שחר,גיחה קצרה לעתיד.רק הפעם.
לילה.
בלילה רואים את הכוכבים הרבה יותר..
אם תנסו ליסוע לאמצע מצפה רמון ותכבו את הפנסים,תגלו כמה ממלכת הכוכבים גדולה וכמה אנחנו לא תופסים אותה.
אור הכוכבים נראה בבירור,כשיש חושך בחוץ אבל כשהבפנים שלנו גם מאיר.
אדם חשוך לא יחזה בזיו הכוכבים,מהסיבה הפשוטה שאדם חשוך, בדרך כלל ראשו יהיה מורכן לאדמה.

לילה.
בלילה המילים יותר נשמעות,יותר חזקות,יותר אדוקות ומכילות.
בלילה אנשים מדברים כי שום אור יום לא מפריע למילותייהם להיחשף ולרצות להיעלם כשמגלים אותן.
בלילה אנשים פתאום מבינים כמה החיים זה דבר גדול,דבר שאין להם מושג כלל כמה שוויים.
הזזתי את עצמי מעט ויצרתי רחש טבעי של חיכוך עלי שלכת באדמה הקשה.
היא נאנחה והמשיכה לשחק במקל הבמבוק החרוך שמצאנו במטע באמצע שום מקום.
"מה?",שברתי את השתיקה בצחוק קל וניסיתי לתפוס את מבטה.
"מה..",בר פלטה בחיוך לא מספק והמשיכה לבנות ארמונות של גחלים כתומים שטרם כבו.
עוד שתיקה.מלא שתיקה.
מרוב שהמחשבות רועשות בנינו,אנחנו שותקות ולא מפריעות להן להיות.
"בסוף מוצאים את הנשימות המדוייקות ומתחילים לחיות על אמת", ירקתי את המילים שעמדו לי על הלשון והתמתחתי מעט אחורה,כאילו לוקחת לעצמי מרחב הגנה.
בר לא ענתה,היא רק הוסיפה לשתוק ולשחק עם הבמבוק בגחלים שכבר הצטברו לכדי ערימה יפה וזוהרת בחושך.
"שחר..איך את מסוגלת להגיד כזה דבר?מאיפה את יודעת שבסוף אנשים,מתישהו,באמצע הדרך,מתחילים לחיות?
אדם,תחילתו מעפר וסופו לעפר ובאמצע הוא סמרטוט משי מהלך מלא בעובש שנע בין תחנות מעבר.
אין אנשים חיים היום.
תסתכלי לי בעיניים ותספרי לי על אדם אחד שבאמת חי פה".
שתקתי.עכשיו תורי.
נכון במתן תורה,בקבלת החיים שלנו כעם,אמרו שאף ציפור לא צייצה ושום עטלף לא העיז להזיז כנפייו ולעוף?
אז עכשיו,קורה ההיפך.
רעשי המחשבות שלי רצים מידי מהר ומתנגשים בקולות השועלים הרחוקים והציפורים שרועדות על חוטי החשמל מחמת צינת הלילה של סוף חודש שבט.
אני לא מצליחה לחשוב.
אין אדם שחי פה?לא נכון.
אני חיה.עכשיו,בגאון ובפה מלא אני יכולה להגיד שאני חיה.
חיה
נושמת
מציירת
סופרת עלים חדשים שצמחו לי בגינה שיצרתי לעצמי ואוכלת פסטה.
"בר,אני אדם שחי פה".
היא הרימה את ראשה,פלטה אנחה של 'נו במת' והסתגרה בתוך עצמה.
"שחר..אני גם הייתי פעם אדם חי.
ומתתי ושוב חזרתי קצת לחיות עד שמתתי סופית.
עכשיו אני בשלב המוות הסופי סופי.
לא רואה מכאן את ההמשך..אין לי מושג מה ילד יום.
בעצם..אם אני אחראית על הולדת הימים,יש מצב שאני יודעת..אני פשוט לא רוצה להיות פה..
לא שווים כאן החיים.
אתה רק שורד.
כשאתה תינוק מוציאים אותך מהרחם העוטפת וזורקים אותך לחיים וקדימה לך תלמד להגיד אבא ואמא ועוד הבהרות ואז עם קצת חיבוקים ועידודים וסוכריות,מלמדים אותך ללכת למרות שזה קשה וכל חמש שניות עגולות,נופלים על הריצפה אבל עדיין,אין שום יאוש בעולם, בעיקר לתינוקות וזה כלל.
עד שסוף סוף אתה מצליח ללכת בלי בעיות,מושיבים אותך על כיסא ומלמדים אותך כללים ומה ולמה אסור ואיך מותר ומתי יש שיעורים והפסקות אוכל ולמה אם הכדור שייך לך,מותר לך להחליט איזה משחק משחקים אחר הצהריים במגרש.
ואתה גדל עוד והלב שלך פתאום מתחיל להבין דברים,הרבה מעבר לתרגילים בחשבון ולפעלים בלשון והכל מתחיל לשרוף אבל לא,
אתה ילד גדול אז לא בוכים על לב שנשרף אלא מנגנים עד כלות הכוח ונשכבים שרועים על האדמה,עוצמים עיניים ומנסים לישון עד יעבור זעם.
ואז עד שכבר נרדמים,מעירים אותך כי הגיע זמן לחתונה ותופסים כמה מקלות ופורשים בד והנה,אתה מקודש בקדושת החיים,בזמן שאתה בכלל מחפש לעצור רגע מהמירוץ הזה ולהבין למה אסור לקום בבוקר ולהתפלל למוות שיגיע והאם בכלל יש תכלית ומטרה בכל הרצוא ורצוא הזה,בלי הקשבה,בלי לשוב לעצמך.ואז אתה..",היא נעצרה,תפסה את ראשה ונשמה בקול ובכבדות.
עשן הגחלים הסתבך במיתרי קולה והוציא בכי כואב,חסר מעצורים.
שתקתי.שתקתי עוד.
יש שלב שבו המילים אסורות מלהיכנס.
השלב הזה כרגע בעיצומו.
נשימותיי התערבבו בנשימותייה ורוח חזקה פתאום הראתה את נוכחותה.
גיצים התעופפו באוויר,מעט עשב נדלק.
קפצתי במהירות שיא ושפכתי את בקבוק המים שלנו והתיישבתי חזרה בנשיפה,לא לפני שבדקתי שכל העשבים מכובים.
לבר זה לא הזיז.
"תראי מה גיץ אחד יכול לחולל!",ניסיתי לעורר אותה.
פתאום היא חייכה.
"גיצים זה יפה.הם כמו כוכבים נופלים..",היא התרפקה בדמיונות.
"נכון..",המשכתי איתה ונשכבתי על האדמה,ליד הגחלים.
גם היא נשכבה.
"בר",לחשתי פתאום,עם מעט קול כדי שאף אחד לא ישמע,כאילו הולך להיחשף כאן הסוד לחיים מאושרים.
"את זוכרת איך הייתי עד לא מזמן..נכון?",בררתי בסגנון שאלה רטורית והיא ציחקקה,"אני זוכרת עלייך דברים יותר משאת זוכרת על עצמך,תהיי בטוחה",היא אמרה ואישרתי את דבריה בחיוך מפוייס.
"בר,יש זמן שהחיים הופכים לחיים.
הזמן הזה באמת מגיע",ניסיתי להכניס מעט טון שיכנוע בקולי.
"רק עכשיו,אחרי שמונה עשרה שנה בעולם הזה,אני מרגישה שעברתי ממצב הישרדותי למצב חי",המשכתי לדבר בלחישה,זה ריכז אותה אלי.
"העולם הוא טוב.
העולם חי.
יש פלא בעולם.יש אלוקים.
לפעמים צריך קצת נחת ולהאמין שזה יקרה..
אסור לנו להחליט החלטות הרות גורל,במצב של חוסר כוח ומנוחה.
תתרפקי קצת,תני לעצמך להיות..הכל בסוף יגיע אלייך,תאמיני",תחינה נשמעה בקולי,היא ישר זיהתה.
"אבל אני מחוסרת כוח",היא פלטה ואני נשמתי ושנית אמרתי,
"אז תנוחי".
"איך לנוח?",היא שאלה.
"פשוט מאוד..לנסות לנוח קצת עם ההווה ולעשות גיחות קצרצרות לעתיד..לבנות לך אותו..לדמיין..לתת ליופי של הכוכבים ולאור הגיצים, להאיר לך אותו ולגלות לך את השלט היפה שיחכה לך שם,כשתגיעי.."
"לאן אגיע?"
"לעתיד..לבית שלך,לחלומות שלך,לילדים שיחכו לך ויעמדו בתור לנשיקת לילה טוב..לכוכבים,לטוהר של סלטי השבת והשולחן הערוך.. לאהבה שתמצאי,לבית שתבני..תעצמי עיניים ותרפי מההווה.
תסתכלי על העתיד.תתקדמי אליו לאט",הדרכתי אותה ותוך כדי עצמתי את עיניי גם,נתתי לעצמי להיות.
"את תראי שכשתבני לעצמך את העתיד,כשתתבונני מעבר להיום ולמחר ולשבוע הקרוב,יהיה לך יותר פשוט..
זה לא יכאב לחיות.פתאום לא רק תשרדי.
הרי בסופו של דבר,נגיע לטוב,לחיים.
תיצרי את המציאות כבר מעכשיו",סיימתי.חזרתי לשתוק.
השעות התקדמו והחושך התעבה.
עוד מעט עלות השחר,היקום יתעורר לחיים.
גם בלילה,כשחשוך,הכל זוהר..
וזה אפשר לראות רק אם זוהרים גם מהבפנים.

בר המשיכה לעצום עיניים,לשתוק,לדמיין..
אני חזרתי לשכב על האדמה,בהיתי חזק בממלכת הכוכבים ודמיינתי אותם נופלים,מנשקים את פנייה של בר.

.
..התברזל!

פאקק אלהים אולי קוראים לי בר?

 

את פלא

עצום

..אהבה.
זה כל כך בא אלי בזמן. איך התגעגעתי לשחר. איזה חכמה.
תודה!
ואוו.רוצים משיח!

את כותבת מטורף ממש.

והתובנות שלך עושות טוב ורגוע.

 

 

תודה לך!!

..שוליינית
עשית לי טוב ❤
זה מדהים.פעם הייתי ניקית

לראות כל פעם עוד פרק של שחר זה ככ טוב

תוציאי בסוף ספר

..פשטות.
שחר, התגעגענו אליה כאן. תמסרי לה חיבוק חזק.
ואת, פפ, את אור גדול בעולם הזה

לב אלייך.רק הפעם.
תודה לכן.❤רק הפעם.
...רחל יהודייה בדם
נוגע ולוקח לעולם אחר..
כוכבים, אי זה אהבה..נשמה שלי

התחלתי לקרוא וזה מרפא..
הכתיבה שלך מיוחדת..
תודה כל כך

..טעטע איתי(:

ילדונת,אני קוראת שוב ושוב ושוב תדבר החזק הזה.

זה..ממ קשה לי לדבר.

תודה עליך.תודה ככ.

אני אוהבת ששחר כנה כזאתי,אפ"י שקשה לשמוע את האמת.

הלוואי שיהיו כבר חיים.קשה לי להאמין שזה יכול לקרות.טוב נו בעצם אמרנו שאת מאמינה בשבילי אז קיצר נסמוך עליך..

 

 

 

 

 

 

(המ ובכלל,את יודעת שאני אוהבת אותך,נכון?

תודה שאת קיימת.

לב לב לב.)

לב את.רק הפעם.
תודה שהיית ההשראה לזה..
פתחת לי פתאום עוד מלא מחשבות והבנות חדשות.



אני אוהבת אותך.
הכי באהבה.טעטע איתי(:

תודה לך בעצמך שהיית שם בשבילי והקשבת.

וגם תודה שיש אותך.זה נעים שאת כזאתי חכמה ומגיבה ברגישות.

 

 

 

מואההה

נשיקה

זה קסם.בין הבור למים

ונחמה...
 

תודה עצומה על זה...

תודה אהובהרק הפעם.
את ריגשת אותי בטרוף עכשיוחיים עם משמעותת
אימללה, כמה עומק יש בבן אדם אחד שהוא יכול ליצור כזה עטמק.
כמה טוב וטוהר עש בבן אדם כמוך שכותב כול כך בטוהר בתמימית שהיא לא תמימות ובהבנה שהיא גדולה מהחיים.
זה כיאלו מה זה בא לי במקום. אני רוצה עוד איזה סבב כזה של טוב עמוק שמרפא.
אני אוהבת שאת מציפה את השאלות שעוברות בלב שחי את הספקות הפנימיות האלה. שמה זה החיים האלה. אבל את לא משאירה את זה בתור שאלה פתוחה. את נותנת לי גם תשובה. ועל זה אני מודה! ריגשת אחותי. תודה!
הי תודה לך נשמה,עשית לי חום בלב.רק הפעם.
..אור חדש.

(זה כבר מביך מידי להגיב ככה באיחור אבל נונו.

את לא מבינה כמה זה בא לי במקום. לא מבינה כמה. 

ואת לא יכולה לתאר לעצמך כמה הייתי צריכה לקרוא אתזה.

 

לקרוא אותי.

מרגישה כאילו כתבת כאן את הלב שלי, את התהליכים שאני עוברת.

 

ושחר הזאת, היא מלאת אמונה וחיזוק ורפואה ללבות השבורים.

ואת גם, מרפאת ומחממת ללבות. את לא מבינה כמה רגוע את עושה לי בלב.

 

תודה עלזה. ותודה עליך, תודה שאת קיימת כאן. )

..רק הפעם.אחרונה
אהובה את.טוב לדעת שזה מרגיע מישהו..וטוב לדעת שזה היה במקום.
תודה שכתבת לי.
❤
..דאק

..

שתי נקודותטאביאחרונה

שתי נקודות

קרובות, קרובות

אך המרחק ביניהן מלגעת

במסגרת הפורמט

אינו ניתן לגישור.

מי נתן לך רישיוןעיניים טובות

בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.

החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"

הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.

זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".

אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.

מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?

בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.

רצון מאבד סופית את ההכרה.

כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".

אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.

חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.

כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.

אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.

איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.

"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.

בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"

חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה

שיר או סיפור קצר עד 250 מילים

הנושא הוא "אמת"

תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים

אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים

יש פה הרבה מוכשרים...

בהצלחה

וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.

איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה

הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.

לפי התקנון.

אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה

אהה חחח אופסהרמוניה

לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם

חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅

סתם סתם אבל אם באלך תשלחי לי בפרטיהרמוניה

תודה על ההכוונה סופר צעיר

הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות

עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת 

לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ, 

בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא  

מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ. 

  

עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ 

בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ, 

תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד 

תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ. 

  

לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת 

לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ, 

יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם 

וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ. 

  

מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם, 

וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת. 

לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת 

וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ. 

ואוו..!הרמוניה

ידעתי שמוכשרים פה

אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית

את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין

וממש אהבתי את הבית האחרון

תודה רבהסופר צעיר

לצערי עירי אינה משתתפת טאבי

וואי...הרמוניה

לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח

אם זה אפשרי אין לי בעיה

אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאבי

חחחחהרמוניה

סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;

פעם בשנה אפשר לשנות דרך האתרטאבי

גולמי, אבל:

מבעד לאישון עיני

המשתקף באישון עיני במראה

ובאישון עינך

נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ

כל האמת

האמת כולה

על בושה בלתי־מוסברת

שמלווה את נשימותיי

מוסיפה להן נופך צילי

כמו הפחד מרעשי לילה

הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף

הנשטפים בגאות ושפל

ובגלים מתנפצים של אמת

האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,

טינה שאני שומר כלפי העולם

לְעולם, ולעצמי

כמו קור בלתי־נסבל

מתלכדים גבישים של אמת ופחד

במערות הלב השחורות כאישון

נשקפת מבעד לְחלון הנשמה

סכנת התמוטטות

תחת כובד כל האמת כולה.

תודהההרמוניהאחרונה

מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.

יפה מאד!

שיר של יוםאשר ברא

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שיר של יוםטאבי

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים

זה גדול

שיר של יוםאשר ברא

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

שיר של יוםסופר צעיר

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

אוי ואבוימשה

שיר של יוםצדיק יסוד עלום

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

חזק ונהדרליפא העגלוןאחרונה

עומק ראוי לשמו. תודה

ג כסלובין הבור למים

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

שיר של יוםאשר ברא

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

הר הבית?משה

כתבת יפה.

שיר של יוםליפא העגלון

מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר

אֶת הַשַּׁחַר,

אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן

וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי

לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ

שידוךxmasterx

הוא נכנס החליט שהגיע הזמן

הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים

שדכנית

זהו להיות רציני

מתיישב מחכה לתורו

מסביבו עוד כמה נשמות אבודות

באות לנסות את מזלן

הוא נכנס

מתיישב מולה היא נחמדה

מחייכת

הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק

היא שואלת שאלות והוא עונה

יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה

היא מתחילה לשאול

זו הפעם הראשונה?

כן, הוא עונה קצת בהיסוס

זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג

מה חשוב לך?

נשמה

שהכל יהיה מדויק

היא מקלידה הכל

הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה

והכל כל כך מושלם

הכל AI

לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים

מישהי בחוץ מחכה

באת לשדרג?

שואלת אותה המזכירה

היא עונה שלא

דווקא הפוך, להחליף

להחזיר לדגם הישן.

המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן

הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה

אין לו אופי אסרטיביות כלום

אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר

תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר

בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו

משטרת התנועהאני הנני כאינני

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

משהאחרונה

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני

רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תפתחי לנו?בין הבור למים

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן

תודה. מחזקים דברייך.

מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים

חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

נו נבא לנו!בין הבור למים

מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד

"והבור ריק אין בו מים"

טעות למחוקצדיק יסוד עלום

טעות, למחוקטאבי

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.

יפה !משהאחרונה