א מ ב י צ י ה
אני אשה של אמביציה, של אנרגיות, של לרקוד ולהשתולל ולצחוק סתם ככה.
אני אשה של רוח. אני אשה של פרפראות. אני רוצה לחזור לפרפראות. זה לא בקשה גדולה מדי. אני רוצה לקום בבוקר שמחה. אני רוצה ללכת לישון שמחה. אני רוצה בין לבין להיות שמחה. אני יכולה גם, איפה הבעיה.
ג
ר
ב
י
ט
צ
י
ה
נדמה כאילו פשוט נמאס לי לשמח אותי שוב ושוב. נדמה שהחסר בחברה יצר לי ממש בורות, אני צריכה חברההההההההההה המוווווון אני צריכה לשבת מלא אנשים ולהיות. פשוט להיות. ולפרוק אותי, אני חייבת לפרוק אותי. אנשים הם וואחד תיק, וזה כבד. צריך לדעת להניח אותו מדי פעם. איזה נס שיש לי עבודה. איזה נס, איזה נס שאני אוהבת. איזה נס שאוהבים אותי. איזה נס שעוד שניה התקופה הזאת נגמרת. איזה נס שהתקדמתי עוד שלב בחיים, כמה לא מובן מאליו.
הטוב. כי לא תמו חסדיך,זה מטורף, להגיד מילים כאלה פעמיים ביום, ולא להרגיש את זה תמיד.
כשאני לא שמה לב ל ועל נסיך שבכל יום עמנו
ועל נפלאותיך
וטובותיך
ש ב כ ל ע ת
ערב ובוקר וצהריים.
כל כך כדאי להרגיש את זה.
כלום לא מובן מאליו. לא הבריאות, ולא ההרגשה הטובה ולא הפרפראות, ולא האנשים שאוהבים אותי ולא האנשים שאני אוהבת.
במקום שאין אהבה יש פחד. זה כלל. והכלל הזה אצלי בגוף.
והכלל השני הוא שגוף ונפש חד הם. ואצלי זה מיידי ובועט. זה לא מובן מאליו.
יש אנשים שהגוף שלהם מסתיר מהם את המציאות עד שכשהם מגלים זה כבר מאוחר מדי.
הגוף שלי מופלא. הוא פלא אמיתי. הנפש רוצה חופש. הנפש רוצה משהו שאין לה. הנפש רוצה שבזמן הפנוי שלי אני ידבר איתה. בסדר אני אדבר.
יש תקופות של גרביטציה, יש תקופות של אושר, אפשר לשמוח בגרביטציה גם, לול. אני רק רוצה להרגיש טוב.
הפרחים בגינה שלי צומחים, והכוס קפה תהיה מוכנה כבר ממש. ואני ממש הולכת להתחיל לפרוק אותי למרות שהפסקתי כי 🐸 שרח וזה
שיהיה יום של אהבה עצמית, חלאס עם הטלפון הזה כבר לעזאזל.
אני אשה של אמביציה, של אנרגיות, של לרקוד ולהשתולל ולצחוק סתם ככה.
אני אשה של רוח. אני אשה של פרפראות. אני רוצה לחזור לפרפראות. זה לא בקשה גדולה מדי. אני רוצה לקום בבוקר שמחה. אני רוצה ללכת לישון שמחה. אני רוצה בין לבין להיות שמחה. אני יכולה גם, איפה הבעיה.
ג
ר
ב
י
ט
צ
י
ה
נדמה כאילו פשוט נמאס לי לשמח אותי שוב ושוב. נדמה שהחסר בחברה יצר לי ממש בורות, אני צריכה חברההההההההההה המוווווון אני צריכה לשבת מלא אנשים ולהיות. פשוט להיות. ולפרוק אותי, אני חייבת לפרוק אותי. אנשים הם וואחד תיק, וזה כבד. צריך לדעת להניח אותו מדי פעם. איזה נס שיש לי עבודה. איזה נס, איזה נס שאני אוהבת. איזה נס שאוהבים אותי. איזה נס שעוד שניה התקופה הזאת נגמרת. איזה נס שהתקדמתי עוד שלב בחיים, כמה לא מובן מאליו.
הטוב. כי לא תמו חסדיך,זה מטורף, להגיד מילים כאלה פעמיים ביום, ולא להרגיש את זה תמיד.
כשאני לא שמה לב ל ועל נסיך שבכל יום עמנו
ועל נפלאותיך
וטובותיך
ש ב כ ל ע ת
ערב ובוקר וצהריים.
כל כך כדאי להרגיש את זה.
כלום לא מובן מאליו. לא הבריאות, ולא ההרגשה הטובה ולא הפרפראות, ולא האנשים שאוהבים אותי ולא האנשים שאני אוהבת.
במקום שאין אהבה יש פחד. זה כלל. והכלל הזה אצלי בגוף.
והכלל השני הוא שגוף ונפש חד הם. ואצלי זה מיידי ובועט. זה לא מובן מאליו.
יש אנשים שהגוף שלהם מסתיר מהם את המציאות עד שכשהם מגלים זה כבר מאוחר מדי.
הגוף שלי מופלא. הוא פלא אמיתי. הנפש רוצה חופש. הנפש רוצה משהו שאין לה. הנפש רוצה שבזמן הפנוי שלי אני ידבר איתה. בסדר אני אדבר.
יש תקופות של גרביטציה, יש תקופות של אושר, אפשר לשמוח בגרביטציה גם, לול. אני רק רוצה להרגיש טוב.
הפרחים בגינה שלי צומחים, והכוס קפה תהיה מוכנה כבר ממש. ואני ממש הולכת להתחיל לפרוק אותי למרות שהפסקתי כי 🐸 שרח וזה
שיהיה יום של אהבה עצמית, חלאס עם הטלפון הזה כבר לעזאזל.