אבל יתכן שזה מה שנגרם כתוצאה מחסכנות יתר שלו.

מעולם לא התבטאתי כך מולו. אלא יותר התלוננתי והתמרמרתי על זה שבכל דבר שאני קונה יש "השגה" למה ומי ואיך וכמה. שסופה של אותה השגה קבועה היא שטיפת מוח יומיומית שנפרסת כמה שנים.

לטענתו בשנה האחרונה הוא השתנה. וזה נכון. הוא השתנה. ואומר לי תקני. אבל כמו שכתבת שינוי לצד השני "להאמין" לו שבאמת הוא רוצה שאקנה ולא אקבל אח"כ תזכורות כמו למה וכמה ואיך,  גם לוקח שנים.

בעלי היקר לא טיפוס שתלטן בכלל ממש רחוק מזה. אדם מאוד נוח. מעולם לא חייב אותי לעשות משהו שאני לא רוצה לא בכעס, צעקות, איומים וכל אלה.

הוא טיפוס שיודע לשכנע באיטיות, ברוגע ובויכוחים רגועים.

הלוואי והיתה לי המידה הזו של הרוגע.

הוא כן פתוח לשינוי. אבל אני חושבת שהוא צריך שינוי תפיסה עמוק. לא רק דיבורים ושיחות שלי איתו. כי שוב זה עלול לחזור על עצמו. כפי שכבר קרה בעבר.

גם לשנות חינוך של שנים זה לא קל. חינוך לקמצנות זה נורא.

הרעיון של לצאת לחופש הוא בעיקר נפשי- כיבכול לעצור את המירוץ אחר הכסף. אבל חלק מהשאלות ששאלת אלו הן בדיוק הסיבות גם למה אני לא עוזבת. קופליקט לא פשוט.

אבל הרעיון של חופש מוגדר הוא רעיון מצויין.

במשהו שיטעין אותי. כי אני בהחלט חייבת הטענה.

לראות גם את הטוב וגם את הרע.

ולא לשכוח שיש טוב

ולא לשכוח שיש קושי.

מכירה אנשים שבמצב שלך פשוט מדחיקים או מתרצים

או אומרים ש"אני הבעיה".

מודעות היא באמת באמת חלק חשוב לפיתרון. זו לא סתם קלישאה.

ועוד משהו-

התפיסה של היהדות ש"תשובה קדמה לעולם" בעצם אומרת שתמיד תמיד יכולה לבוא התחדשות.

בעז"ה תהיה לכם תשובה גדולה

במובן שתזכו להתחיל מחדש גם בתחום הלא פשוט שאת מתארת.

הלוואי בעזרת ה'

קודם כל את נשמעת אישה כ"כ טובה, אינטלגנטית, מסורה, אכפתית

וגם האהבה והכבוד שלך לבעלך היקר, וראיית הטוב הגדול שבו ובכל החיים, גם בשעה של קושי מסוים, היא נפלאה וממש לא מובנית מאליה!

אנסה לחלק לסעיפים/נקודות את הדברים:

1. התחום של העבודה-

הזכרת שהיו לך 3 חודשים של בחילות והרגשה לא טובה - ועכשיו עד שסוף סוך את מרגישה קצת יותר טוב פיזית,

ממש ממש מובן שלא תרצי להיכנס לעבודה שגם תיקח מהכוחות שלך, גם אולי תיצור אצלך מתחים או התמודדויות נוספות וגם כפי שציינת יהיה לך מקום בנפש שלא רגוע כי "אני עובדת ועובדת

ולא נהנית

ולא מרגישה טוב

ומתאמצת

ובשביל מה?

בשביל כסף כסף כסף

ומה אעשה בסוף עם הכסף הזה?

הרי לא אהנה ממנו

אז זה סתם.

עוד יותר מבאס

ועוד יותר מתסכל לעבוד ולהתאמץ ולהוציא אנרגיות וכוחות על משהו שלא עושה אותנו שמחים בסופו של דבר!

אני חושבת שהנפש שלך מאוד מאוד חכמה.

היא בעצם מנסה להגן עלייך מכל זה.

היא אומרת לך בעצם התחושה הזו של ה"כבדות" או ה"באסה" מלעבוד - ש:היי. תסתכלי עליי.

תראי אותי.

תני לי מקום.

לא טוב לי עד הסוף עכשיו.

בואי נראה יחד איך כן יהיה לי יותר טוב

ואז מבטיחה לך לנסות ולהשתדל יותר גם בתחום הזה, טוב?

את הרי מכירה אותי - כשצריך משהו - אני עושה.

גם אם לא בא לי - אני עושה.

מתמודדת,

מתגברת

ובסוף גם מצליחה!

אבל עכשיו?

עכשיו אני רוצה יותר.

רוצה להעניק לעצמי רוגע ושלווה פנימית

רווחה נפשית

כזו שתיתן לי מרחב נשימה

וחיוך

ושמחה

ורוגע בלב ובנפש.

ומשם -

משם בשבילי השמים הם הגבול!"

אז את כל זה יקרה הנפש החכמה שלך אומרת לך

ואני מציעה לך בחום להקשיב לה!

זה כמו תמרור שמכוון אותנו,

הקשיים יכולים לשים לנו את הזרקור על מה אנו צריכות לעבוד עוד,

לשפר,

להתבונן,

לשנות.

אז בתחום הזה, של העבודה,

הייתי מציעה אולי לקחת לך 3 חודשים של חופש מוחלט.

מצד אחד - זה יתן לגוף שלך להתחזק ולהרגיש טוב בלי שום עול אחר עליו -

ובמיוחד אחרי שהרגשת 3 חודשים זוועה, תפנקי את עצמך ב3 חודשים של הירגעות.

בזמן הזה תתמלאי בכוחות

תטעיני את עצמך

תבררי יחד עם אישך היקר את העניין הכלכלי (כבר אפרט בסעיפים הבאים ב"ה גם על כך)

תחשבי מה את רוצה

תדייקי את עצמך למקום שלך מבחינה תעסוקתית

ותוכלי גם להתמלא לאט לאט בביטחון עצמי.

אחרי 3 חודשים תעשי חושבים מחדש -

האם את זקוקה לעוד 3 חודשים של חופש והכוונה

או האם את מסוגלת להתחיל לעבוד.

כמובן זה תלוי באם אפשר כלכלית להסתדר בינתיים וכו',

אבל אם בעלך עצמו אמר לך קחי שנה שלמה

ואם מבחינה כלכלית תוכלו להסתדר ביום יום - לגמרי את יכולה להיות רגועה וללכת על זה!

וכאשר תחזרי לעבוד -

תזכרי תמיד את המשפט שלך:

"אני תמיד מצליחה"!

ששמת אותו בסוגריים, אבל אני הייתי מעתיקה אותו בבולד ובגופן ענקי על קירות הלב :

א נ י

ת מ י ד

מ צ ל י ח ה

!!!

ולאט לאט תוכלי לעשות התבוננות גם בתחום התעסוקתי,

לפתוח את הראש,

אולי אפילו לקבוע פגישה או 2 עם יועץ תעסוקתי,

לברר מהם הכוחות שלי?

מהם החוזקות שלי?

במה אני טובה?

מה אני אוהבת לעשות?

מה צריך בשוק?

אילו עבודות יכולות עוד להיות שאפילו לא חשבתי עליהן?

וכן הלאה...

וכאשר את "מתבייתת" על עבודה - קפצי למים עם הידיעה הזו שאת תצליחי!

גם אם יש ספקות

גם אם יש חששות

גם אם מפחיד

גם אם קשה ומגעיל ועמוס -

את תצליחי!

למה?

כי את - את

ואת - תמיד מצליחה!!!

2. התחום של בעלך-

וואו.

כמה מרגש לשמוע איך את חושבת עליו בלב שלך.

שהוא בעלך היקר

שהוא אהבת חייך!

שהוא החצי השני שלך!

שלעולם תהיו אחד!

שאת אוהבת אותו בכל ליבך!

שהוא אדם נוח 

לא כועס

שאתם נשואים כבר שנים טובות ושמחות ועם נסיך

כל זה המון, המון המון.

ובתחום של הפער ביניכם, בפן הכלכלי, כאן כדאי ממש ממש ליצור שיחה/ות עמוקה ומקרבת שמביעה את העומק שלך ואת העומק שלו בנושא הזה, ובכלל,

ואנסה לפרט יותר:

אני חושבת שהצורך העיקרי של בעלך בכל הנושא הזה

הוא צורך בביטחון כלכלי

צורך ביציבות

והצורך העיקרי שלך בכל הנושא הזה

הוא צורך ברוגע ושלווה

צורך בהנאה, שיחרור, 

צורך בהתנהלות של קנייה ורכישה שיכולה לגרום לנפש להתרחב, להביא לרווחה בנפש ולשמחה

ולמה כל כך חשוב להבין את הבסיס של הבסיס של הצרכים של שניכם?

כיוון שרק בצורה הזו תוכלו לתקשר בצורה הכי עמוקה, כנה, פתוחה ונכונה שאפשר.

בצורה הזו תוכלי ממש לבקר בלב של בעלך

והוא בלבך שלך.

אם תגיעו לתקשורת עמוקה כזו,

תקשורת מקרבת,

תשבו לשיחה, כמובן בזמן ששניכם רגועים, אכולים, לא עייפים, בלי הסחות, בלי מסכים, לא לפני או אחרי עבודה, כשהילד המתוק ישן וכן הלאה -

ובאותה שיחה תשמעי את בעלך ותביני מהמילים שהוא בעצם אומר לך:

"אשתי האהובה.

אני צריך יציבות כלכלית

אני צריך ביטחון כלכלי.

כאשר יש כך וכך כסף

או כאשר יש התנהלות מסוימת - זה מאפשר לי להרגיש שליטה על החיים שלי,

שליטה על האושר שלי ושל אשתי היקרה ומשפחתי

זה מאפשר לי לדעת שאני אוכל להעניק להם מה שהם צריכים

קורת גג ובית ושמחה ויציבות

את יודעת אשתי היקרה?

כאשר הייתי ילד כל מה שגדלתי עליו היה עד כמה חיסכון חשוב.

ראיתי את אמא ואבא חוסכים

הם כל הזמן דיברו על זה

התנהלו לפי זה

לפעמים כשרציתי משהו הבנתי שאי אפשר עכשיו

ראיתי את המודל היחיד שהכרתי בחיים

וממנו למדתי

למדתי אהובה שכך יוצרים יציבות

שכך יוצרים ביטחון

ובגלל שאני כ"כ כ"כ אוהב אותך ואת המשפחה שלנו

אני רוצה לתת גם לכם את היציבות הזו! את הביטחון הזה!

את מבינה יקרה?

אני פשוט לא מכיר דרך אחרת...

זה בשבילי המהות של הבית,

דרך ההתנהלות הזו אני מגיע למטרת העל שלי - בית שמח ומאושר גם עוד 20 ו50 שנים יחד

כשאני מביט לעתיד ואומר שאני רוצה משפחה מאושרת

עם בית משלנו

עם יציבות כלכלית

ההתנהלות שאני כרגע נוקט בה - היא היא הדרך עבורי להגשים את אותה מטרה!!!

ואת רק תשמעי אותו.

עד הסוף.

תביני אותו באמת.

תביטי לו בעיניים.

תביטי לו בנשמה.

תראי עד כמה הוא אוהב אותך. באמת באמת אוהב אותך.

נסי לרגע להיות הוא - להיכנס ממש בדמיון לראש שלו, ללב שלו,

לאיך הוא מרגיש, מאז שהוא ילד קטן כמו הבן שלכם, ועד עכשיו

מה הוא שומע,

מה הוא עובר,

מה הוא חווה

מה הוא מרגיש

מה הוא צריך...

ואז יקרה - את תיתני גם לו את הזכות לבקר בלב שלך!

את תאמרי לו -

בעלי היקר.

אני כ"כ מבינה אותך. ואני רוצה לספר לך ולשתף אותך באיך אני מרגישה.

אתה יודע?

גם בשבילי מטרת העל היא הבית שלנו! המשפחה שלנו! האושר שלנו!

רק שאצלי בעלי היקר הדרך להגשמת בדיוק אותה מטרה היא דרך רוגע, שלווה,

איוורור, שמחה,

כיף

הנאה

*אני* רואה בדרך הזו, של הרגיעה והשיחרור והשמחה, גם בתחום הכלכלי את מימוש המטרה שלנו

אני זקוקה לרוגע ושלווה יקר שלי.

אני זקוקה לאפשרות בלב לרכישה של דברים שמשמחים אותי ואת המשפחה כדי להרגיש יותר שלווה ושמחה.

ואז,

כאשר באמת תבינו אחד את השנייה עד הסוף,

בעלך יוכל לראות שבעצם אותה מטרת העל שלו יכולה להתפספס בדרך הזו בה הוא נוהג כרגע.

כי גם אם עוד 10 שנים תחסכו מיליון שקלים ותוכלו למשל לקנות בית משלכם -

מה כל זה יעזור אם חלילה חלילה לא יהיו זוג נשוי ואוהב שיאכלס את הבית הזה?

אם ה4 קירות הללו יעמדו ריקים או של הורים גרושים חלילה?

אם 4 הקירות הללו יאכלסו אישה עצובה וממורמרת?

אם כל העושר והכסף שבעולם שיהיו בהישג ידכם לא יאפשרו שמחה אלא ריחוק זוגי, מירמור, כעס, עצב?

האם זה באמת באמת מה שהוא רוצה?

כנראה שלא.

הוא הרי רוצה שתהיו שמחים!

שאת תהיי שמחה!

שיהיה לכם עתיד שמח ויציב!

הוא עצמו רוצה וצריך את היציבות הזו!

לכן אם תצליחי לשקף לו זאת,

לשקף לו שאותה היציבות והשמחה היא דווקא בשמחה שלך, ברוגע ובשלווה שלך -

שהדרך למטרת העל שלו היא דרך שימת לב לצרכים של אשתו ושל השלווה שלה - או אז תוכלו להתחיל להניע את המעגל שלכם קדימה בדרך חיובית ב"ה!

אני לגמרי מאמינה שזה אפשרי!!!

אם לא תצליחי לבד - תוכלו ללכת לאיש מקצוע שיעשה זאת עבורכם. זו ממש הצלה בעיניי,

כי המהות והשורש האלו נוגעים בעצם בכל החיים שלכם...

3. התחום של הפרקטיקה בהתנהלות הכספית -

אחרי שני הסעיפים הנ"ל,

ובמיוחד אחרי סעיף 2,

תוכלו להגיע לשיחה בה אתם מסכמים ביניכם שיש כל חודש סכום מוגדר מראש שמיועד כל כולו אך ורק להנאה!

אך ורק ל"מותרות" או ביזבוזים, או כל דבר אחר שיגרום לך הנאה!

ממש להוציא במזומן למשל כל חודש 400 ש"ח ולכתוב על המעטפה: כסף לשמחה של אשתי! לשלווה שלה!

וכאשר בעלך באמת מבין עד הסוף עד כמה הכסף הזה באמת יקר, לא כי הוא כסף, אלא כי הוא מעניק לאשתו שמחה, רוגע, שיחרור, איוורור, הנאה, שלווה - הוא ישמח!

(זה תהליך כן... גם הוא צריך לעבור תהליך של שינוי. זה בטח לא קל לו במיוחד שכך הוא גדל וכך באמת הוא מאמין שנכון לנהוג,

אבל אחרי ההבנה העמוקה גם אותך לאט לאט זה יוכל לחלחל אצלו יותר ויותר

ולאט לאט הוא יוכל באמת להאמין בדרך החדשה הזו בעצמו...)

ואז אתם יודעים שב"ה אפשר מבחינת ההוצאות וההכנסות לאפשר כל חודש למשל 400 ש"ח לרוגע הזה מראש - וכך אתם נוהגים *לכתחילה* מדי חודש בחודשו!

ואם היה לך חודש שלא הוצאת כלום כי לא היה לך על מה?

אז זה עובר אוטומטית לחודש הבא!

אז בחודש הבא יהיו לך 800!

וכן הלאה...

העיקר העיקר שאת - תדעי באופן ודאי שכל חודש יש לך לכתחילה ועם המון רוגע בשלמות סכום טוב וכיפי להוציא על כל מה שאת רוצה

ובעלך - ידע שכל חודש יש סכום קבוע שמאפשר לאשתו להיות שמחה ורגועה, וממילא גם למטרת העל הנ"ל שלו להתגשם, ושזה סכום מוגדר ותחום ולא פתאום שתוציאי 3,000 ביום, אלא יש כאן ממש התגמשות גם מהצד שלו וגם מהצד שלך,

ומענה לצרכים גם שלו וגם שלך.

- אם יכול לעזור לכם - אפשר להתייעץ גם עם פעמונים או ליווי כלכלי שיוכל לעשות עוד סדר בדברים...

4. השינוי עצמו -

כתבת שבעלך כבר השתנה בנושא לא מעט,

וגם שהוא עצמו יותר מאפשר ומשחרר

וגם שהוא עצמו אמר לך לקחת שנה שלמה חופש

אבל למרות כל זה כתבת שאת "לא מסוגלת. ולא מאמינה למשפט הזה. השנים של שטיפות המוח על כסף כסף כסף שיבשו לי את הדעת."

הנקודה הזו גם מאוד חשובה.

מאוד טבעי שכך תרגישי.

מ2 סיבות:

א. תבניות במוח – לכל אדם יש תבניות במוח שלפיהן הוא פועל.

כפי שאדם יודע שהשמש תזרח בבוקר ותשקע בערב – כך הוא מכיר את עצמו ואת בן זוגו וחייו וקיבע לעצמו תבניות בראש.

כאשר עושים ופועלים לשינוי, המוח יכול להזדעק: רגע! אל תשנו לי! אני לא מכיר את זה! תחזירו לי את הידוע והמוכר!

זה לא יכול להיות שהוא באמת ישתנה!

זה לא יכול להיות שהיא באמת תשתנה!

זה לא יכול להיות שבאמת יהיה לנו טוב!

אז חשוב מאוד מאוד קודם כל להבין את עצמנו, זה טבעי ואנושי וקורה לכל אדם.

דבר שני, לא להקשיב לקול הזה ולהילחם בו!

כן הוא ישתנה!

כן היא תשתנה!

כן הקשר יהיה טוב!

אז מה אם הוא לא היה עד עכשיו – בשביל זה אנחנו יצורים חיים ונושמים עם בינה ושכל – ואנחנו בוחרים לקחת את החיים שלנו ואת האושר שלנו בידיים שלנו – ולעבוד קשה לשם כך!

גם במקרה שלך -

המוח שלך, התת מודע שלך רגיל לדפוס מסוים של שטיפת מוח כדברייך בנושא הכספי,

וכאשר אומרים לו שהנה, יש שינוי!

הוא מזדעק! לא! אין! לא יכול להיות!

אז לאט לאט

ובאופן *מודע*

אפשר להצליח גם בכך

אפשר להראות לו עוד ועוד "קבלות" בפועל של הצלחות

עוד ועוד מקרים שאכם יש שינוי מצד בעלך

ולאט לאט השינוי *הזה* יתקבע והוא עצמו יהפך להיות ההרגל והדפוס החדש.

ב. מנגנון הגנה מפגיעה נוספת:

עד עכשיו חווית הרבה מאוד אכזבות, תיסכולים ופגיעות בנושא הכלכלי.

וכל זה קרה מהאדם שאת הכי אוהבת בעולם - בעלך היקר.

דמייני שבכל אותם מקרים את היית כמו עט שנמצא במקום מאוד גבוה מעל הריצפה -

ןבכל פגיעה הוא נופל ארצה ונחבט בריצפה בעוצמה גבוהה מאוד!

והמכה הזו כואבת!

מאוד!

לכן לאט לאט הנפש שלנו מפעילה מנגנון הגנה שיגן עלינו בפעם הבאה -

כי אי אפשר לחוות פגיעה כה חזקה מאדם כה קרוב וכה אהוב,

וככל שהאדם יותר קרוב הפגיעה יותר גדולה כאשר נפגעים ממנו!

לכן מה הנפש החכמה עושה?

היא מרחיקה אותנו.

לאט לאט הלב נסגר, קצת קצת כל פעם

לאט לאט המוח והלב אומרים: לא לא. אין מצב. זה לא יקרה. אני אצור חומה מראש,

אני אצור ידיעה מראש שלא אפתח ציפיות, שכלום לא אשתנה, אני אתרחק -

ואז גם אם תהיה פגיעה - אני אשרוד את זה. כי זו לא תהיה פגיעה כה חזקה,

זה יהיה כמו עט שנמצא קרוב קרוב לריצפה וגם אם הוא נופל - עוצמת המכה נמוכה מאוד.

כך גם אני.

בנקודה הזו צריך להבין את עצמינו קודם כל,

לתת לגיטימציה לפחד הזה,

לחשש

כן, אפילו מהחשש לשינוי שהוא לטובתנו!

ואז אחרי שעשינו עבודה אישית וזוגית על הנושא (כמתואר בסעיף 2 למשל, כמובן שאפשר עוד להעמיק הרבה מאוד...) -

וכאשר אנו רואים שבן הזוג באמת באמת רוצה ומתכוון להשתנות -

נוכל לומר לאותה מנגנון הגנה: היי. שלום. אני רואה אותך. אני מבינה אותך. יודעת למה אתה כאן - כדי להגן עליי -

אבל היי תשמע, עשיתי עבודה רצינית ואני בוחרת דווקא להאמין!

דווקא לפתוח את הלב!

אני בוחרת לקחת את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה וקירבה גדולה ושלמה אפילו בידיעה שיש בכך תמיד את הסיכון להיפגע,

וכ"כ למה?

פשוט כי אני מעדיפה את דרך החיים הזו עשרות מונים מאשר חיים בהם לא אוהב עד הסוף, לא אתקרב, אסגר, אתרחק

ואז אומנם לא אפגע - אבל מצד שני גם לא אזכה לאהוב עד הסוף!

אז כן! עדיף לי לאהוב עד הסוף ואולי להיפגע מאשר לא להיפגע לעולם אבל גם לא לאהוב לעולם...

ואז בדרך הדרגתית תפעלו בשביל השינוי הזה.

גם בפועל במעשים (כמו בסעיף הקודם למשל,

ואפשר להרחיב זאת עוד ועוד לפי הצרכים של שניכם),

גם ברגש, בהבנה העמוקה שלכם,

גם בפועל, בגוף, בשינוי שקורה בצורה פרקטית,

וכל פעם שבעלך מצליח ליצור את השינוי הזה אצלו - תפקידך הוא להחמיא, להעצים זאת, לומר לו תודה ולשקף לו בדיוק כמה טוב זה גורם לך להרגיש.

וכל פעם כשבעלך שוכח וחוזר לדפוסים הקודמים (כמובן הכל אחרי שהגעתם להבנה הזו שצריך לקרות השינוי הזה ובעלך מסכים) - לא לכעוס עליו אלא להבין אותו שהוא בן אדם וקשה מאוד מאוד לשנות הרגלים ודפוסים,

ותמיד תמיד יהיו נפילות בדרך,

אז להזכיר לו,

ממש אפשר לעשות תזכורת מצחיקה כמו תנועה עם הידיים של "אורות מהבהבים" או כל תנועה אחרת או רמז אחר,

וכך גם הוא לא ירגיש אשם ומעפן,

גם יקבל תזכורת נעימה ומצחיקה

גם יבין שהוא אנושי ומותר ליפול

גם יבין עד כמה שהוא מצליח זה משמח ומרים את אשתו

ויקבל את הפידבקים הללו -

ובדרך הזו תוך כמה חודשים כבר לגמרי תוכלו להיות במקום אחר!

בהצלחה רבה רבה יקרה!

מאמינה בכם בכל ליבי

חייבת לומר שהרגשתי שממש קראת את הרגשות שלי והעלית אותן על הכתב. רגשות ותחושות שלא הצלחתי לבטא.

ובנוסף הבנת את הצורך העיקרי שלו למרות שלא ציינתי זאת. שאגב זה נכון מאוד. אני יודעת שמאוד חשוב לו יציבות כלכלית. שוחחנו על זה בעבר.

הדפסתי לעצמי את מה שכתבת. יקר לי מזהב!

לקרוא שוב ושוב. ולהתחיל בעבודה.

תודה לך יקרה שהקדשת מזמנך עבורי.

את מיוחדת וחכמה מאוד

שימחת אותי מאוד, תודה לה' 🙏🙏🙏

בטוחה בטוחה שתצליחו ותגיעו לעומקים אפילו עוד יותר מדהימים בזוגיות שלכם, אתם נשמעים זוג מקסים! 

הרבה הצלחה, שמחה ושלווה

תודה לך מקרב לב ❤

[והאמת שיש לי ספרון על דגשים בזוגיות, אם תרצי אשלח לך בשמחה (שלחי לי במסר את המייל שלך ואשלח בכיף)

וספר יותר גדול... אולי בעתיד... אני כן כותבת לעצמי בעיקר כל מיני דברים, בעיקר בתחום של המשפחה כמו שכתבת (:, והאמת שאחת מהאהבות הגדולות שלי זה כתיבה ]

אין לי הרבה עצות........אבל יודעת שבעלי חווה מציאות כזאת בבית של ההורים שלו, אפילו נוראית יותר ברמה של מקלחת פעם בשבוע 

והוא ב"ה יצא רחוק משם מאוד.. אבל גם לי היה נורא הפחד שהוא יהיה כזה.

הרבה אמונה ואומץ, את חייבת לעשות מה שהכי טוב לך! 

מאחלת לך רק טוב!

אם את מחליטה ששווה לך להוציא על זה את הכסף.

אני לא רציתי כי אין לי כח לפרוצדורה, ותכלס לא כזה נורא גלולות.

וזה משתנה בין נשים

גם בגלולות לא תמיד הדימום הסתגלות אוסר

או לפחות ככה לפי הפסיקה שלנו

שמההסתכלות שלי התקן לא הורמונלי זו לא כזו 'פרוצדורה' מבחינת ההתקנה, כמה דקות אצל רופא/ה שמנוסה, לפעמים קצת כאבים באותו יום, וזהו. (כדאי מאד לבוא בזמן מחזור)

מניחה שיש חוויות שונות לנשים אחרות.

זה לא מונע מחזור.

מבחינת דימום:

יכולים להיות מעט כתמים ביום-יומיים לפני המחזור, אבל אם לא מסתכלים וכו' לא צריך להתייחס לזה.

יכול להאריך את ימי הדימום, אבל ממש לא בהכרח. לי הוסיף יום אבל אאל"ט רק בהתחלה

לעיתים הדימום בימי המחזור בעיקר ביום יומיים הראשונים הוא יותר כבד, אבל הרגשתי שזה 'על חשבון' הימים האחרים

אישית זה 'סידר' את המחזור למשהו מתוקתק מאד, שזה אולי חסרון אבל גם יכול להיות יתרון...

אין שום השפעה על ההנקה או התחושה מבחינה הורמונלית.

בקיצור, יחסית למה שקיים זה פתרון טוב, כמובן יותר יקר מגלולות אבל בעיני שווה את זה.

לי כן היו כתמים בשבועות הראשונים אבל הם לא אסרו לפי הפסיקה שלנו. הבנתי שגם מכון פועה פוסקים כך

אני לוקחת סרזט

שבוע אחרי שהתחלתי לקחת התחיל דימום כמו מחזור

היה בדיוק כמו מחזור- 5 ימים ואז עשיתי הפסק

וזהו מאז כבר 3 חודשים ואין כלום

שאיבות זה נראלי גם נחשב הנקה מלאה לא?

למרות הנקה מלאה ו0 שילוב של תמל או מוצקים

אם כן יכול להיות שאין לחץ למנוע כרגע.

אני לא זקוקה לאמצעי מניעה בחודשים שלאחר הלידה (אצלי התקופה הולכת ומתארכת מלידה ללידה, עם דפוסי הנקה שהולכים ונעשים אינטנסיביים מילד לילד בהתאמה)

במקביל רציתי להמליץ על דיאפרגמה, אבל באמת יותר נח להתחיל איתה קצת רחוק יותר מהלידה כשהמשקל מתייצב.

אז אין לי ניסיון בכלל, ואני גם אצטרך לשלב שאיבות ככה שזה לא יהיה מדויק ובוודאות לא ימנע במאה אחוז. וזה לא סיכון שאני מוכנה לקחת...

בלידה הראשונה לא לקחתי מניעה וההנקה מנעה לי 9 חודשים

בלידה השניה חודשיים וחצי אחרי הלידה קיבלתי מחזור

זה באמת נושא מעצבן

יחסית גלולות הנקה היו סבירות

כן פגעו לי קצת בחשק...

אחרי ניסיונות כושלים בכל סוגי המניעות

לא נותרה לי ברירה אלא ללכת על זה. בררתי עם הרב שלנו והוא התיר לי כי באמת שום דבר אחר לא התאים.

זה הכי טוב מבחינתי כי אין שום הורמונים ולא מתערב בכלום

היו שנים שהיה מותר לקחת מיילדת פרטית מתוך הצוות הקיים והוחלט שזו אפלייה בין נשים במצבים כלכליים שונים.

אני מבינה שהיום מותר חקחת אבל היא בתור מלווה ולא במקום המיילדת במשמרת

עשיתי אצל אחת כזאת קןרס הכנה ללידה ראשונה

לא יודעת אם מלווה במרכז

אני לא מהמרכז

אבל מאמינה שיש שם כאלה

ונשמע לי גם שיכולה להתאים דולה ביומכנית

מבחינת הגישה

קוראים לזה ביומכניקה של הלידה

וממה שאת מחפשת נשמע שזה יכול מאד לענות על הצורך

ליוותה אותי פעמיים והייתה ממש פרקטית. ממש לא עצות וסגולות

מדהימה

למדה ביומכניקה של הלידה.

הכי אלופה שיש

‏‪+972 58-580-2617‬‏

זה הדבר היחיד ה"חמור" שעליו היית רוצה לדבר איתה?

אין לי בגיל הזה עדיין אבל בגלל שהיא ילדה בת עשר אז מה שציינת זה בעיני סופר טבעי לגיל ולא מעיד על ההמשך... אני רק בסוף התיכון חשבתי על מדרשה וגם לי הכל עד אז היה נראה כמו עול. וסופר נהניתי אחר כך במדרשה. והחיים הדתיים שלי מאד מושפעים מהמדרשה, ואפילו קצת מהאולפנא, עד היום.

כך גם לא אהבתי בגיל ההוא את התפילה ויתר הדברים שציינת.

אז לא הייתי מרגישה בגלל זה כשלון בחינוך. את עשית בגילה את מה שציינת לגבי תורה ותפילה?

באמת סקרנית מאיפה הציפיה פשוט.

והיסחפות עם חברה למילים לא יפות אל מול מחשב ריק מנשמה... תראי, יש כאן גם שאלה מה זה חינוך... כשלון בחינוך זה בעיני התנהגות לזולת. הגיוני שרצו "לבחון" את הצ'ט ובטח אם זה כשנמצאים עם חברה. יפה שמילים לא יפות מצאו את דרכן רק שם במחשב... את כילדה לא חיפשת במילון מילים לא יפות? סקרנות טבעית בעיני שלא מעידה על ההמשך ואם כבר, הפוך.

ובאופן כללי גיל ההתבגרות עבר עלינו בלי דרמות מיותרות.

מבחינתי אמונה ודרך ארץ זה דברים כל כך בסייסים ומוטמעים מצד אחד, מצד שני לא מרגישה שזה עובר הלאה לדור הבא.

מדרשה זה שם מפוצץ, בפועל זה ערב נחמד עם בנות ואפילו חברות מהשכבה, לא מצליחה להבין למה לא ללכת לנסות דבר כזה..

לתחושתי ולא רק בצפייה מהצד

זאת אומרת את רוצה שתלך לערב מדרשייה? אם זה בילוי עם אמא זה כבר נראה אחרת

ברכות השחר? אחת עונה לשנייה אמן

לקחת אותה איתך לבית הכנסת מדי פעם

לקנות לה סידור תפילה יפה עבורה עם חריטה מתנה מאמא

ממש לבנות את הקשר ביניכם לילדים דרך המצוות

אבא לומד עם ילד משנה זה לא כמו שמצפים ממנו לשבת לשנן לבד

שיילך עם אבא לשיעורים מדי פעם

שהמצווה תהיה דרך חוויה מול ההורה מצד אחד אבל מצד שני לא תבטל את הילד שבו

לגיטימי שלא תמיד היא תרמה

ומתחברת למה ש @אמאשוני כתבה על הצ'אט. בחיים לא אשאיר ילדים איתו לבד.

אני חושבת שלחוזרים בתשובה יש הרבה פעמים הרגשה של גילו את האור, וחיבור ורצון לקיים מצוות ברמה שמי שנולד דתי לא תמיד מצליח להרגיש. אתם גיליתם משהו, הם כבר נולדו לתוך זה וחייבים בזה. ויש משהו מאוד לא פשוט בחוויה של לגדול בצל מישהו שנמצא בכאלו אורות כשאצלך זה קצת עול מעיק. ממליצה מאוד לא ללחוץ חזק מידי ולכבד ולהבין את הקושי שלהם ולתת להם לגלות בעצמם מה המקום שלהם מול זה, הלחץ בדרך כלל רק יוצר אנטי.

לגבי הצאט- טוב שראית, זה מזמן שיחה ויכול לפתוח דברים חשובים.

שימי לב שיכול להיות שזו בכלל החברה ששוחחה עם הצאט.. אבל גם ככה וגם ככה -זו הזדמנות מצוינת לפתוח את נושא הדיבור והכתיבה, ולמה זה לא טוב להדתמש במילים כאלו אפילו מול רובוט שלא נפגע וק"ו מול אנשים.

לגבי המצב התורני- באמת הכי חשוב זה דוגמא אישית ותפילות, ואת זה אתם עושים. וגם לייצר הרבה חוויות משמחות של קדושה. יש הופעה תורנית? הולכים. ערב מיוחד שמתאים גם לילדים? אנחנו שם. בקיץ כשנוסעים לטיוך- מוסיפים עצירה ברשב"י שכוללת פינוקים..

ממש לייצר חוויות של כמה כיף להיות מחוברים לקודש.

ובלי רגשות מצפון!! אתם עושים את המירב, התוצאות לא בידיים שלכם.

חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'!

משתדלים מאוד לעשות גם חוויות סביב קודש, אבל באמת צריך לשים על זה יותר דגש..

איך היית עושה שיחה כזאת?

קודם כל בהרבה אהבה אליה והרבה אמון בטוב שבה ושהיא רוצה להיות טובה.

לפתוח ולומר-

שירה אהובה, היום רציתי לשאול משהו את הצאט ופתאום ראיתי שיחה שהיתה שם לפני כמה ימים. הבנתי שזה מהזמן שלמדת עם דינה למבחן והיה לי קצת עצוב לראות מה שהיה שם. את יודעת למה?

ומשם לפתוח את מה שחשוב לך, לחזק אותה שהיא טובה ובגור לך שזה חד פעמי ואת סומכת עליה.

לסיים בחיבוק..

זה ריגוש באפשרות לפרוץ גבולות.

בינה מלאכותית זה ממש מסוכן לילדים.

לפעמים אני נותנת לילדים לידי לשאול את הצאט שאלות (מקליטה ומשמיעה את התשובה)

פעם אחת הייתי צריכה לעשות משהו כמה דקות, אני שומעת את הצאט נותן להם הוראות קפיצה למרחק, אומר להם 4 משבצות, ואז לנסות 5.

הייתי בשוק איל בשניה הגיען לזה,

טוב שלא אמר להם לקפוץ מדרגות.

(זה היה בהקשר של הדגמה של קפיצת קנגרו) אבל לא משנה ההקשר, בינה מלאכותית נותנת לכם הוראות מה לעשות בעולם הפיזי, והם היו דקות בודדות ממש בלעדי.

בקיצור ממש לא לתת גישה לצאט, זה לא כמו לתת קנבה נגיד ולהתרחק קצת.. זה ממש חייב להיות צמוד.

זה מאוד מצחיק לדבר עם מישהו שבעצם אין לו מח ואין לו רגשות מצד אחד, ומצד שני הוא עונה לך לעניין..

זה נורא ילדותי ומצחיק לקלל אותו ולדבר שטויות במיוחד שאת עם חברה... זה נראה לי מאוד טבעי ואפילו מבוגרים לפעמים אומרים לצ'אט- יואו , איזה טיפש אתה! אמרתי לך כך וכך ואתה לא קולט! ..

זה קצת משעשע.. אז לא שזה בסדר לקלל! אבל זה לא היה כ"כ מבהיל אותי.

לגבי החינוך, קודם כל שאפו על 3 תפילות ביום, וואו. דבר שני, הרבה ילדים וגם נוער ומבוגרים נרתעים מלחץ, יכול להיות שיש לחץ סמוי סביב המצוות? כשמדברים הרבה על מצוות ולימוד תורה זה יכול להיות מאוד חופר/ מעיק/ מלחיץ , לקיים בנחת בעצמכם.

אבל האמת שבסוף חינוך זה בעיקר תפילות שבסוף זו בחירה של הילד מה לעשות בחייו, אנחנו רק יכולים לנסות להוביל...

וגם הורי חזרו בתשובה לפני שנולדתי.

הילדים חשופים לכל מיני סגנונות במשפחה.

אבל אני מרגישה שהילדים לא מספיק נושאים אלינו עיניים, כאילו אבא ואמא עושים ככה או אומרים ככה, אין לזה הרבה משמעות, ככה זה נראה לפחות כלפי חוץ, ולכן כל הדברים שאנחנו עושים (בשביל עצמנו כן?), לא מחלחלים אליהם..

אין צפייה שהילד יראה אותנו מתפללים ויגיד 'יואו זה נראה מגרה להתפלל. אני ינסה גם'

יש ציפייה שהוא יראה שטוב לנו עם השמירה והתפילה והמצוות. ויחלחל לו להבנה ששווה לו גם בעתיד להידמות לזה.

אני חושבת שמה שהכי חשוב זה הקשר בבית.

שהילדים ירגישו מחוברים לבית ולהורים.

שתהיה אווירה טובה, נעימה ורגועה.

כמה שפחות לחץ או יותר נכון אפס לחץ לגבי קיום מצוות.

אני חושבת שלא כדאי לך להציע להם ללכת למדרשה ולא להגיד לילדים ללכת לתפילות.

פשוט לתת דוגמא אישית ולא מתוך הטפה וכמה שיותר קשר טוב וחזק בינכם לבין הילדים.

להתעניין בהם, בחיים שלהם, בחוויות שלהם.

אני חושבת שכשלילד יש קשר טוב עם אבא ואמא באופן טבעי הוא הולך בדרכיהם.

וכמובן הרבה מאוד תפילות.

אתם עושים השתדלות, הקב"ה עושה את השאר.

הם לא הולכים ולא ילכו מעצמם, אבל למה לא להציע? זה כמו שיגידו לא לצחצח לילד אם הוא לא רוצה, או שיילך לישון מתי שרוצה.

מבחינתי קיום מצוות זה ברמה הזאת..

ברור שאני רוצה שזה יבוא ממנו, כמו שאני רוצה שיצחצח שיניים ויילך לישון בשעה סבירה, אבל אם לא - לא להעלות את זה?

מרגישה שככה הלכנו עד עכשיו וזה בעוכרינו..

ומרגיש לי כאילו הכל נהיה חשוב, אבל רק בנוגע למצוות וקדושה צריך לתת את המרחב, ככה הילד יקלוט מה חשוב?

אבל הצעה, לא דרישה.

שמעתי פעם ממישהו שאמר שבחינוך אנחנו יכולים להתעקש על דברים שלא קשורים דווקא למצוות. את המצוות להשאיר לבחירת הילדים.

בעלי פגש מישהי ממשפחה עם כמה ילדים שכולם דוסים. שאלו אותה איך ההורים שלה הצליחו ככה. היא ענתה שכל המצוות אצלם היו בחוויה ולא בכפייה.

אני ממש מנסה להחזיק את זה בראש אבל באמת קשה ביומיום. והלוואי שאצליח לתת דוגמא אישית כמו שאת מתארת.

(ומשהו נוסף כי הזכרת חזרה בתשובה, גם ההורים של בעלי חזרו בתשובה, אבל כשהוא כבר היה גדול. אחד הדברים המדהימים שהם עשו זה שהם לא הכריחו את הילדים לחזור איתם בתשובה. נגיד לפני שבת הם השאירו לו כסף לבילוי בליל שבת, או אמרו לילדים להיות בפלאפון בחדרים. זה אחד הדברים שאיפשרו לילדים לחזור בתשובה גם בהמשך. אז בכללי נשמע לי שאפשר להיות בנחת לגבי זה ולתת לילדים את הזמן...).

אצלנו גם מחלקים בשבת בבית הכנסת ממתק לכל ילד שהגיע לתפילה, זה גם מדרבן אותם להגיע

דיברת על גיל 10, זה גיל גדול.

בית כנסת בכללי אני חושבת שצריך להיזהר מלהכריח ילדים ללכת לבית כנסת.

בגיל צעיר יותר אפשר להציע וגם להעיר ולעשות מבצעים וכדו'.

גם אני הילדים שלי קטנים ואני בחופש מתפללת איתם.

אבל כשיהיו גדולים, אם אני אזכיר להם להתפלל אז אני לוקחת את האחריות על המצוות שלהם במקום שזה יהיה אחריות שלהם.

אני מורידה בפניך את הכובע על 3 תפילות ביום.

תפלה זה לא דבר פשוט וקל

זה דורש מאמץ מנטלי או לחילופין סתם משעמם.

בפרט בדור כזה שבו אין לנו רגע מנוחה עם עצמנו בלי גירויים מבחוץ, מאד קשה להתכנס פנימה לתפילה.

כשאנחנו רוצים לגרום למישהו לצאת מהעולם שלו ולכוון אותו לעשות משהו מהעולם שלנו, או אפילו משהו בשבילנו, אי אפשר פשוט לקרוא לו ולצפות שהוא יעזוב הכל ויגיע.

קודם כל אוספים, אחר כך מכוונים.

אם הבן שלי קורא ספר על הספה, ואני מהמטבח אומרת לו: "סגור את הספר ולך להתקלח" את כבר יודעת מה יקרה, נכון?

אם אני רוצה שהוא אכן ילך להתקלח, אני צריכה להשקיע דקה מעצמי, להתקרב אליו, להכנס רגע לעולם שלו (ספר טוב? על מה זה?) ואז לכוון אותו לעולם שלי (כבר מאוחר, סיים את העמוד ולך להתקלח).

את רוצה שהילדים שלך יטעמו מהעולם שלך - מדרשה, תפילות.. נסי לטעום מהעולם שלהם קצת יותר - להצטרף אליהם למשחק ולפעילות שהם בוחרים, לשמוע מה מעסיק אותם כרגע, מה המחשבות, חלומות שלהם וכו'.

בהצלחה!!

גם אני הייתי מתעצבנת, אבל אולי אולי אולי, הם רצו לתת לכם להתאושש, אם את יכולה לחשוב בכיוון, אז תנסי..

מאמינה שהם אנשים טובים ושכנראה לא רוצים להפריע..

בזמנו ממש נפגעתי ונהיית מריבה גדולה. לא מומלץ..

השאלה מה לעשות עם העצבים.

אלו דברים שמאוד תלויים בדינמיקה המשפחתית ובציפיות שלך.

יכול להיות שהם בכוונה חיכו, כי לא רצו להכניס עליכם.

אצלם

או שתזמו אתם את הקשר.

אפשר גם לא לשתף אותם בכלל.

אני לא עונה

שיתקשרו לבעלי

אם זה עוזר לך,

לי נפל האסימון אחרי כמה שנות נישואין שהסטנדרטים המשפחתיים שאני מגיעה איתם זה לא הסטנדרטיים שלהם.

ואם לי זה ברור שכשקורה X חייבים להתקשר להתעניין

ושכשקורה Y חייבים לבוא לבקר וכן הלאה וכן הלאה

להם זה לא ברור, ומבחינתם אין ציפיות כאלו.

והקשרים קצת פחות הדוקים מצד אחד, מצד שני פחות תובעניים.

ויש לזה גם יתרונות.

לא יודעת איך זה אצלכם, אבל ככה אני חווה בצד של בעלי.

אני ומשפחה שלי מול המשפחה של בעלי

אלא אם כן הם כאלו שכל הזמן על הטלפון והואטסאפ. ואז היה הגיוני שיכתבו משהו וכו'

אולי לא רצו להפריע לכם?

אולי חשבו שכשיתאים לכם אז אתם תתקשרו או תתנו לילדה לדבר איתם?

פשוט לא בראש מעייניהם

אם זה הסגנון המוכר שלהם עדיף לטובתך להתאים ציפיות ולא לקחת אישית.

במצב כזה אני הייתי שולחת הודעה מעצמי

"עבר בשלום ב"ה, הכל בסדר או משהו כזה.

אני גם כזו

גיסה שיולדת, אפילו אחותי

מתקשרת לברך ולאחל ושולחת מזל טוב רק אחרי יומיים שלושה.

כי מבינה שהן עמוסות ויודעת שכל העולם מתקשר ורק אני חסרה לה עכשיו.

רוצה שהאיחול והברכה יהיו במקום וראויים ויתקבלו. אז רוצה בזמן שאני יודעת שכבר אין את כל הטלפונים וכו...

במקרה שלך, אולי הם חיכו שתתאוששו ולא רצו להפריע? כשהם התקשרו זה היה קצר וקולע ולסמן וי? או אמיתי וכנה עם איחולים והתעניינות מהלב?

אני חושבת שתוכן השיחה חשוב יותר מעת השיחה.

אבל מרגיש לי שאם זה היה מספיק חשוב היו מתקשרים...

נשמע לי הזוי לא להתקשר

אז היום חמותי התקשרה מלא פעמים כי לא עניתי לה

סתם כי יש לה יום חופש זה מביא לי עוד יותר עצבים ואני לא עונה,לא מסוגלת

שתתקשר לבעלי מה היא רוצה ממני

וטוב שאת מעבירה את זה לבעלך.

אבל אם את רוצה שזה יהיה אחרת בפעם הבאה - צריך לחשוב איך להעביר את המסר ככה שהיא תדע מה הציפיות שלך.

כי יכול להיות שהיא תסיק ממה שקורה עכשיו שבעצם את מעדיפה שהיא בכלל לא תתקשר ושהכל יהיה דרך בעלך.

אולי אפילו שווה להיות כנים ולהגיד ישירות (לא את, שבעלך יגיד להורים שלו שהיית שמחה אם הם היו מתקשרים מוקדם יותר..). כמובן לא מכירה את נפשות הפועלות אז לא יודעת אם מתאים.

😄

אני מסוג האנשים שאם מתקשרים אלי באותו יום אני מתחרפנת

צריכה ספייס ולהיות מרוכזת בילדה המאושפזת ולג'נגל עם הילדים שבבית וממש אין לי זמן לשיחות התעניינות ונימוסים.

לא תמיד אפשר לדעת מי מתאים להתקשר, ולפעמים יש עניינים ורוצים לשוחח בנחת.

עכשיו אני קולטת שזה לא 3 ימים מהניתוח, אלא מהשחרור.

בכל אופן, אולי יש פערי מנטליות, אולי חוסר תשומת לב, מבאס בכל מקרה.

העיקר הבריאות.

איך את אחרי האשפוז והחזאה הביתה? 🤗

שולחת איחולי החלמה, הרבה כוחו., וחזרה לשגרה.

חווה את זה עכשיו מהמקום שלי- אני הייתי חולה שבוע שעבר (עדיין, סיפור ארוך), ההורים שלו ידעו על זה מיום שני, רק ביום שישי קיבלתי הודעה מחמותי. מאז כלום.

מאוד מזדהה

כשאני חולה זה לקבל הודעה מחמותי 😬

לגמרי מעדיפה שהיא תפטור אותי מהצורך להיות נחמדה או להתייחס להודעות שלה...

(גם כשהתאשפזתי בהריון היחס שלה רק הביא לי עצבים ...)

אני מכבדת אותה והכל והיא סבתא חביבה וטובה, אבל אני ממש לא אוהבת את הרעיון שהיא תדאג לי

אז אולי גם חמותך כזאת ומעדיפה לתת ספייס...

חמותי היא סוג נורא מפחדת לחפור

ואף פעם אחרי לידות למשל היא לא מתקשרת... (כן כותבת לבעלי מזל טוב אבל לא מעבר)

בהתחלה לא הבנתי מה הסיפור עד שפעם יצא לי לשמוע במקרה את דעתה על חמיות שחופרות ומגיעות לבקר את הכלה בבי"ח וכו' אז קלטתי שמשם זה בא...

מאותו מקום יכולה החמות להגיד- הנכדה שלי עברה פרוצדורה רפואית, האבא והאמא לא מתקשרים לעדכן שהכל בסדר,הם יודעים שאני מחכה לטלפון! אני לא רוצה להפריע אבל בחייאת, למה הם לא מרימים טלפון?! אנחנו במתח דואגים, בסוף נשבר לי אחרי שלושה ימים אני מתקשרת אבל הם אפילו לא טורחים לענות...

סתם מנסה לחשוב על הראש שלה... לא תמיד נעים להתקשר לשאול, אלא מחכים לעדכון.

אבל ממש מתאים לי לעשות דבר כזה. לא כי לא אכפת לי. פשוט כי מה שלא קורה איפה שאני נמצאת לא בראש שלי. ואני יכולה ממש לרחף ולשכוח שזה קרה באותו יום, ואז יום אחר כך להזכר להתקשר בדיוק כשאני באמצע להכניס כביסה ולתכנן להתקשר כשאסיים ואז לשכוח עד 23:00 בלילה ולהתלבט אם מאוחר מדי ולהחליט להתקשר מחר, וכן הלאה..

לי למשל פינוק טוב בגוף אם זה מגבת חדשה, קרמים, טיפוח של העור

ממש עושה לי תחושה של כייף והתרגשות

הייתי שומרת לקראת המקווה כאלה דברים חדשים ואז היה לי ציפייה

אולי להזמין אוכל שווה? לדעת שזה לכבוד האירוע

תחשבי מה משמח אותך בכללי ותשייכי את זה לאותו ערב, אולי יעורר את הציפייה

בהצלחה!

לא יודעת אם לזה התכוונת, אצלנו אחרי כמה לידות כבר ברור לנו שהערב הזה הוא לא ליל מקוה רגיל, ושנינו מוותרים במודע על הצורך בקיום המצוה. האזור עוד רגיש ועלול לכאוב, אני ממש לא שם פיזית ונפשית, גם טכנית זה לא ממש מתאפשר עם לו"ז לא ברור של ניובורן. מה שכן, אנחנו מתרגשים להתקרב אחד לשני פיזית, חיבוק ראשון אחרי הלידה, מתלהבים שנוכל להפסיק להסתבך באיך להעביר את התינוק אחד לשני ופשוט נהנים מהקירבה אחרי הפסקה ארוכה, אבל בלי ציפיות מעבר.

חשבתי שאתרגש ואחכה יותר לחיבוק ולמגע רגיל בלי קשר למצווה ממש ומשום מה גם לזה אני די אדישה.. ממש בא לי לחכות לזה איכשהו

הייתי מידי עסוקה עם התינוק

והוא היה סביב הגדולה

ולא ממש התכוננו לזה נפשית ולא התרגשנו מספיק

תכלס בפועל כשזה בא זה כן היה מרגש

ולא הבנו איך הסתדרנו תקופה כל כך ארוכה לישון בנפרד

יהיה ככה טבעי וכיף בכל זאת

תודה על התגובה!

מרגישה שסוף סוף בעלי ואני נהנים מהלידה והחוויה מושלמת.

(פעם אישה הייתה טובלת לילה לפני הברית, לבל יהיו אביו ואימו עצבים)

מסכימה עם @מבורכת שלא תמיד מגיעים לדבכים אלא פשוט נהנים אחד מהשניה.

אני ספציפית יעדיף לצאת לאנשהו אם לא קר לניובורן.

מה שכיף שאני בחל‘ד ואז יודעת שלא אצטרך לקום בבוקר. ובעלי יעשה את ההוצאות ביום הזה גם אם אני כבר חזרתי לתפקוד וככה אני יכולה בכיף שלי עד שמרגישה בטוח.

זו הסתכלות מהממת שזו שמחה שלמה על הלידה ביחד, באמת מוסיף לזה יופי והתרגשות!

למה פעם טבלו לפני הברית ועכשיו מחכים חודש וחצי?

היה דימום ארוך אבל הוא נחשב דם טוהר.

אישה על פי תורה היתה יכולה לטבול 7 ימים אחרי הולדת בן ו14 ימים אחרי הולדת בת.

למרות שהיתה מדממת בזמן ואחרי המקווה זה היה נחשב דם טוהר שלא מטמא (כל דם שהיה יוצא במשך חודש אחרי טבילת לידה של בן וחודשיים אחרי טבילת לידת בת, לא היה מטמא)

בזמן הגמרא חכמים גזרו חומרות שהדם כן מטמא.

אבל לא הגיע הזמן לשנות את זה

יש משהו לא שפוי בגזרות האלו.

אחרי החוויה כזאת מטלטלת כל הריחוק הזה.. גם ככה קשה עם הטיפול בתינוק הכאבים ההורמונים, ואי אפשר לתת אפילו חיבוק. וואי זה אחד הדברים שהכי קשים לי

צריך סנהדרין בשביל זה..

כתוב מפורש מפסקת בטהרה וטובלת...

אז היה דימום קצר יותר, היה ניתן לעשות הפסק טהרה אחרי שבוע מהלידה. ורק אם אחר כך היה דם הוא היה נחשב טהור.

לאחר מספר ימים קבוע, הוא לא היה נחשב מטמא.

זה לא מצביע בהכרח שהיום מדממים יותר אחרי לידה, אם כך הם לא היו צריכים בעבר את היתר של דמי טהרה.

שיכולה לעשות הפסק טהרה ביום השביעי.

הדם שאחר כך היה מותר רק אם היה הפסק טהרה

היה כמו שהוא היום.

ממש מצוין בפסוקים בתורה שהיו דמי טהרה אחרי לידה, דם שהוא טהור .

ובדיקות הטהרה לא היו כמו היום.

לא היו בדיקות פנימיות.

במקרה הזה גם כשהיו רואים דם חיצוני זה היה דם טהור.

ויצא נקי לגמרי

וגם בדיקה של יום ראשון נקיה לגמרי

וביום שני נהרס לי.. כצפוי.

אני גם מרגישה שהגוף שלי עוד לא חזר לעצמו כמובן וזה ממש משפיע עלי

וגם בקבוע התינוק מתעורר בדיוק כש... וזה מבאס אותי עוד מראש ואין לי כח🤦‍♀️

וגם אין מה לעשות הריחוק הפיזי בקבוע מביא אותי לריחוק נפשי כשזה ככ הרבה זמן... והכל נהיה יותר רגיש, נפגעת בקלות, כועסת בקלות... אז זה לגמרי לא מוסיף לחשק...

אשכרה הדבר היחיד שבגללו מתחשק לי זה הקטע של הלהעביר את התינוק אחד לשני והדברים הטכניים האלה (אפילו הרווח במיטה מרגיש לי טכני מעצבן)

וזה ככ מבאס אותי

הקטע של היד ליד, ובאמת איך לתינוקות יש חוש בדיוק מתי להתעורר חחח

תודה שהגבת

ההריון, הלידה עצמה, ההתאוששות אחר כך - הכל שונה מהשגרה הרגילה.

וזה תהליך של שנה או יותר...

כל ילד מוצא את המקום שלו מחדש, וגם בקשר הזוגי דברים משתנים.

אחרי כמה לידות בני זוג יודעים להגיד מה מאתגר בתהליך, מה מבורך, מה קשה מאוד ומה מקל עליהם.

היהדות בחוכמתה נותנת לנו ימי שיא בקשר, לפעמים זה "בדיוק מה שהיינו צריכים" ולפעמים מרגיש לא מתאים לכל מה שמסביב...

אז בעיני השאלה שלך היא חלק מתהליך גדול, זוגי.

הייתי מתקשרת את זה מול בן הזוג, כי עצם העלאת האתגר מחזקת את ההתמודדות המשותפת. ואולי הוא אפילו ייקח על עצמו להפתיע אותך

לא יודעת מה להגיד איתך באותה סירה… מאחלת לנו בשורות טובות בקרוב

דחוף

מעלה רעיון בעדינות, לא יודעת אם נכון בשבילך כרגע. אולי להשאיר את זה בידי שמיים? כשה' ירצה הוא ייתן, ובינתיים להתקדם מבחינה אישית ומקצועית, ובעזרת ה' כשיגיע תראי איך לשלב את הדברים...

הייתה לי מחשבה כזו שהשתעשעתי בה, אבל בסופו של דבר אני שואלת את עצמי עד מתי זה בכלל יהיה רלוונטי? הרי הגיל עולה, הפער העתידי גדל... אם אני עוד רוצה לעשות משהו זה עכשיו.

מה גם שאני כן צריכה להיות באיזה מעקב של מתי הביוץ כדי לדעת מתי תקופת הטהרה ואיך לסדר אותה.. קשה בסוף להתנתק ולהתעלם מזה.. ובאותו האופן, לא לדאוג להיות יחד סביב הביוץ (אצלי הוא רחוק מהטבילה אז זה גם ענין)

מכירה משפחות עם פערים גדולים, וזה יוצר קשרים שונים אבל לא פחות אוהבים ומיוחדים.

לגבי שאר הדברים זה באמת מורכב... בהצלחה!!

מזכירה לי מאוד את עצמי ...עם הציפייה הגדולה כל חודש שיקרה נס . הסיפור שלנו דומה ...

גם אני מוטרדת מהפער שגדל בין הקטן להריון חדש... ותוהה לעצמי איך יהיה לקטן לגדול בנפרד מהאחים שלו. אין לי תשובות. משתדלת להתפלל, להודות על כל הטוב הקיים, לחשוב עוד ועוד על השתדלויות שאפשר לעשות כמו לחפש עוד ייעוץ וכד'. והשאר להשאיר בידי שמים . אבל זה ממש בוערר בי 💖ממש מבינה אותך .

מברכת אותך שה' ימלא במהרה משאלות ליבך לטובה!!

תודה על ההזגהות, הלוואי וה' יברך אותנו בקרוב🌹

השאלה אם יש מה כן לעבוד מול הבעל איכשהו. וכן לעשות בדיקות בסיסיות (כולל זרע, זה בייסיק). כי זה כרגע את באפלה של הספק. יכול להיות שאם תדעי משהו שאפילו יגרום לכם להחלטה משותפת לוותר, תיהיה במקום יותר רגוע מאשר כל הערפל הזה. או שלא, לא תמיד ברור. אולי הוא יסכים להיות איתך במשהו יחסית מה''קל'' נגיד הזרעות או אפילו תזמון יחסים בדיוק לביוץ עם מעקב זקיקים וקצת תרופות, להגביל לכמה. לא יודעת, הייתי מתחרפנת לא להבין מה הולך בכלל. לא שזה בידיים שלנו בכל מקרה ועם כל תוצאה שלא תהיה, אבל במידת הכלים שיש לנו בעולם הזה בכל זאת. וגם אם הוא לא במאה שלם והוא מוכן לעשות איתך תהליך כלשהו, בהחלטה משותפת (אפילו אם חלילה כן מוצאים משהו ומחליטים לא להתערב אקטיבי ולשחרר), לפחות יוריד את הלבד וחוסר הוודאות הנורא הזה.

אגב עזבי את הפסים הדפוקים האלה. תעקבי אחרי ביוץ ותעשי בטא. מניסיון.

(בגדול יודעת מתי הביוץ, בכל מקרה משתדלים יום כן יום לא עד שבוודאות יודעת שעבר- עושה בדיקת דם לודא במידת הצורך). כלומר אני ממש על זה. הוא לא מודע. מבחינתו אני פשוט טובלת ואנחנו יחד...

לגבי תרופות, שאלה אם הוא יזרום, זה מעלה סיכוי להריון מרובה עוברים. אני בעד,כן? אבל נראה אם בעלי יאהב את הרעיון. הייתה לי מחשבה בעבר לנסות לעשות הזרעה ואז דרכה כבר תהיה בדיקת זרע. מזמן חשבתי על זה. בזמנו- הוא לא היה בעניין. מתלבטת אם לנסות ללכת לשם. (ויש לדעתי סיכוי שיש בעיה כזאת, מעדיפה לא להכנס לסיבה למה).

לפני קרוב לשנתיים נכנסתי להריון תוך כדי מניעה שנפל ממש מיד, זה כן קצת מעודד אותי. אבל לא מספיק. רוצה ילדים בריאים ושלמים🙏🏽

נראה לי שבאמת הכיוון עכשיו יהיה שיחה על המקום שלי מול זה ואז נראה מה יזרום לעשות. היתה לי מחשבה גם אולי ללכת לאיזה רב גדול.

מנסים מאוד שלא יעלה סיכוי למרובה עוברים. רצו לבטל לי פעם הזרעה בגלל כמה זקיקים. אבל בסוף עשו.

לא מאמינה שיתנו הזרעות ושום דבר בלי בדיקת זרע בכל מקרה זה דבר שצריך לעשות...

ממש בהצלחה בהכל וגם מול הבעל הלוואי שיצליח לך לגייס אותו לפחות לבירור קל.

שיתחיל להבין כמה זה חשוב לך ותהיי טיפה פחות לבד בסיפור הזה. לדעתי עצם ההסתרה יוצרת איזשהי מחיצה❤️‍🩹

כן אני חושבת שבאמת אשתף אותו יותר בתחושותי

היום כן יום לא, זה מיתוס. הזרע מתחדש בגוף של הגבר אחרי יום אחד. אז אפשר לעשות כמה ימים ברצף בלי לחכות עוד יום באמצע.

הזרע של היום נוצר לפני 3 חודשים

מספיק לחכות יום אחד בין נסיונות.

כשהלב רוצה זה משהו שאי אפשר להסביר..

בעז"ה תפילות!

שתבדוק יותר לעומק את הדברים

הוא בדק בדיקות ראשוניות, נתן לי מעקב זקיקים ואמר שיכול לתת הפניה להזרעה אחרי שבעלי יעשה כמה בדיקות דם, ואני לא זוכרת אם גם שאני אעשה צילום רחם או לא... לא בטוחה שזה היה תנאי. בזמנו בעלי עוד רצה שנמנע אז לא הצעתי לו... בזמן האחרון כן קצת העליתי את זה בקטנה, אך לא באופן רציני.

אני אנסה לדבר איתו באופן כללי על התחושות מול זה ונראה לאן יתפתח.

בעלך יודע על הרגשות שלך?

אם הוא לא מתנגד לילד אולי שווה לשתף אותו כמה הרצון הזה עמוק אצלך ולשאול אותו אם אולי בכל זאת יהיה מוכן להתחיל טיפולים?

טיפולים זה חוויה לא פשוטה אבל בעיקר לאישה. בסוף המעורבות של הגבר נגמרת בלתת זרע פעם אחת וזהו. (אולי פעמים כי פעם אחת לבדיקה)

אם הכמיהה שלך כל כך גדולה אולי הוא יצליח להיות שם גם

מבינה אותך מאוד מאוד

חיבוק גדול ואמן שתהיה לך ישועה מהירה

ועוד משהו אחד, אם בעלך פחות כתובת לשיתוף הזה, הייתי מוצאת מישהי אחת שתהיה,

אפילו מטפלת טובה שתתמוך בך בתקופה הזאת

התכוונתי כמובן למעורבות טכנית. רגשית ודאי שזה משפיע על שני בני הזוג

לא מתנגד כרגע באופן אקטיבי, אבל מאמין שזה פחות יהיה טוב לזוגיות שלנו, אבל אומר שאם ה' חושב שזה כן טוב הוא ישלח ילד, ואם לא כנראה שגם הוא לא חושב שזה טוב....

Ivf, שבגילי ישר הולכים לשם, לא על הפרק כרגע, גם לא מצידי בינתיים, אבל הזרעה שכן משהו שמוכנה לנסות.

יש לי חברה ששותפה בגדול לתהליכים, לא חושבת שמטפלת תהיה כתובת יותר ממנה....

אבל כן, אנסה יותר לשוחח על כך. צריכה אומץ כי אני פוחדת מהתגובה שלו.

ומעבר לכאב הציפייה להריון ולילד,

הרגשתי כאבים נוספים:

חוסר ודאות מתמשך מול הגוף

חוסר ודאות מול הבעל

תהליך טיפול עצמי ארוך ולא קל

מצס מתמשך של בקשות, תפילות, סגולות...

תחושה שאף אחד לא יבין אותי, לא איתי

הרגשה שנמאס לך מהכל

ובדידות גדולה.

אני רוצה להגיד שיש פה משהו ענק מעבר לעניין ההריון. משהו גדול שמנהל את הכל בלי פרופורציות, שממש משבש אותך ומכאיב לך.

יש תחום שאני לומדת לאחרונה שנקרא קונסטלציה משפחתית, ושם בטיפול אחד מנסים לפרק את "הסיפור הגדול" שמנהל אותנו במקרה מסוים. (ואם זה מנהל אותנו באופן ענק ולא הגיוני, זה יכול להיות בכלל לא שלנו, אלא העברה בין דורית ממישהו מהמשפחה, כאב שעבר אלינו. בגלל זה השיטה נקראת קונסטלציה משפחתית).

את יכולה לבדוק בגוגל ואם יש בך פתיחות למשהו אחר, אני מאוד ממליצה.

עם חמישה ילדים בגילי אפס עד שבע.

זה אומנם תואר קשוח, אבל זה עדיין שונה ממה שאת מתארת...

קודם כול - כי את האמא, ומה לעשות מטבע הדברים האמא נוכחת יותר עם הילדים, וחוץ מזה היא מותשת מההריונות, הלידות וההנקות.

שנית - אני הייתי באותו זמן פנויה כמעט לגמרי, ויכולתי להחזיק את הבית. את אומרת שבעלך בקבע, ומן הסתם זה אומר שהוא כמעט לא נמצא בבית... גם הילדים שלך עוד לא גדולים מספיק בשביל לתפקד את הבית.

בקיצור, בעיניי הקטנות זה נשמע משהו מורכב מדי בשלב זה של החיים. יש אולי נשים מיוחדות שהיו צולחות את זה (ואולי את אחת מהן❤️), אבל זה באמת נשמע לי קשה מדי...

אשרייך על השירות של בעלך ועל המשפחה הברוכה וגם על הרצון להתקדם ולהתפתח!

מספר הילדים הוא פרמטר, אבל לא עד כדי כך משמעותי. כי ברגע שיש ילדים, גם אם זה אחד-שניים, צריך פשוט מישהו זמין. זה יכול להיות אחד ההורים, סבא וסבתא או דודים קרובים, או עזרה בתשלום אם יש אפשרות. אבל חייבים שזה יהיה מישהו שמחוייב לצרכים שלך ושל הילדים במקסימום.. אי אפשר בלי זה.

אני חושבת שזה הדבר העיקרי שינבא אם תהיה לך אפשרות לעבור את זה

אלא בכמה זה דורש ומי מחליף אותך בזמן הזה מולם

וגם כמה זה עולה ואם זה ידרוש ממך ויתור על עבודה למשל ואיך תסתדרו עם זה

לכל דבר אפשר למצוא פתרון ברמה הטכנית השאלה היא מה המחיר שמשלמים עליו

אני מכירה מישהי שלמדה אחיות עם 4 ילדים, הלימודים לא קלים ודורש התמחות

היה לה המון עזרה מההורים שלה, וגם בעלה היה תמיד בסביבה

סיימה את התואר רגע לפני לידה חמישית..

בקיצור, אפשרי זה כן

אבל זה ברור שאת צריכה מעטפת טובה בשביל זה

יש הבדל גדול מאוד. במכללות יותר קל, יש הקלטות וחלק מהשיעורים בזום. יותר באים לקראת הסטודנטים . גם יותר קל להתקבל .

החסרונות: בהתמחויות סטודנטים מהאוניברסיטאות יותר נחשבים ונחטפים מהר יותר. התואר של אוניברסיטה נחשב יותר. לא יודעת כמה השפעה יש לזה בחיים האמיתיים.

גם שכר הלימוד במכללות גבוה פי כמה.

אני לומדת משפטים באוניברסיטה (תיכף מסיימת) עם 4 ילדים. הקטן עכשיו בן 8. לדעתי אם לא עובדים ויש עזרה משמעותית מאוד זה אפשרי.

עד שאני בכלל מצליחה למצוא את הזמן להתקשר (בבוקר עובדת, אחה"צ עם הילדים, הבוקר הבת שלי חולה אז אני מנסה לנצל את הזמן...) וזה לוקח כל כך הרבה זמן. עד שעוברים את כל ה'ניתוב שיחות', עד שבסוף מגיעים לנציג ועד שהוא עונה (וכמה פעמים שבכלל אין מענה והטלפון מתנתק בשלב הזה), ואז לפעמים מגלים שצריך התחייבות בשביל שיהיה אפשר לקבוע את התור, או שאין תורים, וכדו'...

וגם כשיש תורים - להסביר את עצמי לנציגה (הפעם ערביה, והייתי צריכה לחזור על עצמי על כל דבר כמה פעמים כדי שהיא תבין מה אני רוצה), ואז למצוא מקום הגיוני שמקבלים בו (והיא לא באמת מבינה מה מהאפשרויות הגיוני בשבילי, ולא מתנדבת להגיד לי את כל האפשרויות הרלוונטיות, אז אני צריכה 'לסחוט' ממנה מידע ולבקש את כל האופציות שעולות בדעתי עד שמגלה מקום נוח שיש בו את התור שאני צריכה).

ורק להחזיק ראש עם כל התורים שאני צריכה לקבוע... אני צריכה להחזיק מזכירה רק בשביל זה...

נשמע מוזר שאין תורים זמינים.

הייתי מנסה להתקשר שוב ומקווה שהפעם תענה מוקדנית אחרת.

ויש הרבה תחומים שאפשר לקבוע תור דרך האפליקציה ואז זה הרבה יותר פשוט.

קרה לי כבר שהתקשרתי שוב אחרי יום, ומוקדנית אחרת הצליחה למצוא תור פנוי בלי בעיה.

זה סה"כ אולטרסאונד פשוט כדי לוודא שההתקן במקום.

הרופאה כתבה הפניה ל'אולטרסאונד דופלקס גניקולוגי'. אין אפשרות לקבוע לזה תור דרך האפליקציה, רק בטלפון.

אולי זה בכלל טעות של הרופאה? למישהי פה יש ניסיון עם זה?

את צריכה הפנייה לאוחטרסונד גינוקולגי רגיל..

ואת יכולה לנסות גם להתקשר למרפאת האם אולי המזכירה תוכל לעזור או לכוון אותך..

)אני מהתחום(

אולטרסאונד דופלר קשה למצוא תורים, לעומת או"ס וגינלי רגיל/אגן קטן יש

זה לפי מה שידוע לי. דופלר זה בדיקה מיוחדת של זרימות ואת לא צריכה את זה בכלל

אצלנו אם יש הפניה לאולטרסאונד לא קובעים תור פשוט מגיעים והמזכירה מכניסה אותך.

ומבינה מאד את סיפור הקביעת תורות...

מרגישה לפעמים שזו עבודה בפני עצמה

ולברר אצלם מתי יש תורים ואיך קובעים.

כשאני קובעת תורים לאולטרסאונד, למעקב גדילה בהריון, בדרך כלל אני צריכה לקבוע 3-4 שבועות מראש.

קשה למצוא תור בטווח יותר קרוב.

אם אני אצטרך תור יותר מיידי, אני מקווה שאני אצליח למצוא ולא אצטרך ללכת למוקד.

זה מוזר שאמרו שאין תורים בכלל.

או שמי שענתה לך לא יודעת, או שצריך לקבוע מול המרפאה ולא דרך המוקד הטלפוני.

תנסי להתקשר שוב למוקד, או להתקשר למרפאה שבה אפשר לעשות אולטרסאונד.

אבל זה שאין תורים בכלל זה נשמע מוזר מידי.

זה באמת נשמע שהיא לא ממש יודעת מה היא אומרת.

אני אנסה שוב, כשיהיה לי שוב זמן...

בהתכתבות במספר ווטצפ הזה 0508862700.

לדעתי ככה פחות חופר

אין אפשרות לקבוע תור לאולטרסאונד דרך האפליקציה.

אפשר באפליקציה לעשות צ'אט עם נציג ולקבוע דרכו, אבל כשאני ניסיתי הוא נתן לי פחות אפשרויות ממה שנתנו לי בטלפון.

פשוט מגיעים ומוציאים מספר אצל המזכירה ומחכים עד שיגיע תורך