כמה מיילדות חשבת שיש פה?יעל מהדרוםבול, 3 בנות
טפו חמסה
חלילה בקורונה.
לצערנו בשבוע האחרון היה כזה מקרה.
יקח לפחות שנתיים עד שנדע יותר על ההשלכות מהחיסון
בנתיים רואים שזה מציל חיים
ואילו הקורונה גודעת חיים גם של צעירים
יעל מהדרוםלהריון! כל יום בבטן חשוב!!!!
מנסיוני כאמא לתאומות פגות שנולדו סה"כ בשבוע 35 (ממש מתקדם ביחס לפגים...)
וגם כאמא לתינוקת שנולדה 2.800 בשבוע 40 ולתינוק שנולד כמעט 4 קילו בשבוע 41+
אין מה להשוות את ההנקה, ההתפתחות ועוד ועוד.
נכון שבשבוע 38 בתינוק כבר בשל, אבל הימים האלו בהם הוא גדל ומשמין שווים לאין ערוך!!!
העיקר שיהיה בקלות, בבריאות, בשמחה ובידיים מלאות. בעתו ובזמנו!
)אמהלה
העיקר בבריאות ובידיים מלאותאמהלהזה בא ממש בהפתעה...
יש לנו במשפחה גנים של לידות הרבה אחרי התאריך, אז בראש שלי וביומן שלי ספרתי את הימים עד שבוע 42 
שאז הייתי בטוחה שהלידה תהיה חחח
אני ממש מצטרפת לכל מה שכתבו לך, למרות שאני מאוד מזדהה עם הקושי והציפיה שלך, במיוחד כשזה הריון ראשון.
היי יקרות. סליחה מראש על האורך
בני בן 6 ילד מאד חכם לגילו, כריזמתי, סקרן, עקשן ביותר, דעתן, רגיש ופגיע מאד, אהוב ביותר.
ההתנהלות איתו ביומיום מאד מאד מתישה מעייפת ומאתגרת, ממש כמו לטפל בעשר ילדים - מבחינה נפשית. הוא מאד מאתגר שובב היפר אקטיבי וגם מאד מאד רגיש
משקיעה בו המון בשיחות בהתאם לגילו על כל מיני נושאים שמעניינים אותו, בהסברים, בזמן איכות יחס חם ותשומת לב.
לאחרונה, על כל דבר שלא הולך לפי איך שבאלו ,או שלא מקבל מה שרוצה או שאני לרגע מאבדת סבלנות ולא האמא המכילה והסבלנית, ובמיוחד כשמשעמם לו הוא ישר משתמש במילים- משפטים
"אני רוצה למות"
"אני לא רוצה לחיות בעולם הזה"
ובימים האחרונים זה הסלים ל-
"כשלא תראי אני יקח סכין וידקור את עצמי"
"נמאס לי כבר מהחיים האלו"
"אני יתפלל לאלוקים שאני רוצה למות כבר ולא להיות פה יותר"
התגובות שלי הן-
"אנחנו לא נתן לך למות אנחנו אוהבים אותך וצריכים אותך איתנו אתה חשוב לנו מאד"
"ה' הביא לך את החיים כי הוא רוצה שתחייה אותם ושיהיה לך טוב ותיהיה מאושר בריא ושמח"
"חס וחלילה זה מילים שלא אומרים אותם, אתה תיהיה בריא וה' ישמור עלייך"
ואז ממשיכה כרגיל בשגרה
וכמובן שהוא מתעקש בחזרה
"אני רוצה אבל למות" "אני יהרוג את עצמי"
(מציינת שהוא מבין את מלוא המשמעות של המילה מוות.)
יש לציין שבוודאות הוא לא שומע את המשפטים/מילים האלו מהסביבה הקרובה.
לדעתי דרך המשפטים האלו הוא מחפש ויתורים לגבולות שמציבים לו ולגיטמציה להתנהגות שלילית שלו.
דוגמא למשל כל ערב הוא מסרב להכנס למיטה ולישון, הוא ממש מתעקש להשתולל ולהציק לאחיות שלו, אני כועסת עליו ומסבירה לו שזה זמן לישון ושאחיות שלו עייפות ורוצות שקט, והוא כתגובה מאיים עליי שהוא ישן כל הלילה על הרצפה. אני אומרת לו בסדר תשן על הרצפה, רק תעלה לישון כבר עכשיו.
ואז הוא באמת שוכב על הרצפה וכל רגע אומר "איי כואב לי הגב איזה כואב לישון על הרצפה"
"קר לי ברצפה"
"אני סובל כלכך"
"אני ימות אמן"
וכשאני מזכירה לו את האפשרות לעלות למיטה שלו ולישון ברוגע ובחום הוא ממשיך להתעקש שהוא מעדיף לסבול על הרצפה.
(כל לילה יוצא שאנחנו מעבירים אותו מהרצפה למיטה🥵)
(ובבוקר הוא כועס ורב איתנו על זה שהעברנו אותו למיטה שלו)
בחזרה לנושא- ב"ה בפועל כרגע הוא ילד ששומר על עצמו מאד, די פחדן מאד זהיר ושקול במעשיו.
מה לדעתכן ראוי להגיב לו?
האם צריך איש מקצוע או לתת לזה עוד קצת זמן אולי יחלוף?
לשמוע דעתכן-
מה ההבדל, אם יש כזה לדעתכן, בין חיי שותפות של חברים שגרים יחד לחיי זוגיות של איש ואישה?
גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא
ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות
כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.
יש הרבה משותף
כי נישואים זה גם שותפות
אבל בנישואים יש גם
ילדים משותפים
כלכלה משותפת
ומחויבות (לנישואים לילדים)
באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו
גם אם מדובר בחברים הכי טובים,
זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)
הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.
וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.
וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....
מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?
אותו דבר.
זה שונה ממש.
חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.
שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה
למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..
אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..
מה עושה את השגרה יותר זוגית?
מאוד תלוי בכל זוג
כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות
יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.
ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים
בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה
השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה
בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה
רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים
וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה
בלי לעשות משהו מיוחד
זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי
תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.
לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת
וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב
וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.
או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".
הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.
לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו.
האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת
היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות
(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)
אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭
אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית
המקוריתכוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים
ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.
ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.
נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.
בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.
וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.
נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.
אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.
זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.
אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ.
לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום
זה ממש מעט
זה לא בהכרח קצת.
זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".
למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.
חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.
ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית
גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.
מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.
וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.
כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.
כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר
והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי
זה לא חייב להיות רק בזוגיות
בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר
שהתשובה בגוף השאלה ..
שותפות מול זוגיות.
לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך
כשאנחנו זוג זה שלנו.
אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.
גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.
גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..
בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון
אני פחות בעד משככי כאבים ויותר בעד לתת לגוף לעבוד
אבל בלילה מלחיץ אותי לישון כשהחום עולה ואני לא בשליטה
ואני תוהה מה נכון לעשות 🤔
כי אני לא שם כדי לראות איך הןא. אם זה אפשרי- אז מביאה כמה שיותר קרוב לזמו שאני הולכת לישון כדי שהתרופה תכסה יותר שעות שהוא לא בהשגחה.
ביום, אם לא נראה סובל אני לא מביאה. אבל אם טיפה נראה שסובל- אני מביאה כדי להקל עליו
לא קשור לפורום, אבל לא יודעת את מי לשאול...
שמתי לב שלבן ה4 אחת הלחיים נפוחה. שאלתי אותו אם כואב לו בשיניים הוא אמר שכן ושהיה לו כואב כשאכל ארוחת ערב (לא הייתי איתו בזמן הארוחה)
אני מה זה לא מבינה בזה... זה משהו שמחייב טיפול בימים הקרובים? או שאם זה עובר אז סבבה ופשוט להמשיך בביקורת קבועה?
סביר להניח שיביאו אנט', ואח"כ יטפלו בשן.
לדעתי
אפילו פרטי אם יש אופציה
חשוב לפנות בהקדם כי זה עלול להחמיר ממש
אגב זה לא ממש כואב לו כי זה נפוח.כרגע שמתנפח זה כבר פחות כואב
הייתי מדברת על רופא אונליין או קופצת מיד על הבוקר לעזרה ראשונה לצילום וקבלת אנטיביוטיקה לפני שבת
רפואה שלמה!
ממה שאני מכירה
לא לחכות לביקורת רנדומלית. הילד סובל וצריך טיםול. הייתי הולכת איתו לחירום האמת
זה מיועד בדיוק למקרים כאלה, ורק רופא שיניים. זה מה שכואב לו ורופא משפחה לא מטפל בשיניים..
ולא הייתי מעבירה שבת בלי לראות רופא האמת. לא בשביל להלחיץ אני אומרת, כי שוב, סביר להניח שזו דלקת, אבל חבל שהילד יסבול כשאפשר שלא וכאבי שיניים זה סיוט
נראה לי שכל קופה אמורה לספק תורים מהרגע להרגע לעזרה ראשונה ברפואת שיניים
זה לא חייב להיות מקרה חירום
אם יש כאבים כלשהם לא צריך לחכות לתור מסודר אלא נותנים תור לאותו יום או מקסימום יום למחרת
התינוק שלי ממש נחנק בזמן הנקה..מניחה שזה מהזרם אבל זה ממש מלחיץ
ולא קרה לי עם אף אחד מהילדים כמו שאצלו כמעט בכל האכלה...
יש לכן רעיונות מה אפשר לעשות?
לשבת קצת אחורה לא לרכון אליו שהזרם יהיה איטי יותר?
אני בסרטיםנשיש לו בעיה כלשהי חלילה
למרות שכשאוכל בבקבוק זה לא קורה
שאת שוכבת ושמים את התינוק עליך ליד השד והוא 'מאכיל' את עצמו לבד ואז הוא שולט בזרם.
ואז השד מקביל אלין ולא מעליו
והזרם פחות
בן 26
רווק
בגדול הכי נשמע לי זה ספר אבל לא יודעת איזה ולא ממש רוצה לשאול אותו...
יש לכן רעיון?
שובר לגלידה שיכול לצאת עם חבר
אם הוא בקטע אז אולר
אם יש לו תחביבים אז משהו שקשור אליהם
אחים שלי עונים להגדרה הזו
מה ישמחו לקבל- וואו מלא.
משקפי שמש
ארנק
שובר ליציאה לאוכל (רק לשים לב שזה בכשרות המקובלת אבל בירושלים נניח יש המון מבחר)
פעם קנינו לאחים שלי מתנה כניסה לחדר בריחה הם נהנו ברמות! זה קצת יקר, לא כתבת תקציב..
אפשר שובר לאטרקציות שונות ומגוונות
אגב סוודר יפה גם יתקבל בברכה (אבל צריך להכיר גם את הטעם וגם את המקובלות)
בקבוק טרמוס איכותי (ששומר על חום באמת יותר משעה-שעתיים)
מקציף חלב לקפה.
חפתים (בחורים שאוהבים אלגנט מחזיקים קולקציה יורת גדולה מאוצר העגילים שלי)
עניבה
צעיף/כפפות
נעלי בית חמות
פיז'מה חמה
גאדג'טים לפי תחומי ענין, צריך להכיר את הבחור המדובר.
לידיעה- חרדים לא כל כך קונים ספרים.
ספרי לימוד- בחור ישיבה אז יש לו בישיבה
ספרי קריאה- לוקחים מספריה
ספרי עיון- זה יכול להיות שכן, אבל מאד אינדיווינדואלי כל אחד לפי טעמו מה יקנה.
אנחנו לא חרדים, אבל אפשר לומר שקרובים לשם (חרד"ל/דת"ל תורני), ואין דבר שישמח יותר את הבנים שלי מאשר ספרים חדשים (ספרי קודש, הכוונה, אבל גם ספרי קריאה) וגם את בעלי, בעיקרון, אבל הוא כבר למד למנן את עצמו, כי הספריות אצלנו מתפוצצות...
מה שכן, צריך לדעת מה בדיוק הם רוצים וצריכים. בעבר הייתי קונה לבעלי ספרים ולא קולעת לטעם שלו🙈 אז למדתי לתת לו לקנות לעצמו...
אבל אצל הבנים שלי - המתנות הכי שוות שקיבלו לבר מצווה היו שוברים לקנייה בחנות ספרים. הם התלבטו שעות אילו ספרים לבחור, כמו שנשים מתלבטות איזה בגד לקנות...
בעלי והילדים (חרדים) לא קונים כמעט ספרי קודש
יש להם מספיק ממה שקבלו/ קנו בעבר
יש לי ילד אחד שקונה ספרי קריאה וילד שני שלא אוהב לקרוא
אז לא יהיה לו מה לעשות עם שוברים לספרים
והמתנה הכי טובה בעיניי לבחור ישיבה חרדי היא כסף מזומן שיקנה מה שהוא רוצה
או שוברים שאפשר לקנות בהם הרבה סוגי דברים
כי זה גיל שהטעם האישי מאד ספציפי וגם אם מכירים אותו
לא בטוח שקולעים לטעם
הבנים שלי ממשיכים לקנות אף שהמדפים שלהם מתפוצצים מספרים🤭
בכל אופן, הפתרון שהצעת בסוף הוא טוב לכל מי שלא יודעים מה לקנות לו🙂
וגם בילדות
אבל ספר זה מהדברים הלא שווים לחובבי קריאה
תמיד גמרתי את הספר ביום או בלילה שקניתי אותו.
כן היה לנו מנוי לכל ספריה אפשרית..
לק"י
ספרים טובים. כאלה שאני קוראת הרבה.
חבל רק שאין הרבה כאלה...
(ואוהבים לקנות ספרים זה לא בהכרח כל חובבי הקריאה).
לא יילך לחדר בריחה או מסעדות
מאוד למדן
לא יסתובב עם משקפי שמש
חגורה, סוודר, מחברת, מנורת לילה
גאדג'טים שקשורים לתחביבים שלי כמו ציור/ נגינה / קריאה
תלוי מה התקציב
אבל הייתי משקיעה בבקבוק תרמי טוב (בשביל שתיה קרה/חמה/גם וגם). אם תרצי אשלח לך המלצה.
תקני בצבע בנאלי. נגיד שחור.
משהו שלא מסובך גם לנקות.
כיף לקחת ללימודים, ולא צריך בשביל זה טעם אישי מי יודע מה.
את יודעת איזה כיף זה שהשתיה החמה לא מתקררת בגלל שהתרכזת שעה? ואפשר להביא מהבית קפה טעים ולא את הקפה-חדר-מורים שבישיבה.
או משהו אחר שקשור, לא מספיק יודעת מה מותאם לבחור ישיבה:
תיק ללימודים (צריך לדעת איזה גודל בערך הוא צריך)
סטנדר נוח ללמידה עצמה?
אם הוא מסכם/כותב לעצמו הערות אז מחברת מעולה עם עטים טובים.
בעצם, אם אוהב קפה או תה אז אפשר להביא מגוון של תה/קפה שווה. (משהו איכותי)
לספרים.
אין מצב שיוצאים לקניות ולא חוזרים עם ספרים....
וזה ככה ברוב המשפחה שלי.
וזה בנוסף כמובן להשאלה מהספריה של 9 ספרים לשבוע
זה פשוט לא מספק אותנו...
אין כמו ספר חדש טרי מהחנות
ולפותחת-
הכי טוב זה להביא סכום כסף או שובר מתנה כמו גיפטא
אם דווקא מתנה
אז:
ארנק
מברשת לכובע- אפשר לחרוט שם
עט עם חריטה
צעיף
אוזניות בלוטוס
מה הוא אוהב לעשות בזמנו הפנוי?
זה לא קשור רק למגזר, גם בתוך מגזרים לכל אינדיבידואל יש העדפות משלו.
סוודר שווה
פיג'מה חורפית
סטנדר
בזמן האחרון אני מניקה ויש לי גושים ענקיים, יותר מעגבניית שרי. יש דרך לשחרר אותם?
התינוקת גם לפעמים רוצה לאכול ממש הרבה, כל חצי שעה, שעה.
(קבעתי גם תור לאולטראסאונד שד לבדוק שזה לא בעייתי)
לעסות את הגושים תוך כדי הנקה, יתכן שזה סתימות , זה שהיא רוצה לינוק הרבה זה טוב לשחרר את הגושים.
להתייעץ
ושתראה איך את מניקה ואיך התינוק יונק
חמי וחמותי עושים מחר מסיבת חנוכה בבית והם גרים מאוד רחוק
אנחנו בכללי לא נוסעים לשם הרבה כי קשוח לנסוע עם כל הילדים
ממש רציתי שיסייעו לשבת כי זה הכי נוח אבל לא הסתדר כי אח אחד לא יכול להגיע וחשוב להם
שיבוא
הקטע הוא שעלינו מקשים
אם אנחנו מגיעים למסיבה זה אחרי הדלקת נרות ונגיע רק באזור 8 וחצי בערב.כלמשנה אנחנו מגיעים שכולם בקינוח!!!
אז אמרתי לחמותי שבוע שעבר שממש קשה לנו להגיע אז היא הציעה שנישאר לישון
בעלי כל חייו בתפקיד הילד המרצה של הבית. והם מנצלים את זה!!!! לו היא אמרה שקשה לה שנישן אצלה כי גם האח השני נישאר לישון..
אני תוהה לעצמי למה אנחנו אף פעם לא בעדיפות אצלה? לא מעניין אותה שאולי פשוט נחליט לא לבוא?
זה כך גם בפורים תמיד כי לא רוצה שנישאר לישון והפסקנו ללכת והיא די מרוצה , לא מתלוננת על כך.
אגב גם בשבת שבע ברכות של גיסי היא אמרה לי שובל שלא אמרה לבת שלה להישאר לישון על. (הבת גרה רבע שעה מהאולם שאכלנו בו)
מי שזוכרת היא לא הסכימה שנישן כולנו אצלה עם הילדים וגם לבת שלה יש ילדים!!! אז למה דוקא אנחנו לא????
אני כרגע תוהה האם ללכת בכללי קשוח לי ממש הנסיעה ועוד בפקקים של חנוכה עם תינוק וילדים קטנים
ועוד ביקשו שלא נבוא בידיים ריקות, זה מצחיק אותי להביא אוכל לסוף האוכל.... העיקר לומר שהבאנו
לי באופן אישי בא לא להגיע ולא לענות אם יתקשרו...למה אנחנו צריכים תמיד להגיע במסירות ייראה שלא אכפת להם בכלל
הכל זו תחושה שלי.... בעלי כמובן חושב אחרת כי הוא אוהב לרצות אתם
