ללימוד התורה יש משמעות על חיי המשפחה בכלל, ובמיוחד על חינוך הילדים.

אינו דומה ילד שרואה את אביו לומד ושונה, ורואה את ההורים מדברים דברי תורה על שולחן שבת ואף על שולחן חול, לילד שחיי הקודש שלו מסתיימים ברגע שהוא חוזר הביתה מבית הספר.

מה שכן, את באמת לא יכולה להכריח אותו ללמוד...

לדעתי יש שתי דרכים לעזור לו להיכנס לזה:

א. את יכולה להציע לו ללמוד משהו ביחד. "לימודי קודש" זה שם כולל למגוון עצום של דברים (תנ"ך, תושב"ע, הלכה, מחשבה, מוסר ואמונה), ואני בטוח שתוכלו למצוא דברים שמעניינים את שניכם. אפילו אם הלימוד לא יהיה "על רמה" כמו מה שהוא רגיל מהישיבה, זו עדיין כניסה טובה בחזרה לעולם של לימודי הקודש.

ב. את יכולה להציע לו להצטרף לחברותא או לשיעור קבוע שיש באזור שלכם. מן הסתם עכשיו זה קצת בעייתי בתקופת הקורונה, אבל אולי יש משהו טוב בזום - שזה עדיף מכלום...

כשהתחלתי לרוץ לפני מספר שנים, אמר לי חבר קרוב: החלק הכי קשה בריצה זה לנעול את נעלי הריצה. אוהו, כמה שהוא צדק. בהרבה דברים אנחנו יכולים להיות אלופים, אם רק היה לנו את הכוח להתחיל. להכניס משהו קבוע ללו"ז, זה לפעמים קשה יותר מהעשייה עצמה. לעצור את מה שאני עושה עכשיו בשביל לעשות משהו שחשוב לי (בין אם זה ריצה ובין אם זה לימוד תורה), זאת גבורה עצומה שדורשת כוחות כל פעם מחדש. לא סתם בדיוק כך נפתח השולחן ערוך.

חכמת נשים בנתה בית, אני באמת חושב שיש ביכולתך להשפיע על הבית שלך. בעדינות, ללא האשמה, ללא לחץ, עם המון אהבה.

מהמילה הראשונה ועד האחרונה. מדוייק ממש.

ממליץ מאוד לקבל את הדברים, על אף שלא מנסיון....

והמצווה העיקרית לאישה זה צניעות.

נניח, תחזרו ביחד על הלכות נידה או תלמדו הלכות אחרות ביחד.

לימוד הלכה הוא אקטיבי, יש בו הספקים ומסגרת של התחלה וסוף.

לנו זה עזר.

או מחשבה או כל דבר אחר שאתם אוהבים.

זה נשמע שהוא פשוט צריך להיכנס למסגרת וזה יכול לעשות לו טוב.

הייתי ממליצה תתחילי לשמוע קצת דרשות גם על ערך התורה וגם על שלום בית,

וככה כשבבית יהיה קול תורה בטח מדי פעם הוא ישמע פה מילה ושם משפט, ולפעמים

משיחה אחת זה יכול להפוך אותו לגמרי, ככה הוא לא ירגיש כפיה כשאת שומעת,ואת יקרה

תמשכי להתפלל עליו ועל הילדים שיהיו בני תורה ובטח בסוף תרווי נחת מכולם בהצלחה רבה אמן, 

ושוב כל הכבוד שאכפת לך,

שולח לך בפרטי 2 כרטיסי בונוס שלא מופיעים בערכת כרטישיח - שאיפות רוחניות ולימוד תורה.

(בעקרון למי שיש את הערכה יכול להכנס לאתר עם קוד ייחודי שמופיע בערכה ולצפות בכרטיסים הללו)

נסי לדבר איתו בנחת, לשמוע באמת ממנו איך הוא מרגיש בעניין, למה הוא זקוק ומה יוכל לעזור לו בעניין.

בהצלחה

נשמע לי קצת מדברייך שהמסגרת הצבאית, ששונה כ"כ ממסגרת ישיבתית, קצת טרפה את הקלפים. הרי הישיבה מעניקה את כל התנאים ללימוד תורה ומזמינה את לימוד התורה, וזו חממה נהדרת - אבל חממה ששונה מאוד מהחיים. ולפעמים הכאפה בפרצוף כשיוצאים החוצה לא קלה לעיכול ולעיבוד. (אני לא יודעת מתי הוא התגייס והאם הוא השתחרר מאז...)

אני חושבת שמדובר בעניין שמצד אחד הוא שלו, ומצד שני הוא של הבית, וזה אכן משמעותי. ייתכן שזה חלק מה"רצוא ושוב", ייתכן שבהמשך (מעצמו או עם דחיפה עדינה ממך, או גם וגם) הוא יחזור לעלות על הגל. אני חושבת שכן כדאי להביע את הרצון שלך שיחזור ללמוד, לא כביקורת על כך שהוא לא לומד מספיק, אלא כמשאלת לב שתתווסף עוד תורה בבית - ואיך לדעתו תוכלו שניכם יחד להמשיך להוסיף בו תורה ואור.

לדעתי, אפשר גם לחלק בין לימוד תורה לבין שיח אמוני ותורני בבית. הם קשורים זה בזה, והרבה פעמים כשאחד מהם נמוך - אפשר לחזק את השני וכך גם הראשון מתעלה. לי למשל הרבה פעמים עוזר לשמוע מוזיקה אמונית (מישהו אמר צמאה?), או להקפיד על משהו קטן וספציפי שיעזור לי להימשך הלאה, או לנסות לדבר עם הקב"ה. לא שאני צדקת גדולה, אבל גם התקדמות קטנה זה משהו

החיים הם דינאמיים. תהליכי צמיחה לפעמים לא נראים או מרגישים כ"כ פוטוגניים, גם מהבחינה התורנית והרוחנית. מאמינה שהקב"ה רואה את המאמץ ואת התהליך, ומשגיח ועוזר ואוהב ומכוון גם בזמנים שקשה תורנית. והוא יעזור לכם להתכוונן לשם

ואם בעלך לומד כל יום דף יומי, זה מעולה.

תענוג לקרוא: "בא לי גם. שיפריע. שילמד באמצע הבית כשכל הבית על גלגלים"....  באמת אשרייך.

אם כל המצב הזה אצלו הגיע כדי לגרום לך לחוש ולבטא כך - כבר יצָא מזה משהו..

ואת גם צודקת שהפלאפון הזה, זה בזבוז זמן משווע.

ואחרי הדברים הללו,

אני לא לגמרי אסביר לך "כמה את לא אמורה להתערב" ו"כי זה שלו"... כי אמנם יש בזה הרבה אמת - אבל יש צד שזה גם "שלך".. אם  הוא ילמד יותר, בשמחה, אז בוודאי זה מוסיף לבית - ואם את תהיי זו שמוותרת על עזרה, כדברייך, העיקר שילמד.. אז כמובן זה מוסיף לך זכות עצומה. שהרי חז"ל אומרים: "נשים במאי קא זכיין" (במה הן זוכות, כשאינן מצוות בעצמן ללמוד תורה) - ועונים: בכך ששולחות את ילדיהן ללמוד תורה, וממתינות לבעליהן שיחזרו מבית המדרש.

משמע, לימוד התורה של האיש - כשלאשה יש בו חלק כלשהו, הוא זכות גם לה. מלבד שפשוט זה חלק מצורת הבית וחלק מהצורה של בעלה.

כל מעלה של האיש או האשה, מעלה מידותית, מעלה מצוותית, זה גם "ענין של הצד השני" במידה מסויימת. הם איש ואשתו, הם חיים ביחד, כל מרכיב בחיים יש בו משהו הדדי, משותף..

אבל יש גם צד שאכן זה "שלו". אמנם אם מישהו לומד, בעל מידות טובות, עושה מעשים טובים - זה טוב גם לשני. אבל אם ואיך יעשה, זו בחירה שלו. השני יכול ליהנות מבחירתו.

אשר על כן - קודם כל, צריך כמובן לראות את הטוב במה שיש. לשמוח בזה. זה קודם לכל שאיפה הלאה. לא "לקנא" באחרים. לכל אחד יש את מעלותיו.

אח"כ או לפני כן - כמו שאמרתי - לשמוח שיש לך את התשוקה הזו. תדעי, שבלי שתשימי לב אפילו, הילדים יחושו את הרצון הזה שלך, לפעמים אפילו יותר מראיית הלימוד של בעלך.

אח"כ - תהיי חכמה... מטרות כאלה, לא משיגים "ישירות"..

תאמרי מידי פעם לבעלך, איזה כיף לראות שהוא הולך ללמוד דף יומי. את מרגישה "בעל תורני" וזה עושה לך טוב. אל  תגידי מילה על הפלאפון. הוא לא טיפש. יחוש לבד את המקום של העיסוק הזה אל מול המחמאה.

בנוסף, תשאלי אחרי כמה זמן, ללא לחץ, אולי מתאים לו לקבוע איזה סדר לימוד קצר בבית - שזה יתן אווירה טובה בבית, ויהיה טוב לילדים שיראו את אבא לומד. כמובן תאמרי, רק רק אם לא מלחיץ אותך... אבל אני חושבת שזה יכול להיות ממש טוב - אני אחראית על הקפה ועוגה לַלומד... הכל בטוב ובחיוך.

ועם האוכל - בא התיאבון. יראה את השמחה והעונג שלך מזה - יתכן שזה יגרום להוספה.

כשלאשה כואב שבעלה מבזבז את זמנו, זו התנשאות.

אבל ההטחות שלך בה - זה סבבה?

משהו מעוות אצלך גיברת, מעוות מאוד.

לא כל קריזה שלך הופכת להיות "האמת הקשה"

קנאת סופרים תרבה חכמה.

ומכלל הן אתה שומע לאוו

וקנצי למילין. 

נורא נחמד לך להרגיש פלורליסטית ו"לא לשפוט אף אחד", אבל מה לעשות, יש דברים שהם בזבוז זמן, כן.  תרצי או לא.

וכל כך יפה שאכפת לאשה מבעלה והיא מחפשת לעזור ולו, ולא פועלת במוסריות מזוייפת כמו זו שאת דורשת ממנה ומשאירה אותו להתנוון לאיטו.

לא, היא לא מתפוצצת, היא מבקשת עצה, וקיבלה פה עצות נהדרות, ותיישם אותן, ויהיה כל כך טוב וכיף לה ולבעלה. 

כן, בזכות הקנאת סופרים, בזכות שהיא עוד לא נדבקה בטרלול הזה של "שכל אחד יעשה מה שבא לו" ונשארה לה טיפת אכפתיות מבעלה.

משום מה לך זה נורא נורא מפריע, אז את מסתכלת על זה כ"מתפוצצת" ומתעצבנת עליה. ההפסד כולו שלך (ואולי גם של בעלך..)

ועל זה כבר הסברתי לך, שכן, מתפוצץ לה הלב מקנאה, כי אכפת לה, כי היא אוהבת את בעלה, כי היא אוהבת את התורה, כי היא רוצה שבעלה ילמד תורה. אשריה שזה מה שמפוצץ אותה, אשריה שאכפת לה ממנו, שאכפת לה מהתורה, שאכפת לה מרוחניות. אשריה.

ובזכות אותה קנאה שמפוצצת אותה, היא באה לבקש עצות, והיא קיבלה אותן, ותיישם אותן, ויהיה לה ולבעלה טוב וכיף מתוך תורה וקודש, מלאי סיפוק ושמחה, ואת תישארי לך לקטר על למה היא שפטה את בעלה...

אבל אני מכיר אדם שהקים עסק למציאת רכבים יד 2, לפי תקציב וצרכים. הוא בעצמו מחפש את הרכב, בודק אותו, עושה משא ומתן עבורך על המחיר וכו'.

נעזרתי בו כבר פעמיים, וזה אחרי שהגעתי אליו דרך אח שלי שרכש דרכו. השירות עולה 3,300 ש''ח.

לדעתי, רק על מציאת תקלות שבאף מכון מורשה לא בודקים, הוא לגמרי שווה את המחיר. במיוחד אם אתם כמוני לא מבינים ברכבים .. והוא גם מילואימניק אז בכלל כיף. 

אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום אינטרס...

לנו זה עלה 2000 אם אני זוכרת נכון (אבל היה לפני כמה שנים, אולי העלה את המחיר מאז).

עלות של ליסנג פרטי הבסיסי יהיה כ2000 שח לחודש בהתחייבות ל3 שנים.

עם סכום כסף כניסה ויציאה

כך שתשלמו כמעט 60-70% מערך של רכב חדש

אבל בסוף התקופה לא תשארו עם רכב

בליסנג תפעולי זה יעלה כמעט פי 2 כל חודש

נו בטח עליכם, רק שאני צריך לשלם פי 2 מירידת הערך בשביל שזה יהיה עליכם... 

לכן עכשיו הלוביסטים של הליסינג נלחמים בתוכנית של מירי רכב (לא שגיאת כתיב) להפחית את כמות הטסטים למכוניות יחסית חדשות מפעם בשנה לפעם בשנתיים. בסוף ה"לחם והחלב" שלהם זה  אנשים ששונאי תחזוקה של מכונית.

צימר במחסיה, עלה לנו 1000 לסופש

כל המתחם מגודר ורק שלכם יש בריכה וגקוזי פרטיים ומטבחון נוח.

אפשר להוסיף 200 ולהישאר גם מוצש עד ראשון בבוקר

אפשר להגיע בתחב"צ?

מחיפוש מהיר ראיתי שיש לפחות 4-5 צימרים ביישוב הזה. התכוונת למשהו ספציפי?

אשמח לעוד תגובות

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

תכלס השאלה הקודמת היתה לחברה שלי שרצתה לשאול... (חסום לה משום מה)

אבל אם באמת את מתייחסת לזה כמשהו גדול שיכול להשפיע על הזוגיות שלך- אז כנראה זה באמת עניין שצריך לפתור. קודם מול עצמך, ואח"כ מולו.

הרי זה לא אסור..

אבל כן נשמע לי מוזר שאת זקוקה לחיבוק ארוך מחברה כדי להרגיש את האהבה המיוחדת והנקייה בינכן...

בד"כ נשים מבטאות רגש באמפתיה בלהכיל אחת את השניה פחות יצא לי לחבק חברה שעות ברגיל (לא מדברת על מקרה קיצון נניח שמישהי מאבדת אדם יקר ואז נותנים לה חיבוק ארוך אלא כהרגל בינכן של חיבוקים ארוכים)

כן נשמע לי יותר נכון לשמור כאלה דברים לבעלך ובהמשך לילדים...בהצלחה

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.