גוסס.
אלו היו נראים רגעיו האחרונים.
הוא השמיע אנחה ארוכה. גניחותיו היו מעוררות חלחלה, ומראהו היה מבעית.
כל כולו היה מלא בקמטי זקנה, ונראה היה כי אבריו כבר לא מתפקדים כמו שצריך. הוא ניסה לזוז מעט... גנח גניחה עמוקה, ושיעול גרוני עמוק יצא מפיו.
בתחילה לא הבנתי מדוע הוא מכלה את כוחותיו האחרונים בנסיונות תזוזה, אך לאחר מכן הבנתי כי הוא פשוט מנסה לרשום צוואה. או שאולי... אולי הוא רצה להעביר את הערך הזה במותו... לא להתייאש! לא להיכנע! גם כשאילו נראים הרגעים האחרונים לנסות להתאמץ.
הוא היה פשוט מיוחד! והתמדתו- נעשתה למודל לחיקוי. במשך שנים הוא היה עמל לשרת אנשים אחרים, יום יום, בלי הפסקות, בלי ויתורים! הוא ממש 'הקריב' את עצמו למען הכלל. אפילו גופו, נעשה כציבורי ושימש אנשים רבים. קולו היה אחיד ומונוטוני, אך בכל זאת עזר לאנשים רבים וכיוון אותם ללכת למקום הנכון.
הוא לא הוציא מפיו מילה אחת מיותרת, ולא אמר מעולם לשוה"ר.
הוא היה מיוחד! פשוט לא בן אנוש!!
ושוב, הוא השתעל שיעול עמוק ונאנח. הוא ניסה לנשום אויר אל ראותיו, אך... נראה היה כי הן לא מתפקדות באופן סדיר.
בתחילה חשבתי להזמין איש צוות רפואי, ולאחר מכן כשהבנתי שזה כבר לא יהיה יעיל התלבטתי האם להזמין חברה קדישא...
אבל כבר לא הספקתי.
כי זה כבר ממש היה הסוף!
האמת, בחיים לא נכחתי בשעת יציאת נשמה,
ויותר משהייתי מסוקרנת, פשוט פחדתי...
אבל לא הייתה לי ברירה אחרת! רציתי לגשת אליו, לתת לו יד, להיות איתו ברגעיו האחרונים, אבל... מעין מחסום פנימי מנע ממני לעשות זאת.
אולי הייתה זו הבושה, ואולי, סתם רתיעה פנימית,
אבל פשוט לא הייתי מסוגלת. ידעתי שיהיה לי מצפון אם הוא ימות כך, אבל ללטף אותו פשוט לא יכולתי.
אז רק ישבתי שם בדממה והתבוננתי בו. נשאתי תפילה חרישית בליבי שזה לא יקרה כשאני לידו...
'אם זה יקרה' לחשתי לאלוקי בלב הומה 'יהיה לי כ"כ קשה. לא אוכל להכיל זאת, ואפילו ללימודים לא אוכל לנסוע באופן סדיר'.
אבל רצון הבורא היה שונה.
ולבסוף זה קרה!
האוטובוס גנח עוד גניחה עמוקה, והשיב את נשמתו לבורא.
יהי זכרו ברוך ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
