"הולך לצאת מפה משהו טוב".

אני זוכר איך המדריך שלי אז אמר לי את זה, הייתי ילדון בן 18 שבטוח שהתיק פנימיה שלו זה לא פחות מהגלובוס.

משהו טוב הולך לצאת ממני. ממני? באמת? לא. נו, אתה סתם...

"ב-א-מ-ת". "המילים שלו עד היום יושבות לי כאן", אורי מתופף בידו מאחורי אוזנו.

עוד כמה פריטות בגיטרה, איחולים לבביים לאחים ואחיות שלו שזכה לחיות איתם את החוויה המטורפת של 'היום והרגע הזה'! 

והנה הוא מצליל אותנו לאוקיינוס הקסום עם שלל הפנינים והמרגליות שפיו מפיק.

"מגיע השלב הזה שהאמונה נשחקת. אמון. אמונה. אימון. זה הכל אחד.

תקווה לאהבה, לביטחון, לשייכות. 

אהבה בלי תנאי. אה חברים? מה אתם אומרים? יש. אין?" המבט המחוייך והיודע כל שלו מטריף אותי, איך הוא עושה אתזה.

איך הוא פשוט מעז לומר את מה שלכולם יושב שם במעמקי התודעה, ועוד בכזה אומץ וחן, שם את כל הקלפים על השולחן.

בלי טיפת התנשאות, כאילו הוא איתנו סוחב את מסע החיים שנאבד למופרעי הקשב שאנחנו.

"לא הרבה יוצא לנו לנסות דברים באמת מפחידים.

לא הרבה אנחנו אחראיים לנפילות שלנו, מעיזים להסתכן עבורם. וכשכן, יש לזה מחיר. המחיר שממנו פחדנו, שבגללו היינו משותקים. וזה בסדר לקחת סיכונים, מה שלא בסדר זה לחשוב שאנחנו אשכרה באמת מנהלים את החיים שלנו והכל אצלנו.

וכביכול אם לא הצלחנו אז כל מהותנו היא כישלון. ואם ממש, אבל ממש יצאנו לוזרים,

אז אין לנו שום סיכוי שבעולם וקו שחור נמתח על מי שאנחנו. וזה בלוף, חברה זה בלוף!!" העיינים שלו נוצצות.

כמה שירים. ומגיע רגע שבו אורי פשוט נכנס לי לנשמה, מתחיל לדבר אותה, ואני סומך עליו.

אני לגמריי נותן לו לשמיע לי מה שכחתי, מה טוב עבורי.

מה זה קול פנימי ואיפה אני בכל הסיפור של החיים האלו שמתבגרים מולי בלי רשות.

איפה נכנסים החברים ואלפי הקולות שבי. למי יש זכות כניסה ומי מהם הוא 'חתול בר משוטט שמחפש את הצ'ונט משבת'

הוא ממשיך לדבר את הנשמה שלי, ואני תוהה איך בו זמנית גם הנשמות של עדן ורועי וצור ומושיקו מרגישות אותו דבר.

ואז אנחנו שרים, ואפילו קצת רוקדים.

ואני לא מהאלה שרוקדים, אבל הוא הצליח להזיז בי קום רדום כזה שעושה מה בא לו. ששמח לו. וטוב לו. באמת. בלי תנאים. והגבלות.

כי ככה. כי יש אלוקים. כי אני יהודי. כי..טוב לי.

"הקדוש ברוך הוא. אנחנו אוהבים אותך...הקדוש ברוך הוא..אנחנו הילדים שלך"

ולמילים האלו אין טעם קיצ' או חיצוני. הם לגמריי מדברות אותנו.

והרגליים לא שואלות אותי. הם סוחבות אותי. משהו שם קם לתחייה. והם דופקות על הקרקע חזק. ועוד יותר. 

ואני כבר חי, חי מאהבה.

והפחד יושב שם בפינה מתוסכל,אין לו מה לחפש אצלנו. רונן מחבק אותו.

אורי קורא ברמקול לרונן שיזרוק אותו. שחאלאס, הכל בראש.

ובא תשנה את העולם, שלך, שלך כמובן.

ומותר לי. מותר לי. מותר לי לטעות.

ואני יודע שמותר לי לנסות.

ואבא תמיד אוהב אותי. אני אהוב מעצם היותי. וזה כזה תמים ונאיבי.. ונו..כלכך לא קיצ'.

הוא מסיים במעגל צפוף של כולנו. ואנחנו כלכך אוהבים שם,

באביב הדרומי הזה.

העיניים שלו נוצצות, ואנחנו זרם אחד של טוב. עוד כמה רגעים לפני שכל זה יגמר אנחנו לוחשים האחד לשני מילים טובות. 

סבב מחשבות חיוביות. שאורי טוען שהן 'בוראות את העולם, ומי יעשה את הה אם לא אנחנו'

ולא. אין את הגבר התורן שישב בציניות מהצד וילעג ש'מה נהיה ממכם, י'חבורת בנות'.

אפילו רונן, פה לידי, מחוייך כמו טמבל, הוא חמוד כלכך.

והעיינים של כולנו נוצצות.

"כי בסוף יהיה טוב כמו שמספרים

ממש בקרוב לא סתם כולם אומרים"

אני מפזם לעצמי בדרך לתחנה מרכזית באר שבע.

לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת

הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב

לוּאַי הָיָה חָבֵר

עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי

לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת

עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי

לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר

תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם

אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר

אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת

לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב

לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת

לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי

חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר

לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי

צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת

הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב

כְּמוֹ אֵפֶר

לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן

תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה

לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ

אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ

בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת

הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי

אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

עַל עומֶק שְׁאוֹל

דִּמְיוֹנוֹתַי

אָשִׁיר רַק הֵד

שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן

מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה

הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי

אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט

הָרָוּוּי נָהָר וָדָם

שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח

וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים

הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ

כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.

קמת בבוקר

אבל אתה ממש

חושב שמיותר

בשביל מה?

לא רוצה יותר

כמו עץ שיבש

החלום נגמר

קבור עמוק באדמה

פתאום קול מתעורר

משהו מתחיל מחדש

אתה לא מיותר

בריאה חשובה בעצמה

תחיש תמהר

לבית מקודש

איך שאתה

המלך רוצה בתפילתך

שוב אני מאחר

את רגילה לחכות לי

תמיד פה

הרוח מתחילה קצת קר

את לא זזה

זה מציק רק לי כנראה

הבאתי פרחים

לא בשביל להיות מנומס או שלא תכעסי

כי אני רוצה

אחליף את הישנים שכבר יבשו

מחכה שתדברי

שתשברי את השקט

אבל את לא מדברת

את מחכה

אז אני שובר את השתיקה המעיקה

מספר לך על החיים וכל מה שעבר עלי

מהפעם האחרונה שדיברנו

תמיד היית ככה שקטה אבל עם הזמן זה כבר מרגיש מוגזם

עכשיו אפילו יותר

זה כבר מרגיש כמעט לבד

ואני אומר לך את זה

שעות כבר כאן

הרגל נרדמת

השמש שוקעת

אני קם מארגן קצת מסביב

מנקה

מדליק נר

חושב קצת ומדליק עוד כמה

מתכופף לחיבוק ונשיקה

יוצא בצעידה לאחור

גונב עוד מבט בשם שלך

סגן דוד גולובנציץ ז"ל

בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק,

נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק,

חָגוּר אֵפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ,

סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב.

כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה,

יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה,

יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּו בְּחֶדְוָה

יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה.

כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף,

כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף,

לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף,

רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף.

וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ,

נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד,

וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים,

עַל מַלְאָךְ-אָדָם שֶׁאָבַד.

מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ

על אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד,

מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן – הֵם אָמְרוּ –

שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב.

וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג,

נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ

עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב.

אֲבוּדִים וּבוֹכִים,

נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ,

כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.

ככה החיים

אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם

נולדים 2 תינוקות בעולם

על כל זוג שמתגרש

יש 4 שזוכים להתקדש

מרקבון

צומחת פריחה

ורק אחרי שיודעים עלבון

יודעים גם מהי שמחה

אחרי  כל שקיעה ארוכה

יש זריחה מאירה

יש שזוכים לקבל

מזה או מזה בנפרד

ויש כאלה

שזה בא להם מעורבב

אחיין חדש

אבל סבוש נפטר

היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים

אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.

ובמצב כזה

לאיזה רגש נותנים את הבמה

הרי שניהם באו באותה שניה

זה נקרא להקדים תרופה למכה?

לערבב עצב עם שמחה....

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני מפחד מהחשכה.

אני יודע שזאת לא אהבה.

אני יודע שזה בדידות.

ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.

אבל מתי אוכל להביט בעיניים

ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?

האם יש לזה סוף?

האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?

כשזה זה - זה זה.

וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.

לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.

לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.

אבל אולי להיות מתמחה באמונה.

בלהיות רומנטיקן פתי.

אולי זה בעצם התקווה.

לזנוח את השכל

לשים בצד את הביקורת

ופשוט להיות פשוט.

אבל לא בא לי להיות פשוט.

לא בא לי פשוט לחיות.

לא בא לי להיות פתי.

אבל גם לא בא לי להיות חכם

לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט

לכן אני לא יודע כלום.

כי לא משנה מה אחשוב.

גם זה הבל.

בחושך ליל ובאור יומם,

בסופה, בסערה, בדומיה.

בצילצלי שמע, בנדנודי תרועה,

בשמש קיץ וברוחות חורף,

בפריחה, בקריסה, בשריפה.

בענן מצויר ובגשם ניתך,

בחיות מטפסות, באדם.

גם קצת משתנה אבל גם נשאר.

בעתיד,

בהווה,

בעבר -

הר.