היי לכולן,
אז התאומים כבר בני 3 חודשים ב"ה
מתי חזרתן מחופשת הלידה? מצד אחד הם קטנטנים מצד שני זה קשה עם תאומים.
עד עכשיו הבעל עבד מהבית אז תפקדנו כצוות.
מה עדיף, משפחתון או מטפלת בתאומים?
מישהי מכירה משהו מומלץ בהדר גנים?
ועוד משהו בגלל שאני מורה אולי נלמד מהבית בזום,
יהיה מוזר לעבוד אבל בבית ושיש מטפלת לא?
חייבת טייצים עד הברך לבנות..
ולא יודעת איפה לקנות באיזור
במלחמה לקח בערך 3 שבועות וכעת בערך שבועיים
לא יודעת אם קצרים או עד הברך.
לק"י
אם אני אספיק היום לצאת מהבית לקניות, אני אנסה לבדוק שם ולכתוב לך.
לגבי איפה בארץ תנסי באתר של ביגוד.
היה 75
חתמו צו שהעלה ל150
הצו פג, הצביעו לא להאריך אותו ממניעים פופוליסטיים מעצבנים, ירד חזרה ל75 לכמה ימים
ואז חתמו צו חדש שמעלה ל130 והוא עדיין בתוקף ב"ה.
אבל את יכולה לבדוק שוב.
לא חושבת שירד עדיין אחרי ה130, אני דיי עוקבת על זה.
ראיתי באתר למעלה, מה שתמיד משתנה
שעד 130 דולר אין מכס
אולי מישהי תוכל להסביר לי? והיא חמות בעצמה?
למה יש העדפה ברורה לבנות שלה מאשר לבנים וכתוצאה מכך לכלות?
אני מבינה שאם גרים קרוב אז אוטומטית מרגישים קרבה
אז הילדים של הבנים הופכים להיות כלום ושום דבר?!
למה חמותי מושיבה קודם את הילדים של הבת שלה בכיסא אוכל והילד שלי צריך
לאכול על הרצפה כמו כלב?
למה זה בסדר איך שהיא מתנהגת ולכלה אסור לפצות פה? כי החמות מארחת ומשתדלת וילדה את בעלי
ממני,
מישהי שרק רוצה להגיד לחמותה את כל האמת בפנים ולא מסוגלת
אני לא אכתוב כנראה איזה כיף לי חמותי מדהימה וגם רוב הנשים לא. נשים כותבות בעיקר על מה שקשה להן וחכן נוצרת תחושה. אבל שימי לב שרוב הנשים פה לא פתחו שרשור איזה קשה חמותי...
ודווקא בעיני זה מאוד הגיוני שיהיה לך יותר קשר עם הבת שלך שגידלת מאשר עם מישהי שלא הכרת עד שהיא התחתנה עם הבן שלך. זה לא אומר שצריך להיות קשר רע, פשוט זה הגיוני שהקשר יהיה פחות חזק. אני מכירה בודדות שלא, אבל רובנו כנראה גם נהיה בקשר יותר טוב עם אמא שלנו מאשר החמות.
ולגבי העדפה בין הילדים, תמיד יש, מכל מיני סיבות, אבל לא שמתי לב בסביבה שלי שזה דווקא לילדים של הבנות. יש לי דודה שגרה שנה אצל ההורים, אז ברור שיש העדפה לילדים שלה שמבחינת ההורים הם סוג של ילדים שלהם, אני מכירה משפחה עם רק בנים שיש לסבתא נכדים מועדפים, ודווקא אמא שלהם ממש לא מסתדרת עם הסבתא...
ודרך אגב, אצלנו חמותי העדיפה אותנו כמה פעמים על פני הבת שלה (לא בדברים גדולים או משמעותיים, אבל במי יישן בחדר הנוח יותר כשמגיעים או מתי לקבוע אירוע משפחתי)
כאן בפורום.
אני רואה משהו דומה בסביבה שלי, גם במשפחה הגרעינית וגם המורחבת, שנראה שהרבה פעמים הנכדים מרגישים קרובים יותר, וגם קרובים יותר בפועל, לסבים מצד האמא.
בעיני זה באמת הגיוני, כי בגילאים הצעירים, כשהסבים מצד האמא זמינים, הם הרבה פעמים מארחים אחרי לידה ועוזרים עם התינוק, ויוצא שהאמא סומכת עליהם יותר מאשר על ההורים של הבעל בטיפול אחרי לידה.
(גם קרבה פיסית יוצרת לפעמים את הקרבה הזו והגיוני בעיני שסבים שקרובים לנכדים ועוזרים בטיפול בהם ירגישו אליהם קרובים יותר מאשר לנכדים רחוקים פיסית שפחות רואים. וגם בפועל כשהסבים יותר פעילים בטיפול ורואים שהם משמעותיים לנכדים צעירים, מצליחים להרגיע אותם וכו' זה משפיע)
יכול להיות שזה גורם גם להעדפה של הסבים לנכדים מצד הבנות שלהם, כי הם מרגישים קרובים ונצרכים יותר. אם זה גורם להפליה זה באמת יכול להיות פוגע מאוד, זאת אומרת הייתי מצפה שהסבים ישתדלו כן לתת אותו יחס לכל הנכדים, אבל לפעמים זה באמת קשה כשרגילים לטפל בחלק מהנכדים ונכדים אחרים הם יותר כמו 'אורחים'.
לא יודעת מה הרקע אצלכם, בדוגמא שהבאת עם הכסא אוכל, אם יש בת שגרה קרוב לחמות והנכדים שלה אוכלים אצלה באופן קבוע, יכול להיות שכאילו הכסא תינוקות הופך להיות 'הכסא של' התינוק התורן, פשוט הוא משתמש בו לרוב ולכן כך זה נתפס, זה לאו דווקא בכוונה להפלות מישהו למרות שיתכן וכך זה יוצא וזה בהחלט פוגע.
יכולה לספר מנסיוני, אני גרה קרוב להורים שלי ונמצאת אצלם המון, יש לי אחות שגרה אפילו קרוב יותר וגם נמצאת אצל ההורים המון, יוצא שיש לילדים שלה מקום קבוע ליד אמא שלי בעוד הילדים שלי (ואנחנו) צריכים לפעמים לחפש לעצמם מקום רחוק יותר בשולחן, וזה אף פעם לא ליד אמא שלי. זה ממש לא נעשה מכוונה רעה של אף אחד אבל זה מה שיוצא, אם זה היה המצב כשהייתי מגיעה לחמותי, באופן קבוע, מן הסתם גם הייתי נפגעת. במצב הזה כשאלו ההורים שלי אני לא נפגעת( זה כן יכול לצבוט לרגע לפעמים ) ואם זה היה יותר מפריע לי או לילדים שלי הייתי מבקשת שיהיה איזשהו סבב.
אני לא יודעת מה הסיפור אצלכם, אבל חמותי ובעלי בקשר קרוב מאוד, לא פחות מאחיות שלו והילדים שלי אהובים ורצויים אצלם לא פחות מבני דודים שלהם.
כן אני רואה על האחים שלי (שלא נשואים) שהבנות בקשר יותר קרוב עם אמא מהבנים, ונשמע לי הגיוני שהנשים של אחים שלי כשהם יתחתנו ירגישו פחות בנוח אצל ההורים שלי לעומת איך שאני מרגישה בתור בת. אבל ברור לי שהיחס לילדים שלהם יהיה מאוד חם ואוהב...
אולי זה קשור לקשר בין בעלך לאמא שלו?
לא יודעת איך האחרות
אבל זה לא חייב להיות ככה
אם כבר אני מרגישה שם שהבת שלי מועדפת
זה לא באמת נכון אבל היא מקבלת מלא צומי
וחמותי מתעניינת הרבה בשלומי ודואגת לי
בקיצור לא חייב להיות ככה בכלל
ואני מדברת בתור הבת של החמות.
אמא שלי מביאה לכולם יחס שווה
והרבה פעמים מבקשת ממני להתחשב יותר כדי לא ליצור מריבות.
הם יכינו לכל אחת את האוכל שהיא אוהבת.
לעולם לא ישאלו למה הם לא באים.
והשיא- אמא שלי שמרה על הילדות של אחי בשבועיים שלפני פסח. ועל הילדים שלי לא הסכימה (והבנתי אותה האמת. זה קשה). הרגישה יותר נוח להגיד לי לא מאשר לכלה.
ואגב הן אוהבות אותה ברמות.
בדיוק בגלל כל הדברים האלה.
זה ממש לא ככה!
ולאמא שלי אם יש יותר מתינוק אחד אז יש שני לולים ושני כסאות אוכל.
מתואמתמצטרפת לאלה שאומרות שזה ממש לא כלל גורף אצל כולן.
(לחמותי יש רק בנים נשואים, אז אולי אי אפשר להשוות, אבל היא 'מלכת אי האפליות', אז ברור לי שלא תנהג ככה. ואמא שלי מתנהגת בשווה לכל הנכדים שלה, ויצא הרבה פעמים שהיא שמרה על ילדים של אחת מכלותיה, שיתומה מאם)
יכולה לספר לך גם על סבתא שלי:
דודה שלי (הבת שלה) ומשפחתה גרו כל השנים לידם, ומטבע הדברים בילו אצלם הרבה. אבא שלי (הבן שלה) ואנחנו תמיד גרנו רחוק ובאנו לביקורים מדי פעם.
ובכל זאת סבתא שלי תמיד הייתה משבחת בעיקר אותנו, הנכדים המרוחקים של הכלה, וחושבת שאנחנו מושלמים.
בני הדודים שלי לעומת זאת, שכמעט גדלו אצלה בבית, ספגו נזיפות וכדומה, כמו שנעשה בין הורים לילדים, והם פחות קיבלו אצלה את המקום הסבתאי.
אז לפעמים יש מחירים למגורים קרובים לסבא וסבתא ולהורים... לא תמיד רואים אותם מהצד, אבל הם קיימים.
אולי באמת עדיף לך המצב הזה, של אורחת לרגע, גם אם זה אומר שאת "שקופה" יותר, מאשר להיות צמודה...
כך או כך, זה באמת נשמע פוגע, ואני מקווה בשבילכם שזה ישתנה עם השנים❤️
אבל מובן מה שאת מרגישה, אין לי תובנות רק חיבוןק.
את האפליה הזאת? האם זה מפריע לו? או שזה בעיקר לך?
יכול להיות שזה בעיקר תחושה שלך.
אני לא חושבת שאמא אוהבת יותר נכדים של ילדה לעומת ילד שלה, אבל אולי היא ספציפית יש לה קטע. אל תקחי קשה מידי, תחבקי את הילד שלך ותהפכי לו את חווית האכילה על הרצפה לכיף ולתחושת פיקניק...
זו לא תחושת פיקניק לצערי,זו תחושה מבאסת
ונמאס לי פשוט נמאס 😓
אצל חמותי מעולם לא היה כסא אוכל לתינוק
מי שמתארח עם תינוק מחזיק אותו בידיים על עצמו
עד שהפעוט מספיק גדול לשבת בעצמו
או היה חד פעמי?
בן כמה בנך ובן כמה הנכד השני? או שהם בני אותו גיל?
וזה הרבה עניין של פרשנות
ולפעמים גם הרגל של החמות לילד מסויים
ממליצה לנסות לא להיכנס למקומות האלה במחשבה
כרגע אני יודעת שבתור כלה אני לא משהו, לא מתקשרת. לא ככ קונה מתנות. משאירה לבעלי כל מה שקשור. ויש לה את הבנות שלה כך שפחות מרגישה שאני נחוצה לעזרה או משהו. אנחנו בקושי מוזמנים לשבת כי הם כבר מבוגרים וקשה. מה שכן מנסה לבקר מדי פעם (כל שבועיים שלוש נגיד) כדי לתחזק הקשר עם הנכדים שחשוב לי בפני עצמו.
וזה גם שאלה בפני עצמה איך להיות כלה יותר טובה.
אבל בתור אמא לבנים בעיקר, תוהה לעצמי איך בעתיד אהיה חמה שכן כיף ונעים לכלות? מה עושה את ההבדל?
לשאול שאלות ולהתעניין או שזה חופר? לארח ולבקר או שזה מכביד? לקנות מתנות או שאחכ לא נעים להן כי לא קלעתי לטעם? להתקשר או שזה מציק? וכו
אני נהנית מאוד מזה שהיא נותנת מלא מרחב
לא חופרת בכלל
מלאת טאקט
וכן מתעניינת בשלומי הרבה
בעיקר דרך בעלי
מזכירה לו לדאוג לי
אם נגיד היא שמעה ממנו שהברזל שלי נמוך
אז כל השיחות הבאות איתו מתחילות באיך אני מרגישה ואם התחלתי לקבל ואם אני נחה מספיק ואוכלת טוב....
אני והיא פחות מתקשרות ישירות בטלפון
רק במפגשים
לשתינו זה נוח מאמינה שיש כאלה שלא...
וכמובן התעניינות בנכדים
היא גם דואגת שיהיה לי נוח אצלם ומאוד מפרגנת לי גם דרך בעלי
לא חופרת
מתעניינת בלי ביקורת
ומראה הרבה הערכה על מה שאני ומה שאני עושה, מפרגנת ממש.
מקבלת כל דבר בי
שלא.
בדיוק כמו שכתבת, בשביל אחת הכי כיף בעולם חמות שמבקרת, ואם החמות לא מבקרת היא לא אכפתית, ובשביל אחרת חמות שמבקרת היא מלחיצה ומכבידה...
לכן לדעתי צריך לעשות הכל במינון לא קיצוני, קצת להתקשר קצת לבקר קצת להתעניין, ולהיות עם המון רגישות וטקט מה מתקבל בברכה ומה פחות.
אבל יש מה שאף פעם לא מוסיף לקשר - ביקורת והערות, זה תמיד גרוע, ועדיף בלעדיו.
ומה שתמיד טוב ומועיל לקשר - מחמאות והקשבה אמיתית, תמיד כדאי להרבות בזה.
הלוואי שאצליח להיות חמות טובה ונחמדה 😃
בטוחה שזו תחושב ממש לא נעימה😒
אצלנו זה הפוך מרגישה שחמותי שמה אותנו הכלות במקום ראשון לפני הבת הנשואה שלה, איתה מטבע הדברים היא מרגישה יותר חופשי.
זה מתבטא בכך שאנחנו נקבל את החדר הטוב יותר וכו
כנ"ל אצל ההורים שלי מרגישה שאחיי וגיסותיי במקום הראשון, לטעמי קצת בהגזמה (אבל אולי זה גם מה שאחותו של בעלי חושבת, בכיוון ההפוך🫣)
אני יכולה להבין שלהרבה נשים הקשר שלהן עם אמא שלהן חזק יותר מהקשר עם חמותן
וגברים... הרבה מהם לא ממש מביעי רגש... גם לאמא שלהם
באופן אישי אני יכולה להגיד שאני ממש משתדלת להשקיע בקשר עם חמותי
לא השקעה טכנית
אלא השקעה פנימית, שלי כלפי עצמי על ההרגשה שהיא הורה לכל דבר ( בשנים הראשונות זה היה יותר קשה, היום אני אוהבת אותה מאוד מאוד, היא באמת דמות אם עבורי)
וגם בעלי- ממש ילד של אמא
נשמע לי הגיוני לדבר
הייתי שולחת את בעלי
אבל בגדול על אפליות קשה לי להאמין שהיא תקבל
יותר הגיוני שתכחיש...
אבל את מכירה אותה את יודעת איך היא ואם יש עם מי לדבר
ולא לעשות מזה שיחה קשה מדי
להגיד: רגע זלדה אני לא בעד שזרובבל יאכל על הריצפה. יש לך פיתרון אחר?
ואגב אישית אני לא רואה מה הדרמה לתת לילד קטן לאכול על ריצפה. אם יש מקום שמאפשר את זה.
יכול להיות שגם חמותך חושבת ככה, ולכן לא חשבה שזה כזה עניין עקרוני.
ואם זה כן עקרוני לך אז *תגידי* לה את זה
וגם תעזרי בעצמך עם פיתרונות. אולי למשל תחזיקי את אחד הילדים עליך...
בוודאי להגיד.
בעיני זה לא תקין ולא מקובל.
הוא בן אדם.
היא רוצה לאכול על הרצפה? כנראה שלא.
אולי לא מבינה את החומרה של זה.
בעיניי זה אפילו יותר בטיחותי מכיסא תינוק...
אצל ההורים שלי יש כיסא תינוק אחד, וכמעט אף פעם (בשנים האחרונות לפחות) הילדים שלי לא ישבו עליו. כי לי לא מזיז שהם ישבו עליי/על העגלה/על הרצפה, אבל האחים שלי יותר "מסודרים" בעניין
זה עניין של גישה, ואולי מכאן נובע הפער בין הפותחת לבין חמותה...
יותר מזה? חמותי לא סובלת אותי למרות שאני מהממת.
לטענתה ברגע שאני אעבוד על עצמי, הילדים יהיו מושלמים.
הבן שלה בסדר, אבל אשתו ובגלל זה גם הילדים לא משהו.
יש לה גם כסא אוכל אחד, כשאנחנו מגיעים לבד היא אפילו לא מוציאה את זה.
היא מוציאה את זה רק כשהבת מגיעה.
כשהבת מוציאה את הילד שלה מהכסא - ואני כזה שפרה, את מסכימה לי לקצת כי כבר הלכו לי הידיים ואי אפשר באמת לאכול ולהנות ככה. כשתרצי חזרה אני מייד מייד מחזירה לך.
חמותי כזה, אוייי אבל הוא ילכלך לו. נכון, כואב הלב כי עכשיו הכסא באמת נוצץ.
משחקים - כנל. לא מוציאה. כשהבת נמצאת היא מציעה לה ומפרגנת להוציא. איך שהיא רק נכנסת היא רצה להביא משחקים שיהיה לילדים מה לעשות.
הבן שלי שגדול מהתאומים שלה בשלושה חודשים צריך לוותר כי הוא גדול יותר. כולם רוצים את הבימבה אווירון - אבל שלי גדול, אז ברור שלא צריך כלום. כי הוא גדול.
עזבו את הקשיים של הילד שלי, עד כמה מסוגל לוותר או לא (כי באמת קשה לו, מאובחן!).
לפסח קנתה כסאות חדשים, בצבע לבן!!! היא לא מסכימה לשבת עליהם וכמובן שמכבדים.
הבן שלי בצרחות רוצה כסא חדש ומסבירים בנועם שאי אפשר. נכנסים לחדר כי לא רוצים שכולם יסבלו מהצרחות ויצפו בפדיחה של הילד שמתפשט בזמן טנטרום ואי אפשר לעצור אותו. אנחנו בחדר איתו, טוב שהיה רועש בחוץ ולא שמעו את הבכי, טוב שהיה חשוך והילד לא ראה אותנו בוכים איתו ביחד.
הם בינתיים אוכלים, עשו קידוש. מתקדמים.
אנחנו יוצאים אחרי חצי שעה, גיסתי אחר כבוד יושבת על כסא חדש, היא בעלה והתאומים - לי ולבעלי? כסאות כתר ולילד כסא שהמשענת שבורה, כסא שמעולם לא ראיתי בבית הזה - כנראה הביאו משכנים או מהמחסן.
כי הילד שלנו גדול ויכול להתמודד. לא יכולה לתאר לכם את הכאב שהיה לנו כהורים וגם לילד. הבן שלי כל הזמן הסתכל על התאומים, בסוף הסעודה חמותי קמה לשירותים הבאנו לילד לשבת על אחד הכסאות - ישב על זה כמו מלך. כמעט בכה מהתרגשות.
אגב,ף אחד הכסאות התכלכך לא עלינו. מי לכלכך? התאומים והיא כזה לא הכל בסדר שטויות ננגב זה מחובר טוב ויקר שאפשר לנגב עם מגבון.
קודם כל למה אתם מתעלמים מאיתנו? יש פה עוד 7 רווקים.ות שיכולים לוותר (כולם מעל גיל 10 בעלי הבנה סבירה ורגישות כגנראה לא משהו). שנית - החלטת שנכדים לא יושבים על הכסא החדש - למה למה למה למה למה הוא כן והבן שלי לא?
ואם את כלכך בעד לתת לילד להתמודד - אז למה הבן שלי כן יכול למרות שהיא יודעת שאנחנו באחבונים וטיפולים, ויש איתו אתגרים. למה הילד שלה שלפחות בהצהרות שלה הוא ממש בסדר בהכל ומתמודד יופי בחיים - למה התאומים כן ושלנו לא?
לגדול יש קשיי קשב, כי גם לי יש וקשיי קשב לפחות לפי הרופא הם סופר תורשתיים. אני לא מסתירה את זה וחושבת שאני אלופה בהישגים שלי למרות בגלל ועל אף הקשיים (לפרט לכן? חחח חוסכת. לא רוצה לצאת שחצנית, תאמינו לי שאני בסדר ב"ה. העיקר אני גאה בעצמי ובדרך שעשיתי) - לטענתה אם אעשה עבודת מידות - הילד שלי ישתפר.
כן כן ברור, אני לא בסדר.
ארחנו אותה לערב לביבות - הכל היה טעים, אבל היא ממליצה לי על מתכון אחר לפסטה מוקרמת (למרות שאני יודעת משכנות חברות עבודה - כולם מתים על המתכון הזה וכל מפגש מתחננים שאכין את זה מרוב שזה טעים - אז כן, המתכון שלך יותר טוב. איך לא חשבתי לבקש את זה מראש. המתכון הזה עבר למלא אנשים מתעקשיםפ שאנחנו נכין - רק עליה הטוב הזה דילג?).
שלחתי לה מראש את התפריט, שתדע מה התכנון. מתוך מקום שאולי מגעיל אותנ, ואני זורמת עםמ זה שאם זה לא בא לך בטוב - בכיף תביאי לעצמך.
והיא כותבת, אולי במקום סלט כזה, תכינו כזה. כי זה מזכיר את זה, יש לך 2 מלוחים ואחד מתוק, תעשו ההפך.
יקרה - אני הזמנתי אותך. יהיה מלא אוכל. יש לך בעיה תביאי לבד. למה תמיד הערות? תמיד ביקורת?
אני משקיעה בבגדים לילדים כי אני גם נהנית מזה - למה זה חשוב להגיד שהילד לא נראה טוב בצבע תכלת למרות שעכשיו בעונה הזאת - כולם, בכל החנויות יש תכלת. לטענתה בגלל שהילד כהה עור יחסית, הוא צריך צבע כהה יותר. כן, כי אשים לו בשבת בקיץ בגד בצבע כחול כהה. צודקת. אני כמובן אומרת לה שוואלה לא חשבתי על זה ואיזה קטע מה שהיא אומרת. הבגד עלה הון, היא יודעת את זה - מה כואב לך לפרגן גם אם את לא אוהבת?
לנכדים האחרים שלובשים בגדים רגילים, היא כמובן נורא תחמיא.
יותר מזה? קנתה להם ליום חול בגד סט. לתאומים. לנו? לא זכינו. אבל הכל טוב - אני מבינה את ההיגיון שיותר קל נוח ונעים עם הילדים של הבת. מובן לי בקיצור.
הקטן לא הלך עד גיל שנה וחצי? ככה זה אמא עובדת ולא מגדלת את הילד בבית למרות שאם רק הייתי נשארת איתו, אמאלה מה היה קורה.
הילדים שלי מרוויחים אמא עובדת, מסופקת, שהיציאות עושות לה טוב.
לטענתה אני רק ממציאה בעיות, הכל אחלה ממש. אם רק אני יעשה ככה וככה להתעלם מהצרחות של הילד, רק לעשות הרבה יותר גבולות ולתת לו להתמודד - פה הבעיות יגיעו לסיומן.
ובכלל - הטרמפולינה שקנינו? אני שולחת סרטון אליה שתראה איזה חמודים קופצים ומשתוללים ביחד. היא יודעת שנסעתי חצי עולם שמאלה כדי לקנות אחד ספציפי. לטענתה רק מזיקה לו למח כי ילד לא אמור לקפוץ כלכך הרבה. זה מה שהופך אותו לילד תזזיתי. לילד פעיל. יש ערסל מטר מהטרמפולינה - הוא יודע גם לנוח.
היא יודעת שקנינו בהמלצת הצוות הפארא רפואי, מה כואב לך לפרגן??
וואי סליחה על הפריקה, ההודעה שלך ממש הציפה אותי.
כואב לי על נשים שעוברות את זה. אני מכירה את הכאב הזה כלכך מקרוב.
אני לא מצפה ממנה ליחס של בת, ממש לא. אני גם לא רוצה רוצה אותה כאמא.
אבל אני כן רוצה שתיהי גאה בי, שתסתמכי עליי בתור אמא גם אם אני לא עושה את זה כמוך.
שתאמיני בזה שהילדים שלי מרווויחים מזה שיש להם אמא עובדת.
שתדעי שלבן שלך טוב למרות שאשתו לא מתנהגת כמוך.
שהבית שלנו ממש נקי גם אם אני לא מסתובבת עם סמרטוט בבית ואין מפת ניילון על הרצפה במטבח כשהם אוכלים.
אני אגב כל הזמן מרימה לה, כמה היא הצליחה בחינוך שלה שתראה איזה ילד יצא ממנה. בעלי באמת אחד המקסימים.
משום מה זה לא מרגש אותה. לא, לא מזיז לה.
המנחת הורים שלנו טוענת שהיא פשוט מקנאה, או לא מפרגנת. משהו כזה.
יצא לי לבדוק את זה, ברר שלא כולן כאלה
אבל יש משהו עם חמות, יש קטע כזה (אבא שלי אמר שכבר בגמרא יש שיח על זה),
לחמות קשה לקבל את הכלה. זה שהן מסתדרות זה נס!
תחשבי על זה רגע, מגיעה אישה קלאפטע, יפה (אולי יותר ממך) שלוקחת לך את הילד. את תצליחי לפרגן לאותה אישה גם אם היא שונה ממך?
תצליחי לפרגן לה אם היא יותר מוצלחת ממך? יותר רזה? יותר אדיבה? חייכנית? מוכשרת?
יש פה ניסיון, אני לא דנה אותה.
אמאלה סליחה על האורך, הוצאתי כאן פריקה של חיים שלמים.
אז כרגע אני לבדי בעבודה, אחרי שהיה תקל בין זו שעובדת איתי לבוס. מה שגורם לכך שכל האחריות שהכל יתפקד- עליי. ואם במקרה ילד לא מרגיש טוב, דברים קורסים כי אין כ'כ מי שיגבה כי אני היחידה. זה הגיע לרמה שאני מבקשת טובות מאנשים במסדרון אצלנו כדי לכבות שריפות כשאני לא נמצאת, זה מאוד נחמד מצידם אבל ממש ממש לא התפקיד שלהם.
הבוס שלי לא מתעצבן או משהו כשאני לא מגיעה/ אומרת לו שאאחר בחצי שעה, לא יודעת אם מנחמדות או פשוט שהוא מפחד שאעזוב והוא ישאר בלי עובדים, בכל מקרה, אבל עדיין הלחץ נותר והוא תמיד שואל אותי- ואיך דברים יסתדרו?? הוא פשוט טיפוס מאוד לחוץ. אני מכבדת את זה ומשתדלת ככל יכולתי אבל לפעמים יש בלתמים.
היום נגיד הילד היה חולה, ובמקום לקחת יום מחלה הייתי איתו בבוקר וביקשתי מאמא שלי שתשמור עליו כמה שעות אחה"צ כדי שאוכל לקפוץ כמה שעות לעבודה. זה גורם לי בעצם להפסיד חצי יום משכורת (יש לי ב"ה שעות) במקום לקחת יום מחלה שיש לי מלא. אבל אחרת דברים פשוט יקרסו פה וחבל לי.
וגם צריך להגיע לנו מוצר שבוע הבא, ביום שלישי מוקדם בבוקר, בזמן שקבעתי טיפת חלב לבן שלי (ב-8:00 בבוקר הכי מוקדם שנפתח, לא תגידו התפרעתי וקבעתי לו ב-10:00). הטיפת חלב הזאת גם ככה דחיתי אותה בגלל משהו דחוף בעבודה, ואני לא יכולה לדחות אותה כל פעם לנצח. אז אמרתי לבוס שלא אהיה בעבודה לקבלת המוצר, הצעתי לו כמה פתרונות אבל הם פחות להיט מבחינתו, הוא מנסה לחשוב על פתרון בעצמו.
אז מצד אחד, כן, אני אמורה להיות מוקדם באותו יום ואני מבינה אותו לגמרי. הוא גם לא אמר לי לדחות את הטיפת חלב או משהו נגיד (הוא חופשי מבטל דברים שיש טיפת חלב לבנות שלו). מצד שני הלחץץץץץץץץ כל האחריות על הכתפיים שלי.
אני לא מבינה מורות איך אתן מתמודדות עם זה, שברגע שאתן לא נמצאות אין מחליפה והכל קורס. איך מתמודדים עם הלחץ הזה??
או נגיד מי שמטופלת פוריות וחייבת לעשות בדיקות ולאחר מדיי פעם.. מה עושים עם האי נעימות? הרי יש לי דברים שאני צריכה לעשות בחיים, טיפת חלב, מוסך, רופא, ורוב הדברים לא פתוחים אחרי 4 וגם אין לי יום חופשי... אוף
נשמע שאת ממש לוקחת על עצמך את כל האחריות של העבודה על הכתפיים, מתוך אי נעימות, ואולי קצת ריצוי.
זה לגטימי שאת מרגישה חשש לאכזב את הבוס, אי לא רוצה לצאת עובדת פחות אחראית או משהי כזה, ויחד עם זה גם את בטח מרגישה שמשהו פה עובר את גבול הטעם הטוב, ואת משלמת מחירים משמעותיים על אובר האחריות שלך כלפי העבודה,
מחירים שבאים על חשבון האחריות הקודמת שלך אלייך ואל משפחתך.
בסופו של דבר גם מצד ההערכה, אנשים יודעים להעריך יותר אנשים שיודעים מה כן ומה לא, ומסוגליח לשמור על הגבולות שלהם.
אז מה עושים עם האי נעימות?
עובדים עם מה שיש בשורשה❤️
נניח שתקחי יום חופש בסוף, ובואי נרחיק לכת שלא ימצא פתרון. מה יקרה? מה את עלולה להרגיש מול עצמך? מה את פוחדת שיקרה אז?
זה מקום בנפש שהוא לא בטוח, והדרך היא לעבוד עם המקום הזה באופן שמשחרר את הפחדים ונותן מענה ובטחון עצמי שאינו תלוי בפרצוף שיעשה הבוס או לא.
לדעת לתת לעצמך את האישור שאת טובה וראויה בלי תלות בגורמים חיצוניים...
אני ראויה ואני באמת סופר וומן. והבוס דלי יודע את זה. אבל הוא הטיפוס הדוחף, ואני מבינה את זה והוא הבוס. ותכלס אני צריכה לעשות עבודה עם עצמי, מתי מתאים לי לתת אקסטרה (אתמול נסעתי במיוחד לאיפשהו ועשיתי אקסטרה שעות, תכננתי את זה מראש וזה היה בסדר גמור), ומתי אני מציבה גבול של זה כבר מגדיש את הסיאה.
חשבתי לעצמי אם לדחות את הטיפת חלב אבל וואלה לא, זה גם חשוב. סתם ההרגשה הזאת שבדקה שמוביל המוצר יגיע, הבוס שלי ישאל אם אני שם. ולא, לא בטוח שאספיק לדלג מעל פקקי הבוקר ולהגיע בשניה. אבל אולי אני צריכה להיות ברוגע. להגיד לו שאני בדרכי. ושהכל יהיה בסדר.
מתגמלים אותך על כל העול הזה?
אני במצב דומה שמתי גבול ואמרתי עד כאן. עבודה כבודה במקומה מונח, אבל היא רק עבודה,ויש גבול לכמה רוחב פס אני נותנת לה לתפוס אצלי
לדעתי את צריכה להרגיש ממש בנח לא לתת לה להשתלט לך על החיים.. ראיתי לא מעט א.נשים שעשו מעל ומעבר וזה יצר אצלם המון משקעים, ובסוף אחרי כמה שנים עזבו ועברו למקום אחר שהיה להם יותר קל ולא הבינו למה שקעו ככ / למה השקיעו ככ על חשבון הילדים/ דברים שחשובים להם
אני לא נגד השקעה, אבל שימי לב שזה באמת לא עובר את הגבול שלך כי יש מקומות שנוטים לנצל את המסירות היתרה של העובדים
אבל יש 2 בעיות-
1. הבוס שלי לא כ"כ מוצלח ביחסי אנוש אז קשה לו למצוא אנשים שהוא חושב שמתאימים
2. לפי המשכורת שהוא מציע (לגיטימית בתחום העבודה שלנו) לא מגיעים אנשים ברמה שהוא מחפש
כרגע מה שהוא מצא זו מישהי למשרת סטודנט חלקית שתגיע באוגוסט כשאני לא נמצאת רק כדי לכבות שריפות
ומה זה מתגמלים... הוא מאוד מעריך ולפני חגים נגיד הוא מצ'פר (אקסטרה מעבר למה שאני מקבלת מהארגון עצמו), וגם כשביקשתי ממנו העלאה הוא ישר הסכים. אז מניחה שכן? הוא מתגמל אבל גם מאוד דורש
צודקת. אני צריכה לראות מתי זה מתאים לי ומתי לא. ותכלס זה באמת עבודה עם עצמי כי הבוס ברור שהוא ירצה שאגיע תמיד ושתמיד הכל יתקתק, אין יותר מדיי איך לשנות את זה
אם המעסיק שלך מסכים מיד להעלאת השכר שאת מבקשת ומעלה בדיוק בסכום שביקשת משמע שהיית צריכה לבקש את ההעלאה חודשיים קודם ובסכום כפול.
זה תדעי לפעם הבאה שתבקשי
שהכל היה עלי ודברים קרסו כשלא הייתי
אז קרסו
והיו הרבה בעיות
אבל הייתי חולה/ יצאתי לחופש/ הילד היה מאושפז
עד שלמדו שצריך ממלאת מקום
ומאז יש
ולא רק מ"מ
מאז למדתי לעבוד בקצב נורמלי
לא לעשות עבודה של כמה אנשים
ולא לתת ללחץ של אנשים להשפיע על קצב עבודתי
זה גם עשה את העבודה שלי טובה יותר
כי כשעובדים בקצב נורמלי
אפשר לשמור על יותר פוקוס
ואז גם הבוס שלי למד
מהו הקצב שלי
ושכדאי לו לשמור על הקצב הזה
כדי שהעבודה תצא איכותית
כמו שאמרתי ל@המקורית, הוא באמת מחפש עוד עובדת אבל זה קצת קשה לו. באמת כשהייתה עוד מישהי הכל היה הרבה יותר נעים.
ועוד בעיה עם הבוס שלי, שהוא לא קולט את הקצב 😂 ואולי אני זו שלא מסבירה מספיק... כל פעם שאני אומרת לו שזה ההספק האופטימלי, הוא מנסה לדחוף עוד דברים. ולא משנה כמה אני מסבירה לו הוא לא קולט. הוא מעריך יותר קצב עבודה מאשר איכות עבודה, זה מופלא (וטיפשי) בעיניי אבל לא ממש הצלחתי להחדיר לו את זה.
אישית אני מרגישה שתכלס אני יכולה לעבוד באופן יעיל יותר, ואולי באמת להספיק יותר, אולי זה מה שמונע ממני להגיד לו שהקצב קצת מוגזם. אבל מצד שני אם אני אתן 100% מהכוחות שלי בעבודה, לא ישאר לי כלום לבית
הוא עצמו עובד בקצב מהיר ואינטנסיבי יותר
אבל הוא ראה שהתוצאות שלי הרבה יותר טובות שאני מנהלת את הלוז
לכן הוא למד להתכוונן אלי
אני גם בוסית בעצמי
ואני נותנת ספייס לעובדים
אבל אם מישהו לא נותן עבודה טובה
אני כן מלחיצה אותו וכן דורשת יותר
זה הולך ביחד
תוצאות= ספייס
אין תוצאות טובות= יותר מעקב ולחץ
ויש בוסים שכל הזמן מלחיצים
מעבר לזה שהם פשוט גרועים
זה גם ניצול עובדים
לזה לא הייתי מסכימה (בעבר אגב הסכמתי ושלמתי על זה מחיר
עם השנים למדתי
לא לתת לאף אחד לנצל אותי)
זה עובד שטס עם הקידום והמשכורת שלו קדימה.
אם באופן זמני יש בלתם ואת נכנסת מתחת לאלונקה זה יכול להשתלם לך.
חשוב לשים לב לכמה דברים:
1. שמשהו מתקדם עם פתרון לבלתם. שאת לא תהפכי להיות הפתרון הקבוע.
2. לשקף לבוס את המחירים שאת משלמת. לא בקטע מתבכיין אלא שידע באמת מה זה דורש.
3. אם זה יותר משבוע-שבועיים לבקש הערכה לא רק מילולית.
4. להציע להם מה יכול לעזור לך לעמוד בעומס. נניח עבודה מהבית, שישלמו על יום מלא, מוניות וכל מה שמסביב שיכול לתמוך ובשבילם זה כסף קטן.
5. לספר להם כמה את עובדת טובה. לשקף את מה שאת עושה, ולא רק את המחירים. צריך לעשות את זה בטאקט ובאלגנטיות, אבל זה חשוב.
למשל בשיחת סמול טוק נגיד השבוע שיתפתי שהייתי צריכה לתדלק פעמיים השבוע (מעיד על זה שנסעתי כל יום למשרד השבוע כשלרוב עובדים פעם-פעמיים מהבית) זה התפתח לכיוון שרציתי ואז המנהל שלי אמר שאני סופרוומן או משהו כזה.
כלומר הוא רואה גם את העשייה עצמה. אחרת הוא לא מקשר בין כל החוטים. כי כל יום היה לי משהו חשוב בכובע אחר שלי וזה התנקז וזה לא שקוף לו מספיק.
גברים יודעים לדבר את מה שהם עושים, נשים הרבה פעמים עושות ולא מדברות. ואז נוצר תסכול והרגשה שהמסירות לא מוערכת מספיק.
נגיד אם חשוב לי גם לדחוף למצוא פתרון קבע אז אני אומרת שעם כל הרצון הטוב לעשות גם ד ואני מבינה שזה חשוב וממש רוצה לעשות גם ד,
אם יפול עלי א+ב+ג+ד
אז הכל יקרוס ואז לא רק שלא יהיה ד
לא יהיה גם א+ב+ג.
ואז הם נבהלים כי ממש אין מי שיעשה את א, ב, ג.
וככה נוצרת דחיפות למצוא פתרון שהוא לא אני ל-ד'.
ולבינתיים אני כן עושה הכל.
אני לא יודעת מה מורות עושות כי אני לא מורה.
אני כן בתפקיד יחיד בחברה ומתמודדת עם הרבה אחריות ועומס על הכתפיים שלי.
וכן התמודדתי עם ילדים ומילואים בחברה שעובדת בשווקים בחו"ל בזמן מלחמות ושאר בלתמים. הכל אפשרי.
לצורך הדוגמה ב8 באוקטובר 2023 אני והמנכל היינו היחידים שהגענו פיזית למשרד.
רק שאני באתי עם הילדים כי בעלי גויס ב7.10
הייתה משימה חשובה שהייתה חייבת להיות באותו יום ובשביל לבצע אותה הייתי צריכה משהו פיזי מהמשרד.
יש לי צוות שבזה דווקא כן יכל לעזור ולנסוע במקומי, אבל לא הייתי שולחת אף עובד שלי לצאת מהבית. יצאתי בעצמי.
גם עכשיו במלחמה האחרונה היה מאוד מאוד לא פשוט, (בין השאר שוב מילואים ופסח) ועמדתי בדרך לא דרך בדד ליין.
בין השורות בדיעבד הבנתי שההנהלה הייתה מסופקת אם זה אפשרי בכלל.
הסיפוק הוא אדיר.
אבל זה אופי, ברור שלא לכל אחד זה מתאים.
אבל מי שיש לו את זה, ממה שאני רואה מתקדם מאוד מהר. גם מקצועית וגם בתגמול כספי.
לגבי טיפולים לילדים, בגלל שאני יודעת לצפות את תקופות הפיקים, אני מראש קובעת טיפולי שיניים, ביקורות וחיסונים לזמנים שאמורים להיות יותר נוחים. ככה יש פחות בלתמים.
לגבי טיפולי פוריות, לא יודעת לענות אבל יכולה לתת דוגמה מהתקופה של ההריון בסיכון.
בתקןפה הזאת מראש שיקפתי שבאופן זמני אני פחות בתפקוד. הצעתי פתרונות כמו להעסיק עובד שעתי תחתי או למצוא לי מחליף עוד קודם הלידה.
בנוסף כשעבדתי זה היה מהבית ופחות שעות (אז היה פחות מקובל מאשר היום)
וככה הצלחנו לתמרן בין לא להעמיס מדי עלי לבין לא לעשות הרבה פנצרים לבין לעמוד במשימות נצרכות.
פשוט הכל היה מתוכנן ביחד ובשקיפות ואחרי שכבר הכירו אותי תקופה מסויימת והבינו שזה מגבלה זמנית ולא אופי. לגמרי הכילו את זה יפה וזה לא פגע בהערכה כלפי בשום צורה.
עוד מנהל המחלקה הנחה את הHR לסייע לי בפתרונות ולבוא לקראתי ואכן הרגשתי שאני יכולה לבקש הכל ולגמרי הם איתי ולא עיקמו פרצוף על כלום.
אבל יחס כזה משיגים מעבודה קשה ואחריות אמיתית עוד לפני..
מי שמתחילה מקום עבודה חדש במצב כזה, הרבה יותר מורכב ועדיין אם יש המלצות חמות מאוד ממקומות קודמים. שווה לשמר ולבוא לקראת עובד כזה, כי זה משתלם להם בהמשך.
בקיצור בהצלחה!
אני חייבת לציין שזה ממש תלוי במקום העבודה
יש מקומות שלא מטיסים את השכר ולא משמרים עובדים למרות שזה ממש לא חכם ולא כדאי
מכירה כמה דוגמאות מקרוב. אז לא תמיד זה שווה את המאמץ.. אולי כדאי למנף במקום אחר
@אמאשוני באמת שכתבת לעניין וכל הכבוד שהשקעת על ההודעה.
אבל במציאות החיים יש הרבה צדיקים שרע להם.
יש מקומות עבודה שלא יודעים להעריך ומנצלים ובן אדם שואל את עצמו אחרי שנים מה עשיתי פה כ"כ הרבה זמן ולמה?
אז באמת הרבה פעמים מה שאת כותבת נכון,
אבל לשים לב לאיזו חברה מדובר,
האם המנהל מראה הערכה גם בכסף ולא רק במילים, האם המנהל משווק ומעביר את ההערכה הזו הלאה לידיעת הממונים ובאופן כללי האם יש אופק קידומי בחברה.
בהחלט יש הרבה מעסיקים לא הגונים שלא שווה להשקיע בהם.
שווה לעבוד במקום הגון שמבין את חשיבות ההשקעה בעובדים ושם לתת את הדחיפה קדימה.
תודה על התגובה,
גם @המקורית
זה חשוב ממש לשים לב לנקודה הזאת..
מקום שלא מתגמל עובדים טובים עדיף לשאוף לעבור למקום אחר ולא לבזבז את הזמן ואת המאמץ בניסיון לשפר מבפנים, בהחלט.
אני עובדת בחברה ממשלתית גדולה, מקום מסודר , קרוב לבית ועם ותק של כמעט 15 שנים באותו מחלקה.
התקדמתי מעט עם השנים בשכר אבל לא מעבר כי זה חב ממשלתית ולא נותנים העלאת.שכר לפי בקשות וכו'.
אממה אני כבר חצי שנה לבד במשרד עם הבוס שלי , עובדת 1 יצאה לחל"ד- חל"ת, עובדת אחרת יצאה לפנסיה ככה יצאה שאני והוא לבד...
אני קורסת תחת העומס ועם הזמן נהייתי אדישה כבר לעומס הזה, מן הסתם אני מנהלת ומתפעלת את כל המחלקה , יש לי בבית 4 ילדים מתוכם 2 תינוקות אחת מהם עם עיכוב התפתחותי גדול וחולה המון שמצריך יציאות/טיפולים קבועים/מעקבים וכמובן ימי מחלה שלהם שיש לא מעט...
למדתי ועדיין לומדת עם הזמן איך להיות אסטרטיבית וחזקה ברצונות שלי כי אני טיפוס מאוד מרצה ו"מתים" עלי בעבודה כי בחיים לא סירבתי למשהו אבל זהו, נגמרו הימים הטובים ואין לי זמן לעזור למה שלא בתחום אחריותי
העובדת השנייה כנראה תחזור בספטמבר רק שזה עוד ים זמן.
אז כן לוקחת חופשעם שצריך, יוצאת קבוע פעם בשבןע מוקדם מהעבודה בשביל טיפול לילד, נותנת "גיחות" לסידורים שצריך וסוגרת את המשרד אם יש צורך.
משהו מההנהלה מגיע בתלונות? סבבה, תביאו לנו עזרה זה לא יהיה המצב...
חמישי שעבר הבן שלי קם חולה , בדיוק הבוס סימס לי שהוא לא מגיע שאדע ואני בדיוק באתי לשלוח לו שאני עם הילד בבית. קצת לא נעים, התנצלות קטנה וזהו. המשרד נשאר סגור
גם במלחמה הבהרתי שאני לא מגיעה למשרד כי אני בבית עם הילדים ואעבוד מהבית, קצת דיברו עשו רעש ושכחו מזה
זה האבה עבודה עצמית אבל לא קל. הנה היום הייתי חייבת לעשות קניות, בערב קשוח לי , אחהצ גם כן. קבעתי לו שאני מסיימת שעה לפני כי יש לי עניין אישי ויצאתי.
שיהיה המון בהצלחה ומלאא כוחות
שזה גם הרבה עניין של אסרטיביות.
איזה כיף לך רק שהעבודה קרובה לבית, אצלי בגלל הפקקים זה פלוס מינוס שעה כל כיוון 😅
ברגע שיודעים שאת "חזקה" ועומדת על שלך בדברים אישיים הם לא יכולים לעמוד מנגד. אבל כשאת מראה חולשה הם עולים עלייך, לצערי מניסיון מר.
לי עוזר לפעמים לשתף אותו דברים אישיים -כמו מה יש לילד שלי שהוא עובר אבחונים, היא שומע את השיחות שלי (בכוונה מדברת לידו שישמע) ואז הוא מתבייש לסרב לי שאני צריכה משהו
כי פעם שמעתי שדווקא לא לתרץ מה יש לך, פשוט להגיד שיש עניין. נגיד עכשיו לא אמרתי לבוס שזה טיפת חלב, פשוט אמרתי לו שאגיע באיחור כי יש לי משהו.
או שלא לזה התכוונת?
הוא יודע שיש לי ילד מעוכב התפתחות ומטופל. הוא יודע שקשה לו וקשה לי אז שיתפתי , ןעכשיו שאני יוצאת קבוע לטיפול שבועי הוא שותק. שיצאתי לוודעה ולאבחונים הוא שותק. כי הוא יןדע שזה חשוב לי ממש ואין מצב שהוא מסרב לי או עושה פרצוף
ביום שני נגיד יש לי בדיקת דם לילדה הקטנה, תור מיוחד מוזמן מראש אני אגיע מאוחר אז אגיד לו יש לי עניין אישי ואני מתעכבת
אבל דברים מהותיים אני כן משתפת שיהיה לי קל יותר.
גם שהייתי בטיפולי פוריות שיתפתי בכללי כזה בלי להכנס לפרטים וזהו. הגעתי מאוחר מלא פעמים ולא היתי צריכה לתרץ את עצמי כל פעם מחדש
גם שהייתי 2 בצוות והוא זה היה ככה, אני זוג של מנהלת היחדיה אז הוא לא יכול בלעדיי אבל זה מה שיש. קשה לך?? תלך תהפוך את העולם שנקבל משהי מ"מ לזמני
אבל יש דברעם שאני מוותרת אם זה לא חשוב ככ, או שבעלי יכול ללכת, או שאם אני יכולה בפרטי אחהצ אז אני יעשה כי יש לי החזר מהביטוח , מבינה? אני כן מכבדת אבל עד גבול מסויים
עם בוס דורש והמון אחריות עליי כי עובדים אחרים עזבו כמו זבובים...
כן בהתחלה הרגשתי אחריות וכל פעם כשהייתי צריכה לאחר השלמתי את הזמן בערב וכשלא יכולתי הרגתי את עצמי כדי לעמוד בכל מיני דדליינים והרגעתי אותו שאני אצליח וכו'. הוא נלחץ ונדנד לי כל הזמן וזה עוד יותר הלחיץ אותי.
עד שזה עלה לי עד למעלה, ויש לי ילדים שצריכים אותי ויש טיפולים שאי אפשר לקבוע לאחה"צ, ואני עובדת משרה מלאה.
אז פשוט אמרתי לו - אני עובדת משרה מלאה, ואין לי בעיה עם זה לא מפריע לי הכמות שעות, אבל אני כן מבקשת שתהיה הבנה הדדית שאני עושה את שלי אבל אני אישה עם משפחה והוא יודע את זה, אם יש לי תור אני לא משלימה את הזמן הזה, ואם ילד לא מרגיש טוב מותר לי לקחת חופש, אני לא הבעלים של החברה. והוא זה שצריך לדעת לתעדף דברים, לא להכל יש דדליין, לא כל דבר החברה עומדת עליו ואם הוא לא יקרה עד תאריך מסוים החברה תקרוס, הכל טוב, הוא בחר בי כעובדת למרות שידע שאני אמא לילדים, הוא בוחר להשאיר אותי כי הוא יודע מה אני שווה, אז הוא צריך גם 'להקריב' איחורים וחיסורים מידי פעם.
זה לא אמור להיות על הראש שלך, את מבחינתך שכירה, עושה מה שאת יכולה, ולא צריכה לוותר על דברים שהם יותר חשובים מעבודה.
זה מקובל לשאול אישה (דתיה ונשואה) אם יש לה בד בדיקה?
על אותו קונספט של לבקש פד/טמפון.
מדברת נניח בעבודה/לימודים ומתקרבת שעת שקיעה.
מה עושות?
כאילו כן, צריך אחריות ושמראש יהיה איתי. אבל כאילו…
ולא מכירה מספיק נשים במציאות שרלוונטי לשאול אם זה מקובל חברתית חחח.
מי שיש לה ביטוח לילדים-
איך זה הולך?
בטח יש כמה חברות, איך יודעים מה לבחור?
יש תקופת אכשרה או שמיד אפשר להיעזר בביטוח?
ואני רוצה לקחת את הבן שלי לפסיכיאטר ילדים לאבחון באופן פרטי-
איך יודעים איזה פסיכיאטר טוב?
איך בכלל מגיעים לפסיכיאטר? מגוגל?
לא רוצה דרך הקופה כי זה זמני המתנה ארוכים
לא מכירה מה זה ביטוח קטסטרופות בנפרד
אנחנו מבוטחים בהראל של הסתדרות המורים דרך אחד ההורים שלנו והוא משתלם מאוד אז לא בדקתי מעבר לזה..
אנחנו גרים בדירה ממש קטנה 10 נפשות ב80 מ''ר.. הגיעו מים עד נפש ואנחנו שנה בתוך תהליך של קניה ומכירה של דירה.
ב''ה מצאנו דירה שמתאימה לצרכים ולתקציב שלנו וחיכינו למכור את הדירה שלנו כדי לקנות אותה.
ביום שנמצא קונה לדירה שלנו - הדירה ההיא נמכרה.
וזו היתה החלטה שלנו לא לקנות לפני שמוכרים, אל תשפטו אותנו על זה.
אני מרגישה כ''כ חסרת אונים , מהבוקר אני בדאון מוחלט, בעבודה הייתי כל היום עם דמעות בעיניים. חזרתי הביתה ואין לי טיפת כח להתייחס לילדים ולטפל בהם. לא מעניין אותי כלוםםםםםםםםםםם חוץ מהדירה.
אני לפני לידה ואין לי מקום להשכיב את התינוקת, הבת שלי בת שנה וחצי ישנה איתנו בחדר ואין להעביר אותה.. שלא לדבר על מקום אכסון לבגדים של התינוקת שאין לי פירור של מקום להכניס...
אין לי חשק לחזור הביתה מהבית חולים...
אני עם ארון בגדים אחד של שלוש דלתות לשמונה ילדים!!!!!!!
אני יודעת שזה צרות של עשירים אבל זה לא מעודד אותי
מה שקרה היום גרם לנו להחלטה לעבור לעיר אחרת וזה דבר שאנחנו לא רוצים ... חשבנו על זה הרבה וקשה לנתק את הילדים ממסגרות לימוד שהם אוהבים.. אני גם אצטרך לעזוב את העבןדה וזה שובר אותי...
עידודים וחיבוקים יתקבלו בברכה
אני גם לפני לידה והבת שלי איתנו בחדר
וזה מאוד מבאס אותי ומלחיץ איך זה יהיה
נשמע ממש ממש קשוח הצפיפות 😓
אני מאמינה שמה ששלכם שלכם ובעזרת ה' תגיע דירה אפילו מוצלחת יותר
אבל האכזבה עכשיו הכי הכי מובנת בעולם
אולי כדאי לשנות משהו בדירה הנוכחית ?
שמונים מטר זה שלושה חדרי שינה? למה אין ארון בכל חדר? שולחן כתיבה להעביר לסלון?
יש 2 ארונות בשני חדרים
בארון אחד אני שמה גם בגדים שלנו וגם של הקטנים ובחדר השני את הארון ילדים
אבל זה לא מספיק...
נמאס לי לגור ככה
כל הזמן עודדתי את עצמי שזה זמני אבל עכשיו שהתקוה התנפצה לרסיסים קשה לי להכיל את זה..
ועוד האכזבה הזאת מול הפרצוף ועוד לפני לידה
איך אני מכירה את זה, זה רברים שיכולים למוטט אותי.
מצאתם קונה לדירה שלכם? כמה זמן פינוי?
אני מניחה שאתם בטח עוברים לדרום.
אם כן, הרבה יותר מרווח שם, ותשקלי שוב את עניין העבדה לדעתי
🩷🩷🩷
ממש לשבת ולקרוא כמה ה' הוא מדויק, ומכוון הכל הכל כי טוב עבורינו.
ולא סתם זה התעכב עד שנמצא קונה לדירתכם, כי כנראה מלמעלה לא טוב לכם להיות בדירה ההיא- אולי השכניפ, אולי בעיות בצנרת, אולי ניצלתם ממשהו רע שיש שם.. מי יודע... אבל ממש להתחזק בזה שזה כנראה הכי טוב עבורכם ןבעז"ה בהמשך תגלו למה..
נשמע ממש ממש קשוח.
אין עוד אופציות של דירות באזור שלכם?
אני חושבת שאולי כדאי לכם לשקול לעבור לגור אפילו בשכירות בדירה גדולה ומרווחת באזור שאתם אוהבים.
ולחפש בנחת אחר הדירה המושלמת.
אבל זה מאד מורכב כי הילדים יצטרכו לעבור מסגרות.. והם לא רוצים.. הם גם צד בעניין.
ב"ה הם ילדים חרוצים ויש להם מעמד טוב בחברה. קשה לי לחשוב שנצטרך לנתק אותם מכל הטוב הזה ואז הם יצטרכו להוכיח את עצמם בכיתה חדשה..
ועכשיו אני מבינה את הפסוק דאגה בלב איש ישיחנה.
אחרי ששיתפתי כאן וראיתי את התגובות ממש ירדה לי אבן מהלב.
בינתיים אנחנו לא מוכרים את הדירה שלנו כי חוששים להשאר בלי דירה. מפחיד אותי לחשוב שנהיה ללא קורת גג עם תשעה ילדים..
שכירות לא באה בחשבון כי גם ככה קשה לנו לעבור, אז מעדיפים לעשות את זה פעם אחת ולתמיד ולעבור לדירה שלנו בע"ה.
אני משתדלת לחיות בהודיה ולהודות על המתנות שיש לי ויש המון על מה להודות ב"ה!!!!!! אבל היום נשברתי. ואני נותנת לעצמי את המקום להתאבל ולכאוב..
שרצינו ממש דירה והיא נמכרה לפני שמכרנו. גם אני לא הייתי לוקחת את הסיכון לקנות בלי למכור. ממש מבינה אותך!
אבל, זה נשמע לי קשה עד בלתי אפשרי לגור כפי שאת גרים, אז במקומך הייתי מוכרת ועוברת בינתיים לשכירות עד שמוצאת בית שעונה על הציפיות שלי. בהצלחה!
ומאוד קשה לתזמן קניה מכירה באותו זמן. תחשבי על זה.
כי את ההפרש שנצטרך להוסיף אנחנו מעדיפים לתת למשכנתא שניקח ..
וגם לעבור כמה פעמים דירה משכירות לקניה נראה לי קשוח מאד..
החלטתי שאני משחררת ממני נותנת להקב''ה לנהל את ההצגה.. הוא יודע שאין לנו מקום בבית ועשינו את כל ההשתדלות שאנחנו יכולים לעשות . מכאן ואילך זה שלו... שידאג לנו
בסיכון נמוך ולהרוויח עליו יפה.
אני באמת מבינה אותך אבל לדעתי כדאי לך לשקול זאת כי קשה לתזמן את הקניה מכירה לאותו זמן ואם כבר מצאתם קונה חבל לפספס זאת..
הנוכחית נניח לחצי שנה או שנה
ובזמן הזה תחפשו
אני זוכרת גם שנים של מצוקה אצלנו לפני שעברנו לבית גדול יותר, את ההרגשה הזו שאין לך אויר. יכולה רק לדמיין את הקושי שזה כבר היה בידיים שלך והופ.
אני יכולה לעודד אותך בדברי אמונה? כאחת שקוראת אותך מהצד, יותר קל לי לראות , שמה שקורה ברגע האחרון, זה מאוד שקוף שהוא לטובה, אמנם כמובן להכל יש יד מכוונת, אבל פה ממש אפשר לראות שזה טוויסט בעלילה ובעז"ה, יבוא משהו אחר שיותר טוב לכם, אני רק מאחלת לך שיגיע מהררררר ושתראו את הטוב שבזה ולא תצטרכו לחפש למה זה עדיף והיה שווה לחכות.
"אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלוא נימא"
קחי את המשפט הזה איתך בכל פעם שאת מתבאסת על הדירה שלבסוף נמכרה למישהו אחר.
לבורא ברוך הוא יש תוכנית אחרת בשבילכם ,וכנראה הרבה יותר טובה.
מבינה את הצער בבית קטן עם הרבה נפשות,זה באמת לא פשוט וקשוח!
אבל הכל זמני
וברגע שתשחררי את זה ותתני לבורא להוביל ולא דווקא להרגיש שאת שולטת במצב, הדברים מתבהרים ואת תיווכחי לראות את זה בעצמך.
בטוחה שתמצאי את הדירה שאתם חולמים עליה, וגם אם מחוץ לעיר, אולי זה לטובה (בטוח).
מאחלת לך לידה קלה, התאוששות מהירה
ובע"ה קניה של דירה מעולה ומתאימה לכם מכל הבחינות!
ככה השם רצה, יותר טוב לא תמצא ...
יותר טוב לא תצעק".
שזה גם לימוד סה"כ, 😜
אבל לפעמים אנחנו נכנסים לזה ואומרים לו- למה, תצעק תצעק, אולי בסוף תמצא גם משהו אחר/ נוסף. סתם מצחיק, אבל חיבוק על החוויה. הכי מתחברת ומזדהה וכואב שזה קורה לפני לידה. בע"ה שבקרוב תרגישו איך זה הוביל אתכם למקום מדוייק.
מאכזב
לרצות משהו
לקוות
לקבל אותו כמעט
ולהתבדות.
מותר להתאבל על החלום שהתנפץ, לתת לו מקום, להתבאס על תחושת ההחמצה, וכשתסיימו להתאבל, תזכרו שהכל משמים, מה ששלכם שלכם, ובע"ה תגיע אליכם הדירה הכי נכונה עבורכם.
ואולי זו הזדמנות שוה לדייק את החיפוש והצורך שלכם לאור מה שהיה, והתחושות שלך לגבי הניתוק ומעבר וכו'
לא יודעת אם יעזור אבל כשחיפשנו לשכור דירה הייתה דירה שממש אהבנו וכשרצינו לסגור הבעליפ אמרו שכבר נתפס.
בקיצור ניסינו להתעודד שמה ששלנו שלנו וממש יומיים אחרי ראינו את הדירה שלנו, שגם עלתה קצת פחות וגם ב"ה נפלנו על בעל בית מדהים ממש, אנחנו כבר חמש שנים כאן והחוזה הוא עד סוף שנה הבאה. משלמים כמעט את אותו המחיר ששילמנו כשהתחלנו, כנעט לא העלה לנו את המחיר. קיצור זה היה ממש מדוייק ולטובה.
אז מעודדת אותך שגם לכם זה יהיה לטובה ותראו ישועה בקרוב.
ובפן הפרקטי- ממה שאני קצת מבינה, המצב היום בשוק של דירות יד2 לא ככ מזהיר (אני ממש לא מבינה גדולה, כן? סתם מדברים שקצת קוראת) ולהצליח למכור ולקנות באותו זמן זה לקחת סיכון לעוד אכזבות כאלה לדעתי.
שווה לברר מול הבנק מה האופציות שלכם. יש אופציה שנקראית הלוואת גישור שבעצם נותנת את הכסף על הבית הקיים עד שיימכר, אולי יש אופציה למשכן מחדש את הבית הקיים עד למכירה שלו.. באמת שאני לא מבינה גדולה בכלל אבל אני חושבת שכדאי לפתוח את הראש לאופציות כאלה ולא להיות מקובעים לרעיון של מכירה מול קנייה כי זה עלול לגרור עוד הרבה תסכולים
עברתי עכשיו גם צער דומה בעניין
ופשוט הרגשתי שהשם רוצה שנרגיש מה זה שאין לו בית
אני לא אגולל את כל הסיפור כי זה באמת בלתי נגמר אבל מכיון ממש לא צפוי נושענו !!
וזה מה שאני רוצה לתת לך לדרך ישועת השם כהרף עין אבל ממש מממש.
תשבי עם עצמך ותקחי את כל הדאגה למקום של תפילה
תכתבי ממש מה את רוצה בבית
כמה חדרים.איך יראה המטבח ואיך השירותים
כל מה שבא לך מרמת המרפסת ועד הפרקט ממש לפרט וזהו להשליך על השם.אני יודעת כמה זה קשה תאמיני לי
אבל אנחנו אחראים רק על הרצון השם על הביצוע
מבטיחה לך עברתי את כל התיסכולים בעניין ההשתדלות היא לא רק בחיפוש דירה אלא בלהחזיק בראש מה אני רוצה ולתת להשם הזדמנות להושיע אותי...
שתהיה לך לידה קלה ויציאה אל המרחב בקלות !
היום זה ההילולא של רבי מאיר בעל הנס ואת בקרוס חוזרת לפה לספר לנו את הנס
ממש עכשיו הדלקתי נר והתפללתי שניוושע בקרוב.
וביקשתי גם שה' יתן לי כח להתמודד עם האכזבה העמוקה הזו. כי היו הרבה פלוסים בדירה ההיא.. המחיר היה נמוך משמעותית מכל הדירות האחרות, והדירה היתה בבנין מולנו וכבר תכננתי איזה שיפוץ נעשה ואיזה הרווחה תהיה לנו שם.
כל השנתיים האחרונות לא התלוננתי על הדירה הקטנה כי ידעתי שזה זמני . עכשיו ממש מרגישה שהחלומות התנפצו לי בפנים.
לפני פסח ניסינו להתחיל את התהליך של הקניה אבל בגלל שלא היה לנו אפשרות להתחייב על סכום גדול מראש לא עשינו את החוזה.
ויש פה עוד ענין כואב שמישהו שידע שאנו רוצים לקנות את הדירה הזו - תיווך את הדירה הזו למישהו אחר.. וזה הדבר שהכי שבר אותי בסיפור הזה..
מתפללת שה' יתן לי כח להתמודד עם זה כי אני עדיין מרגישה שקשה לי.
יש לנו הזדמנות לנצל את שישי מחר עד שהקטנים מסיימים גנים ומעונות. רעיונות??
חייבים להתאוורר אבל בא לי משהו מעניין
לא צריך להיות יקר
חשבנו ללכת לטייל ולטעום במחנה יהודה אבל אני לא מכירה בכלל ופוחדת שיהיה לי מלחיץ ומבאס
אשמח לכמה שיותר רעיונות
אני מאוד ממליצה
ממש כיף שם
ויש דברים טעימים לקנות
רק שביום שישי עמוס מאוד
סתם שתדעי, לי קשה להנות כשיש ממש עומס. אבל זה גם חוויה לראות
בירושלים יש את יער ירושלים ואת עמק הצבאים, למשל. אפשר להביא אתכם משחק קופסה וקצת אוכל כדי שיהיה מעניין. ופשוט לטייל קצת, לנשום את האוויר הצלול, לפטפט בנחת ובלי הפרעות...
(למרות שאני ירושלמית מעולם לא הייתי בשוק מחנה יהודה🤭 מלבד לחלוף על פניו באוטובוס. אני יודעת שהוא יהיה מדי מציף חושים בשבילי...)
העניין שאני חייבת לשלב משהו טעים חח
אז אולי באמת טבע יפה בשילוב של משהו כשר לקנות
אני פשוט לא בקטע להביא מהבית
אשמח להמלצות בכל איזור המרכז וירושלים
אפשר לקנות כיבוד לדייט שלכם+ אולי דברים שווים לשבת (מאפה/ ממתק/ פירות)
ואז להיות בדייט
ולחזור הבייתה
ולקנות ואז לאכול בטבע.
או לטייל קצת בטבע, ואז ללכת למסעדה.
ויש שם בית קפה קפית. או קפה אלה ממול ברחוב הרצוג.(2 הבנתי קפה האלה בהכשר רבנות, לא מהדרין).
בתחנת דלק מחוץ לגן הבוטני יש פיצה הוט מהדרין
שלטייל בשוק זה מעניין.
לעשות קניות זה סידורים זה לא חופש.
כאילו, אפשר לעשות את זה בחופש אבל לא נראה לי שזה כיף.
לדעתי לפחות.
ואם למישהי יש איך להאיר את עיניי, אז בכיף 😆
אני אוהבתת
זה לא הקניות אני יכולה לטייל בשוק ולא לקנות כלום
זה האווירה
ומלא אנשים
ומצברוח
זה בכל זאת לא אושר עד
יש שם חוויה די מיוחדת של טעמים, ריחות וצבעים
כמובן שמי שרגיל לזה זה לא מעניין
רק המחשבה על זה עושה לי רע, ויש לי חברות שזה בילוי יום שישי מבחינתן
מחנה יהודה מן הסתם צפוף ודחוס ולא כזה אפר לדבר..
תכלס הייתי מתפנקת בכמה דברים לפיקניק כייפי ויוצאת לאיזור הסטף או עין כרם או עין עוזי
הכל מלא פרחיםםםםם
ועוד שבוע שבועיים כבר יתחיל להתייבש...
אם יש ים באיזורכם לדעתי זה אחלה, עם איזה פיקניק באיזור, או אבטיח וגלידה מפנקת.
או מרחבים ירוקים פורחים, עדיין יחסית נעים והכל יפה בחוץ
עם נוף יפה?
או לעבור במאפייה ולקנות דברים טעימים ולרדת למעיין באיזור מגוריכם? אם זה ירושלים יש המון באיזור
הבן המתוק שלי בן שנתיים וחצי, כתבתי עליו לפני פסח, ילד רגיש. התלבטתי אם האריך חופשת לידה ולהוציא אותו מהמשפחתון. החלטתי להשאיר אותו וחזרתי לעבודה.
בהתחלה אחרי פסח היה נראה שטוב לו, אפילו הוא התחיל לדבר שם יותר ממה שהוא היה מדבר שם לפני כן. אבל די מהר הוא שוב התחיל לעשות בעיות בבוקר, לא רוצה ללכת, לא רוצה לצאת מהאוטו, לא רוצה להיכנס, בוכה כשנפרדים... נראה שאין כימיה בינו למטפלת.
בקיצור, התחלנו גמילה, הלך מהמם! תוך שבועיים (שבבית הוא עם תחתונים ובמשפחתון עם טיטול) אני כבר הכרזתי שהוא גמול. אצל סבא וסבתא היה רק עם תחתונים, לקחתי אותו לשכנים עם תחתונים, היה הולך לשירותים לבד (שלח אותי החוצה כשבאתי איתו) ידע להבחין בין קטנים וגדולים (זה בעמידה בשירותים וזה בישיבה בסיר), אפס פספוסים.
בכל הזמן של הגמילה הוא היה צריך שני אהיה החלטית, אם שאלתי אותו הוא העדיף להישאר עם טיטול, וסירב ללכת לשירותים, כשהודעתי לו שמורידים טיטול ושהולכים לשירותים היה מעולה, עד שהגענו לשלב שהוא יודע בעצמו.
לאור הרגישות במשפחתון, לא לחצתי. כן הייתי שולחת אותו עם תחתונים מעל הטיטול (גם כדי שהמעבר לתחתונים יהיה זורם ברגע שנכנסים הביתה) והוא היה מאושר וגאה להראות למטפלת את התחתונים שלו, מהערב כשהלבשתי אותו הוא ביקש להראות לה. הגיע למצב שהמתוק היה עם טיטולים כמעט יבשים במשפחתון ומתרוקן כשמגיע הביתה. אז היא מיוזמתה הציעה שנוריד טיטול גם אצלה, זרמתי. הילד כמעט לא פיספס, ממש עצר את עצמו, טיפה הרטיב אבל לא שלוליות. מצד שני, הוא ממש סירב ללכת לשירותים אצלה. אז חשבתי שאני אקח אותו לשירותים אצלה ליצור לו תחושת הצלחה משם. והייתי החלטית כמו בתחילת הגמילה בבית. אז הוא ממש ממש התנגד ובכה ולא הסכים.
זה היה לפני יומיים, מאז, הוא לא הלך לשירותים בכלל, פיספס שלוליות גדולות גם בבית (שזה אפילו ביום הראשון ל הגמילה לא היה ככה), כשלקחתי אותו לשירותים הוא לא עשה כלום (ויכל לפספס חמש דקות אחר כך).
בקיצור, החזרנו טיטול במשפחתון (אין קטע שהוא יהיה עם תחתונים שהוא לא מוכן להסתכל על הסיר או השירותים שם) אבל בבית אני לא יודעת מה לעשות. מצד אחד הילד היה גמול!! יש לו יכולות ממש טובות! מצד שני כרגע הוא רק מפספס ואין לי סבלנות וכוחות לזה, במצב הכוחות שלי כרגע אם היה ככה בהתחלה הייתי מחזירה טיטול וזהו, אבל ממש מבאס להחזיר אותו לטיטול במיוחד שהוא ילד חששן ורגיש וממש ראיתי איך הביטחון שלו נבנה לאט לאט בגמילה, בהתחלה הוא ממש פחד לשבת על הסיר, שירותים בכלל לא היה מה לדבר, ממש חשש להוריד את הטיטול. ומפחדת שנחזור לזה שוב.
כדי לנסות שוב אחרי שחווה מקום לא בטוח וכנראה לחץ לצאת מהגבולות שהוא מסוגל להם.
בדרך כלל כדאי פשוט להמתין קצת זמן על טיטול עד שיגלה שוב בטחון ומסוגלות לנסות. אופציה נוספת לדבר איתו ממה הוא חושש, מה יעזור לו וכו.
הוא קטן עדיין, הוא יודע לדבר מאוד יפה אבל לא יודע להסביר מה מפריע לו ומה יעזור לו. למשל על המשפחתון כשניסיתי לדובב אותו למה הוא לא רוצה ללכת הוא לא ממש אמר.
בלי קשר למשפחתון.
מהחוויה שלי כאמא, וגם מהאחיינים ופטפוטי שכנות, אני רואה שהרבה ילדים בהתחלה חווים הצלחה, מתרגשים מלגלות את היכולת שלהם, ומלהיות כמו הגדולים בגן / האחים הגדולים,
ואז יורד להם החשק להתאמץ, ומעדיפים לשקוע במשחק, ובודקים מה יקרה אם לא נעצור את המשחק או לא נרוץ מהר לשירותים...
אצלנו בשלב הזה עודדנו עם צ'ופר על כל פעם שהולך לשירותים (מדבקה או שוקולד צ'יפס). וגם השתדלתי להיות יותר ערנית לשים לב לתנועות גוף של חוסר נוחות ולקחת אותו לשירותים בעצמי, בלי לשאול פשוט לקבוע עובדה לתת לו יד וללכת לשירותים.
כמעט בכל הפעמים שהוא פיספס שלולית גדולה אני הצעתי לו ללכת כמה דקות לפני כן, הוא תמיד סירב בתוקף. אמרתי לו שיקבל שוקולד צ'יפס לא הרשים אותו.
היום בינתיים הייתה לנו הצלחה אחת, שזה כבר יותר מעודד מאתמול.
תודה על העידוד!
כיף לשמוע שזה נפוץ בגיל הזה
