עבר עריכה על ידי ילד טבע בתאריך ד' באדר תשפ"א 09:18
כשהייתי צעיר יותר אהבתי מאוד את התחנה המרכזית בירושלים, היא נדמתה בעיני כמעין פתח לעולם אחר, אינספור אנשים שדרכיהן מצטלבות לרגע ואז נפרדות שוב ומתנגשות ושוב נפרדות. הייתי יכול לשבת בתחנה שעות ולהביט על האנשים, לנסות לדמיין אילו תקוות הם נושאים בתרמיליהם הגדושים לעייפה, ממציא לעצמי סיפורים על החייל המבודח ששרוע על הספסל שמשמאל כשארשת שחוק שרויה לו על פניו או על האם הצעירה שמגלגלת לפניה עגלת תינוק עמוסה בשקיות ותיקים לרוב.לפעמים בסתר חלמתי גם אני להיות כך, מתרענן ומתחדש בכל רגע קט יוצא לדרך מחודשת בכל יום ויום, עולה על האוטובוס לבני ברק ומשם לנוה זוהר ומשם לקרית שמונה ולחיפה ולבאר שבע ועד אינסוף.
היום חזרתי אליה, לאותה תחנה מלאת הוד אך פגשתי אישה שונה בתכלית, לא עוד חדוות התחדשות המפעמת בין רציפי האוטובוסים וגם לא שמחת מסע, את מקומם תפסה העראיות המסחררת ושטף קצף סחרורם של מערבולת אנשים שמי יודע כמה מהם מחפשים את עתידם וכמה בסך הכל בורחים מעברם, פגשתי תחנה ששוכניה היחידים הם חסרי הבית ומוכי הגורל וכל השאר בסך הכל אורחים לרגע בעולמם הקודר.
ויקו למשפט והנה משפח לצדקה והנה צעקה(ישעיהו ה ז)
האם זו את שהשתנית או רק אני שהתבגרתי?!
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.