מרגישה צורך לפרוק, ומתביישת כל כך לעשות את זה עם הסביבה.
ב"ה אני נשואה באושר, אחרי הרבה המתנה ודרך ארוכה למרות שיעידו עליי שאני בחורה יפה, טובה , ואהובה
אבל ב"ה עברתי דרך עד שהגעתי לבעלי ואני מעריכה את זה! יודעת שלא הייתי עושה את זה אחרת..
חזרתי בתשובה גם במהלך הדרך ב"ה , וזכיתי להכיר את בעלי שגם הוא חוזר בתשובה
שהיופי שהוא תמיד היה בסביבה שלי אבל אף פעם לא הכרנו ( נפלאות הבורא)
עברתי הרבה לפני, הלב הרבה נשבר.. ואפשר לומר שנאטם מאוד מאוד מחוויות כואבות
עם בעלי הלב נפתח שוב, אבל לאט לאט... התרגשתי מאוד בהתחלה, אבל היה לי מאוד קשה לבטא את האהבה והרגש
במיוחד שעברנו יחד טלטות קשות שוודאי אם זוג אחר היה עובר לא חושבת שהיה קל להמשיך בלי לצבור צלקות, זה היה או להתעצם מזה כזוג , או ליפול, וב"ה התעצמנו ( זה טלטלות שלא קשורות לזוגיות עצמה עבר חווינו יחד כזוג)
היום אחרי 5 שנים, בהם למדתי להיפתח יותר, לאהוב יותר , וייאמר לזכותו היה כל כך סבלני מכיל ואוהב אותי למרות כל המשקעים שהבאתי איתי
היום מצפים כ-3 שנים לנס בתחום היילודה.. ב"ה יש כבר 2 אוצרות בנים, אבל מאז ותמיד ייחלתי כל כך לבת מה שהגביר מאוד את הקושי בהמתנה
במיוחד שעברה בסיבוכים בדרך, ניתוחים שעברתי, הפלות, פיטורים, מעבר דירה ועוד כמה ניסיונות בדרך
היום אני מעל שנה בבית, מנסה לשלב לימודים תוך כדי מה שמאוד קשה בגלל הסגרים שהיו בידודים וכו' ,
עם כל זה, נחת עליי תקופה של דאון.. מרגישה כבויה עם עצמי, אין לי חשק לכלום, חסרת סבלנות לבעלי, לילדים..
איבדתי את השמחה שהיתה לי כשהכרתי את בעלי..
מרגישה הורמונאלית בטירוף, ואני לא יודעת אם זה קשור לניתוח שעשיתי ברחם לא מזמן, ובהורמונים ששיבשו אותי, גם עליתי כמה ק"ג טובים במשקל ואני לא אכלנית בכלל! וזה מאוד מעיק..
מרגישה בנפילה קשה.. רוחנית, רגשית..
וזה כואב לי, כי נלחמתי על המקום שהגעתי אליו!
והכי הכי הכי מטורף.. שהתחלתי לסלוד קצת מבעלי.. קשה לי המגע שלו פתאום, קשה לי לאהוב אותו.
התחילו לי מחשבות על זכרונות מבחור שיצאתי איתו בעבר הרחוק שממש היה לי קשה בזמנו הפרידה שהיתה בעל כרחנו וזה לא היה הזמן להקים בית אז נפרדו דרכנו וטוב שכך , הוא לא טוב לי והייתי סובלת איתו בטוח!
לא יודעת למה! למה יצר הרע מזכיר דברים שאני מזמן רציתי לשכוח?!
במיוחד שזה בחור שנפגעתי ממנו מאוד מאוד.. למרות שפגע לא על מנת לפגוע , להפך כדי לשמור עליי..
ובזכותו מצאתי אך הדרך לתשובה ב"ה
אבל זה לא פייר, לא לבעלי, וגם לא לי.. זה מעיק עליי ואני מנסה ממש לברוח מהמחשבות האלה.. לא רוצה להיזכר! לא רוצה לחשוב!
מחקתי את זה מזמן מהחיים ומהלב..זה לא היה אהבה בכלל זה היה סתם אובססיה להרגשה של להיות נאהבת.
רוצה להתאהב שוב בבעלי, שוב להרגיש את ההתרגשות, את הכמיה, את הגעגוע
רוצה לקפוץ עליו בחיבוקים
אבל אני לא שם..
בבקשה עזרו לי איך כן להיות שם, כי אני רוצה! כי הוא מדהים! כי אין כמוהו בעולם, כי לרוב אני כן אוהבת, רק קשה לי לבטא את זה,
אבל אני יודעת שהוא הכי טוב לי
טוב לי איתו לרוב, יש לנו תקשורת מעולה, וחברות נפלאה..
קשה לי שהוא לא אדם רומנטי, והוא יודע את זה.. אבל חוץ מזה הוא באמת קרוב למושלם
מצטערת שזה ככה ארוך ומבולגן
הייתי חייבת לפרוק
תודה למי שקרא עד פה

