הקערה היתה מלאה עד גדותיה, בעצמות ושאריות של עוף, מכל יהודי העיירה. ותוך חיפוש בין העצמות, נמצאו לכלוכים מרגליו של ההגמון, הוא זרק לתחתית השולחן את כל שאריות האוכל.
"תאכל" הוא קרא, "או שנקצוץ לך את שאר היד"
בנו הקטן של ההגמון התכופף תחת השולחן, לראות אל מי אביו מדבר, ונדהם לראות שם יהודי, מדמם מפרקי האצבעות של ידיו ורגליו, לצידו קערה מלאה באבק, עוף, ועצמות, והוא מתכופף אל הקערה, מנסה בשארית כוחותיו להכניס מזון לגופו החלש.
"אבא!" נבהל הבן הקטן, "מה קרה לו?"
"הוא יהודי" צחק ההגמון ונתן בעיטה תחת השולחן.
היהודי השמיע זעקת כאב.
"אבל למה אין לו אצבעות?" עלו דמעות בעיני הילד.
"אתה רוצה שגם לך לא יהיו אצבעות?" שאל בחומרה ההגמון.
"לא!" נבהל בנו הקטן.
"יפה. אז לא לדבר" חיוכו של ההגמון גדל, "הוא צריך להגיד תודה שהוא עדיין חי.
אם בכל זאת תרצה לשמוע את הסיפור- קיבלת את מבוקשך:
זה הרב של כל היהודים בעיירה, לפני שבוע קראתי לו, שיבוא לכאן, וכשהוא בא ניסיתי לשכנע אותו להתנצר, למרבה ההפתעה הוא אמר לי שהוא יחשוב על זה ויחזור תוך שלושה ימים, הוא לא חזר, והיום כמה שומרים הלכו והביאו אותו אלי בכוח, היהודי אמר לי לכרות את לשונו, על שכשלה בדיבורה, ונתנה לי לחשוב שהגיוני והוא ימיר את דתו, אבל אני חפצתי לכרות את רגליו, שלא הגיעו אלי לבשר לי על ההחלטה שלו, קצצתי את פרקי ידיו ורגליו, בחוזקה, ופיזרתי מלח על הפצעים." חיוכו היה גדול מן הרגיל
"תן לי ללכת לתפילה היום בערב" ביקש הרב בעיניים דומעות "זה היום הכי חשוב בשנה, לנו, ליהודים. כך אנחנו מתחילים את השנה"
ההגמון צחק בקול בחושפו שיניים מצהיבות, "תמורת כל כף ידך- אתה תשוחרר."
רבי אמנון ממגנצא יצא אל בית הכנסת הקרוב בערב ראש השנה, כשכל גופו כואב ממעשי ההגמון.
"וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם
כִּי הוּא נורָא וְאָיֹם
וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ
וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ
וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת"
קרא וקרע את השמיים תוך כדי התפילה, ושקע אל מותו.
לזכר רבי אמנון ממגנצא.
"תאכל" הוא קרא, "או שנקצוץ לך את שאר היד"
בנו הקטן של ההגמון התכופף תחת השולחן, לראות אל מי אביו מדבר, ונדהם לראות שם יהודי, מדמם מפרקי האצבעות של ידיו ורגליו, לצידו קערה מלאה באבק, עוף, ועצמות, והוא מתכופף אל הקערה, מנסה בשארית כוחותיו להכניס מזון לגופו החלש.
"אבא!" נבהל הבן הקטן, "מה קרה לו?"
"הוא יהודי" צחק ההגמון ונתן בעיטה תחת השולחן.
היהודי השמיע זעקת כאב.
"אבל למה אין לו אצבעות?" עלו דמעות בעיני הילד.
"אתה רוצה שגם לך לא יהיו אצבעות?" שאל בחומרה ההגמון.
"לא!" נבהל בנו הקטן.
"יפה. אז לא לדבר" חיוכו של ההגמון גדל, "הוא צריך להגיד תודה שהוא עדיין חי.
אם בכל זאת תרצה לשמוע את הסיפור- קיבלת את מבוקשך:
זה הרב של כל היהודים בעיירה, לפני שבוע קראתי לו, שיבוא לכאן, וכשהוא בא ניסיתי לשכנע אותו להתנצר, למרבה ההפתעה הוא אמר לי שהוא יחשוב על זה ויחזור תוך שלושה ימים, הוא לא חזר, והיום כמה שומרים הלכו והביאו אותו אלי בכוח, היהודי אמר לי לכרות את לשונו, על שכשלה בדיבורה, ונתנה לי לחשוב שהגיוני והוא ימיר את דתו, אבל אני חפצתי לכרות את רגליו, שלא הגיעו אלי לבשר לי על ההחלטה שלו, קצצתי את פרקי ידיו ורגליו, בחוזקה, ופיזרתי מלח על הפצעים." חיוכו היה גדול מן הרגיל
"תן לי ללכת לתפילה היום בערב" ביקש הרב בעיניים דומעות "זה היום הכי חשוב בשנה, לנו, ליהודים. כך אנחנו מתחילים את השנה"
ההגמון צחק בקול בחושפו שיניים מצהיבות, "תמורת כל כף ידך- אתה תשוחרר."
רבי אמנון ממגנצא יצא אל בית הכנסת הקרוב בערב ראש השנה, כשכל גופו כואב ממעשי ההגמון.
"וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם
כִּי הוּא נורָא וְאָיֹם
וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ
וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ
וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת"
קרא וקרע את השמיים תוך כדי התפילה, ושקע אל מותו.
לזכר רבי אמנון ממגנצא.
