יוסף אהב כלבים. הכי טובים היו הגזעיים, כמובן. פרוותיים, או,לחלופין- חשופים, עוצמתיים כמו זאבים, או קטנים כמו פונפון, או כדור קטן. הגדולים היו נהדרים.

אמא הסכימה איתו, כמובן, אך לא יכלה לאפשר זאת. הבית צפוף יחסית, אין חצר גדולה מספיק מחוץ לבניין. ומי יוכל לקום להסתובב עם יצור שובב בשש בבוקר? יוסף נאלץ להודות שהיא צודקת. העיר שלהם היתה רחוקה מלהיות כפר ירוק, והוא עצמו היה מתמוטט אם לא יכל לישון טוב בלילה.

חבל. אפילו טרייר קטן היה עדיף על כלום.

*****

השעה היתה כבר כמעט עשר. יוסף לא הבין איך זה קרה. נדמה שמאז השעה שבע לא עבר מספיק זמן כדי להצדיק את פער שלוש השעות.
הוא ישב באזור המבודד של עיר אחרת. אי שקט בתוך אותו אזור סואן שכולם חיים בו כי כך יצא. חושב. או שלא. מדמייו וחוזר.

'אחיה אמר לי להפסיק עם הפרצופים החמוצים כבר לפני שבוע. הבטחתי לו, והנה אני עכשיו'..
-'עזוב את אחיה', דחק בו הקול המדכא 'כל הכבוד לו באמת שנזכר לדבר איתך. אם לא היית חי תמיד עם פנים עצובות, הוא לא היה מקדיש לך חצי רגע'
-'אבל.. הוא אוהב אותי.. הוא אוהב אותי, הוא חבר טוב!'
-'חבר?.. זה חבר? תראה אותו.. מסתובב לו כל היום עם חנן ודניאל, מדבר איתם, כל היום הם רק מדברים על שיחות הטלפון של אתמול.. ואתה? מי מתקשר אליך? עם מי יצאת לאחרונה לבלות?'
-'אבל.. אני בכלל לא.. טפיוס של בילויים. וחוץ מזה, חנן הציע לי ללכת לצפות באופנועים בשנה שעברה. סירבתי לו. מה רצית, שימשיך להזמין חבר שלא רוצה שום דבר?'

פעם הטיעון הזה היה עובד. הוא היה מעלה בראשו את כל המילים, הפניות, הצחוק מבדיחה. כל הצעה לבוא ולהיות חלק. לא עכשיו.

-'זוכר.. זוכר הכול. כמו ספוג, שום דבר אתה לא זורק'
-'ומה בכך? זה כלי לחיות בעזרתו. זה עושה אותי מיוחד, עוזר לי!'
-'עוזר.. אם זה לא היה עצוב, היינו צוחקים יחד.. חנן כבר שכח מזמן את אותם אופנועים. הוא שכח את המילים הטובות שאמר לך. את הטיול שבו ישבתם זה לצד זה. גם דניאל, שתמיד שוכח . גם אחיה. כולם, לא זוכרים כלום.. ורק אתה, עומד וצופה בהם מדברים ונהנים זה עם זה, חולמים על שנים ארוכות בחברה אוהבת של בני אדם, וכל מה שיש לך הוא רק זכרונות.. כמו עני שיושב ונזכר שנתנו לו קוביית סוכר לפני שנים.. רק זכרונות נשארו לך'

*****

כבר מאוחר מאוד. הוא ידע שמחר יתעייף מהר, אבל משיעור אנגלית תמיד אפשר לברוח.
הוא הלך לכיוון תחנת האוטובוס ביציאה מהעיר, הביתה. הדרך לשם היתה ריקה ומוקפת ירק. בצידי הדרך עעברו אנשים, מוציאים את כלביהם לטיול של לילה.

רועה גרמני, מעורב, בולדוג, דוגו ארגנטינו, פירינאי.. הם היו לבנים.
הוא לא ידע מדוע, אבל שני הגדולים והלבנים היו יפים בעיניו. עוררו בו רצון מוזר.. לדמוע. הוא המשיך ללכת. התחנה כבר היתה קרובה מאוד כשהבחין בדמות ארוכת שיער פוסעת מולו בכיוון אחר. זה היה איש רזה, די צעיר, חתול תלוי על צווארו ברוגע ולברדור בעל מראה נעים קשור ברצועה.

הם עצרו זה מול זה.

-"זה.. זה לברדור?"
-נכון.

-'ו..החתול?'
- 'מעורב עם אנגורה. לא ברור מי היתה האם'
-'אפשרי ללטף אותם?'
-אפשרי. אבל תיזהר עם החתול. לא רגיל עדיין.

הם היו נעימים, היה טוב ללטף אותם. אחרי שגמר, הזדקף והביט בתמונה שמולו. רק הביט. חתול רגוע. כלבלב. איש צעיר. האם זה הכול?

-"תגיד לי.. אתה לא.. לבד?"

האיש הביט בו. יוסף לא ידע לפרש את המבט. לא תמיד זה היה פשוט.

-לבד.. לבד זה הרבה דברים.

-אני מתכוון.. אתה פה איתם, ואין לך עוד מישהו, נכון?
-..כן.
-וזה לא.. אתה לא מרגיש שאתה לבד?

האיש הביט בו. הוא לא חייך ולא כעס. רק היה שם, בלי להכות.

-"לפעמים אני מרגיש לבד. לפעמים אני מתגעגע לימים האלה, שבהם הייתי מגיע ואומר 'בוקר טוב' לעשרים אנשים שפגשתי. לכוס קפה עם מישהו. אבל אז אני נזכר באנשים האלה, וכועס. כועס על הילדים שלהם, הנשים שלהם. על עצמי, אולי. ואז אני מנסה להפסיק לחשוב, והולך אליהם.. לכדורי הפרווה האלו, שלא עוזבים אותי לעולם. בלעדי- אין להם חיים. אני נותן להם הכול, והם תמיד יבינו מתי אני כועס, מתי אני שמח ומה אני רוצה. זה הכול בשבילם. כך עדיף. לחיות עם מישהו שלא יכול לעזוב אותך"

הם שתקו.

-'למרות שאולי.." אמר האיש באיטיות "היית בוחר לך מישהו.. שיכול תמיד לעזוב "
והמשיך ללכת.

****

התקרה בחדר היתה זרועת כוכבים שזהרו בחושך. לפעמים יוסף אהב אותם. לא תמיד.

הוא ידע שלכל סיפורי הילדים יש סוף טוב, שתמיד הגיבור מבין שהעולם הוא יפה ומתאים לו, ומוצא לו בני ברית שנשבעים תמיד להיות יחד.

אבל הוא כבר לא ילד, ולא רוצה, לא רוצה עדיין להבטיח שיהיה לזה סוף טוב.
אולי יהיה. ואולי.. אפילו טרייר קטן יהיה עדיף על כלום.