אני הבכורה, כל שאר הילדים מתחתי לא נשואים.... אם נבוא להורים אחרי הלידה אחים שלי יצטרכו לפנות חדר בשביל זה,
הסבירות שיהיה שקט שואף לאפס- מטבע זה שגרים בבית ילדים והם גם מביאים חברים הביתה וכו' (הקטן בן 5) ואי אפשר לכלוא את הילדים שיהיו כל הזמן בשקט.... עוד יתרונות למה לחזור ישירות לבית שלנו הם שבעלי ירגיש יותר בנוח ואני אוכל להסתובב איך שבאלי בבית...
אבל אמא יכולה לעזור אחרי הלידה...
עד כמה זה משמעותי?
אם אתם גרים קרוב אולי אחת האחיות/אמא שלך יוכלו לבוא לבקר פעם ביום יומיים לכמה שעות?
ואם רחוק אולי אחת האחיות שלומדת בזום תוכל לבוא לכמה ימים?
אחותי הגדולה (בכורה) אחרי לידה רצתה שקט של הבית אבל ממש היתה צריכה עזרה, ובגלל שהיה חופש גדול אני (הייתי בת 16) הגעתי אליה לשבועיים לעזור. זה היה פיתרון מעולה כי היא גרה בעיר רחוקה והמצב אצלנו היה דומה למה שאת מתארת.
יכולה להגיד לך שלמרות שלא היה לה קל בכלל אחרי הלידה זה לא שצריך מישהו צמוד 24/7, אלא יותר לדברים ספציפיים. ככה היה אצלה בכל אופן
סליחה אבל לא מבינה את "המנהג" הזה , ואף אחת מהחברות שלי לא הלכו לאמא אחרי הלידה..את האמא 
אפשר לעזור עם אוכל זה תמיד נפלא אבל להיות פיזית בבית אחר עם עוד ילדים במיטה לא שלך..וואי לא מדמיינת את זה..
אחרי לידה הדבר האחרון שאת צריכה זה ילדים נוספים שיסתובבו בבית מצטערת על הנחרצות .
בעיניי זה גם זמן זוגי מהמם והוא רק שלנו..
אני כל כך צריכה את השקט שלי..ללמוד את התינוק שלי ..להתקלח בנחת..לנוח בשקט שהוא ישן..
לדעתי אם את ממש חוששת להתחיל בבית ואם תראי שקשה לך תמיד אפשר לעבור.
אני חושבת שממש כדאי ללכת להורים
בטח יעזרו לך שם עם כמה שעות בייביסיטר, אוכל, נקיונות ועוד
אחרי לידה וקל וחומר ראשונה תצטרכי הרבה עזרה.
כמובן שתוכלי מתי שתרצי לחזור הביתה- אבל לפחות להתחיל אצל ההורים
ממש חשוב להתאוששות!
הייתי מעדיפה להיות בבית שלי. אבל אם את מרגישה שיותר מהכל חשובה לך העזרה- זה גם לגיטימי. יש אפשרות שאמא שלך תגיע אלייך לעזור? אם לא, אפשר שתלכי לשם אפילו לכמה ימים רק כדי לתפוס ביטחון ומקסימום מהר מאוד תלכי לבית שלך אם תראי שאת מעדיפה.
מוריהכל היתר חולףאת כותבת "והזוגיות שלכם יותר חשובה מכביסה/אוכל טעים ומקלחות לתינוק."
אני לא חושבת שיש פה מישהי שחושבת שהכביסה או האוכל והמקלחת לתינוק חשובות יותר מהזוגיות. הדברים האלו הם לא פינוקים עבור הרבה נשים אלא עזרה בסיסית ליולדת שבלעדיה היא קורסת. והצורך שבשבוע הראשון היולדת לא תקרוס, הוא כן יותר חשוב משבוע נעים לזוגיות. לדעתי כמובן.
ולדעתי זוגיות טובה זה שהבעל יבין וירצה שלאשתו יהיה את התמיכה שהיא צריכה (בהנחה שהוא לא הולך להישאר בבית לכבס לבשל ולקלח את התינוק) גם אם זה במחיר אי נוחות שלו.
כמובן שכל זוג צריך לעשות מה שמתאים לו וצריך להיות גמישים וצריך לדבר על הכל קודם.
פשוט קצת צרם לי שאת מציגה את זה כאילו בנות פה חושבות שאוכל טעים של אמא זה יותר חשוב מזוגיות, כי זה מה זה לא הנקודה.
ואיזה כיף לך על החמות הזו... ואאעליה. אפשר ללוות אותה?
אז בעלי שיחיה חזר מהצבא, ומהשקית קפץ פרעוש. בהתחלה לא הבנתי מה זה הפיצי הזה שקפץ והתעלמתי
מפה לשם הם התרבו!! ואנחנו אכולים בעקיצות
ותפסתי כבר 5 פרעושים ביומיים, רק אתמול זיהיתי מה זה בזכות ai
איכככ מה עושים???
אי אפשר הדברה כי אני בהריוןןן
איככככ פרעושים תמיד היה בשבילי חרק שיש בבתים מוזנחים שלא ניקו שנים, איך קרה אצלי בביתתת😭😭😭😭😭😭
שזה הציוד שלו.
צריך לשים הכל בשמש בשקיות זבל שחורות אטומות לכמה ימים. ורק אז לנער ולכבס.
כביסה לא מספיק עוזרת. אולי אולי אם זה בהרתחה.
ואז להרים הכל ולעבור חדר חדר ולתפוס אותם, אפשר עם שואב אבק ואז שטיפה טובה.
וממש להסתכל שאין חדשים.
יש גם ספריי של סנו מיוחד לזה.
אפשר אולי לרסס על הפתחים
אבל אם אין לכם בעלי חיים שמהם זה מגיע לא בטוח שיש צורך.
אני כל היום מחפשת מידע עליהם.
ניקיתי את כל הבית באקונומיקה, אבל הבנתי שזה רק נגד הבוגרים ולא הביצים
והם פיצייםםם
תפסתי אותם כשישבתי בנחת ואז קלטתי תזוזה פיצקית
אנחנו נפטרנו מהם בלי הדברה
לקח כמה סבבי ניקיון, חיפוש ומעיכה שלהם אחד אחד😬 והרבה לחץ שלי... אבל בסוף זה נגמר
איפה שאבת? ושטפת עם אקונומיקה את כל הבית והשארת לכמה זמן כמו שהמליצו?
ואיך קלטת אותם ? איפה היית מוצאת אותם לרוב,?
ואיזה פתחים לרסס?
האלטרנטיבה מאןד קשה ליישום
בעיקרון זה לגדוע את מעגל החיים שלהם
לשאוב כל יום את כל הבית כולל מיטות ספות
ולרוקן שואב לפח כל יום
לשטוף את הבית
לכבס מצעים מגבות בגדים בהרתחה
לשים מלכודות פרעושים קערת מים וסבון עם מקור אור וחום כמו מנורת לילה
בדוגרי- אני לא הייתי עומדת בזה
אני רק כאן כדי להגיד
שלמרות שזה נראה סוף העולם
זה לא
לנו היה פשפשים
חשבתי שנצטרך לעבור דירה
באמת לא ראיתי מוצא
והייתי לפני אחרי ותוך כדי לידה
תכלס לא חזרנו הביתה תקופה והדברנו
אחרי ההדברה חיכינו שבוע
למרות שאמרו לנו שצריך לחכות 6 שעות רשמית
ובגלל שהיינו עם תינוק בן שבוע אמרו לנו לחכות יומיים
אני העדפתי לחכות שבוע
וזהו
לקח זמן להשתחרר מהחרדות
ועד עכשיו אני נבהלת מכל עקיצת יתוש
אבל תדעי שלכל דבר יש פתרון
הפסקתי עם זה בעקבות סיפורים על הדברה שפגעה בילדים
אין לי אומץ לקחת סיכון זה ממש רעל
כבר 10 שנים שאני אוזרת אומץ לכפכף גוקים רק לא להדביר
אבל פרעושיפ זה סיפור אחר הם פיצייייםם 😭
אפילו לא שבוע
יומיים
אולי אחרי ט' באב תחפשו משפחות שיוצאות לנופש כמה ימים, תבקשו להתארח בבית הריק שלהם ליומיים/ שלושה.
גם אם תצטרכי לנקות את הבית שלהם לפני ואחרי נשמע לי שווה את הרוגע מהחומרי הדברה.
ושבעלך ישטוף את הבית שלכם משאריות הדברה לפני שאת נכנסת.
תתייעצי עם מי שצריך, חבל להימנע מהדברה רק בגלל זה, אפשר לנהוג בבטיחות.
כשאתם חוזרים הביתה בימים הראשונים תשאירי חלון בבית פתוח קבוע, גם כשהמזגן דולק.
בלילה תשאירי בחדר של התינוק שיהיה מאוורר תמידית..
או עכברים שהם יכולים לחיות עליו
יכול להיות שהוא הביא איתו הרבה פשוט לעשות ניקיון ושטיפה יסודית להחליף מצעים ולהזיז שטיחים אם יש
הם לא יכולים להתרבות?
כדי לחיות ולהתרבות
אם אי אפשר לרסס אז באמת נקיון יסודי שטיפה שואב אבק החלפת מצעים
לשכניםם שלי היה כי היו להם עיזים
והם העיפו את העיזים ועדיין היה נראה שהם מתרבים
ברמה שהשכנים נדבקו
ועשו ניקיון יסודי כמה פעמים
קרציה יכולה לחיות זמן רב ולהתרבות על מיטות וספות למשל.
קרציות זה לא רק דבר לא נעים אלא גם מסוכן.
מאיר אריאל למשל מת כתוצאה מחיידק שעובר עם עקיצת קרציה.
ממש הייתי ממליצה לצאת מהבית ולהדביר.
ויפה שעה אחת קודם.
לא רצונית בבית, אמאלה ה' ישמור
למרות שאני בטוחה שזה מהשקית של המילואים, הבסיס נמצא בשמורת טבע עם חיות ה' ישמור כמו ספארי,
אם לא הייתי רואה את הראשון קופץ משם כנראה לא הייתח חושדת
היה לנו פעם במחסן (חתולה באה להמליט אצלנו 😐).
הרמתי הכל גבוה, ושפכתי מים עם אקונומיקה על הרצפה.
חיכיתי כמה שעות, גרפתי, ולא נשאר זכר.
אבל אולי בתוך הבית זה אחרת.
אולי 10 דקות זה נשאר ברצפה.
כי הצלחתי לתפוס פרעוש אחד והכנסתי למים עם סבון כלים והוא ישר מת, אז אקונומיקה יותר חזקה.
ובית זה באמת בעייתי
כי בעודני מנקה בסלון יכול להיות שבחדר הם חוגגים, וכשאני עוברת לחדר אז כבר יבש בסלון והם עוברים לשם.
אולי באמת עדיף להשאיר רטוב ואז לגרוף הכל.
אבל הבנתי שזה זמני כי זה רק נגד בוגרים לא ביצים
רק לי אין כוחות לשבת?
לשבת עצמה כן
אבל לא לבישולים, לסידורים לאירגונים לפני ואחרי..
ברמת לא מסוגלת.
לא מסוגלת לעמוד על הרגליים כל כך הרבה זמן
ותמיד לא מצליחה לתקתק את זה
למרות שהבית שלי לא במצב קשה הפעם. ברוך השם. ואני לא מבשלת הרבה בכלל, מכינה רק דג וחמין ושקשוקה לצהריים
לא יודעת להסביר את זה, אין לי כח בימי שישי כבר הרבה זמן
רוב הפעמים הבעיה היא באמת הציפיות
או שלנו או של אחרים
צריך ללמוד לשים גבול לציפיות לא ריאליות
לסטטוס שיש להם זמן לבית קפה...
מצחיק
הרף של בעלי יחסית גבוה בשבתות
אני משתדלת להוריד אותו כל פעם
אבל אנחנו מאוד אוהבים להיות בבית, ואוהבים אורחים
וזה פשוט לא הולך
נגיד עכשיו אני בעבודה
אתמול עבדתי קשה בטירוף
והוא עושה פינשיים
וממש באלי בית יותר נקי 😔
ופשוט לא מגיעה לזה
אבל אין לי עם מי😅
גם הרף שלי גבוה. אני משקיעה הרבה בסלטים וקינוחים. הרבה פעמים עושה את הקניות רק בשישי, ואני עושה. ואנחנו כל שבת בבית. עד שהבנתי שזה בלתי אפשרי מבחינתי להתאבד על זה ביחד עם שבוע עבודה, נקיונות כביסות וגיהוצים, ובעלי בכלל לא נכנס למטבח/ מנקה.
ולכן - מורידה הילוך.
קונה קינוחים לפעמים ולחם תמיד, לפעמים מקפיאה סלטים אם הכנתי כמות גדולה ודואגת לפרופורציות
סעודה שלישית למשל אוכלים פה טונה בקופסא/ סרדינים
עשיתי לעצמי מעין תעדוף
קודם כל אוכל שזה בעיקר דג לערב+ מנה פשוטה למחרת
נקיון אחרי.
קינוחים זה בונוס
ובין לבין מנוחה והרבה.
אבל זה רף שלי, לא שלו
אם זה לא עושה לך טוב הרף שלו - דברי על זה. בטח לא כשאת זו כשנקרעת
לא הייתי מעלה על דעתי לארח ככה 😂
לפחות בחמישי את בבית?
לפעמים כן ולפעמים לא
פשוט נדיר שמסתדר לנו לארח אותם ספציפית
וכבר הרבה זמן אני רוצה, אז מסתדרים
ובין הקצר
משהו כיף בשבילה אז כל היום נראה אחרת.
אחת אוהבת בית קפה
אחת קניות
אחרת פילאטיס
אחרת הליכה בבוקר מוקדם.
אין לי כוח ולא התחלתי כלום
בא לי לישון
כי האמת שאם מכינים רק דברים בסיסיים ואת לא בהריון מתקדם/ אחרי לידה
אז אולי זה כבדות בנפש או שיש חוסרים מסויימים בגוף
או משהו בהתנהלות שאפשר לשנות
שבתות קיץ ארוכות ממש אפשר גם לבשל, גם לנקות בסיסי וגם לנוח או לצאת קצת..
שבת בסיסית מבחינתי יכול להיות מרק עוף גדול לער"ש, אפשר גם עם קוסקוס משקית.
לצהריים עוף עם תפו"א בתנור, שעועית ירוקה מבושלת/ בתנור לפעמים עם כרובית/ ברוקולי, הכל ישר מהשקית לזלף קצת שמן זית ולתנור.
ואורז.
סלטים מכינה סמוך לסעודה וגם זה רק בבוקר בד"כ. לא מתעסקת בבישולים בסלטים בכלל.
חלות ונשנושים, פירות, הכל קנוי.
אז אין הרבה לבשל, אפשר גם להשלים עם קנוי אם רוצים בכל זאת עוד משהו כמו סיגרים או מוקפץ או סלטים מוכנים.
סידורים, ארגונים ונקיון יש מי שעוזר לך?
אולי את לוקחת על עצמך יותר מדי בכללי, ובגלל זה בתחושה שיום שישי צריך לעשות המון?
זהו, אמרתי את זה.
הוא מתיש אותנו, סוחט אותנו.. פשוט לא כיף איתו. כל האווירה בבית נהייתה סיוט בגללו.
היינו אצל פסיכולוגית טיפול ארוך עזר קצת והכל חזר שוב. ועכשיו אנחנו מחפשים הדרכת הורים טיפולית.
ועצוב לי נורא. הוא הילד שלי, אבל כשהוא נכנס הביתה אני לא שמחה.
אני אמא נוראית, אוף.
לא יודעת אם את מחפשת גם המלצות, אבל אם כן, אז לא מנסיון לצערי אבל מדריכת הורים שאני מאד אוהבת ועוקבת אחריה נקראת מיכל אופנהיים. הרבה מהדברים שהיא אומרת עוזרים לי אפילו בהבנה מחודשת.
ילד מאתגר זה באמת מאתגר, והוא מכניס אותנו למתח תמידי מפני ההתפרצות הבאה, ולכן באמת קשה להיות בנחת כשהוא נמצא.
מציעה לך - רק אם את מסוגלת - לעשות לעצמך רשימה של דברים טובים בו. תנסי לחפור מתחת לאדמה. אפילו רק לכתוב - יש לו עיניים יפות ודברים בסגנון. זה יכול קצת לעזור להרגשה שלך מולו.
ומחזקת אותך באמת לחפש הדרכת הורים טובה❤️
דווקא איפה שההתבוננות היא מעמיקה מוצאים אוצרות יקרים מפז.
אם מה שגורם לך חשש זה השלוף אז לגמרי תרגישי בנוח.
תנסי להיאחז בדברים הקטנים.
וגם לייצר זמן נקי משיפוטיות להיות יחד. זה יכול להיות גם 5 דקות. אבל שאתם נטולי הפרעות וחסמים.
תאמיני שאתם מסוגלים לצלוח את הריחוק ויבואו ימים טובים יותר
🤗
זה ממש מעודד..
אנסה למצוא כמה דקות כאלה, בטוחה שהוא ישמח
זה קשה ממש להרגיש את ההרגשה הזו שאין כוח לילד שלך, ואת לא אמא נוראית, לאמא נוראית זה לא היה מזיז!!!
דבר שני, אם תרצי לכתוב מאיפה את אולי אוכל לסייע במציאת פסיכולוגית מתאימה
כן, זה מה שאני מנסה לעודד אותי גם, אבל עדיין להרגיש את הרגשות האלה זה מרגיש כל כך רע, ברמה שאני חושבת שאולי אני לא ראויה..
היינו אצל פסיכולוגית, הכיוון עכשיו הוא יותר הדרכת הוריםמ אבל מחפשים משהו שמשלב גם את הילד בחלק מהזמן
אהההה לא מצליחה להירדם מהמחשבות!!! 🫨🫨🫨
רואה את השעה ששלחת ואיתך לגמרי בזה, אני גם לא מצליחה יותר לישון בלילה ובמהלך היום אני גמורה מעייפות.. ועוד עם הילדים עליי בחופש
יאללה בע"ה שסגולת הפורום תעבוד לנו😉
נהיה אצל ההורים וזה הכי נוח 😉
יאללה בקרוב ובקלות ובבריאות גם אצלך!
גם אני ככה כל הריון מחדש
שיהיה בשעה טובה ובידיים מלאות בזמנו 🙏🙏
לשחרר ולהרפות.
אבל תכף תכף זה מגיע😀
מי מצטרפת?
תינוקי תירדם כבר!
הרדמתי את התינוק והתחלתי לנקר, אז הלכתי למיטה באמצע הצהריים עם הילדים... ישנתי שעה, התינוק ישן, בן שנתיים וחצי נימנם לידי והגדול העסיק את עצמו וגם קצת נימנם בספה...
היה נצרך כל כך!
בהצלחה לנו בהשכבות אחרי זה 😉
וואי מ19:00 אני מנסה להרדים אותה
הילדה הצטננה האף סתום היא לא מצליחה לשתות בקבוק
צרחות ועצבים
התינוק מצטרף אליה
לקום סתם מוקדם, הכוונה בימים שאני בחופש ואין קיטנה. זאת אומרת, ימי שישי...
אבל אז הבן שלי החליט שהוא רוצה ללכת לביה"ס
מזל שזה השישי האחרון
ברוך ה' הבייבי ישן כאן לידי. מסתכלת ולא מאמינה שהחיים השתנו בצורה כל כך משמעותית ועד לפני שמונה ימים הוא היה בתוכי ולא הכרתי את הדבר המופלא הזה.
אז לידה שניה, בבית ילד בן שנתיים.
כל ההריון התפללתי ללידה טבעית בגלל שאת הגדול ילדתי בשבוע 42 עם זרוז, ובעצם לא חוויתי את ההרגשה של צירים טבעיים.. שבוע 39 פלוס 3 נכנסת לשרותים ורואה הפרשה קצת צמיגית, אבל כל ההריון היו לי הפרשות אז לא ידעתי אם זה אומר או לא. בכל אופן מעדכנת את אמא שלי ומכינה סוף סוף תיק ללידה.
למחרת סובלת קצת מכאבים, ובערב כשאני משכיבה את הגדול פתאום קולטת שזה שאני מרגישה צורך לשרותים כל כמה דקות זה בעצם ציר. מתרגשת ומתחילה לתזמן, זה כל רבע שעה בערך. הכאב עצמו של הציר כמעט לא מורגש ומה שבעיקר אני מרגישה זה לחץ רציני.. לא זוכרת שהיה לי את זה בצירים של הזירוז וזה מוזר לי.
הולכת לישון ומעדכנת את אמא שלי שכנראה זה יקרה בימים הקרובים. אמא שלי קבעה נופש לשלושה ימים הקרובים ואמרה מראש שהיא תצא באמצע אם אצטרך.. חבל לי שתפסיד ואני ממש מקווה שהלידה תחכה שלוש ימים. קראתי פה בפורום על הרבה נשים שלפני לידה היו להם כמה ימים של צירים ואני חושבת שזה יהיה המצב אצלי.
שוכבת במיטה ומתמודדת עם הציר שמגיע בעזרת נשימות. בהריון הזה לא היה לי כח ומוטיבציה לעשות קורס הכנה ללידה וההכנה היחידה שעשיתי זה לקרוא פה על דרכים להתמודדות עם צירים, השיטה של הנשימות של @בארץ אהבתי נראה לי.
מנמנמת קצת, ובערך בחמש הצירים נעשים קצת יותר כואבים ואני מתעוררת מכל ציר וממשיכה לנמנם ביניהם.
בערך בשבע הצירים מתחזקים ומצטופפים, אני מעדכנת את אמא שלי שאולי היום זה היום ומבקשת שתיקח לי את הגדול כדי שלא יראה אותי עם צירים. אחרי כמה דקות הוא קם ואני מחבקת אותו חזק חזק ומתרגשת כל כך כשאני חושבת על השינוי שאנחנו עומדים לעבור.. פתאום יש ציר, אני סוגרת עיניים חזק ומתחילה בנשימות ומחכה לעבור כמה שיותר מהר את הנשימה השניה - שלישית שהיא שיא הכאב ומשם הענינים מתחלשים.. הבן שלי רואה אותי נושמת בקולניות ומוציאה אויר בקול נמוך, נבהל ומטפס עלי מנשק ומחבק ומרגיש שמשהו לא תקין קורה. אני אורזת לו מהר בגדים בשקית ומתקשרת לאמא שלי שתבוא לקחת אותו, מתפללת שזה יהיה לפני הציר הבא.
אמא שלי לוקחת אותו ועכשיו אני פנויה נפשית לחוות את הדבר המרגש שקורה, אני במצברוח מצויין, מרגישה באורות כזה, קצת כמו על איזה סם. נכנסת להתקלח ובטוחה שזה יעזור לי מאד כמו שתמיד מים משככים כאבים, בפועל האמבטיה עושה לי עצבים וקוצר רוח, אני לא יודעת למה ואיך אבל מהרגע שנכנסתי רק בא לי לצאת ואני אחת שמאד אוהבת אמבטיות ארוכות.. מחליטה לזרום עם התחושות שלי ויוצאת. שמה ניגוני חבד להרפיה, מחשיכה את כל הבית ומתחילה להתנסות בתנוחות שיקלו עלי את הצירים. מנסה להעזר במשקופים, בקירות, על הצד במיטה ומשום מה הגוף שלי רוצה רק להיות על הרצפה אבל זה לא נוח לי כי אני לא מצליחה לנמנם תוך כדי והייתי עייפה.. המוזיקה והחושך משרים עלי תחושת שינה.
כל ציר שמגיע אני מעבירה בחמש נשימות וכל נשימה חושבת על דבר אחר שאני רוצה להודות עליו לה' - על בעלי, ההורים שלי הילד שכבר יש לי והילד שעתיד לבוא, על הלידה שקורית בצורה טבעית כמו שכל כך רציתי, על הבריאות, הבית והחיים.
אני מתיישבת בשלב כולשהוא על הספה ומשום מה נוח לי להעביר שם את הצירים. הצירים מתחזקים ובכל ציר יש לי לחץ חזק מאד מאד למטה. משהו בלב שלי אומר לי שהעוצמה של הלחץ חריגה.
בנתיים אני בקשר כל הזמן עם אמא שלי ואנחנו מסכמות שתגיע בעשר להעביר איתי את הזמן. הניגונים מרגשים האווירה נעימה מאד ואני ממש מרגישה שאני מתקדמת.
בעשר אמא שלי מגיעה ואנחנו מנהלות שיחה נעימה שכל כמה דקות אני פשוט מתנתקת ומעבירה את הציר, מקפידה מאד להיות רפויה ולחשוב רק על הציר הנוכחי.
באחד עשרה הסבלנות שלי נגמרת ואני מבקשת מאמא שלי לצאת לבית רפואה כי אני רוצה שמשהו יזוז. אמא שלי טוענת שאני ממש לא נראית עם צירים משמעותיים ושאולי כדאי לחכות אבל אנימרגישה שמשהו צריך לזוז וחייב לעשות פעולה משמעותית כדי להזיז אותו.
אנחנו נוסעות רבע שעה לבית רפואה, בדרך יש כמה צירים שאני מעבירה בצורה טובה ברכב ואז עוד איזה עשר דקות מחפשות חניה.
נכנסות לקבלה ולוקחות מספר, הכל לוקח הרבה מאד זמן ואני תוהה מה עושים עם מישהי שמגיעה במצב קרוב יותר ללידה, האם היא גם צריכה לחכות בתור? אני מעבירה בקלות יחסית את הצירים אבל יודעת שהם יותר כואבים ומשמעותיים ממה שנראה מבחוץ. מקבלים אותנו ומבקשים לחכות שוב בחדר ההמתנה, שם אני יושבת על כדור פיזיו וזה מקל מאד. מחכות עוד איזה חצי שעה ואז מקבלים אותנו לחדר ואחות מעצבנת מגיעה ומודיעה שמתחילים מוניטור, אני אומרת לה שיש לי צירים כאובים ואיך אני יעביר צירים בשכיבה אבל היא אומרת אז תתרוממי קצת ויוצאת מהחדר.
אני מחכה חצי שעה, בכל ציר אני נשכבת על הצד ומעבירה את הציר, הוא כואב אבל נסבל ברוך ה'. אחרי חצי שעה אמא שלי הולכת לקרוא לאחות אבל הן עמוסות ואומרות לחכות.. אחרי שעה ועשרים שאני במוניטור מגיעה סוף סוף אחות לשחרר אותי. היא מעיפה מבט על המוניטור ואומרת שזה צירים לא כל כך רציפים, והאם אני מרגישה צירים.. אני אומרת לה שבטח ומבקשת לבדוק אותי. היא מכניסה את היד ואז הפנים שלה משתנות והיא אומרת את בפתיחה 4 וחצי כבר מחיקה 80 90 אחוז, זה מעולה.
אני מתרגשת מאד. הלידה שחלמתי עליה מתקרבת ואני שואלת את האחות על האופציות שמתאפשרות אצלם בלידה. היא מסבירה לי שיש מרכז לידה טבעי ששם אין שום התערבות ואי אפשר לקבל גז צחוק או משהו אחר, זה מתקיל אותי כי כן תכננתי ללדת בלי אפידורל אבל עם גז צחוק אבל אני זורמת ואומרת לה שאני רוצה לנסות לידה במים.
זה נראה שהיא קצת מתפלאה, מספרת לעוד כמה אחיות ואז אומרת לי שאני צריכה לקבל אישור מהרופאה. נכנסת לחדר עם שתי רופאות והן צוחקות עלי שאני ממש לא נראית בפתיחה 4. אני רגועה רגועה, במצב רוח מצויין, צוחקת איתן, ורק כל כמה דקות כאילו מתנתקת ומעבירה ציר עם נשימות חזקות.
הרופאה בודקת את הנתונים שלי ורואה שעשיתי הערכת משקל רק בשבוע 32 והן צריכות הערכת משקל עדכנית יותר. הרוםאה מבקשת שאשכב כדי שתוכל לעשות לי הערכת משקל אבל מיד כשהיא מתחילה היא פולטת קריאת התלהבות ואומרת שהראש של התינוק ממש ממש למטה והיא לא יכולה להעריך בצורה כזאת. עכשיו אני מבינה מה זה הלחץ החזק שאני מרגישה ושמחה שבעזרת ה' לא אצטרך ללחוץ הרבה זמן. אני עוברת לטכנאית שתנסה לעשות היא הערכת משקל והיא מנסה מה שהיא יכולה ואומרת לי מראש שהנתונים לא מדויק כי התינוק ממש למטה. הוא יוצא קטן יחסית וזה בסדר.
הרופאה מסבירה לי שנכנסים למים מפתיחה 6, ושולחת אותי להעביר עוד צירים בחדר עם מקלחת. בהתחלה אני מעבירה את הצירים על כדור פיזיו.. אמא שלי משכנעת אותי בכל ציר לדמיין איך התינוק יורד ולעשות תנועות עם האגן כדי שיתברג טוב אבל אני משום מה קשה לי לחשוב בציר על התינוק זה מרכז אותי בכאב ואני מעדיפה לדמיין דברים אחרים לגמרי כדי להסיח את הדעת מהכאב. מדמיינת את הפנים המתוקות של הבן שלי, את ההרגשה כשהוא נותן לי נשיקות, את החיוך שלי, חושבת ומודה לה' על דברים טובים שקרו לי בחיים ובאופן כללי המאמץ על מה לחשוב בכל נשימה עוזר לי ממש להעביר את הציר. אחרי עשרים דקות בערך אני נכנסת למקלחת. בהתחלה המים באמת מטשטשים ועוזרים לצירים אבל מהר מאד הצירים נהיים כואבים יותר והמים כבר לא עוזרים. בכל ציר יש לי בערך 3,4 שניות שבהם הכאב גדול מנשוא ואני לא יכולה יותר, בשניות האלה אני מרגישה שדי. די. די. אני לא יכולה לעבור את זה יותר, והרגע אפידורל. אני עוברת את הכמה שניות האלה ואז ההרגשה היא אחרת שאני יכולה ומסוגלת, אבל הכמה שניות האלה פשוט מפחידות אותי בכל ציר מחדש..
אחרי חצי שעה בערך אני אומרת לאמא שלי שאני ממצה את המקלחת ואחרי זה נבדקת, אם יש פתיחה משמעותית אני הולכת על לידה במים ואם לא אני אקח אפידורל..
הצירים כבר כואבים ממש ממש. כל ציר זה קצת כמו מלחמה לעבור אותו. הנה עברתי עוד אחד. עוד אחד. ועוד. לפעמים אני מצליחה להתמודד עם הצירים עם מחשבות טובות ואז אני מרגישה ניצחון ולפעמים הציר פשוט מפרק אותי ואז אני מתייאשת..
יוצאת מהמקלחת ומבקשת להבדק, מגיעה רופאה ובודקת ואומרת שאני בפתיחה 5 והעובר התמקם קצת יותר טוב אבל צריך עוד כמה צירים טובים משמעותיים כאלה כדי להעלות פתיחה. זה מייאש אותי ממש במיוחד שאני שמה לב שמרוב הכאב הגוף שלי כבר לא מצליח להיות משוחרר ואני קפוצה ולחוצה.
אני מודיעה לאמא שלי שאני רוצה אפידורל ומיד כשמוציאה את המילים האלה מתחילה להתרגש. בלידה של הגדול האפידורל היה החלק הכיף של הלידה, בלי הכאבים, נמנמתי שרתי וצחקתי בפתיחה רצינית מאד. ואני אומרת לאמא שלי יאללה לוקחים אפידורל הכיף מתחיל..
אמא שלי הולכת להודיע לאחיות, הם נראות מאוכזבות שאחרי שעברתי את כל התהליך ויש לי כבר אישור מהרופא זה מה שאני בוחרת אבל אני ממש שלמה עם עצמי ומרגישה שזה יהיה לי טוב. אמא שלי הולכת להביא מדבקות מהקבלה ואני מרגישה שברגע שהחלטתי על אפידורל אין טעם בעוד רגע אחד לסבול.
אני מתקדמת עם המיילדת לחדר לידה, בדרך תוקף אותי ציר עוצמתי אני נכנסת לחדר לידה ומיילדת מבוגרת מקבלת אותי ומבקשת ממני להחליף בגדים אחרי כמה שניות תוקף אותי ציר מטורף מטורף ופתאום אני צועקת צעקות גדולות כמו בכל סיפורי הלידה הקלאסיים. מרגישה לחץ מטורף למטה ובטוחה שאני חייבת לעשות שרותים הרגע, מדדה לשרותים ופתאום עוד ציר. אני יושבת על האסלה ומפחדת שיפול לתוכה התינוק שלי. הלחץ חזק חזק חזק.
אמא שלי מגיעה ואני בוכה לה שהצירים נהיו לא נורמליים ואין מצב שאני עוברת את זה. באמצע הדיבור תוקף אותי עוד ציר עוצמת אני צורחת מכאבים ומתחננת לקבל אפידורל הרגע. המיילדת אומרת בנחת שהיא קראה למרדימה וזה יקח זמן. אני מרגישה בכל ציר שאני הולכת למות ומליון סכינים מבתרים אותי בבת אחת, מרגישה לחץ לעשות צואה, מרגישה ממש שעומד לצאת לי.
המיילדת אומרת פתאום שזה יקח לפחות עוד חצי שעה עד שהאפידורל יגיע כי צריך שהבדיקות דם שלי יגיעו מהמעבדה. אלא אם כן יש לי משהו עדכני מהשבועיים האחרונים. אני מרגישה שעוד רגע אני באמת מתה ואומרת לה שיש לי למרות שאני יודעת שעשיתי בדיקות דם לפני חודש. בין הצירים מתאמצת לפתוח את האפליקציה של כללית ולא מוצאת את הבדיקות. הצרחות כאב שלי מסבירות לה כשנראה שאין אפשרות לחכות עוד והיא מעלימה עין מהעניין. סוף סוף המרדימה מגיעה ואניצורחת לה שבבקשה תביא לי אפידורל דחוף. הכאבים כל כך עזים שאי אפשר לתאר ובעיקר אני מרגישה לחץ מטורף למטה. היא אומרת באדישות שהיא הולכת להביא את הציוד שלה ואז תוקף אותי ציר מטורף אני כורעת ואומרת לאמא שלי שאני הולכת לעשות כאן על הרצפה ולא אכפת לי שזה ילכלך הכל. משום מה לא מצליחה להבין שהרגשה כזאת זה אומר שהתינוק עוד רגע יוצא. אני צורחת להם שאני לוחצת לא אכפת לי מה קורה וברוך ה' הציר עןבר אבל מיד אחריו מגיע ציר נוסף.
המרדימה מגיעה ואני בוכה לה שבבקשה תזדרז אני חייבת אפידורל, היא מבקשת ממני לשבת על המיטה ואני בקושי מצליחה אבל הצורך העז באפידורל גורם לי לעשות את הבלתי יאמן. היא מזריקה ואני תופסת חזק בידיים של אמא שלי כי אני באמצע ציר נורא ואז היא אומרת לי שהיא שמה קצת למעלה ויכול להיות שיהיו לי כאבי ראש אחרי הלידה. באותו רגע לא מעניין אותי כלום, אני בקושי שומעת אותה רק מחכה שיעבור כבר. מגיע ציר את חציו הראשון אני מרגישה בעוצמת ואת החצי השני כבר פחות מרגישה. הכאב מתעמם מייד וסוף סוף אני יכולה לנשום ולהרגע. אחרי פחות מדקה המוניטור מתחיל לצפצף. המיילדת מעיפה מבט דואג במוניטור ואז מבקשת לבדוק אותי כי יש האטות בדופק וזה אומר או שיש בעיה או שהתינוק כבר יוצא. ובאמת אני בפתיחה מלאה. מסתבר שכל הדקות האחרונות היו כבר בצירי לחץ וזה מרגיע אותי להבין אתזה.
אמא שלי מתרגשת ומתחילה לבכות. היא אומרת לי הנה התינוק שלך מגיע.. אבל אני צריכה קצת לנוח אחרי הדקות האחרונות ומבקשת עוד לא להתחיל בלחיצות.
אחרי כמה דקות אני לוחצת ומרוב כל המתח של זמן הזה לא מצליחה ללחוץ טוב, המיילדת מנסה לכוון אותי ואני פשוט מודעת לזה שמשהו לא הולך לי. אחרי כמה לחיצות כאלה המיילדת מתייאשת מתיישבת על הכסא ואומרת לי ולאמא שלי כנראה שזה יקח עוד הרבה זמן.. בלב שלי אני יודעת שזה לא נכון ושכמה לחיצות ממוקדות יוציאו את התינוק. ובאמת מגיע ציר אני לוחצת ולוחצת ועוד ציר קטן ופתאום מרגישה משהו יוצא ממני וזה התינוק שלי. אני אפילו לא רואה את הפנים שלו אבל מחזיקה אותו הפוך רק בגב וכל כך מאושרת תודה לה' תינוק בריא ושלם כמו שהתפללתי. פחות משעה אחרי שהייתי בפתיחה חמש.
אחרי כל המאורעות האחרונים אני מרגישה שחייבת לנוח, התינןק לא כל כך בקטע לינוק והמיילדת מנסה לעזור לי עד שמתייאשת. אני מבקשת שיקחו לי את התינוק ונחה קצת, יש לי קרע קטנטן פנימי ותופרים אותי לוחצים לי על הרחם וזה כואב אבל מוציא כמויות של קרישי דם ומעבירים אותי לחדר התאוששות.
המשך סיפור האשפוז עוד מעט
מזל טוב!! איזו גיבורה את!!!!
ואיזה כיף להיות אחרי!
כתבת ממש יפה ומרגש..
נשמע ממש חוויה לא פשוטה הצירים שבאו פתאום ככה. הזדהתי מאד עם הצירים הסיוטיים בזמן האפידורל..
יאללה מחכה להמשך..
מזל טוב!!
כל הכבוד לך כמה כוחות נפש!!
רק.. סליחה אשני אומרת- אבל איך הם לא הבינו שזה צירי לחץ???😉 זה ההכי קלאסי לש צירי לחץ מה שתיארת .. ובדר''כ בודקים פתיחה לפני אפידורל ולא נותנים בפתיחה מלאה לרוב..
ואם זורם לך לכתוב בפרטי איפה ילדת?
רצו לבדוק אותי האמת אבל צרחתי שאני עולה למיטה רק בשביל אפידורל
ילדתי באסף הרופא
ומיילדת מנוסה אמורה לזהות שכשמישהי שהתמודדה מהמם כמוך עם צירים כל הזמן פתאם יצשתפנית לשתצעקות ולחץ והיסטריה לאפידורל והרגע
זה 99אחוז אומר פתיחה מלאה עכישו או בעוד 2 דקות
ברור שאם את בוחרת באפידורל זה זכותך המלאה
אבל בשלב הזה לרוב מיילדות יציעו לנסות כבר לבד כי י ש מצב ש3 לחיצות הוא בחוץ ועד שהאפידורל משפיע.. לפעמים לוקח יותר זמן
קיצר
מטורף הסיפור שלך ועכשיו קראתי על האשפוז אימאלה איהז סרטטטט
את באמת גיבורה אמיתית
ואגב.. מישהי המליצה לי לפני הלידה הקודמת שלי על הבי''ח ההז.. ולפי מה שתיארת הוא נשמע לי יחסית עמוס- גישה לא טבעית...או שזה סתם נדמה לי?
ילדתי שם ובשערי צדק. אסף הרופא היו משמעותית טובים יותר.
בשערי צדק היה לי סיבוך שראו כבר בהריון ואחרי הלידה החמיר. אף רופא לא בדק אותי כל האשפוז. אני התחננתי לאחיות שיקראו לרופא שיראה אותי וכל פעם מחדש הן הופתעו שאף אחד עוד לא הגיע. בסוף סרבתי להשתחרר עד שיבדקו אותי. אחרי שסוף סוף הגיע רופא הייתי מאושפזת עוד שבוע עד שהסיבוך נפתר.
באסף הרופא, בלידה הראשונה באמת לא ידעתי לדרוש דברים והיה פחות מוצלח. לא דחפו התערבות, אבל היה פחות יחס כי לא נראתי כאובה וכשלקחו את התינוקת לתינוקיה לא הסכימו להביא לי אותה עד הבוקר (9 שעות מהלידה) כי לא היה מקום בביות מלא. אבל בלידה השניה ידעתי לעמוד על שלי ולא היו דברים כאלו. ובשתי הלידות היה ביקור רופא פעם ביום והעברת מידע בין צוותים רפואיים
אבל באסף הרופא אני תמיד שומעת סיפורים לכאן ולכאן יש כאלה שממש ממש לא מרוצות ויש כאלה שממש כן
אם מישהו לוקח ממני את התינוק ולא נותן לי- בלי סיבה רפואית אמיתית..זה מבחינתי ממש הדבר שהכי מרתיח אותי ברמת המוכנה לתבוע אותם כי אין זכות למנוע מאמא להיות צמודה לתינוק שלה אם היא רוצה . אז מה אם אין מקום בביות מלא? אז תשהיה איתך איפה שאת. זה לא אמור לפגוע בך אם להם אין מקום.
לקחו אותה לבדיקות ואז עד שקיבלתי חדר לקח זמן.
כשבעלי הלך לקחת את התינוקת אמרו לו שבלילה אי אפשר והוא פשוט הלך הביתה 🫣
כשביקשתי שוב אחרי שעה הם רצו שאבוא לקחת לבד ולא יכלתי לקום עד שאחות תבוא לעזור לי (נהלים) ואף אחות לא היתה פנויה למלא זמן.
אבל כמו שכתבתי, בלידה השניה למדתי להתעקש על דברים והיה ממש טוב שם. לידה טבעית, חדר עם שניים, התינוק היה איתי כמה שרציתי, בדיקות לכל מה שצריך ואחיות נגישות.
ולא מכבדים את הבקשה שלך
ממש רגיש
ומדהים שלמדת לבקש ולדאוג לעצמך זה מהמם
ומעניין ..בכללי י ש להם גישה טבעית או פחות?
והעומס 'ם- זה ככה לרוב שעמוס?(תמיד יכל להיות ..אבל יש בתי חולים יותר עמוסים ויש פחות)
בשערי צדק
בעלי מגיע עם מגש סושי ענק, אנחנו נחים קצת בהתאוששות, התינוק ישן.
מביאים אותי לחדר, חדר פרטי וענק. ביקשתי להיות באפס הפרדה. אני מצליחה להניק את התינוק ברוך ה' ועונה קצת לאנשים בוואצפ.
הולכת לישון וקמה עם כאבי ראש מטורפים, מרגישה כאילו הניחו לי בית על הראש. כאילו הרדימו לי את הראש. לא מצליחה להזיז אותו לא מצליחה להסתכל למטה כלפי התינוק, לא מצליחה בקושי לקום מהמיטה. אבל ברגע שאני מניחה את הראש ישר על המיטה בלי כרית אפילו הכאב נעלם.
מעדכנת את האחות מגיעים לבדוק אותי, בדיקות דם וכו' ואחרי כמה שעות מגיעה רופאה מרדימה לדבר איתי.
מסתבר שבגלל שלקחתי אפידורל בפתיחה מלאה היתה סטיה וזה גרם לנוזל מחוט השדרה לנזול לראש. הרופאה אומרת שזה קורה לפעמים וזה סיבוך די נפוץ של האפידורל ושאפשר להכנס למן ניתוח כזה שבו מחדירים דם מהוריד למקום של האפידורל וזה יוצר קריש דם וסותם את החור. או שאחכה שבועיים בערך עד שיעבור בעצמו.
אני מותשת, סחוטה נפשית ופיזית ואין לי כח לשום סיבוכים, באופן כללי פרוצדורות רפואיות מאיימות עלי מאד. אני אומרת לרופאה שאני מעדיפה לחכות ולא רוצה לקחת סיכון.
הרופאה הולכת ואני בוכה ובוכה, לא יכולה לזוז בכלל מרגישה כל כך מוגבלת, התינוק ישן ושקט ומוסיף לי יסורי מצפון. מתקשרת לרופאה קרובת משפחה להתייעץ והיא ממליצה לעשות את הניתוח הזה.
כמה שעות בלתי נסבלות עוברות. אני לא יכולה לקום מהמיטה, לא יכולה לזוז בכלל, מניקה בלי לראות את התינוק. מגיעים לעשות לו את הבדיקה שבכף הרגל ועני לא יכולה אפילו להיות לידו מרוב הכאב.
באיזשהו שלב החלטתי שאני רוצה לעבור את הניתוח הזה והודעתי לאחות היא עדכנה את הרופאה ותוך כמה שעות כבר הורידו אותי לחדר ניתוח.אני יומיים אחרי לידה, צריכה להפרד מהתינוק החדש שלי, מרגישה כל כך מבואסת שגם לקחתי אפידורל שלא ממש עזר לי ובאמת את כל הלידה עברתי בלעדיו, וגם נפלתי על הסטטיסטיקה של אלה שהאפידורל מסתבך להם.
נותנים לי חלוק, מורידים את כל החפצים האישיים ואני כל כך לבד. האווירה של חדר ניתוח מאיימת וקרה, אני רק רוצה שיגמר.
מכניסים אותי לחדר ניתוח, ממש כמו בכל הסיפורים עם מנורות גדולות מעלי והמנתחת מסבירה שזה לא בהרדמה כללית, אני פשוט צריכה לא לזוז ולהגיד לה מתי שאני מרגישה לחץ חזק. אני רועדת כולי, מרגישה חשופה ומפוחדת. כבר לא יודעת אם באמת כואב לי או שאני מדמיינת שכואב. בוכה בלי הפסקה ובאופן כללי מרגישה שקילפו מעלי את כל השנים שלי וחזרתי להיות ילדה קטנה.
הניתוח נגמר, אני צריכה לשכב שעתיים על הגב, מכניסים אותי לחדר התאוששות ואני מעבירה את הזמן בלהקשיב לכל סיפורי הניתוחים הקיסריים של הנשים בחדר. ברוך ה' הזמן עובר מהר ומחזירים אותי למחלקה, המלאך הקטן שלי ישן כל הזמן ולא היה רעב כמו שחששתי.
אני מנסה בזהירות לקום מהמיטה וברוך ה' הכאבי ראש עברו לגמרי! מרגישה שקיבלתי את החיים מחדש. לא מפסיקה להודות לה' על הנס הזה. פתאום מרגישה כמו יולדת רגילה, קצת חלשה אבל חיה ומתפקדת. אנחנו נשארים במחלקה עוד לילה ולמחרת בבוקר משתחררים בשמחה.
אני הולכת לבית החלמה לכמה ימים להתאושש והחוויה מוזרה אבל אני נחה כמו שצריך וחוזרת מיד לברית שמחה בריאה ומאושרת.
לא רצתי לכתוב קודם כדי לא לבאס וגם ילדתי רק קיסרי, מרשה לעצמי כי כבר כתבת את הבאסה. זה ממש היה נשמע לא להיט שנתנו לך אפידורל בשלב הזה ורק מלקרא סיפורי לידה היה די ברור לי שאת בסוף אז הן בטח אמורות לדעת.. וגם סתם לא היו נשמעים סופר קשובים ואת היית ממש מלכה מודעת לעצמך ברמות. מזל שעשית את הניתוח הזה מה שזה לא היה ושזה הועיל ושהצלחת אח''כ לנוח ולהתאושש ולהיות בטוב. רק בריאות ונחת.
קשוח
ב"ה שעכשיו אתם בסדר
ואיזה באסה עם הסיבוך!!! זה באמת סיבוך נפוץ אבל סיוטי🤦 טוב שאת אחרי!!🩷 התאוששות קלה וטובה💓
אחרי מעשה קלטתי שהם באמת לא היו קשובים
וגם לא התנצלו אפילו פעם אחת על האפידורל שהם שמו לא טוב..
קראתי בנשימה עצורה
הרבה מזל טוב!!!
שאלתי רב אם צריך לצום והוא הפנה לרופאה שלא ממליצה
ומפה מתלבטת מה לעשות כי באופן כללי היא לא בעד צום בהריון.
מישהי שגם פסקו לה בהריון עם סכרת לא לצום?
גם לא ביום כיפור
אבל אולי זה תלוי כמה את מאוזנת
צום עם סוכרת הוא מסוכן, וצום עם סוכרת בהיריון הוא מסוכן כפול 2.
בכל ספר הלכה שפתחתי סוכרתיים הם הדוגמה הראשונה לחולה שפטור מצום..
יש סיכון לנפילת סוכר, או התייבשות שתביא לצירים מוקדמים.
בתשעה באב אין שיעורים, אז לפחות תשתי כמו שצריך.
ואוכל יכולה להסתפק במינימום שצריך.
בע"ה בבריאות ובשמחה!
אפילו ביום כיפור אני שותה ואוכלת לשיעורים..
אם תצטרכי תפני למכון פועה, יש להם הנחיות מסודרות.
גם לי הנחו בסוכרת הריון לאכול לשיעורים גם ביום כיפור, זה קצת מוזר אבל ידעתי שזה בשביל העובר.
כולל כיפור שלא צמתי בו.
הרב הנחה אותי איך לאכול לשיעורין.
והיתה לי סכרת מאוזנת.
אני גם מכירה שלא צמים בכלל כמו שהשאר כתבו פה
ביום כיפור שיעורים, צריך הדרכה של רב ורופא ירא שמיים איך
שזה לפעמים תלוי ב''עד כמה חמורה הסכרת"
היו פעמים שצמתי כיפור
והיתה פעם ששתיתי לשיעורים מרק טחון
בשני המקרים הייתי על דיאטה בלבד, ללא הזרקת אינסולין
בשניהם.
חידשו לי..
לקראת כיפור אתייעץ בע"ה
של אטתה שנה, והסוכר שלי ירד נמוך.
כששברתי את הצום באזור 11-12 על משהו ממש סביר (כריך מלחם מלא) הסוכר קפץ ממש גבוה.
זו הסיבה שסכרתיים צריכים לאכול כל 3 שעות.
אז התיעצתי עם רב והוא אמר בכיפור לצום בלילה ולשתות שיעורים מרק מזין בבוקר.
אבל בהריון שלפני כן עם סכרת הריון לא היתה לי בעיה כזו, וכיפור עבר מצוין. וגם ההריון שלפני לפני.
כנראה המצב החמיר באחרון...
לכן זה ממש לא גורף.
מי שמזריקה אינסולין זה יותר בעייתי לצום למיטב ידיעתי.
הכי טוב להתיעץ עם רב לפי המצב שלך.
בהנקה למשל אני צמה רק בלילה
בהריון אני צמה כי יחסית קל לי לצום
הם אמנם שניהם צום חמור
אבל הם שונים וזה חשוב לדעת
למשל לרוב הדעות אין שיעורים בתשעה באב-מי שפטור פשוט פטור וצריך לאכול ולשתות כרגיל(כלומר רגיל של תשעה באב-אוכל פשוט,לא בשרי וכו)
יום כיפור לרוב ינחו שיעורים, תלוי ברמת הקושי- לפעמים ינחו שיעורים מתחילת הצום כדי לא להגיע למצב שצריך כמות גדולה יותר, לפעמים שיעורים רק של נוזלים לפעמים גם של אוכל לפעמים הנחיה לצמצם מרווח בין שיעורים... ורק אם זה לא מספיק ינחו לאכול רגיל.
צריך לזכור שיום כיפור הוא דאוריתא ותשעה באב דרבנן. זה לא אומר שהוא לא חשוב, ודאי שכן, אבל עדיין הוא לא באותו קו כמו יום כיפור.
(הכוונה לחולים שלא בסכנה)
אבל בשניהם לא יצא לי לשמוע על פטור גורף לנשים בהיריון
אבל כן גם בלי סיבה משמעותית כמו סכרת הריון.
לי רב פסק לא לצום בהנקה כי קשה לי בצומות, בלי סיבה רפואית אמיתית
או שיעורים? פעם ראשונה שומעת
לי פסקו שיעורים בכיפור בהנקה וזה קשה יותר מלצום, רק באלך לסיים את הבקבוק כבררר
וזה היה חודש בערך אחרי לידה, פעמיים..
שכל לפעם צריכה לשאול
זה כשר?🤓🤓🤓
(כלומר, יש לי לפעמים לקוחות חילונים, אבל אני לא אוכלת איתם)
אבל יש לי קרובי משפחה חילונים.
מכיוון שהם קרובים שלנו (של אמא שלי, שחזרה בתשובה), הם יחסית בקיאים בפרטים, אבל עדיין קורים דברים על גבול המצחיקים.
פעם אחת דודה שלי שאלה אותי: "והרבנים לא מרשים לכם להפסיק להביא ילדים או לעשות הפסקות מדי פעם?" (לכי תסבירי לה שהרב שלנו בכלל אומר שאנחנו לא צריכים לשאול רב על מניעה...)
ופעם אחרת במפגש עם הורים של דודה שלי (אשתו של דוד שלי), אמא שלה לא הושיטה את היד ללחיצה לבעלי, בעל הזקן הארוך, אבל כן הושיטה יד לאחי, שבלי זקן. הוא התנצל ואמר, "אמנם אין לי כיפה גדולה כמו שלו, אבל גם אני לא לוחץ יד לנשים..." (דווקא אח של דודה שלי כן רצה ללחוץ לי יד לפרדה, והיה צורך להסביר לו שדתיות לא לוחצות ידיים לגברים...)
אבל הסיפור הכי מצחיק שהיה לי לאחרונה - כלומר לא ממש לי, אלא בפודקסט ששמעתי:
אחד מהדוברים בפודקסט רצה להשוות ספרייה של סרטים בבית של מישהו לספרייה של ספרי קודש (מבחינת הכמות), ואמר: "זה היה ממש כמו להיכנס לבית של דתיים, עם כל הספרים של קאסוטו וכל אלה..." (מישהו צריך להסביר לו שדווקא דתיים *לא* לומדים קאסוטו🤦♀️)
