להתרפק בידיה המלטפות של המסכנות.
להתפרק לרסיסים, רק כדי שמישהו יבוא ויאסוף אותם.
להיות כנה עם תחושות היאוש הכבוש שבי, לתת סוף סוף ביטוי לעיניי, שרואות הכל שחור.
אחח, איזו מתיקות...
חש את לטיפותיה של הרחמנות, את ידיה הרכות, מנגבות דמעות של כאב.
רק להתכרבל מאחורי מסך הדמעות, אל מול הלילה החשוך, האטום.
להתנפץ סופסוף אל המזח, לחוש את כאבה של הפגישה עם המציאות, את הדיסוננס העמוק בין הטוהר וההוד שבי, לבין חיי היומיום המתגלגלים.
• • • • • •
אבל עכשיו, אני עומד מנגד.
חש את המתיקות הזו, האיומה.
חש - זוכר איך היא מחליקה במורד הגרון ונעלמת, מותירה אחריה שובל צורב של ריקנות, חולשה, אפיסות, פצע פתוח, כמו שרף זולג ללא גלד.
ואולי זה הזיכרון מאותו אדם, שרק מבטו החם עורר בי געגוע עז לאהבה, תשוקה לתפוס איזה מישהו ולחבק אותו קרוב קרוב ללב.
פתאום מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, רק קצת אור ומיד חוסנם ואיתנם של הפחד והיאוש מתפוגגים כלא היו.
סוף סוף קצת אמת.
["עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה"
הראי''ה]
להתפרק לרסיסים, רק כדי שמישהו יבוא ויאסוף אותם.
להיות כנה עם תחושות היאוש הכבוש שבי, לתת סוף סוף ביטוי לעיניי, שרואות הכל שחור.
אחח, איזו מתיקות...
חש את לטיפותיה של הרחמנות, את ידיה הרכות, מנגבות דמעות של כאב.
רק להתכרבל מאחורי מסך הדמעות, אל מול הלילה החשוך, האטום.
להתנפץ סופסוף אל המזח, לחוש את כאבה של הפגישה עם המציאות, את הדיסוננס העמוק בין הטוהר וההוד שבי, לבין חיי היומיום המתגלגלים.
• • • • • •
אבל עכשיו, אני עומד מנגד.
חש את המתיקות הזו, האיומה.
חש - זוכר איך היא מחליקה במורד הגרון ונעלמת, מותירה אחריה שובל צורב של ריקנות, חולשה, אפיסות, פצע פתוח, כמו שרף זולג ללא גלד.
ואולי זה הזיכרון מאותו אדם, שרק מבטו החם עורר בי געגוע עז לאהבה, תשוקה לתפוס איזה מישהו ולחבק אותו קרוב קרוב ללב.
פתאום מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, רק קצת אור ומיד חוסנם ואיתנם של הפחד והיאוש מתפוגגים כלא היו.
סוף סוף קצת אמת.
["עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה"
הראי''ה]
