מחפש כל השנים את הילדות בתוך האלבומים,

מרגיש שיש לי אח אבוד מטר שמונים,

גבוה אבל רזה,

הולך אחרי העקבות

מנסה להקשיב,

להקשיב לכל דבר שום דבר לא עולה,

ממשיך לחפש הולך בשדות ממשיך אחרי העקבות 

הוא נותן לי רמזים לאט לאט מפענח אותם והולך בעקבותם,

חוזר לילדות מעלה זכרונות מנסה לקחת כל דבר העיקר למצוא אותו,

מחכה לזה כל הזמן.

כל הזמן משהו תוקע אותי כל פעם משהו אחר,

רוצה להגיע כבר לסוף,

כל פעם מסך שחור מולי.

קוראים לו מלאכי,

כל אחד שאני רואה ברחוב אני שואל אותו 

אם הוא מכיר מישהו שקוראים לו מלאכי 

חלקם עונים חלקם לא,

אבל אף אחד לא מכיר את המלאכי שאני רוצה,

רוצה לאהוב רוצה שיחזור כמה שיותר מהר.

אני ממשיך במסע שלי,

הולך והולך אף אחד לא יודע מה אני רוצה

אף אחד לא מעניין אותי ואני ממשיך בכל הכח.

אני אומר לעצמי- בטוח בסוף אני אמצא אותו,

אין שום סיכוי שאני מוותר הוא אח שלי אני אוהב אותו.

אבל לבנתיים הוא אבוד,

כמו רוח רפאים,

לא מוצא אותו בשום מקום

אני לא יודע עליו שום דבר,

אני לא יודע את מי אני מחפש,

אבל אני בכל זאת ממשיך,

ממשיך בכל הכח,

נותן את כל כולי למסע הזה,

כי אין מצב שאני מגיע לסוף ולא משיג את המטרה שלי!

אני חוזר לעבר,

מנסה להיזכר בחוויות ילדות וכל דבר שיעזור,

אני צריך הכל,

כל דבר קטן כל פרט פצפון,

פתאום אני נזכר במשהו,

זה לוקח אותי לפני עשר שנים

מישהו שם לידי,

לא זוכר איפה או באיזו סיטואציה,

מנסה להיזכר ולא מצליח,

מנסה להיזכר יותר כי חשוב לי,

אני רואה שני אנשים משחקים כדורגל,

לוקח איתי כמה שיותר פרטים מהזיכרון הזה,

כל פרט קטן,

כי זה יעזור לי בהמשך.

מלאכי איפה אתה?

אני צועק,

אוהב אותך, תחזור אליי,

אני לא רוצה לאבד אותך בחיים שלח לי עוד רמזים,

יש מולי עוד רמז,

נעל קטנה מונחת בארגז החול מולי

ורק מחכה שאני אקח אותה,

אני פוסע לעברה,

מרים אותה ולוקח אותה איתי,

רואה עוד כמה אנשים בדרך,

ושואל אותם,

האם הם מכירים מלאכי,

אחד אחרי השני הם עונים,

שהם לא מכירים,

מגיע לבית ושם את הנעל במקום ששמתי את כל הרמזים הקודמים.

אתמול טעמתי משהו מיוחד.

מישהו עבר לידי, הציע לי לטעום משלו. בהתחלה סירבתי בנימוס, לא יפה לאכול משל אחרים. אחר כך הבנתי שבזמן שאחזיק את שלו בכדי לטעום, הידיים שלו יתפנו לבשל עבורו עוד.

אז הסכמתי. וטעמתי.

ואו. מעולם לא טעמתי כזה דבר. זה היה בעיקר מתוק. מתיקות מדהימה, שמעלה דמעות בעיניים, מתיקות שממלאת אותך באושר על היותך כאן, טועם מן המתוק הזה. היתה שם בנוסף למתוק גם פיקנטיות עדינה, וקצת חמצמצות לאזן, והכל עטוף במתוק עד כדי שיגעון. הכל יחד יצר הרמוניה מופלאה עד מאד. היה זה ביס עשיר בגוונים יחודיים כל כך.

בלעתי את מסכת הטעם המדהימה הזו, רציתי לטעום עוד מעט, רק ביס או שניים נוספים, וכבר נאלצתי להחזיר אותו לבעליו.

עכשיו נשאר לי רק להיזכר, אני מעלה בדמיוני את הטעם, נזכרת בתחושה המדויקת שעלתה בי, בנעימות שאפפה אותי עת טעמתי מן המתוק ההוא, בולעת את רוקי פעם ופעמיים. מה לא הייתי נותנת בשביל שיהיה לי מזה תמיד. אבל אין לי את החומרים המדוייקים, וכאשר ניסיתי לקנות ולהכין בכל זאת, נשרף התבשיל, ונאלצתי לזרוק הכל הלאה ממני.

אז בינתיים אני טועמת. קצת משלו, ומעט משלה, שני ביסים שטעמתי אתמול ועוד אחד שאולי אטעם מחרתיים.

ורק מחכה ליום בו ה' יפקיד בידי ילד משלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני מפחד מהחשכה.

אני יודע שזאת לא אהבה.

אני יודע שזה בדידות.

ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.

אבל מתי אוכל להביט בעיניים

ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?

האם יש לזה סוף?

האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?

כשזה זה - זה זה.

וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.

לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.

לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.

אבל אולי להיות מתמחה באמונה.

בלהיות רומנטיקן פתי.

אולי זה בעצם התקווה.

לזנוח את השכל

לשים בצד את הביקורת

ופשוט להיות פשוט.

אבל לא בא לי להיות פשוט.

לא בא לי פשוט לחיות.

לא בא לי להיות פתי.

אבל גם לא בא לי להיות חכם

לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט

לכן אני לא יודע כלום.

כי לא משנה מה אחשוב.

גם זה הבל.

דני - פרק 1

בָּרָה -

בְּעֵרָה בָּהּ עֵרָה,

וָאֵרָא וְאִירָא:

אִם תְּבַעֵר נִבְעֲרָה,

אִם תִּבְעַר בָּהּ אוֹרָהּ.

אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.

האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.

האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.

אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.

מה הוא ייראה שם.

מי שם.

הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.

ואלה שהאלימו אותם.

כולם בממלכה אחת.

כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.

כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה

אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות

והממלכה תיעלם. או תיפתר.

אֲנִי אִישׁ שֶׁל חוֹרֶף

כְּשֶׁלֶּהָבוֹת בּוֹעֲרוֹת מִסָּבִיב

בְּתוֹכִי יוֹקֶדֶת שַׁלְהֶבֶת

וּכְשֶׁכְּפוֹר חֲרִישִׁי מְכַסֶּה הַכֹּל

עַד לִמְלוֹא הָעַיִן

תָּשׁ כּוֹחִי.

כְּשֶׁשִּׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי נִשְׁמָתִי

חוֹנֶקֶת אוֹתִי עַד לִבְלִי מְשׂוֹא

אֲנִי אוֹגֵר בְּתוֹכִי

רְסִיסֵי זִיכְרוֹנוֹת מַבְלִיחִים

שֶׁהִבְלִיחוּ

מִבֵּין לֵילוֹת חַסְרֵי שֵׁנָה

רְסִיסֵי נְשָׁמָה

שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם

וְעוֹלָם

שֶׁהֵד אַכְזָרִיּוּתוֹ

מְהַדְהֵד מִבְּלִי שׁוּב

מָשָׁל הָיִיתִי כֶּאֱחוּז כִּישּׁוּף.

כְּשֶׁאוֹר הַבּוֹקֶר הַחִיוֵּר

בּוֹקֵעַ גַּלְגַּלֵּי עֵינַי

אֶפְרִי מִתְנַעֵר

שֵׁנִית

נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ

צַלָּקוֹת שֶׁנֶּחְרְטוּ

בִּתְהוֹם הַצְּלָלִים.

לוּ הָיִיתִי כּוֹתֵב

אֶת סִפְרִי

בְּדַם חַיַּי

הָיָה הָעוֹלָם נָמוֹג

לְנוֹכַח הַשְּׁתִיקָה

אַךְ בִּמְקוֹם זֹאת

אַצְפִּין סוֹדוֹתַי

וְאֶשְׁתּוֹק

אֶת כְּאֵב הַזְּעָקָה.

ניסים והשפם