איך נסחבנו עד כאן? הוא בחור טוב, אני בחורה טובה. וזהו. כנראה. הדייטים הקודמים הסתכמו בשעה וחצי/ שעתיים, של שיח קליל וחסר משמעות או מפגש. ואז הוא שואל אותי: כמה ילדים את רוצה? ואני: הו, כמה אתה פרקטי. ולפי המלצת היועצת שלי לעניינים כאלה, לדבר את עצמי ולהפסיק לשמור על פאסון מרוחק, חשבתי שיש פה אופציה מצויינת כדי להעמיק, אבל בטעות, ממש בטעות, זרקתי אותו עמוק מידי.
ואם אני אשאל אותך מי אמר שאני רוצה? הוא חשב שאני צוחקת, כרגיל. אבל המשכתי. דיברתי את הסתירה הזו שיש בי, את המקום שרוצה חיים נורמלים, ואת המקום שקורא עליהם תיגר. את המקום החי, ואת זה שפחות, את המקום שמחייה את עצמו, אבל שואל אם יש טעם להעניק חיים הלאה. זה היה עמוק לו מידי ומפחיד לו מידי, ואמר המקום הזה מדכא אותי. בואי נלך מכאן. אבל לא ויתרתי לו. ושאלתי אם זה המקום או השיח, והמשכתי ושאלתי אם לא יוצא לו מדי פעם לשוחח עם חברים שלו שיחות כאלה, של משמעות החיים.
ואז הלכנו ושתקנו ושתקנו ושתקנו. ואמרתי לו: אני מרגישה שאתה קצת המום מהדיבורים שלי. אז הוא אמר: לא, אני רק חושב פה על המבנה של החממה.
ואז המשכנו לדבר בלה בלה בלה. ואחרי הפגישה הוא חזר הביתה והלך לישון. לברוח ממני ומהעולם. ועכשיו הוא עוד מתלבט, ורוצה להתייעץ, אבל אני שחררתי.
אותו.
אבל רע לי עכשיו.
מאד.
סופריקה.
