השולחן ערוך בכלים חגיגיים.
נתן נטע מתיישב בצד השולחן, יהודית מסמנת לו לעבור לראש. נתן נטע מושך כתפיים בסירוב, היא מתעקשת עם העיניים.
דוידי צורח במטבח שנשפך עליו מרק, יהודית רצה אליו לא לפני שהיא מעבירה את הקערה של נתן נטע לראש השולחן.
היא שונאת לראות את הכיסא הריק הזה וחוץ מזה שנתן נטע מאוד דומה לשלמה כשהוא היה צעיר.
היא נדהמת מהטימטום במחשבות שלה אבל לא מצליחה שלא לחשוב שהכי טוב שהוא פשוט ישב כאן והיא תדמיין שהם בכלל איזה עשרים שנה אחורה ואפחד לא מת.
ההבדל היחיד הוא שאז גם אף אחד לא נולד. ועכשיו יש פה יותר מדי ילדים שמסתובבים לה בין הרגליים ודורשים תשומת לב.
והיא נגמר לה הלב. נגמר.
הקידוש עובר עליה בקושי, היא לא מאמינה שמתישהו היא תתרגל לזה שמישהו אחר עושה קידוש בבית הזה.
ב'מה נשתנה' שרולי נעמד על הכיסא ושר בקול הכי מתוק בעולם, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.
יהודית שמעה הרבה שאלות מטופשות בשבעה אבל השאלה הזאת מצליחה להכעיס אותה יותר מכולן.
כל החיים שלה התהפכו עליה. זה מה שנשתנה.
ואם כבר תשאלו מה נשאר במקום.
נתן נטע מקריא לאט מההגדה.
''כנגד ארבעה בנים דיברה תורה..'' הוא נזכר בשיחה שהייתה לו עם אליהו על זה וחיוך עדין עולה לו על הפנים. ''אומרים שהכי גרוע הוא זה שאינו יודע לשאול.'' הוא אומר.
''לא נכון! הרשע.'' קופץ מויישי. ''הרשע הוא ה'הכי רשע'.'' הוא פוסק.
נתן נטע מחייך אליו ומנענע לשלילה. ''הרשע מתריס. בועט. מלגלג.''
יהודית לא מצליחה לא לחשוב על רחלי.
''אבל יש לו סיכוי לתשובה.'' ממשיך נתן נטע. ''מי שלא שואל - לא יקבל תשובה.'' נתן נטע חושב על עצמו.
''כל היהדות, כל החיים האלה הם התרחקות והתקרבות, משבר וצמיחה. כאפה חזקה ושוב, חיבוק.
וכמו שאין התקרבות בלי התרחקות - ככה אין תשובה בלי שאלה.'' נתן נטע מדבר בקול בטוח ויציב אבל בפנים רועד לו.
הוא ממשיך בכל זאת. ''השאלה היא יסוד בסיסי ביהדות. יהודי לא צריך להתרסק מבפנים ולסנן בשפתיים חשוקות, הכל טוב. הכל טוב.
השם יתברך רוצה שנשאל, שנצעק, שנבעט חזק ובפראות. ורק אחרי השאלה הזאת, הזעקה - תבוא תשובה.'' הלוואי, תשובה מאהבה. ''ואז נתיישב באפיסת כוחות, בלב דומע אבל שלם.
ונוכל להגיד הפעם באמת, ברוך דיין האמת.''
הוא משתתק.
פוחד ללכת בשביל העדין הזה, הצר. הכאוב.
אבל הוא יודע שמכל השאלות והתשובות הקטנות האלה תבנה תשובה שלמה.
התשובה לכל הכאבים של הנשמות בעולם.
תשובה מלטפת וניסית.
גאולה.
יהודית בורחת למטבח עוד לפני שהוא מסיים לדבר. היא נדחפת בכוך הזה בין התנור לארון והיא קומצת אגרופים ובוכה החוצה את כל ה'למה'.
למה ה' עושה לי את זה.
ולמה כל כך כואב.
ולמה ילדים קטנים נהיים יתומים.
ולמה.
היא בוכה. בהתחלה בדמעות ואחר כך יפחות חלושות שהולכות ומתגברות.
היא חובטת בקיר. למה.
למהלמהלמה.
כמו ילדה קטנה היא רוקעת ברגליים ואז היא נזכרת שלא שואלים שאלות על השם ומשתתקת.
ושוב זה פורץ מתוכה.
נתן קם מהשולחן ונעמד בפתח של המטבח, יהודית עומדת עם הפנים לקיר. הוא מתקרב אליה, מחבק אותה מאחורה.
היא מסתובבת אליו בפנים אדומות.
''לאממהה.'' היא שואלת בקול מפורק מדמעות. ''לאממה''
נתן נטע לא יודע למה והשאלות מתפרעות גם בתוכו. הוא מסתכל לה חזק בעיניים ומלטף לה את הפנים.
''ירושלים בחורבנה מדומה לאלמנה. את יודעת למה דווקא אלמנה? כי ה' יודע. הוא יודע את הכאב שלך והוא יודע שהוא עולה על כל הכאבים. הוא מכיר אותו, כבר פעמיים הוא מכיר את הכאב הזה, של החורבן.
הכאב הזה שהבית שלך מתפרק לרסיסים שחלק ממך נקבר באדמה והוא בוחר לדמות את הכאב שלו לכאב של אלמנה כי הוא יודע שרק היא תבין אותו. רק היא מכירה כזה כאב שאף אחד לא יכול להיכנס לתוכו ולהסביר אותו. אובדן של חצי מהנשמה.'' הוא לוקח אוויר. ''אני לא יודע למה. אני רק יודע שבפינה הזאת שלך עכשיו את עומדת עם הקדוש ברוך הוא. קרוב קרוב.
רק שניכם.
ואין עוד מישהו שיכול להיכנס לכם באמצע.
זה מתוק, כל כך מתוק עד שזה מרגיש להקיא.
אבל זה מתוק''
יהודית בוכה בחיבוק שלו.
או שזה החיבוק של השם בכלל.
והפצעים רק מתרחבים ומזדהמים בתוכה מדקה לדקה.
''זה-לא-מרפא-כלוםם'' היא אומרת בנשימה קטועה מבכי.
נתן נטע נאנח. ''אני יודע שזה לא מנחם אמאלה. כמו השכינה, גם לך אין מנחם, מכל האנשים שאוהבים אותך ומילאו פה את הבית בשבעה ואחר כך - אף אחד לא יכול לרפא ולהכיל בכלל את גודל השבר שלך.
אבל ה' כאן איתך והוא מחבק את השאלות שלך. חודש שלם הוא חיכה להן, כדי לתת לך תשובה.''
''איפה היא?'' יהודית תובעת.
נתן נטע מושך בכתפיים. כי יש מצבים בחיים שלאנשים אין תשובות אליהם. ''תשאלי אותו.'' הוא מצביע למעלה ויוצא מהמטבח.
כשיהודית חוזרת אחרי כמה דקות ארוכות נתן נטע מתחיל שוב במנגינה.
''חכם מה הוא אומר...'' נתן נטע מסתכל על אמא שלו, היא קוברת את הפנים בתלתלים של שרולי. ''ושאינו יודע לשאול - את פתח לו.'' הוא נעצר.
''אנחנו לא יודעים לשאול.'' הוא אומר את זה בשקט ''אנחנו לא יודעים לשאול אותך.'' הוא חוזר. ''מפחדים לכפור, מפחדים להכעיס.
כל הזמן רדופים בפחד, ביראה של שקר.''
הוא נאנח. אבל את פתח לו.
''תפתח לנו'' הוא אומר יותר בשקט. לא יודע אם אמא שומעת או לא.
אבל הוא שומע. והנשמה שלו.
המתגעגעת.
והגעגוע הוא גל כזה.
כמו סימן שאלה, הפוך ומסובך.
והגל הזה סוער בכל הנשמות המתפללות שה' יפתח להן. בעיקר את הלב, הלב המפוחד והמכווץ שלא יודע לשאול.
לא יודע לשאול מתי עלי הכותרת החנוקים והמבוהלים יפתחו בפריחה, בחירות שלמה.
מתי יבוא האביב, אבא. מתי.


דרכים מרוצפות באהבה/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית