הכנסתי את הבת שלי לגן לפני שבועיים. היא בת כמעט שנתיים ועד עכשיו הייתה בבית. אנחנו מהלחוצים לקורונה, אז הילדה לא נפגשה עם ילדים אחרים בכלל, גם לא עם מבוגרים אחרים האמת (אין לנו בכלל בכלל משפחה כאן, וגם חברים לא מי יודע מה, בטח לא כאלה שאני אפגש איתם בזמן מגיפה ואסתכן בהדבקה טרום עידן החיסונים). אז לילדה הייתה ממש אפס אינטרקציה עם ילדים אחרים, וכל הסיטואציה של ילדים נוספים חדשה לה. היא גם בת יחידה כרגע, אז גם אחים אין.
הגן ממש מומלץ, קבוצה קטנה, מטפלות חמות, יש פיקוח והורים אחרים ומנהלות שמסתובבים שם הרבה. אני גם יכולה לבוא מתי שבא לי ולראות מה המצב (אני לא עושה את זה כי נראה לי שיהיה לילדה מאוד קשה לראות אותי בטעות). כל ההקדמה הזו כדי להסביר שאני לא באמת חוששת שקורה שם משהו ״לא בסדר״. אין לי איזו תחושת בטן לא טובה או משהו כזה.
אז כרגע זו עדיין תקופת הסתגלות וברור שיש בכי מצידה בבוקר, אבל היא נרגעת ממש מהר (אני מקשיבה מחוץ לדלת). כולנו האמת מסתגלים למצב החדש, גם לנו (ההורים) זה לא קל.
רק מה? בשבועיים האחרונים הילדה מתעוררת מדי פעם בלילה בבכי, משהו שלא היה מאוד אופייני לה. היא מיד חוזרת לישון, לא מתעוררת מזה (אבל אני כן, וכמובן שהמחשבות מתחילות להתרוצץ ואז אני כבר לא נרדמת בכלל...).
בלילה האחרון היה השיא, התעוררה ממש בצרחות אימה ובכתה ממש בהיסטריה בסביבות ה-20 שניות עד שהרגעתי אותה וחזרה לישון (היא ישנה איתנו במיטה).
אני קצת מודאגת... ברור לי שזה יכול להיות משהו לא קשור בכלל, הרי לילדים יש ביעותי לילה. גם יכול להיות שזה חלק מתהליך ההסתגלות לגן, זה בכל זאת שינוי מאוד גדול בשבילה, במיוחד כשהיא לא הייתה במגע עם ילדים אחרים בכלל עד עכשיו, אז יכול להיות שהלחץ מתבטא בצורה כזו.
אבל אני תוהה האם זה נורמלי? מתי זה כבר מוגזם, מתי אני צריכה לדאוג והאם יש משהו אחר שצריך לשים לב אליו.
זו בת ראשונה שלי, אני לא יודעת איך זה ״נורמלי״ לילדים להגיב במצב של הסתגלות ראשונה לגן בגיל יחסית גדול, ואולי בכלל אין ״נורמלי״ כאן, כי במצב אחר, בלי קורונה, כמובן היינו נפגשים עם ילדים אחרים בסיטואציות אחרות וזה לא היה כזה שינוי גדול בשבילה הכניסה לגן. אז אני מנסה להבין למה לצפות ולמה לשים לב ולשמוע קצת מאמהות אחרות יותר מנוסות מה דעתן על כל זה, כי אני מתחילה כבר לפקפק בעצמי ובאינטואיציות שלי (אולי אני בהכחשה ורק נראה לי שהגן והמטפלות סבבה אבל בעצם לבת שלי רע שם?)
הגן ממש מומלץ, קבוצה קטנה, מטפלות חמות, יש פיקוח והורים אחרים ומנהלות שמסתובבים שם הרבה. אני גם יכולה לבוא מתי שבא לי ולראות מה המצב (אני לא עושה את זה כי נראה לי שיהיה לילדה מאוד קשה לראות אותי בטעות). כל ההקדמה הזו כדי להסביר שאני לא באמת חוששת שקורה שם משהו ״לא בסדר״. אין לי איזו תחושת בטן לא טובה או משהו כזה.
אז כרגע זו עדיין תקופת הסתגלות וברור שיש בכי מצידה בבוקר, אבל היא נרגעת ממש מהר (אני מקשיבה מחוץ לדלת). כולנו האמת מסתגלים למצב החדש, גם לנו (ההורים) זה לא קל.
רק מה? בשבועיים האחרונים הילדה מתעוררת מדי פעם בלילה בבכי, משהו שלא היה מאוד אופייני לה. היא מיד חוזרת לישון, לא מתעוררת מזה (אבל אני כן, וכמובן שהמחשבות מתחילות להתרוצץ ואז אני כבר לא נרדמת בכלל...).
בלילה האחרון היה השיא, התעוררה ממש בצרחות אימה ובכתה ממש בהיסטריה בסביבות ה-20 שניות עד שהרגעתי אותה וחזרה לישון (היא ישנה איתנו במיטה).
אני קצת מודאגת... ברור לי שזה יכול להיות משהו לא קשור בכלל, הרי לילדים יש ביעותי לילה. גם יכול להיות שזה חלק מתהליך ההסתגלות לגן, זה בכל זאת שינוי מאוד גדול בשבילה, במיוחד כשהיא לא הייתה במגע עם ילדים אחרים בכלל עד עכשיו, אז יכול להיות שהלחץ מתבטא בצורה כזו.
אבל אני תוהה האם זה נורמלי? מתי זה כבר מוגזם, מתי אני צריכה לדאוג והאם יש משהו אחר שצריך לשים לב אליו.
זו בת ראשונה שלי, אני לא יודעת איך זה ״נורמלי״ לילדים להגיב במצב של הסתגלות ראשונה לגן בגיל יחסית גדול, ואולי בכלל אין ״נורמלי״ כאן, כי במצב אחר, בלי קורונה, כמובן היינו נפגשים עם ילדים אחרים בסיטואציות אחרות וזה לא היה כזה שינוי גדול בשבילה הכניסה לגן. אז אני מנסה להבין למה לצפות ולמה לשים לב ולשמוע קצת מאמהות אחרות יותר מנוסות מה דעתן על כל זה, כי אני מתחילה כבר לפקפק בעצמי ובאינטואיציות שלי (אולי אני בהכחשה ורק נראה לי שהגן והמטפלות סבבה אבל בעצם לבת שלי רע שם?)
).
)