כל אותו היום היא חשבה עליה. על אמא, שנמצאת עכשיו רחוק.
התמונות התרוצצו לה בראש, מסרבות להתפוגג.
בלילה היא ניסתה להירדם, ללא הצלחה.
אז היא קמה ויצאה החוצה, אל השמים.
היא חיפשה כוכבים, לשווא.
אז היא שלחה לאמא דרישת שלום עם הירח, הוא הכי קרוב שהיא יכולה לראות,
ועדיין, אמא נמצאת יותר רחוק.
אבא אמר שבמקום שמור בגן עדן, אבל היא, מחשבותיה בוגדניות,
לקחו אותה לכיוון אחר.
אמא הייתה בן אדם, רגיל, עם רגשות ורצונות ויצר.
היא לא הייתה מושלמת.
אבא אומר שאלוקים רצה אותה לידו.
אבל, המחשבות, אומרות לה דברים אחרים.
הן מספרות לה שאלוקים רצה להעניש את אמא.
בגלל זה הוא לקח אותה.
הן לוחשות לה, שאם אמא לא סבלה הרבה כאן, בטח היא תסבול שם.
הן מריצות מול עיניה מצבים שבהם אמא כעסה, או פגעה.
כל מיני תמונות וזכרונות שאמורים להידחק עכשיו עמוק באחת המגירות הפנימיות בראש,
או, יותר טוב, לצאת החוצה וללכת רחוק.
היא הניחה את הראש על המעקה.
מאז שהכל קרה, מרגע ההתמוטטות, האמבולנסים, ההודעה, ההלוויה והשבעה, היא לא בכתה.
התחננה לדמעות שיגיעו, יגאלו אותה מהצריבות בעיניים.
פעם היא קראה תיאורים על העינויים בגיהנום.
היא יודעת שאמא לא שם,
אבל החשש, שאולי כן, לא מרפה ממנה.
גרונה יבש, שום כוס מים לא הרטיבה אותו.
היא נכנסה למיטה.
הפעם נרדמה מיד,
לפני שנרדמה עוד הספיקה לחשוב שהלוואי ואמא תתגלה אליה ותגיד לה שהכל בסדר.
אמא לא התגלתה.
אבל בחלומה פתאום צפו זכרונות.
ים זכרונות.
זכרונות מתוקים, בהם אמא מחייכת, עוזרת, דואגת,
אמא מדליקה נרות שבת, אמא מתנענעת עם ספר התהילים,
זכרונות של שיחות נפש עם אמא, ואיזו אמונה הייתה לה.
זכרונות בהם אמא עושה רק טוב.
והם היו אמיתיים, ומוחשיים.
וכשהתעוררה, חשה שדמעות עדינות שוטפות את עיניה הצרובות,
וטעם מתוק של געגוע טועם בגרונה.
היא חזרה לישון בידיעה,
טוב לאמא, בגן עדן.
והכוכבים שבו לנצנץ בחלונה.
והירח כמו לחש לה ד"ש בחזרה.
וככה היא נרדמה, לעוד חלום נפלא.
