, "האחות בדרך, אל תדאגי."
"גלית," יאיר מנצל את הופעתה של אחותו, ושואל בדחיפות, "מה עם מעיין? היא בחיים?"
גלית מסתכלת עליו, המומה גם היא.
"מה זאת אומרת, יאיר?"
"מה מה זאת אומרת?" יאיר צועק. הוא מנסה לקום, הרגל צורחת לו מכאבים ולא אכפת לו, "איפה אשתי!" הוא שואג, "מה עם אשתי! תפסיקו לעבוד עלי!!"
הוא כבר יושב, מוריד רגל אחת לרצפה, מתעלם מהכאבים הבלתי נסבלים שברגלו הימנית, כשלפתע נשמע קול מוכר מדלת לחדר.
"יאיר?"
הוא מרים ראש, הפעם תורו להיות המום. זה לא יכול להיות.
"מה קרה, יאיר? אני פה, רק הלכתי להביא כוס מים."
יאיר רק מביט, לא מסוגל להגיב. איך זה יכול להיות. רבקה עוקבת אחריו מפינת החדר אליה נסוגה, מבועתת. מה קרה לבן שלה.
"יאיר," גלית אומרת בעדינות, כמו שמדברים אל תינוק, "מעיין פה, כמובן.. מה חשבת שקרה?"
יאיר צונח לכרים שמאחוריו. ההיסטריה שלו מתפוצצת לתוך עצמה, אין לו כוח להחזיק אפילו זבוב. מעיין פה, איך זה יכול להיות.
אין לו כוח לנשום.
מזווית העין הוא רואה את גלית סוחבת את אימו אל מחוץ לחדר, שומע אותה לוחשת, "הוא בסדר אמא, זה בטח רק בלבול כזה של הרגע הראשון אחרי ההתעוררות. אל תדאגי, אמאל'ה."
הן סוגרות את הדלת מאחוריהן, ומעיין מתקרבת אליו.
"אתה רוצה כוס מים, יאיר?" היא שואלת.
יאיר לא עונה, רק ממשיך להביט. איך זה יכול להיות, איך זה יכול להיות.
"יאיר?" מעיין מנסה לעורר את תשומת ליבו, פתאום הוא שם לב שהקול שלה חיוור מתמיד.
"מ-מה?" הוא שואל, מנסה להתאפס. מה קרה פה עכשיו?
"אתה מרגיש טוב? אתה רוצה אולי שאקרא לרופא?"
"ל-לא," הוא עונה בשקט, תוהה לעצמו אם נכון להעלות את זה עכשיו אבל זה נפלט לו לפני שהוא מספיק להחליט, "מעייני.."
"כן?" היא רוכנת אליו.
"אממ.." הוא מצליח לעדן את השאלה רגע לפני שהיא בורחת לו, "מה קרה לי?"
"עשית תאונה." היא עונה בקול עצור.
"איפה?" הוא שואל, "מתי? הייתי לבד ברכב?"
"בכביש 1," מעיין עונה לו, "באזור שער הגיא. היום בבוקר."
"והייתי לבד ברכב?" הוא שואל שוב, לחוץ.
"כן." היא מאשרת.
זה לא יכול להיות.
"אז זה הכל היה חלום.." הוא אומר בשקט, קולט מאוחר מידי שהוא אמר את זה בקול.
"מה היה חלום?" היא שואלת.
"לא, כלום." הוא מתחמק.
"נו." היא לוחצת, והוא יודע שהיא לא תיתן לו לדלג על זה ולכן אומר בשקט, "חלמתי ש," הקול שלו נסדק, החלום עוד חי בו כל כך, "חלמתי שהיית ברכב איתי."
"טוב, יכולתי להיות שם, אתה יודע." היא אומרת במרירות.
"את כועסת עלי?" הוא שואל, מבוהל כילד.
"כן." היא אומרת בשקט, "אבל זה לא לעכשיו."
הוא מתכוון למחות, הוא רוצה להקשיב לכעסה ולפייס אותה, מה הוא היה עושה אם היא באמת הייתה מתה, אבל הדלת נפתחת ועולה מכיוונה קול עליז, "שלום לחולה החדש שלנו! מה שלומך? הלשינו לי שהתעוררת!"
***
שבוע של בית חולים.
חדר לבן, אחיות רחמניות, המוני מבקרים ורגל אחת, מתפוצצת מכאבים.
מעיין כל הזמן מרחפת שם ברקע, הוא מתגעגע אליה כל כך, אבל הכל תמיד עמוס כל כך ומעיין מקבלת את כולם בסבר פנים יפות כל כך ועושה הכל, הכל כדי שלא יהיה להם רגע אחד שקט.
הוא רואה את הדמעות בגרונה. הוא רואה את הכעס בעיניה, הוא יודע, הוא י ו ד ע שהיא גם מתגעגעת, מתגעגעת נורא, והיא לא מוכנה להתקרב.
אם הוא היה יכול הוא היה מבקש ממנה שתודיע לכולם שיפסיקו לבוא, הוא רק רוצה שקט, אבל היא, כבר אמרנו, לא משאירה להם דקה לבד וכשלרגע קצר משתרר שקט כזה כי האחות גירשה את כולם כי נגמרה שעת הביקור, הוא מנסה לומר לה, "מעייני, אולי נבקש שמחר לא יבואו לבקר? אני מותש ואני גם מתגעגע אליך נורא."
מעיין מביטה בו כאילו הציע עכשיו משהו מזעזע, רעיון בלתי מתקבל על הדעת.
"מה פתאום, יאיר," היא אומרת בזעזוע, "סבא וסבתא שלך אמרו שיבואו לבקר מחר, אנחנו לא יכולים להגיד להם לא לבוא."
"אני בטוח שהם יבינו –" יאיר מנסה, אבל מעיין ממשיכה, "גם אחותי תבוא, לא ראיתי אותה כבר חודש, ובטח אחותך תרצה לקפוץ ואולי גם אני אסע קצת הביתה לנוח ואני לא רוצה שתישאר פה לבד."
באמת? הוא רוצה לשאול, אבל לא שואל. באמת את לא רוצה שאשאר פה לבד? אז למה את כל הזמן מתרחקת ממני?
מעיין "יוצאת רגע לשירותים", ובינתיים מגיע חבר מהצבא שיאיר לא פגש חמש שנים וכשמעיין חוזרת הוא מנסה להיות שקוע בשיחת רעים קולחת.
מעיין מחייכת לעצמה חיוך שבקצהו נמצא כעס, ממש ממש קטן, ויאיר רק רוצה ללכת להוציא ממנה את הכעס הזה, הוא לא יכול לסבול שהוא שם.
מזל שעוד יומיים משתחררים.
***
ערב של קיץ.
כמה נפלא לחזור הביתה בערב של קיץ.
ריח של יערת הדבש נישא באוויר, זה היה הדבר הראשון שמעיין שתלה בגינה, עוד לפני שהם התחתנו ועברו לגור כאן.
האוויר מתוק ומבושם, צרצר מנגן לו מעבר לכביש, והאור מהבית נשפך החוצה ומאיר להם את החושך והכל נראה ומרגיש ומריח בדיוק כמו שצריכה להרגיש חזרה הביתה.
חוץ ממעיין.
הדלת נפתחת וגלית יורדת לקראתם בשביל.
"ברוכים הבאים," היא מחייכת, "הכנתי לכם ארוחת ערב קטנה וניקיתי קצת את המטבח כדי שתוכלו שניכם לנוח, אני חייבת לרוץ כי הילדים לבד בבית."
מעיין מחייכת חיוך מזויף. "תודה רבה, גלית." היא אומרת, ורק יאיר יודע שהיא שונאת, שונאת שנכנסים לה למטבח, בטח כשזה נעשה בלי רשותה.
גלית ממשיכה במורד השביל לעבר הרכב שלה, ומעיין תומכת ביאיר בדרך הביתה.
סוף סוף בבית.
הם חוצים את מפתן הדלת, והריח המוכר של בית מכה באפו של יאיר. מעיין מובילה אותו אל הספה, היא מתוחה כמו קפיץ, אולי עכשיו היא תיתן לו לדבר איתה?
הוא מתיישב על הספה באנחה, כמעט נופל עליה. הרגל המגובסת שולחת תזכורות מכאיבות לקיומה.
"אתה רוצה תה?" מעיין שואלת.
"את רוצה?" הוא עונה בשאלה, והיא פוסעת אל המטבח ומרתיחה מים.
"יש פה עוגיות שוקולד צ'יפס של גלית," היא צועקת לו, "להביא לך?"
"למה לא," הוא עונה, והקולות של שניהם כל כך עמוסים ברגשות שהוא תוהה איך הבית לא קורס תחתם.
קופסאות נגררות על שיש, סוכר נדחס תחת כפית, מים נמזגים לכוס.
יאיר מאזין מהספה החשוכה למחצה לנעשה במטבח המואר, למה היא כועסת כל כך. מעיין באה לכיוונו עם שתי כוסות תה ביד וקופסת עוגיות מתחת לבית השחי.
"לא היית חייבת לסחוב הכל בבת אחת," הוא צוחק למראיה, ומעיין עונה בלי חיוך, "למה אתה יכולת ללכת להביא את זה?"
יאיר משתתק.
מעיין מניחה את כוסות הזכוכית על השולחן הנמוך שליד הספה, מתיישבת ומניחה גם את קופסת העוגיות.
יאיר לא מביט בכיבוד המוצע. הוא מסתובב אל מעיין, תופס בידה.
"מה," היא אומרת באדישות, משחררת את ידה ושולחת אותה לכיוון הכוס.
"לא, מעייני –" הוא תופס שוב בידה, "אל תתחמקי. כבר שבוע את מתחמקת."
"אני לא." היא עונה בלי להביט בו.
"מעיין.." הוא אומר בקול הזה שלו, הקול הזה שלו שהיא חייבת להביט בו, הוא חייב כבר לשמוע.
היא מסיבה אליו עיניים נוצצות באופן מחשיד.
"מה קורה, מעייני." הוא מבקש. "תסבירי לי. אמרת לי לפני שבוע שאת כועסת עלי נורא, לא הסכמת להסביר, לא הסכמת להתקרב. עכשיו אין לך לאן לברוח," הוא שב ותופס בידה, "אני כאן. תכעסי עלי."
מעיין לא עונה. היא שוב מסובבת את ראשה לצד השני, וליאיר ברור שהיא בוכה.
"מעייני," הוא לוחש ברוך, מלטף את ראשה, "תסובבי אלי, מתוקה שלי. תבכי אלי. אני פה."
היא מוחה דמעה סוררת ולוקחת נשימה לפני שהיא מסתובבת אליו.
"הייתי בטוחה שלא תהיה פה." היא לוחשת בקול חנוק. "הייתי בטוחה שאתה עוזב אותי, שאני נשארת לבד."
יאיר שותק, ידו נשלחת אל עיניה, למחות דמעה. מעיין מתחמקת מידו וממשיכה בקול חנוק, "אלף פעמים אמרתי לך לא לגעת בפלאפון בנסיעה, נכון? אלף פעמים!" היא לוקחת נשימה, "ובכל זאת אתה עושה את זה שוב ושוב, ואני כמעט נשארתי אלמנה בגללך!!"
הדמעות זורמות על לחייה כמו מים, והיא ממשיכה בבכי, "אין לך מושג כמה פחדתי באותו בוקר.. לא ידענו איפה חטפת, היה חשש רציני לפגיעת ראש."
"באמת?" יאיר שואל בהפתעה.
"באמת," היא אומרת, "ואני התחלתי לדמיין את החיים שלי עם בעל פגוע ראש, איך עשית את זה לעצמך?" היא כמעט צועקת עליו, "איך עשית את זה? כמעט הרסת את החיים שלנו!" היא מייבבת, "איך אתה מרשה לעצמך לסמס בנהיגה כשאתה יודע שאישה מחכה לך בבית.. שאמא שלך דואגת לך.. שאחיות שלך אוהבות אותך.. איך אתה לא מתבייש?"
יאיר מביט בה, שותק. מה הוא יכול להגיד, כמה פעמים היא כעסה עליו על זה. הוא רוצה לשאול אותה איך היא יודעת, אבל ברור לו איך היא יודעת, גם בלי שחוקרי המשטרה יגידו לה היא הייתה יודעת.
היא מרימה אליו עיניים יפות, אדומות, כועסות, כואבות. "איך עשית את זה כשאני כל כך אוהבת אותך. איך יכולת."
הוא רוכן לכיוונה. עוטף אותה בידיו, מכסה את ראשה בנשיקות. היא מתכרבלת בזרועותיו, טומנת את ראשה בחזהו, הוא מרגיש את דמעותיה מרטיבות את חולצתו. מידי פעם היא פולטת השתנקות, והוא רק לוחש אל תוך שערה, "את כל כך צודקת מעיין שלי. את כל כך צודקת. סליחה," הוא לוחש לה, "אלף אלפי פעמים סליחה."
"אתה לא יודע," היא לוחשת לתוך חזהו, "אתה לא יודע את הפחד להישאר לבד. כל כך פחדתי," היא מתכנסת עמוק יותר בזרועותיו, "כל כך פחדתי לאבד אותך."
"אני יודע," הוא אומר לה בשקט. "אני יודע כמה פחדת. גם אני פחדתי להישאר בלעדייך."
"מתי פחדת," היא מרימה את ראשה אליו ומחייכת במרירות, "מתי פחדת, אתה ישנת לך היטב.."
"חלמתי." הוא אומר לה. "אמרתי לך."
היא נזכרת באיטיות ומהנהנת, כולה הקשבה. סוף סוף הוא יכול לספר לה, לשתף אותה בחלום הזה הרובץ על ליבו, מוחשי כל כך.
"חלמתי שאת איתי ברכב.. שעפת מהחלון.. הייתי בטוח שמתת, מעייני. רציתי למות גם, התפללתי שאמות. כל כך פחדתי להישאר בלעדייך. כל כך פחדתי מהידיעה שאני, אני עשיתי לעצמי הכל."
הוא משתתק, הפעם תורו להשתנק.
היא מלטפת את לחיו.
"אז גם אתה פחדת." היא אומרת בשקט, והוא מהנהן.
"חשבתי שגברים לא פוחדים אף פעם." היא מחייכת חיוך קטן, שבפעם הראשונה מזה שבוע יש בו רמז לחיוך שלה.
"גברים לא פוחדים רק כשהנשים שלהם נמצאות לידם." הוא לוחש, ולקול שלו מתגנבת קצת שובבות של לפני התאונה.
"אוח, נו" היא מוחה, "לא יכולת למצוא תשובה קצת יותר קלישאתית?"
"לא." הוא מחייך.
הם מביטים זה בזו בחיוך. הוא מלטף את לחייה.
"סליחה, אהובתי." הוא לוחש בשקט, ברצינות. "סליחה שגרמתי לך לחשוב, אפילו לרגע, שאני משאיר אותך לבד."
היא מביטה בו, מבטה מתרכך.
"הסליחה מתקבלת." היא אומרת בשקט.
כוסות התה על השולחן מעלות אדים קטנים.