דוד שלי נפל במלחמת יום כיפור, אז תמיד הבית שלנו היה מאוד עצוב ביום הזה. מצד אחד ההורים הקפידו לא ללכת לבית העלמין, כי ''עולים לקבר רק בתאריך הפטירה'', ומצד שני התאריך היה מאוד מאוד נוכח בחיינו, אף שלא הכרתי את הדוד.
לסבתא שלי קשה במיוחד ביום הזה, עוד יותר ממה שקשה לה בתאריך הפטירה. חרדית, חסידת גור, שהולכת ברחובות הארץ בלי שאף אחד יודע על הקורבן שהקריבה.
ועדיין, זה היה קצת רחוק ממני. בכל זאת הוא נהרג לפני שנולדתי, לפני שההורים שלי הכירו, לפני שסיימו בית ספר יסודי.
ואז... ואז היכה המוות.
אני זוכר את היועצת נכנסת לכיתה.
מספרת לנו שהכסא הזה, יישאר ריק כל השנה.
חבר שלי, עם חיוך כובש ונפש שובבה, נשאר גם היום בן 12.
אני התחתנתי והבאתי ילדים, הוא לנצח יהיה רווק בלי המשך.
סיימתי לימודים אקדמאיים, הוא לא קיבל את התעודה של סיום כיתה ו'.
שונא את היום הזה. כל כך קשה. המתים כבר לא פה, ואנחנו נשארים לבכות ולהתגעגע.
לסבתא שלי קשה במיוחד ביום הזה, עוד יותר ממה שקשה לה בתאריך הפטירה. חרדית, חסידת גור, שהולכת ברחובות הארץ בלי שאף אחד יודע על הקורבן שהקריבה.
ועדיין, זה היה קצת רחוק ממני. בכל זאת הוא נהרג לפני שנולדתי, לפני שההורים שלי הכירו, לפני שסיימו בית ספר יסודי.
ואז... ואז היכה המוות.
אני זוכר את היועצת נכנסת לכיתה.
מספרת לנו שהכסא הזה, יישאר ריק כל השנה.
חבר שלי, עם חיוך כובש ונפש שובבה, נשאר גם היום בן 12.
אני התחתנתי והבאתי ילדים, הוא לנצח יהיה רווק בלי המשך.
סיימתי לימודים אקדמאיים, הוא לא קיבל את התעודה של סיום כיתה ו'.
שונא את היום הזה. כל כך קשה. המתים כבר לא פה, ואנחנו נשארים לבכות ולהתגעגע.
ואוו, זה כל כך עצוב!
