הרב מלמד פורס את "הסיפור המלא"
הסיפור המלא
לפני כחודש וחצי בי"א חשון (29/10), מיד לאחר הנפת השלט בגדוד שמשון ליד הכותל על ידי תלמיד ישיבתנו, בלא שום לחץ מצד השלטונות, כתבתי ב'רביבים', כי למרות ש"לדעת רבים מבני הציבור הדתי והימני זוהי מחאה חשובה ומכובדת, וכבוד הוא להיות נמנה על התומכים בחיילים כאלה". "בפועל לא ידעתי על כך דבר". ולא זו בלבד אלא ש"אילו היו מתייעצים איתי, הייתי ממליץ להימנע מכך, כי רק כאשר מחייבים חייל לסייע לגירוש עליו לסרב, אבל אין עליו חובה למחות דווקא בטכס ההשבעה". "בנוסף לכך, מן הסתם הייתי מניא אותם, מפני שיכולתי לשער שהמחאה תגרום לעגמת נפש רבה למפקדים הישירים שלהם". אלא שבדיעבד אחר שעשו זאת, "אני מכבד את מעשיהם ומכיר בתועלת שצומחת ממחאות פומביות שכאלה".
לאחר מכן שמעתי מהרב אליהו בלומנצוויג שליט"א והרב יהושע ויצמן שליט"א, שחשבו שאין דברי כנים, ובאמת תלמיד שירצה לעשות את מה שאני באמת חושב - יפגין. הכחשתי את דבריהם, ואע"פ כן כדי לבחון את עצמי, אם אכן דעתי מובנת לתלמידים, שאלתי בשיעור שהשתתפו בו קרוב לחמישים תלמידים מכל הגילאים, מהם חושבים שאני באמת רוצה שיעשו, האם יפגינו או לא. וכולם זולת אחד השיבו שאני מעוניין שלא יפגינו.
דרישת ראש אכ"א
אולם ראש אכ"א דרש מהרבנים חברי הנהלת ישיבות ההסדר שיתנערו לחלוטין באופן נחרץ מהסרבנות וההפגנות. והרב דרוקמן שליט"א שמסכים עם עמדתם ביחס להפגנות כתב מכתב ברוח זו אודות ההפגנות. דרישת ראש אכ"א, שר הבטחון וסגנו, שאחתום על המכתב.[1]
עמדתי
למרות שעם הנימוק המרכזי שבו אני מסכים, לא הסכמתי לחתום משתי סיבות. האחת, אינני מזדהה עם הסגנון הנחרץ שבו, שכן אני מבין ומכבד את המפגינים, וסובר שהם מפגינים על דבר צודק, ורק סברתי שעדיף לשמור את ההפגנות למסגרת האזרחית כדי שלא לפגוע במסגרת הצבאית. וכיוון שאני משתדל לכתוב תמיד את מה שאני חושב בכנות, ולכך אני מחויב בספרים ובטורים שאני כותב, לא יכולתי למעול בתפקידי המקודש.
הסיבה השנייה, לא הסכמתי לחתום על שום דבר מפני שאני סבור שאסור להתבטא תחת לחץ שלטוני, וחובה על רב לומר את האמת הפנימית שלו. ובזה הוא מייצג את המורשת המקודשת של עמנו. ודברים אלו אמורים גם לכלל ראשי ישיבות ההסדר שאינם צריכים להיות כפופים למפקדי הצבא אלא לומר את דברם בחירות. ומה היה קורה אילו היה רב שסבור בכנות שחובה להפגין בטקסים, האם היה צריך לשתוק?! להעלים את דעתו?! הלא חובה עליו להביע את דעתו.
ואף שידעתי שבעקבות גסותו של שר הבטחון, הדברים יכולים להגיע להפסקת ההסדר עם ישיבת הר ברכה, עם כל המשמעויות הקשות הכרוכות בזה, הייתי מחויב לשמור על העקרון של עמדה עצמאית ולא להיכנע לעריצותו. ולכן גם לא הסכמתי לבא 'לשימוע' או 'זימון' תחת אולטימטום, ביטויים שאינם מכובדים כלפי מי שזכאי ומחויב לחירות מחשבה וביטוי.
בתוך כך הציע הרב דרוקמן שליט"א שהואיל ובעצם לא תמכתי בהפגנות, הוא יאמר את הדברים בשמי כדי לסיים את הפרשה שמעיקה על כולם. הסכמתי שייצג כחכמתו את עמדתי, אלא שהוספתי שאני חושש שאם יפרסמו בשמי דברים שאיני מסכים אליהם אצטרך לפרסם את דעתי ואולי כבוד הרב יתבזה מזה. והרב דרוקמן ניסה לשדלם, אבל כפי הנראה ההחלטה היתה גמורה אצלם, וכפי הנראה כמה סיבות לכך, שלא כאן המקום לפרטם.
על עמדת ראשי ישיבות הסדר
לסיום אגע בכמה בהתבטאויות של ראשי ישיבות מסוימים, חלקם באנונימיות, שפגעו בי. יש שאומרים שהם מוקיעים ומגנים ומתנגדים לעמדותי שהן עמדות של מיעוט זעיר. ראשית, וכי כאשר חלקו רבי שמעון ורבי יהודה, יצא זה וגינה והוקיע את חברו. שנית, להערכתי, עמדותי סבירות ומקובלות פחות או יותר על רוב הרבנים בישיבות ההסדר.
ויש שיוצאים להגנתי בטיעון, שהוצאתנו מן ההסדר רק תגביר את כוחנו. על תמיכה כזו כמובן הייתי מוותר. הייתי מצפה שגם מי שאינו מסכים עם דעתי, יאמר שהוא מתייחס בכבוד לדברי, ויש לי זכות וחובה לאומרם.
בברכה,
אליעזר מלמד
[1] לשון מכתבו של הרב דרוקמן שליט"א היתה: "בהתייחס להפגנות (הנפות השלטים) בחטיבת כפיר, אני מרגיש צורך והכרח להביע את עמדתי באופן ברור (וזו גם העמדה של הנהלת האיגוד).
יש לנו אחריות לאחדותו וללכידותו של צבאנו. ענין זה מחייב אותנו להתנגד באופן נחרץ להפגנות בתוך הצבא. הפגנות בצבא עלולות, חלילה, להיות הרס, לערער את המשמעת בצבא ולפגוע בחוזקו ובחוסנו של צה"ל. תלמידינו חייבים לדעת שיחד עם מאבקנו הצודק על ארץ ישראל, יש לנו קווים אדומים, ואין מקום לשום הפגנות בצבא. חובתנו לשמור על כוחו, אחדותו ושלמותו של צה"ל.
אני פונה אל כולכם ממעמקי ליבי, וקורא לכם לאמץ עמדה אחידה ובהירה בענין זה, ולהעביר אותה גם לתלמידינו, כי יש לכולנו יחד אחריות משותפת לצה"ל בכלל, ולישיבות ההסדר בפרט".
