לפעמים אני מרגישה שונה,
כאילו כשאני מחפשת דוגמא לאיך להיות אישה נשואה ועכשיו גם אמא, אני רואה מסביב נשים שמקריבות, את עצמן, אישיותן, זמנן וכזו-אני לא רוצה להיות. נשים שכל אושרן זה לבשל לעוד שבת ולטרוח עד לרגעים האחרונים של כניסתה, לארח את כל המשפחה, לתת ולתת עד שאין אותן.
לעשות שוב ושוב ושוב את אותו הדבר.
ואילו אני מפונקת, אינדיוידואליסטית, אהרוג בשביל עוד זוג מגפיים (סתם, אפילו אני לא עד כדי כך שטחית), נראה לי שבמראה ובאישיות שלי לעד אהיה הצעירה הזו, בת הזוג של הבן, הזו שמגיעה לבושה יפה ומתעניינת בכולם, איטית, עדינה עם נחת שתעדיף לשוחח ולדון בסלון ולא הבעלעבוסטה שמעמידה סירי חמין לשבת.
כן זה נשמע נורא אבל איך ששבת יורדת בא לי לברוח לבית קפה ואז להתכרבל עם בן זוגי או בקריאת עיתון עם קפה ועוגה ולשכוח מהכל. אפילו בשלבים הכי קשים בגידול הילדים אני חייבת שתהיה א ו ת י.
אז איזו מן אישה אני?
ואיזו מן אמא אהיה?
ולפעמים אני מקנאה באמהות כאלו, שרק רוצות לגהץ את החולצה לילד.
הלוואי שאלו הדברים שאותי היו מעניינים, במקום פוליטיקה ותיאוריות עם אורחים.
כי אלו הם החיים האמיתיים. ואז שוב זה נראה לי משעמם.
ואולי אני טועה? כי כדי שתהיה משפחה, חייבת להיות אמא עם המון טירחה, נרפית כזו, כפופה, נמצאת במטבח שם מושבה?
יש עוד דוגמאות לנשים או אימהות שונות? שחולמות חלומות שונים מרק עוד שולחן שבת עם רקמה ולגדל בנים צדיקים?
)