כשאני מתעוררת על המיטה עם הבגדים המקומטים שלי עדיין חושך, והירח הנכנס מהחלון משחק ברהיטים,
מעוות את הצלליות שלהם לכדי מופע של סוריאליזם. שום חפץ לא נראה מה שהוא.
אני מתיישבת והרגליים שלי מצטמררות כשהן נוגעות ברצפה הקרה,
אני קמה ורואה את הנערה במיטה לידי ישנה, הנשימות שלה קלות אבל ממלאות את החדר,
היא שוכבת רגועה על המיטה השיער שלה על הכרית ממסגר את פניה במסגרת נחושת .
העפעפיים שלה מרצדות מתוך חלום. היא נראית שברירית ועדינה . אני עוקפת את המיטה שלה
ויוצאת מהחדר. יחפה עדיין. בחוץ יש מסדרון ארוך. דלתות סגורות לאורכו וגרם מדרגות בסוף.
הכל חשוך כל כך ומנוכר כל כך.
אני מסתכלת על הרצפה ורואה קו אור צהוב. המבט שלי נתפס על הדלת הרביעית מימין.
הדלת פתוחה לכדי סדק צר ששופך פס אור על הרצפה. אני מתקרבת לחדר באיטיות. עקב בצד
אגודל.
לחישות נשמעות מתוכו. אני מרחיבה את הפתח ומציצה דרך החריץ.
על הרצפה במרכז, יושבת אישה, שמתנועעת מצד לצד, לקצב לחן שאיש מלבדה לא יכול לשמוע,
היא מתנדנדת בעיניים עצומות .בכוונה. שתי ידיה חובקות את גופה הדק.
שיערה השחור העבה מסתיר חלק מפניה ,השפתיים שלה נעות והיא לוחשת מילים לא מובנות.
אני נרתעת פסיעה לאחור.
פתאום הפה שלי מרגיש יבש. מחשבה עוברת לי בראש ונשברת לחלקים. "לברוח".
אני הולכת לאורך המסדרות הארוך לכיוון גרם המדרגות הצרות ויורדת בהן. בסוף המדרגות יש חלל
קטן ותודה לקל, דלת כניסה.
אני מגישה יד לפתוח אותה ולוחצת על הידית. היא נעולה. אני מנסה .שוב.
הנשימות שלי הופכות ליותר מהירות ולחץ מתפשט לי בחזה וחוסם לי את קנה הנשימה ,
"אני חייבת לצאת מכאן". אני לוחצת על הידית עוד פעם. מטלטלת אותה הלוך ושוב. בטירוף כמעט.
הדלת לא נכנעת.
ואני קורסת על השטיחון. מותשת ומתנשמת. הציפורניים שלי שורטות את הטפט המתקלף.
אני משעינה את הראש על הדלת עוצמת עיניים ושואפת אויר לחמש שניות. משהה אותו בריאות
ומוציאה אותו. לאט. זה מרגיע אותי קצת. ואני מנסה להסדיר את המחשבות שחותכות לי את הראש.
"מה קרה, למה אני פה. איפה זה פה בכלל" ,"למה אני לא זוכרת כלום". אני מנסה לשווא להתרכז
ולהעמיד אותן בשורה. למצוא היגיון ולהרכיב אותן על מחרוזת לפי סדר.
(אשמח לביקורת. תודה.)
