מזהירה מראש, זה הולך להיות ארוך.
אז התחתנו לא ממזמן, וכבר הכל מרגיש שבור
יצאנו בערך שנה, אבל קורונה.. אז במתכונת קצת שונה.
בהתחלה היה פשוט מדהים הרגשנו חיבור מטורף ושזה נכון. כבר בתחילת הקשר הרגשנו שזה זה
ואז התחילו הקשיים
נפלנו בשמירת נגיעה. חזק והרבה
היה לנו כל כך קשה עם זה אבל כל כך אהבנו אחד את השני ולא ידענו להתמודד עם זה.
הייתה פעם אחת שנפרדנו ליומיים כי הוא אמר לי שהוא מרגיש שהוא רק פוגע בי ושלא מספיק טוב בשבילי.דקה אחרי הפרידה התקשר שוב ואמר שהוא מתחרט ורוצה פשוט כמה ימים לחשוב על זה. יום אחכ הוא כבר שלח לי הודעה שהוא לא יכול בלעדיי.וחזרנו
עדיין התפתחנו ואהבנו, והחלטנו להתחתן, לכל אורך התקופה הרגשתי היסוס מצידו, אבל פטרתי את זה בתירוצים. הרי הוא כל הזמן אומר לי כמה אני חשובה לו וכמה הוא אוהב אותי. וגם פשוט טוב לנו ביחד. אני שמחה איתו כל כך. לאורך האירוסין היו מתחים ואפילו פעם אחת הוא אמר שהוא מרגיש שאולי הוא פשוט מרגיש לא נעים לא להתחתן איתי עכשיו אחרי מה שעשינו.. למרות שהוא מבולבל כי הוא כן מרגיש שהוא אוהב אותי
נכנסו לתסבוך שמצד אחד אשמה על הנפילות ומצד שני כן אהבה. ולא ידענו מה מוביל אותנו.
התחתנו והיה מדהים, הרגשנו הכי שמחים ומאושרים בעולם בחודשיים הראשונים. ברור שהיו קצת מריבות אבל לא משהו דרמטי.היה כיף והיינו מאושרים.
ולפני כמה חודשים הכל השתנה, התרחקנו, לא הפסקנו לריב, ההתנהגות שלו לא הפסיקה לפגוע בי ואני לא הפסקתי לחרפן אותו. אני רואה כמה הוא משתדל להיות שם בשבילי, למרות שזאת תקופה לא פשוטה לי ואני הכי משתדלת להיות האישה הכי טובה שאני יכולה להיות.
אבל לפני כמה זמן הוא אמר לי משהו ששבר אותי, שהוא לא יודע אם הוא אוהב אותי יותר. שהוא מרגיש שונה, לא אותו הדבר. לא באותה הצורה, שאולי, אולי זאת הייתה טעות להתחתן.
התייעצתי עם חברות נשואות ועם אנשי מקצוע שכולם אמרו ששנה ראשונה היא קשה ושזה דברים הגיוניים, שהאהבה משתנה ושהרבה פעמים זה יוצר משבר, אבל משהו פה מרגיש לי לא טוב.
החלטנו להתחיל טיפולים, בהתחלה הם עזרו וחזרנו להיות ככ שמחים ומאושרים. כמו קודם הוא אמר לי כמה אני האור של חייו וכמה טוב לו. אבל משהו בי נכבה, אני תמיד מפחדת שהוא לא באמת אוהב אותי. שהכל שקר ושהוא איתי רק בגלל רגש מחויבות .
השבוע אחרי זמן בלי פיצוצים, קצת התפוצצנו, כל אחד מאיתנו בנפרד חווה תקופה לא פשוטה ומרגיש לי שגם ביחד לא הכי טוב לנו. אחרי הפגישה השבוע שהמטפלת אמרה שהיא רואה שהוא נשאר איתי כי הוא אוהב אותי ואני חשובה לו. אחרי שסיימנו את השיחה הוא אמר שהוא לא בטוח שזה נכון, ושיש בו חלק שמפחד מהבחוץ, שאולי הוא נשאר כי העולם אכזר לגרושים וכי הוא לא רוצה לפגוע בי.. שהיה שוב חץ ישר ללב. הוא מרגיש מבולבל ולא יודע. שעה אחת אוהב אותי ושעה אחת לא . אבל אחכ חיבק אותי ורצה להיות קרוב אליי. וכל השבת היה שמח ואוהב, בבוקר קמנו והתחבקנו והוא אמר שהוא רוצה להישאר ככה לנצח. ואני מהצד לא יודעת מה להרגיש, מאז גם בזמנים "טובים" הוא יכול לזרוק הערות ב"צחוק" כשדיברנו על פסח ואיפה נהיה ואם השנה אצל ההורים שלי אז שנה הבאה אצלו הוא זרק " אם בכלל נהיה ביחד" ואז ישר אמר בצחוק בצחוווק וכשהתעצבנתי הוא אמר שאני צודקת וזה לא היה במקום. וכל מני בדיחות כאלה. בכל צחוק יש מעט מן האמת? או שאני פשוט פרנואידית?
כרגע אני באמת לא יודעת איך להתמודד עם כל זה, אני מרגישה שבורה, מצד אחד אוהבת אותו ורוצה לעבוד על זה ומצד שני מיואשת ומרגישה כל הזמן שרק רע לי ולא יודעת מה לעשות. ולא רק בגללנו, בכללי אני בתקופת דיכאון מכל הקורונה. אני לא מצליחה לישון נורמלי, אין לי תיאבון ואני מתוסכלת ועצובה כל היום מה שמחמיר את המצב, כי האישה שבה הוא התאהב, אני כבר לא מוצאת אותה בתוכי...
סליחה על החפירה, לא היה לי מי לשתף והרגשתי שאני מתחרפנת... אשמח ממש לעצות מה אפשר לעשות
