אוף,
זה הולך ככה.
התחתנו כשהוא היה בישיבה,
והוא היה הולך ומתמיד.
מעולם לא למד בבית, אבל פסדר,
הוא עושה את זה מבוקר עד ערב. מגיע לו.
ואז הוא יצא מהישיבה והתגייס,
ומאז.... בקושי הדף היומי.
עכשיו זמן זה לא הבעיה,
כי אם כן הייתי מבינה.
אבל הבחור היקר שלי כל היום בפלאפון.
אני משתגעת. למה זה כל כך לא חשוב לו ללמוד?
יש לו שכל חריף, והוא לומד גמרא כל כך יפה
וכשאני שואלת אם הוא נהנה מזה, הוא תמיד משיב שכן.
אני רוצה לדייק את השאלה שלי,
אני לא מבקשת שתעזרו לי לגרום ללמוד
רק שתסבירו לי כמה אני לא אמורה להתערב.
כי זה שלו,
אני יודעת.
אבל קורע אותי לראות את הבזבוז זמן המשווע הזה
וכל הספרי קודש בבית מעלים אבק.
אני שומעת את חברות שלי ונשים מסביבי,
ותמיד יוצא לי לשמוע "מפריע לי שהוא לומד עכשיו", "אולי תעבור ללמוד במקום אחר?"
ומתפוצץ לי הלב מקנאה.
בא לי גם. שיפריע. שילמד באמצע הבית כשכל הבית על גלגלים.
ולא שאני איזו צדיקה גדולה,
אני יודעת. אבל חסרה לי ההתעסקות בקודש.
שהילדים יראו אבא ששוקד על התורה,
אפילו 20 דק' ביום, וזה ייתן משהו לבית.
ובבקשה, אם אין לכם משהו מועיל להגיד, אל תגידו.
אלו הרגשות שלי והם לא ישתנו אם תתקפו אותי מאחורי מסכים.
וכמובן, אודה לכל בעלי העצות החכמות והמנחמים.
כל מילה