עבר עריכה על ידי Roza בתאריך כ"ג באדר תשפ"א 10:35
אני מקנאה ושונאת את עצמי על זה.אנחנו חבורה של 4 חברות טובות מילדות.
בקשר מצויין (אין לי באמת חברות חוץ מהן, רק כמה ידידות)
הן נולדו עם כפית זהב בפה ואני לא.הן קיבלו דברים בלי לעשות כלום, דברים שגם אם אעבוד ממש קשה אף פעם לא אקבל.
שתיים מהן קיבלו חתיכת דירה מההורים במתנה, רכב חדש מהנילונים ותמיכה חודשית.
השלישית קיבלה רכב וגרה באחת מהדירות של ההורים שלה ללא תשלום עד מתי שתרצה.
אני קורעת את התחת. תמיד קרעתי.
בלימודים בתיכון חרשתי כי ידעתי שאני חייבת ציונים טובים, כשהן חגגו כי לא היה להן למה לדאוג.
אח״כ באוניברסיטה כשנלחמתי בשיניים (כלכלית ולימודית), הן טיילו להן בעולם בלי דאגות.
עכשיו בחיי הנישואין, אני נלחמת בשיניים לשלב עבודה, זוגיות, משפחה, כשלהן אין שום אחריות כלכלית ועוסקות בתחביבים.
אני מקנאה שיש להן משפחה נורמלית ומאוחדת כשהמשפחה שלי מפורקת (אחים ואחיות).
אני מקנאה שיש להן הורים תומכים בזמן שאני זאת שצריכה לתמוך בהורים שלי (נפשית וכלכלית).
אני מקנאה שיש להן זמן למשפחה כשהעבודה שלי ללא ספק משפיעה על הזוגיות והילדים.
אני מקנאה שהן בריאות בנפש וקלילות כשאצלי גם שנים של טיפול פסיכולוגי לא עוזרות.
אני כועסת שחברה אחת מנסה ל׳הזדהות איתי׳ כשהיא מספרת שהם גם בתקופת צימצום כשבדיוק שידרגו את הרכב לג׳יפ חדש, כשאנחנו אספנו שקל לשקל כדי לקנות גורטאה.
בא לי להקיא כשהן מספרות לי על הקשיים שלהן.
כי סורי זה לא מתקרב.
ואל תגידו לי שאני לא באמת יודעת מה קורה בפנים. אני יודעת שלי דברים באים בקושי רב וחלקם בכלל לא באים.
אני יודעת שמי שעשיר וטוב לו זה לא בהכרח אומר שהוא מסתיר בעיה בזוגיות או בבריאות.
לא.
יש אנשים שבאמת מקבלים את כל הטוב הזה ישר לידיים ויש כאלה שגם אם ילחמו בשניים לא יקבלו את זה.
אני יודעת שהן החריגות ולא אני.
רוב העולם כמוני. והחיים שלי הם ה׳נורמליים׳.
אבל אלה החברות שלי, עם התמונה הזאת אני מתמודדת כל יום, ואני מקנאה מאד.
רוב הזמן אנחנו בסדר. לאחרונה מתחמקת כי קשה לי לראות מול העיניים את החיים שאף פעם לא יהיו לי.
שונאת את עצמי על זה
מוסיפה קיבלתי בעל מהמם שעוסק בעבודת חלומותיו (שלא מכניסה הרבה) וילדים בריאים ומיוחדים שהם האור שלי.
ב״ה על זה
נעלבת מאד מאד וכועסת ועוזבת את השיחה - או רק שותקת או הולכת ממש.