לילה.
בלילה רואים את הכוכבים הרבה יותר..
אם תנסו ליסוע לאמצע מצפה רמון ותכבו את הפנסים,תגלו כמה ממלכת הכוכבים גדולה וכמה אנחנו לא תופסים אותה.
אור הכוכבים נראה בבירור,כשיש חושך בחוץ אבל כשהבפנים שלנו גם מאיר.
אדם חשוך לא יחזה בזיו הכוכבים,מהסיבה הפשוטה שאדם חשוך, בדרך כלל ראשו יהיה מורכן לאדמה.
לילה.
בלילה המילים יותר נשמעות,יותר חזקות,יותר אדוקות ומכילות.
בלילה אנשים מדברים כי שום אור יום לא מפריע למילותייהם להיחשף ולרצות להיעלם כשמגלים אותן.
בלילה אנשים פתאום מבינים כמה החיים זה דבר גדול,דבר שאין להם מושג כלל כמה שוויים.
הזזתי את עצמי מעט ויצרתי רחש טבעי של חיכוך עלי שלכת באדמה הקשה.
היא נאנחה והמשיכה לשחק במקל הבמבוק החרוך שמצאנו במטע באמצע שום מקום.
"מה?",שברתי את השתיקה בצחוק קל וניסיתי לתפוס את מבטה.
"מה..",בר פלטה בחיוך לא מספק והמשיכה לבנות ארמונות של גחלים כתומים שטרם כבו.
עוד שתיקה.מלא שתיקה.
מרוב שהמחשבות רועשות בנינו,אנחנו שותקות ולא מפריעות להן להיות.
"בסוף מוצאים את הנשימות המדוייקות ומתחילים לחיות על אמת", ירקתי את המילים שעמדו לי על הלשון והתמתחתי מעט אחורה,כאילו לוקחת לעצמי מרחב הגנה.
בר לא ענתה,היא רק הוסיפה לשתוק ולשחק עם הבמבוק בגחלים שכבר הצטברו לכדי ערימה יפה וזוהרת בחושך.
"שחר..איך את מסוגלת להגיד כזה דבר?מאיפה את יודעת שבסוף אנשים,מתישהו,באמצע הדרך,מתחילים לחיות?
אדם,תחילתו מעפר וסופו לעפר ובאמצע הוא סמרטוט משי מהלך מלא בעובש שנע בין תחנות מעבר.
אין אנשים חיים היום.
תסתכלי לי בעיניים ותספרי לי על אדם אחד שבאמת חי פה".
שתקתי.עכשיו תורי.
נכון במתן תורה,בקבלת החיים שלנו כעם,אמרו שאף ציפור לא צייצה ושום עטלף לא העיז להזיז כנפייו ולעוף?
אז עכשיו,קורה ההיפך.
רעשי המחשבות שלי רצים מידי מהר ומתנגשים בקולות השועלים הרחוקים והציפורים שרועדות על חוטי החשמל מחמת צינת הלילה של סוף חודש שבט.
אני לא מצליחה לחשוב.
אין אדם שחי פה?לא נכון.
אני חיה.עכשיו,בגאון ובפה מלא אני יכולה להגיד שאני חיה.
חיה
נושמת
מציירת
סופרת עלים חדשים שצמחו לי בגינה שיצרתי לעצמי ואוכלת פסטה.
"בר,אני אדם שחי פה".
היא הרימה את ראשה,פלטה אנחה של 'נו במת' והסתגרה בתוך עצמה.
"שחר..אני גם הייתי פעם אדם חי.
ומתתי ושוב חזרתי קצת לחיות עד שמתתי סופית.
עכשיו אני בשלב המוות הסופי סופי.
לא רואה מכאן את ההמשך..אין לי מושג מה ילד יום.
בעצם..אם אני אחראית על הולדת הימים,יש מצב שאני יודעת..אני פשוט לא רוצה להיות פה..
לא שווים כאן החיים.
אתה רק שורד.
כשאתה תינוק מוציאים אותך מהרחם העוטפת וזורקים אותך לחיים וקדימה לך תלמד להגיד אבא ואמא ועוד הבהרות ואז עם קצת חיבוקים ועידודים וסוכריות,מלמדים אותך ללכת למרות שזה קשה וכל חמש שניות עגולות,נופלים על הריצפה אבל עדיין,אין שום יאוש בעולם, בעיקר לתינוקות וזה כלל.
עד שסוף סוף אתה מצליח ללכת בלי בעיות,מושיבים אותך על כיסא ומלמדים אותך כללים ומה ולמה אסור ואיך מותר ומתי יש שיעורים והפסקות אוכל ולמה אם הכדור שייך לך,מותר לך להחליט איזה משחק משחקים אחר הצהריים במגרש.
ואתה גדל עוד והלב שלך פתאום מתחיל להבין דברים,הרבה מעבר לתרגילים בחשבון ולפעלים בלשון והכל מתחיל לשרוף אבל לא,
אתה ילד גדול אז לא בוכים על לב שנשרף אלא מנגנים עד כלות הכוח ונשכבים שרועים על האדמה,עוצמים עיניים ומנסים לישון עד יעבור זעם.
ואז עד שכבר נרדמים,מעירים אותך כי הגיע זמן לחתונה ותופסים כמה מקלות ופורשים בד והנה,אתה מקודש בקדושת החיים,בזמן שאתה בכלל מחפש לעצור רגע מהמירוץ הזה ולהבין למה אסור לקום בבוקר ולהתפלל למוות שיגיע והאם בכלל יש תכלית ומטרה בכל הרצוא ורצוא הזה,בלי הקשבה,בלי לשוב לעצמך.ואז אתה..",היא נעצרה,תפסה את ראשה ונשמה בקול ובכבדות.
עשן הגחלים הסתבך במיתרי קולה והוציא בכי כואב,חסר מעצורים.
שתקתי.שתקתי עוד.
יש שלב שבו המילים אסורות מלהיכנס.
השלב הזה כרגע בעיצומו.
נשימותיי התערבבו בנשימותייה ורוח חזקה פתאום הראתה את נוכחותה.
גיצים התעופפו באוויר,מעט עשב נדלק.
קפצתי במהירות שיא ושפכתי את בקבוק המים שלנו והתיישבתי חזרה בנשיפה,לא לפני שבדקתי שכל העשבים מכובים.
לבר זה לא הזיז.
"תראי מה גיץ אחד יכול לחולל!",ניסיתי לעורר אותה.
פתאום היא חייכה.
"גיצים זה יפה.הם כמו כוכבים נופלים..",היא התרפקה בדמיונות.
"נכון..",המשכתי איתה ונשכבתי על האדמה,ליד הגחלים.
גם היא נשכבה.
"בר",לחשתי פתאום,עם מעט קול כדי שאף אחד לא ישמע,כאילו הולך להיחשף כאן הסוד לחיים מאושרים.
"את זוכרת איך הייתי עד לא מזמן..נכון?",בררתי בסגנון שאלה רטורית והיא ציחקקה,"אני זוכרת עלייך דברים יותר משאת זוכרת על עצמך,תהיי בטוחה",היא אמרה ואישרתי את דבריה בחיוך מפוייס.
"בר,יש זמן שהחיים הופכים לחיים.
הזמן הזה באמת מגיע",ניסיתי להכניס מעט טון שיכנוע בקולי.
"רק עכשיו,אחרי שמונה עשרה שנה בעולם הזה,אני מרגישה שעברתי ממצב הישרדותי למצב חי",המשכתי לדבר בלחישה,זה ריכז אותה אלי.
"העולם הוא טוב.
העולם חי.
יש פלא בעולם.יש אלוקים.
לפעמים צריך קצת נחת ולהאמין שזה יקרה..
אסור לנו להחליט החלטות הרות גורל,במצב של חוסר כוח ומנוחה.
תתרפקי קצת,תני לעצמך להיות..הכל בסוף יגיע אלייך,תאמיני",תחינה נשמעה בקולי,היא ישר זיהתה.
"אבל אני מחוסרת כוח",היא פלטה ואני נשמתי ושנית אמרתי,
"אז תנוחי".
"איך לנוח?",היא שאלה.
"פשוט מאוד..לנסות לנוח קצת עם ההווה ולעשות גיחות קצרצרות לעתיד..לבנות לך אותו..לדמיין..לתת ליופי של הכוכבים ולאור הגיצים, להאיר לך אותו ולגלות לך את השלט היפה שיחכה לך שם,כשתגיעי.."
"לאן אגיע?"
"לעתיד..לבית שלך,לחלומות שלך,לילדים שיחכו לך ויעמדו בתור לנשיקת לילה טוב..לכוכבים,לטוהר של סלטי השבת והשולחן הערוך.. לאהבה שתמצאי,לבית שתבני..תעצמי עיניים ותרפי מההווה.
תסתכלי על העתיד.תתקדמי אליו לאט",הדרכתי אותה ותוך כדי עצמתי את עיניי גם,נתתי לעצמי להיות.
"את תראי שכשתבני לעצמך את העתיד,כשתתבונני מעבר להיום ולמחר ולשבוע הקרוב,יהיה לך יותר פשוט..
זה לא יכאב לחיות.פתאום לא רק תשרדי.
הרי בסופו של דבר,נגיע לטוב,לחיים.
תיצרי את המציאות כבר מעכשיו",סיימתי.חזרתי לשתוק.
השעות התקדמו והחושך התעבה.
עוד מעט עלות השחר,היקום יתעורר לחיים.
גם בלילה,כשחשוך,הכל זוהר..
וזה אפשר לראות רק אם זוהרים גם מהבפנים.
בר המשיכה לעצום עיניים,לשתוק,לדמיין..
אני חזרתי לשכב על האדמה,בהיתי חזק בממלכת הכוכבים ודמיינתי אותם נופלים,מנשקים את פנייה של בר.
.
בלילה רואים את הכוכבים הרבה יותר..
אם תנסו ליסוע לאמצע מצפה רמון ותכבו את הפנסים,תגלו כמה ממלכת הכוכבים גדולה וכמה אנחנו לא תופסים אותה.
אור הכוכבים נראה בבירור,כשיש חושך בחוץ אבל כשהבפנים שלנו גם מאיר.
אדם חשוך לא יחזה בזיו הכוכבים,מהסיבה הפשוטה שאדם חשוך, בדרך כלל ראשו יהיה מורכן לאדמה.
לילה.
בלילה המילים יותר נשמעות,יותר חזקות,יותר אדוקות ומכילות.
בלילה אנשים מדברים כי שום אור יום לא מפריע למילותייהם להיחשף ולרצות להיעלם כשמגלים אותן.
בלילה אנשים פתאום מבינים כמה החיים זה דבר גדול,דבר שאין להם מושג כלל כמה שוויים.
הזזתי את עצמי מעט ויצרתי רחש טבעי של חיכוך עלי שלכת באדמה הקשה.
היא נאנחה והמשיכה לשחק במקל הבמבוק החרוך שמצאנו במטע באמצע שום מקום.
"מה?",שברתי את השתיקה בצחוק קל וניסיתי לתפוס את מבטה.
"מה..",בר פלטה בחיוך לא מספק והמשיכה לבנות ארמונות של גחלים כתומים שטרם כבו.
עוד שתיקה.מלא שתיקה.
מרוב שהמחשבות רועשות בנינו,אנחנו שותקות ולא מפריעות להן להיות.
"בסוף מוצאים את הנשימות המדוייקות ומתחילים לחיות על אמת", ירקתי את המילים שעמדו לי על הלשון והתמתחתי מעט אחורה,כאילו לוקחת לעצמי מרחב הגנה.
בר לא ענתה,היא רק הוסיפה לשתוק ולשחק עם הבמבוק בגחלים שכבר הצטברו לכדי ערימה יפה וזוהרת בחושך.
"שחר..איך את מסוגלת להגיד כזה דבר?מאיפה את יודעת שבסוף אנשים,מתישהו,באמצע הדרך,מתחילים לחיות?
אדם,תחילתו מעפר וסופו לעפר ובאמצע הוא סמרטוט משי מהלך מלא בעובש שנע בין תחנות מעבר.
אין אנשים חיים היום.
תסתכלי לי בעיניים ותספרי לי על אדם אחד שבאמת חי פה".
שתקתי.עכשיו תורי.
נכון במתן תורה,בקבלת החיים שלנו כעם,אמרו שאף ציפור לא צייצה ושום עטלף לא העיז להזיז כנפייו ולעוף?
אז עכשיו,קורה ההיפך.
רעשי המחשבות שלי רצים מידי מהר ומתנגשים בקולות השועלים הרחוקים והציפורים שרועדות על חוטי החשמל מחמת צינת הלילה של סוף חודש שבט.
אני לא מצליחה לחשוב.
אין אדם שחי פה?לא נכון.
אני חיה.עכשיו,בגאון ובפה מלא אני יכולה להגיד שאני חיה.
חיה
נושמת
מציירת
סופרת עלים חדשים שצמחו לי בגינה שיצרתי לעצמי ואוכלת פסטה.
"בר,אני אדם שחי פה".
היא הרימה את ראשה,פלטה אנחה של 'נו במת' והסתגרה בתוך עצמה.
"שחר..אני גם הייתי פעם אדם חי.
ומתתי ושוב חזרתי קצת לחיות עד שמתתי סופית.
עכשיו אני בשלב המוות הסופי סופי.
לא רואה מכאן את ההמשך..אין לי מושג מה ילד יום.
בעצם..אם אני אחראית על הולדת הימים,יש מצב שאני יודעת..אני פשוט לא רוצה להיות פה..
לא שווים כאן החיים.
אתה רק שורד.
כשאתה תינוק מוציאים אותך מהרחם העוטפת וזורקים אותך לחיים וקדימה לך תלמד להגיד אבא ואמא ועוד הבהרות ואז עם קצת חיבוקים ועידודים וסוכריות,מלמדים אותך ללכת למרות שזה קשה וכל חמש שניות עגולות,נופלים על הריצפה אבל עדיין,אין שום יאוש בעולם, בעיקר לתינוקות וזה כלל.
עד שסוף סוף אתה מצליח ללכת בלי בעיות,מושיבים אותך על כיסא ומלמדים אותך כללים ומה ולמה אסור ואיך מותר ומתי יש שיעורים והפסקות אוכל ולמה אם הכדור שייך לך,מותר לך להחליט איזה משחק משחקים אחר הצהריים במגרש.
ואתה גדל עוד והלב שלך פתאום מתחיל להבין דברים,הרבה מעבר לתרגילים בחשבון ולפעלים בלשון והכל מתחיל לשרוף אבל לא,
אתה ילד גדול אז לא בוכים על לב שנשרף אלא מנגנים עד כלות הכוח ונשכבים שרועים על האדמה,עוצמים עיניים ומנסים לישון עד יעבור זעם.
ואז עד שכבר נרדמים,מעירים אותך כי הגיע זמן לחתונה ותופסים כמה מקלות ופורשים בד והנה,אתה מקודש בקדושת החיים,בזמן שאתה בכלל מחפש לעצור רגע מהמירוץ הזה ולהבין למה אסור לקום בבוקר ולהתפלל למוות שיגיע והאם בכלל יש תכלית ומטרה בכל הרצוא ורצוא הזה,בלי הקשבה,בלי לשוב לעצמך.ואז אתה..",היא נעצרה,תפסה את ראשה ונשמה בקול ובכבדות.
עשן הגחלים הסתבך במיתרי קולה והוציא בכי כואב,חסר מעצורים.
שתקתי.שתקתי עוד.
יש שלב שבו המילים אסורות מלהיכנס.
השלב הזה כרגע בעיצומו.
נשימותיי התערבבו בנשימותייה ורוח חזקה פתאום הראתה את נוכחותה.
גיצים התעופפו באוויר,מעט עשב נדלק.
קפצתי במהירות שיא ושפכתי את בקבוק המים שלנו והתיישבתי חזרה בנשיפה,לא לפני שבדקתי שכל העשבים מכובים.
לבר זה לא הזיז.
"תראי מה גיץ אחד יכול לחולל!",ניסיתי לעורר אותה.
פתאום היא חייכה.
"גיצים זה יפה.הם כמו כוכבים נופלים..",היא התרפקה בדמיונות.
"נכון..",המשכתי איתה ונשכבתי על האדמה,ליד הגחלים.
גם היא נשכבה.
"בר",לחשתי פתאום,עם מעט קול כדי שאף אחד לא ישמע,כאילו הולך להיחשף כאן הסוד לחיים מאושרים.
"את זוכרת איך הייתי עד לא מזמן..נכון?",בררתי בסגנון שאלה רטורית והיא ציחקקה,"אני זוכרת עלייך דברים יותר משאת זוכרת על עצמך,תהיי בטוחה",היא אמרה ואישרתי את דבריה בחיוך מפוייס.
"בר,יש זמן שהחיים הופכים לחיים.
הזמן הזה באמת מגיע",ניסיתי להכניס מעט טון שיכנוע בקולי.
"רק עכשיו,אחרי שמונה עשרה שנה בעולם הזה,אני מרגישה שעברתי ממצב הישרדותי למצב חי",המשכתי לדבר בלחישה,זה ריכז אותה אלי.
"העולם הוא טוב.
העולם חי.
יש פלא בעולם.יש אלוקים.
לפעמים צריך קצת נחת ולהאמין שזה יקרה..
אסור לנו להחליט החלטות הרות גורל,במצב של חוסר כוח ומנוחה.
תתרפקי קצת,תני לעצמך להיות..הכל בסוף יגיע אלייך,תאמיני",תחינה נשמעה בקולי,היא ישר זיהתה.
"אבל אני מחוסרת כוח",היא פלטה ואני נשמתי ושנית אמרתי,
"אז תנוחי".
"איך לנוח?",היא שאלה.
"פשוט מאוד..לנסות לנוח קצת עם ההווה ולעשות גיחות קצרצרות לעתיד..לבנות לך אותו..לדמיין..לתת ליופי של הכוכבים ולאור הגיצים, להאיר לך אותו ולגלות לך את השלט היפה שיחכה לך שם,כשתגיעי.."
"לאן אגיע?"
"לעתיד..לבית שלך,לחלומות שלך,לילדים שיחכו לך ויעמדו בתור לנשיקת לילה טוב..לכוכבים,לטוהר של סלטי השבת והשולחן הערוך.. לאהבה שתמצאי,לבית שתבני..תעצמי עיניים ותרפי מההווה.
תסתכלי על העתיד.תתקדמי אליו לאט",הדרכתי אותה ותוך כדי עצמתי את עיניי גם,נתתי לעצמי להיות.
"את תראי שכשתבני לעצמך את העתיד,כשתתבונני מעבר להיום ולמחר ולשבוע הקרוב,יהיה לך יותר פשוט..
זה לא יכאב לחיות.פתאום לא רק תשרדי.
הרי בסופו של דבר,נגיע לטוב,לחיים.
תיצרי את המציאות כבר מעכשיו",סיימתי.חזרתי לשתוק.
השעות התקדמו והחושך התעבה.
עוד מעט עלות השחר,היקום יתעורר לחיים.
גם בלילה,כשחשוך,הכל זוהר..
וזה אפשר לראות רק אם זוהרים גם מהבפנים.
בר המשיכה לעצום עיניים,לשתוק,לדמיין..
אני חזרתי לשכב על האדמה,בהיתי חזק בממלכת הכוכבים ודמיינתי אותם נופלים,מנשקים את פנייה של בר.
.
❤