יש ילדים אוטיסטים שמבינים הכל - והם גם יכולים להיות מאוד חכמים - והם פשוט לא מתקשרים. 

לא רק ההבנה חשובה. 

שלי בן שנתיים וחודשיים ורק לא מזמן התחיל להגיד "לא אמא", "די אמא" וכאלה דברים
חוץ מזה הוא ממלמל הרבה ואומר כל מני דברים שאנחנו מבינים +-
אבל זה לא ממש משפטים ברורים ומסודרים וברורים
לא מרגישה שזה איזה עיכוב מטורף

למה זה מטריד אותך? 

אין לי הרבה ניסיון אבל הילדה שלי (אמנם היא דו לשונית) לא בדקתי אבל אני בטוח שבגיל שנתיים היא לא צירפה משפטים. 

למה הלחץ לבדוק את הילד לפי שעון חול מה הוא עושה בכל גיל?

הוא ילד בסדר? מגיב, מתקשר, מתנהג כמו ילד? אני לא הייתי נלחץ כ"כ מהר.

לא רק בלדבר. גם בללכת, לזחול וכד' אני לא ממהר להסיק מסקנות. אני חושב שסבלנות ורוגע זו מילת המפתח. 

הם יכולים להתחיל לדבר גם בגיל 3.. 

לילד ששומע ומדבר שפה אחת זה יכול להיות קצת מאוחר ושווה לזהות אם יש בעיה בשלב מוקדם מספיק כדי לטפל בה כמו שצריך לפני שהיא מתפתחת. 

יש ילד מתחיל בית שנה ועשר ויש ילד בין שנתיים וחודשיים. לא כולם אותו דבר.

צריך לשים לב אבל לא להיות בלחץ עם טיימר אם הילד\ה עומדים או לא בקצב. 

מניסיון עם ילדיי, בכל פעם שבאתי לקופ"ח, קיבלתי "על הראש" מהאחות [והרופאות בהמשך]:

למה הילד/ה רזים ? למה הם קטנים ? כמה מילים התווספו ? הם חברותיים ? ועוד שאלות שהתשובה הייתה קבועה מצידי. הם שמחים ועירניים ומודעים לסביבה, ואני לא לחוץ.   ב"ה כולם התקדמו יפה מאוד [נו טוב, למעט במקרה שנדרש ניתוח שקדים].

רק רופאה אחת הייתה אמיתית איתנו ואמרה: אם הילד צוחק וקופץ ושמח, לא מפריע לי המשקל שלו. ובטח לא שאר הדברים שאינם לפי הספר.

אז בהצלחה, בסוף כולם מדברים ! ומדברים ...

אנחנו הורים ל9 בלי עין הרע, הקטן שלנו כמעט בן שנתיים בקושי אומר אבא ואמא. הפסקנו להתרגש מהפחדות כאלה. לא לקחת את זה יותר מדי ברצינות. בכל זאת גם קלינאי תקשורת צריך להתפרנס.. לרב הילדים שלנו היו את הבעיה הזו. היום אנחנו רק רוצים שהם קצת ישתקו. בהצלחה בכל. רק נחת.

גיל שנתיים בסך הכל ! אצלנו אחת דיברה בגיל שנה וחצי שותף, והאחרים בגיל שנתיים פלוס.

אני לא מדבר על "בעיות שפתיות" - או גמגום וכד', אלא על חוסר במילים או אי חיבור צמדים. ועל זה אמרתי, כמו גם האחרים והאחרות, שלא צריך להלחץ ובטח לא להלחיץ את ההורים... שגם ככה לא חסרים להם לחצים אחרים

והבנתי לפי ה"שם" שאת מהתחום.

לסיכום : לא להלחיץ, ולא להילחץ.  זה יגיע בעז"ה.   נקודה.

אך בד בבד,  לשים לב למקור הקושי [כמה אחים יש בבית ?, שפה לא מדוייקת, אוצר מילים חסר, החלפת אותיות וכדו'].

אין אדם אחד בכל השרשור הזה שיכול לדעת באמת מה קורה עם הילד שלך על סמך מה שכתבת. 

גם בהתפתחות הילד, ירצו לפגוש את הילד כדי לאבחן אותו - ויותר מפעם אחת. 

הכל יכול להיות:

נוזלים באזניים או אפילו שעווה שמונעים ממנו לשמוע כמו שצריך, לקות שמיה שמונעת ממנו לשמוע תדרים מסוימים, עיכוב שפתי מסיבה כלשהי ואפילו אוטיזם. 

כל אחד כותב כאן מהניסיון האישי שלו אבל הוא לא באמת יודע מה המצב של הילד שלך ואין לו שום דרך לדעת את זה. 

לכן, הכי נכון זה ללכת על בטוח - לבקש הפניה להתפתחות הילד. 

אם אין בעיה, הם יגידו לך את זה והכל יופי טופי. 

אם יש בעיה, כדאי להתחיל לטפל בה כמה שיותר מוקדם. 

את גם תצטרכי לעבור את כל הבירוקרטיה כדי לרשום אותו לגן מתאים במידה ויש צורך וכו'. 

אגב, גם מהבחינה הכספית (תגמולי ביטוח לאומי, למשל, במידה ותהיה זכאות לכך) - כדאי לפנות להתפתחות הילד כמה שיותר מוקדם. 

בקיצור, אל תלחצי. יכול להיות שזה שום דבר. 

עדיין, לכי לאנשי מקצוע - נזק, לא ייגרם מזה. 

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....