שבעה.
אנשים כל הזמן מכניסים לפה אוכל, כאילו הבעיה המרכזית שלהם כרגע היא גוויעה ברעב.
רחלי חושבת באירוניה על כל הפעמים שהיא ב א מ ת הייתה רעבה. אף אחד לא חשב עליה אז.
היא צדה גמבה מסלט גדול ובאה להכניס לפה.
''רחלי.''
נתן נטע עומד בפתח של המטבח, מתכופף קצת. או שהפתח התנמך, או שהוא מאוד גבה.
רחלי יודעת מה הוא רוצה לומר.
שזה לא מנומס לאכול בידיים מצלחת מרכזית. שהחצאית שלה לא מספיק מכבדת. שהשיער שלה ארוך מדי בשביל להיות מחוץ לצמה. שהיא מביישת את אבא זכרונו לברכה ש----
''אני מעריץ אותך.'' הוא אומר פתאום.
הגמבה נופלת לה מהיד. נתן נטע מרים אותה וזורק לפח. ''אני באמת מעריץ אותך, ילדה.''
''אתה ציני'' היא אומרת ולוקחת עוד גמבה. כאילו באדישות.
''אני לא, אני פשוט מסתכל עלייך, על מי שהיית. על מי שנהיית. את יודעת מה?'' הוא נזכר פתאום. ''כשעזבת כולם אמרו שברחת, היום אני יודע שאת היחידה שלא. כל השדים האלה משתוללים בכולנו ואת העזת לעמוד מולם. בלי לברוח.''
השיניים של רחלי שאמורות ללעוס גמבה משותקות פתאום. ''אבל הדרך שלי.'' היא אומרת. ''היא לא הייתה נכונה, אי אפשר לשקר בזה''
אליהו נכנס למטבח עם קרטונים של מאפים. ''אין דרך נכונה'' הוא מתערב. ''כל אחד נשלח אל הדרך שלו. לא מושלך, נשלח. בהרבה רחמים, בהרבה אהבה. בדיוק מושלם אל הנכון לו. לרחלי יש הדרך שלה ולנתן נטע יש את הדרך שלו ולאבא שלכם זכרונו לברכה היתה גם הדרך שלו. והדרכים - '' הוא נאנח. ''הדרכים עוברות בשבילֵי הפחד, והכאב והחרטה. והבדידות, הוי כמה בדידות.'' הוא נאנח שוב ויורד ללחישה ''אבל כולן - רצופות אהבה.''
הוא מתכופף להניח את המאפים ומתרומם שוב ''וכל פסיעה שיהודי פוסע על אדמת הקודש הזאת, היא נכונה. כי האדמה הזאת הוכנה לו - בדיוק מושלם ובאהבה גדולה.''
נתן נטע בוהה בציפור קטנה שעפה בחלון.
''איך חיים ככה.. איך?'' הוא שואל. סדקי הגעגוע הישן שמתפתל בכל הנשמות מתרחבים בקול שלו. ''איך?''
אליהו מחייך. ''רחלי יכולה ללמד אותך''.
נתן נטע מחייך גם לרחלי שפתאום החצאית שלה כבר לא נראית לו מינימלית, והשיער לא פרוע.
היא רק רחלי, והיא אחותו.
שהולכת בדרך שלה.
רחלי מושיטה יד לגמבה נוספת ונתן נטע עוצר אותה ''קודם שתלמד לאכול בצלחת'' הוא צוחק ''איכס, זה מגעיל''.
רחלי גם צוחקת כשהוא מביא לה צלחת ומעמיס לתוכה ירקות בכל הצבעים.
הם יוצאים לסלון בדרך לחדר.
הוא עמוס נשים מצקצקות בלשון וממלמלות 'שלא נדע' ו'השם ירחם'.
נתן נטע מסתכל על אמא שלו שיושבת ביניהן, מותשת נפשית.מנסה לענות בנימוס ותוך כדי לדאוג לקטנים ותוך כדי בא לה ממש לצרוח צרחה ענקית ואז לברוח מפה.
באמת שהשם ירחם עליה.
אישה אחת עם משקפיים עגולים, פאה קצוצה והמון קמטים בפנים מכווצת גבות ושואלת ישר לתוך הפנים של יהודית. ''תגידי לי יודיתק'ה, הכל קרה כזה מהר.. לא היה מה לעשות..??'' הקול שלה טורח להישמע מזועזע ונחרד.
יהודית מנענעת בראשה עייפה משאלות כאלה.
לנתן נטע כבר נמאס.
''היה'' הוא אומר.''בטח שהיה, היה מה לעשות ולא עשינו'' הקול שלו ציני להחריד. הוא יורד ללחישה. ''את יודעת למה?''
האישה המומה קצת. מה הוא מתערב הילד המגודל.
נתן נטע לא מתרשם מהפרצופים שלה. ''פשוט. רצינו לזכות בביקורך הנכבד!'' הקול שלו שוב מתלחש. ''הרופאים אמרו לנו אם אנחנו רוצים להחיות אותו אבל אנחנו התעקשנו לשבת שבעה ולזכות לארח את הגברת קליינזבורג ושאלותיה..!''
גברת קליינזבורג המדוברת כל כך המומה שהיא מצליחה רק לתקן בשקט. ''קריינזבורג'' ויהודית נותנת בנתן נטע מבט גוער.
רחלי מתאפקת לא לצחוק.
ההתנהגות הזאת ממש לא מתאימה לנתן נטע.
כשהם מגיעים לחדר היא מעירה לו בקול שמתאמץ להיות רישמי. ''זה לא דרך לענות לאישה מבוגרת, אח מעצבן ולא מנומס..!''
האח המעצבן והלא מנומס מחזיר לה מבט שובב. ''זה הדרך שלי.''
שניהם מתפוצצים מצחוק כמה דקות ארוכות, בלי יכולת לעצור או להשתיק אותו.
גברת קליינזבורג או קריינזבורג בטח כבר יושבת בסלון ומוחקת על כל דקה נוספת הצעת שידוך שהיא חשבה להציע לילד החוצפן הזה.
רחלי אומרת את זה ונתן נטע מופתע.
בפעם הראשונה בחיים זה לא מזיז לו.
הוא הולך בדרך שלו והשם הכין לו אותה וריצף, ברחמים ובאהבה. מה נשאר חוץ מלצחוק?
הצחוק שלהם הופף למופרע יותר, הם מתפתלים על המיטה עד שכואבת להם הבטן.
שני ילדים.
קטנים גדולים. אוהבים שונאים.
צוחקים ובוכים.
(סיטואציות מוזרות יש בדרכים האלה.)
משיח ישלים/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
אנשים כל הזמן מכניסים לפה אוכל, כאילו הבעיה המרכזית שלהם כרגע היא גוויעה ברעב.
רחלי חושבת באירוניה על כל הפעמים שהיא ב א מ ת הייתה רעבה. אף אחד לא חשב עליה אז.
היא צדה גמבה מסלט גדול ובאה להכניס לפה.
''רחלי.''
נתן נטע עומד בפתח של המטבח, מתכופף קצת. או שהפתח התנמך, או שהוא מאוד גבה.
רחלי יודעת מה הוא רוצה לומר.
שזה לא מנומס לאכול בידיים מצלחת מרכזית. שהחצאית שלה לא מספיק מכבדת. שהשיער שלה ארוך מדי בשביל להיות מחוץ לצמה. שהיא מביישת את אבא זכרונו לברכה ש----
''אני מעריץ אותך.'' הוא אומר פתאום.
הגמבה נופלת לה מהיד. נתן נטע מרים אותה וזורק לפח. ''אני באמת מעריץ אותך, ילדה.''
''אתה ציני'' היא אומרת ולוקחת עוד גמבה. כאילו באדישות.
''אני לא, אני פשוט מסתכל עלייך, על מי שהיית. על מי שנהיית. את יודעת מה?'' הוא נזכר פתאום. ''כשעזבת כולם אמרו שברחת, היום אני יודע שאת היחידה שלא. כל השדים האלה משתוללים בכולנו ואת העזת לעמוד מולם. בלי לברוח.''
השיניים של רחלי שאמורות ללעוס גמבה משותקות פתאום. ''אבל הדרך שלי.'' היא אומרת. ''היא לא הייתה נכונה, אי אפשר לשקר בזה''
אליהו נכנס למטבח עם קרטונים של מאפים. ''אין דרך נכונה'' הוא מתערב. ''כל אחד נשלח אל הדרך שלו. לא מושלך, נשלח. בהרבה רחמים, בהרבה אהבה. בדיוק מושלם אל הנכון לו. לרחלי יש הדרך שלה ולנתן נטע יש את הדרך שלו ולאבא שלכם זכרונו לברכה היתה גם הדרך שלו. והדרכים - '' הוא נאנח. ''הדרכים עוברות בשבילֵי הפחד, והכאב והחרטה. והבדידות, הוי כמה בדידות.'' הוא נאנח שוב ויורד ללחישה ''אבל כולן - רצופות אהבה.''
הוא מתכופף להניח את המאפים ומתרומם שוב ''וכל פסיעה שיהודי פוסע על אדמת הקודש הזאת, היא נכונה. כי האדמה הזאת הוכנה לו - בדיוק מושלם ובאהבה גדולה.''
נתן נטע בוהה בציפור קטנה שעפה בחלון.
''איך חיים ככה.. איך?'' הוא שואל. סדקי הגעגוע הישן שמתפתל בכל הנשמות מתרחבים בקול שלו. ''איך?''
אליהו מחייך. ''רחלי יכולה ללמד אותך''.
נתן נטע מחייך גם לרחלי שפתאום החצאית שלה כבר לא נראית לו מינימלית, והשיער לא פרוע.
היא רק רחלי, והיא אחותו.
שהולכת בדרך שלה.
רחלי מושיטה יד לגמבה נוספת ונתן נטע עוצר אותה ''קודם שתלמד לאכול בצלחת'' הוא צוחק ''איכס, זה מגעיל''.
רחלי גם צוחקת כשהוא מביא לה צלחת ומעמיס לתוכה ירקות בכל הצבעים.
הם יוצאים לסלון בדרך לחדר.
הוא עמוס נשים מצקצקות בלשון וממלמלות 'שלא נדע' ו'השם ירחם'.
נתן נטע מסתכל על אמא שלו שיושבת ביניהן, מותשת נפשית.מנסה לענות בנימוס ותוך כדי לדאוג לקטנים ותוך כדי בא לה ממש לצרוח צרחה ענקית ואז לברוח מפה.
באמת שהשם ירחם עליה.
אישה אחת עם משקפיים עגולים, פאה קצוצה והמון קמטים בפנים מכווצת גבות ושואלת ישר לתוך הפנים של יהודית. ''תגידי לי יודיתק'ה, הכל קרה כזה מהר.. לא היה מה לעשות..??'' הקול שלה טורח להישמע מזועזע ונחרד.
יהודית מנענעת בראשה עייפה משאלות כאלה.
לנתן נטע כבר נמאס.
''היה'' הוא אומר.''בטח שהיה, היה מה לעשות ולא עשינו'' הקול שלו ציני להחריד. הוא יורד ללחישה. ''את יודעת למה?''
האישה המומה קצת. מה הוא מתערב הילד המגודל.
נתן נטע לא מתרשם מהפרצופים שלה. ''פשוט. רצינו לזכות בביקורך הנכבד!'' הקול שלו שוב מתלחש. ''הרופאים אמרו לנו אם אנחנו רוצים להחיות אותו אבל אנחנו התעקשנו לשבת שבעה ולזכות לארח את הגברת קליינזבורג ושאלותיה..!''
גברת קליינזבורג המדוברת כל כך המומה שהיא מצליחה רק לתקן בשקט. ''קריינזבורג'' ויהודית נותנת בנתן נטע מבט גוער.
רחלי מתאפקת לא לצחוק.
ההתנהגות הזאת ממש לא מתאימה לנתן נטע.
כשהם מגיעים לחדר היא מעירה לו בקול שמתאמץ להיות רישמי. ''זה לא דרך לענות לאישה מבוגרת, אח מעצבן ולא מנומס..!''
האח המעצבן והלא מנומס מחזיר לה מבט שובב. ''זה הדרך שלי.''
שניהם מתפוצצים מצחוק כמה דקות ארוכות, בלי יכולת לעצור או להשתיק אותו.
גברת קליינזבורג או קריינזבורג בטח כבר יושבת בסלון ומוחקת על כל דקה נוספת הצעת שידוך שהיא חשבה להציע לילד החוצפן הזה.
רחלי אומרת את זה ונתן נטע מופתע.
בפעם הראשונה בחיים זה לא מזיז לו.
הוא הולך בדרך שלו והשם הכין לו אותה וריצף, ברחמים ובאהבה. מה נשאר חוץ מלצחוק?
הצחוק שלהם הופף למופרע יותר, הם מתפתלים על המיטה עד שכואבת להם הבטן.
שני ילדים.
קטנים גדולים. אוהבים שונאים.
צוחקים ובוכים.
(סיטואציות מוזרות יש בדרכים האלה.)
משיח ישלים/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית
