נעם מחבק את הדובי החדש שאבא קנה לו בבית הרפואה.
נולדה לו אחות, ואבא ואמא שמחים. ביחד נולדו גם נשיקות בלונים ופרחים.
גם שושו נולד. שושו הוא דובי גדול, ולחיבוק של נעם יש הרבה מקום בו.
אמא עסוקה עם נגה, אמא כל היום עם נגה,
ולי יש את שושו.
לפני שבת אבא כעס, ואפילו קצת בכה, בטלפון. הוא היה נשמע ממש לחוץ.
ואז סבתא נתנה לי יד ולקחה אותי לבית שלה ושל סבא.
בשבת סבא וסבתא חיבקו אותי הרבה, אבל אני התגעגעתי לשושו.
אה, ולאבא ואמא ונגה הקטנה כמובן, אמא אמרה שהיא מאוד דומה לי, זה משמח אותי, כי זה אומר שכשיאהבו אותה יזכרו גם בי,
וזה מרגיש טוב שלא שוכחים אותי, אמא הבטיחה לי את זה, אז אני בטוח בזה, אני עכשיו האח הבכור והגדול של נגה.
בלילה כשלא הצלחתי להירדם תכננתי איזה משחקים נשחק ביחד, אני ונגה.
דמיינתי איך אני אלמד אותה לשחק ב'מטוסים ואריות' ומרוב שהיא תהיה טובה, היא כבר תנצח אפילו אותי.
(זה בסדר, רק לה אני מרשה, כי זו נגה, והיא האחות הקטנה והחדשה שלי שאני הכי אוהב בעולם.
וחוץ מזה, אף אחד לא באמת יכול לנצח אותי, והיא גם רק תינוקת)
בשבת בבוקר לדודה רות ירדו דמעות. ואז כשהיא ראתה אותי היא מיד ניגבה אותם ונתנה לי חיבוק.
ביקשתי ממנה שלא תיתן לי נשיקה, אני לא אוהב נשיקות כועסות ועצובות.
ביום ראשון סבתא הסיעה אותי, לא לגן. נסענו ליעל. וליעל היו המון משחקים, היו לה גם המון בובות, אבל שושו לא היה שם.
העיניים של סבתא היו אדומות, אני לא יודע למה. אולי גם היא מתגעגעת לשושו?
יעל שאלה אותי כל מיני שאלות מוזרות, היא הצחיקה אותי.
פתאום היא הסתכלה לי חזק בעיניים ושאלה אותי 'איפה נגה?'
ואני עניתי שאמא מניקה אותה, ועוד מעט אמא תחזור מהבית רפואה ונשחק כל המשפחה ביחד 'מטוסים ואריות'.
יעל הסתכלה לרצפה, ושוב הסתכלה לי בעיניים. היא קראה לסבתא להיכנס.
סבתא ויעל חיבקו אותי חזק ואמרו לי שנגה הייתה הפתעה משמחת, אבל היא לא תחזור יותר.
סבתא חיבקה אותי חזק, זה לא היה לי נעים. אני כעסתי. ידעתי שאמא לא סתם הבטיחה לי תינוקת חדשה.
מגיע לי. אני כבר בן חמש, ואני גם אשמור עליה כמו גדול.
יעל אמרה לי לומר שלום לנגה הבובה, אבל אני לא הקשבתי לה, ויצאתי.
בנסיעה חזור הבנתי שזה באמת נכון.
כשהגענו לבית הרפואה הדבר הראשון שחיפשתי היה את שושו.
הסתכלתי לו חזק בעיניים, הורדתי את מבטי ושוב הבטתי בו.
אמרתי לו שנגה היא הפתעה משמחת שהגיעה ועכשיו צריך לומר לה שלום.
שושו לא ענה.
צעקתי לו שאבא ואמא עצובים ובוכים! וגם לי התחילו לרדת דמעות מלוחות. שושו שוב שתק.
בסוף לא התאפקתי ונתתי לו סטירה. הוא לא הגיב, כי הוא רך כזה, ואדיש. ובכלל, דובים לא מדברים.
הושבתי אותו בפינה והפניתי לו גב עם ידיים שלובות.
לא הסתכלתי לו בעיניים.
אני לא רוצה שאף אחד עכשיו יסתכל לי בעיניים.
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
