בעקבות שרשור של לב אוהב משבוע שעבר (באישורה),
על כל ההסתכלות על השאלה- מתי אדם מוכן לחתונה? או: מתי הוא לא מוכן?
הדברים עברו עריכה קלה. אני מודע לזה שזה ארוך, זה בכוונה כך, מטרתי שמי שקורא מוכן לעיין ולא רק לרפרף ולהעיר דברים בלי שהוא הבין את הקונטקסט או את ההארות שלי.
כמובן אני מתכוון לשרשור הזה-
בבקשה לכו לטיפול - לקראת נישואין וזוגיות
הנקודה שחשבתי עליה זה שבעצם- אם מסתכלים על הקשר הזוגי באופן כללי (מעט מופשט, תיכף אסביר) כמו שכתבת- אז זה באמת נכון שיש דברים יותר אידאליים לקשר. למשל- אם כל אחד נפגע מהשני- אז מאוד קשה בעצם לנהל ככה קשר.
האידיאל הוא, אם אנחנו מדברים עדיין ברמה התיאורטית (ותיכף אסביר למה היא תיאורטית)- שבני הזוג יהיו רגישים אחד כלפי האחר, אבל לא אחד ואחת כלפי עצמו או עצמה. זה דבר שבעצם.. עלול למוטט את הקשר.
אבל זה לא יורד למציאות, שהיא נמצאת במצב כנראה קצת פחות 'אידיאלי' כמו שתיארת בשרשור.
אז לפני שאני אעיר את ההארות/ צדדים שרציתי להעיר אני אגיד קודם דבר כזה:
מערכת יחסי הגומלין שלנו עם הסביבה עובדת בצורה כזאת שהיא מחייבת מעבר מתוך האדם עצמו אל החוץ.
כלומר, אם אין לי מספיק כבוד כלפי עצמי- מניין יהיה לי הכבוד לתת לאחרים? אם אני לא רואה את הטוב בעצמי- איך תהיה לי ראייה חיובית כלפי אחרים?
אם האדם ידלג על השלב הזה- מה שעלול לקרות זה שבעצם- לא יהיו לו מספיק משאבים להפנות החוצה. אני מניח שבזה אנחנו מסכימים.
הנקודה היא, שלדעתי, גם ברגישות זה עובד ככה. אם אני לא רגיש כלפי עצמי- איך אני אהיה רגיש כלפי אחרים? המון המון המון פעמים זה הולך ביחד, ולצערי זה משהו שאנשים בד"כ רואים אותו כשתי תופעות נפרדות, אך האמת שאם מתבוננים בזה- אני חושב שאפשר לראות אולי יחסים מסוימים ביניהם. ולא סתם הן נקראים בשמות דומים: רגישות ורגשיות/ רגשנות.
אני לא הולך עכשיו לדבר על ההבדל מבחינה לשונית, אלא מבחינת התוכן. אז אתם יכולים לחלוק על המונחים שאני משתמש בהם- אני פשוט משתמש בזה בשביל הענין:
כמו תכונות רבות, גם התכונה של הרגש היא דו צדדית. אותה התכונה, מתפצלת לשתי תופעות: רגישות כלפי חוץ, ורגישות כלפי פנים.
נכון שיותר קל לנו להתחתן עם בחור רגיש כלפי אחרים, אבל שלא נפגע ולא אכפת לו מעצמו. הנקודה שזה לא לגמריי מציאותי, פעמים רבות. רגישות כלפי אחרים ורגשיות כלפי עצמי הולכים פעמים רבות בידיים שלובות.
כיום בתרבות- הרגישות כלפי חוץ נתפסת כדבר טוב, כדבר חיובי. להפנות רגש כלפי אחרים, להיות מלא חמלה, לאהוב אחרים ולהפגין את זה כלפיהם. כל עוד- הרגישות הזאת לא פוגעת באחרים.
גם רגישות כלפי עצמי, נתפסת כדבר חיובי, כי זה מראה על מידה רבה של אנושיות. כל עוד- שהרגישות הזאת לא פוגעת בי.
המשותף לכל זה- זה שהדבר עצמו הוא חיובי, כי הוא מביא תועלת. וברגע שהוא לא מביא תועלת אלא מזיק לעצמי או לאחרים- הוא לא נכון.
אם כל מה שגורם לנו להעריך חלק מהאופי של האדם (ובסופו של דבר את כל האדם..) זה רק התועלת של זה-
אנחנו מפספסים פה דבר חשוב. וזה:
שהאופי של כל אדם הוא מבורך ומדויק מצד עצמו.
את האמת, שהבסיס שלי הוא מאוד בסיסי (כלומר, מודה שאינני יודע דעת עליון או אדם מאוד חכם או משהו כזה..). אני מתבסס על דבר מאוד פשוט (שיש גם הרבה מקורות בגדולי ישראל על זה, אבל אפילו לא חייבים להשתמש בזה) :
ה' לא ברא אותנו בצורה משוכפלת. כנראה שאם הוא ברא אותי, ואותך ועוד הרבה מאוד אנשים שאין פרצופיהם ודעותיהן שווים- שיש צורך בכך, בכל פרט ופרט.
ה'בעיה' שיש לנו עם הנקודה הזאת, וצריך לסדר אותה- זה בעצם שני דברים:
אם ככה, קודם כל- אז מה זה אדם אידיאלי? האם האדם כמו שהוא- זה האידיאל? איך יכול להיות שה' בורא הרבה צדדים שונים זה מזה, עם יכולות שונות זה מזה, ועדיין כל אדם הוא חשוב ואידיאלי?
הבעיה השניה שיש לתת לה פתרון- זה הענין של עבודת המידות. אם אני אומר שכל אדם בעצם הוא אידיאלי, אז איפה המקום של עבודת המידות?
נקודות למחשבה (בכל מקרה לפי דעתי זה לא קשה, לפי ה'מודל' שאני הולך להציג עכשיו).
*****
אני רוצה להציע שתי צדדים נוספים שאני מקווה שהם נותנים איזושהי השלמה מסוימת לענין, כמו שאמרתי.
1. אני מאמין שלכל אחד יש אופי עצמי ומיוחד. שבעצם, אם כל אחד עובד על עצמו ומשתפר ומתקדם וכו'- בסוף כמו שהנשמה של כל אחד היא מיוחדת ולא משוכפלת, ככה אני מאמין שהאופי של כל אחד הוא מיוחד ולא משוכפל.
אז זה אומר שעבודת המידות של כל אדם צריכה להיות שונה. יש אנשים יותר רגישים שאני מניח שזה האופי העצמי שלהם, אלא שהם צריכים ללטש אותו עד כמה שהם יכולים, ויש אנשים פחות רגשיים ויותר שכליים. ויש אנשים שמשלבים את הדברים וכו'.. מלא מלא ווריאציות של אנשים.
אז אם אנחנו הולכים בכיוון של להגיד לכולם- 'אם אתה נפגע זה לא טוב, זה גורם לנישואין שלך להיות שבריריים'-
אני חושב שזה יכול להיות נכון לאנשים מסוימים. אבל את האנשים הרגישים יותר זה יכול לשבור. ממש. זה משפטים שעלולים מאוד לייאש. זה נראה לאנשים פשוט לשלוח לפסיכולוג וזהו. אבל יכול להיות שיש כמה דגמים לנישואין? שתהיה לאנשים רגישים דווקא זוגיות עוד יותר טובה מאנשים אחרים ש'לא צריכים ללכת על ביצים' לידם ועוד משפטים שהאמת, קצת פוגעניים, ובצדק- כי נבראת פשוט באופן שונה ויותר מוצף מהרגיל?
כלומר- יש לכל אחד אופי אחר, שונה. ואנחנו אומרים בעצם לכל האנשים ללכת באותו מסלול. אתה רוצה להתחתן? תעבור דרך הפסיכולוג ליישר קו. ואם זה ייקח עבודת חיים? טוב.. אתה מבין שבמצב שכזה אתה לא יכול להתחתן? אתה לא במקום ה'אידאלי'.
זה הדבר האחד. אני מאמין שכל אדם הוא אידיאלי אם הוא ממצה 100% מיכולותיו לעבודת ה'. דבר שלא תלוי בשום פנים ואופן במבחן התוצאה, ובהשוואה לאנשים אחרים. הוא תלוי אך ורק באישיות של האדם ובמאמציו, שהם כמובן, נגזרים גם הם מהאופי.
2. זמן העבודה של כל אחד עם עצמו הוא שונה. זה כבר כתוצאה של האופי האישי. יש אדם שלוקח לו חצי שנה של עבודה והוא מתקדם יפה. יכול להיות אדם אחר שייקחו לו כמה שנים, ויכול להיות אדם שזה יהיה לכל החיים. ואולי אדם נוסף- יקחו לו יומיים מהחיים כדי לתקן.
ככה שלהגיד לאדם- אל תתחתן עד שלא תטפל בעצמך- זה נכון, אבל לאנשים מסוימים.
וזה גם מתקשר לענין של האופי המיוחד. כי אם באמת אדם מסוים יש לו אופי רגיש במיוחד, וייקח לו עכשיו עבודת חיים לשנות את הרגש-
אני אשאל קודם כל את השאלה: האם האדם צריך לשנות את האופי שלו? מי אמר? אולי באמת העבודת המידות האישית שלו היא קצת לאזן לכיוון הפחות נפגע אבל לא לשנות לחלוטין? אולי עבודה אחרת?
אני חושב שעצם זה שלאדם מסוים זה ייקח חיים שלמים לעבוד על משהו- צריך לעורר אותנו את השאלה הזאת- מי אמר שהוא צריך לעבוד על זה? אולי זה חלק מהטבע שלו ועבודת המידות שלו פשוט מנקודת פתיחה שונה?
לסיכום:
אני רוצה שכמה שיותר אנשים יופיעו את עצמם. ובד בבד גם יעבדו על המידות ויתאזנו. אבל אם כולם יהיו כמו המודל המאוזן שנתפס כיותר טוב לזוגיות (אותו הצגת בשרשור, ולא בכדי רבים הסכימו- כי זה באמת מאוד בסיסי וכללי)-
אני חושב שהרבה מאוד אנשים יאבדו את המקום העצמי שלהם. במידה פחותה או רבה.
כתבת יפה
