היי,
אני יוצאת עם מישהו כבר כחצי שנה, חשוב לומר שהוריי דתיים מאוד ואני פחות ולכן אני כותבת כאן, כדי לשמוע דעות שונות ולהגיע לליבם.
ההורים לא ממש מקבלים את הבחור שאני יוצאת איתו כי הוא לא עשה צבא מסיבה נפשית (הוא פשוט לא הסתדר, לא אפרט כאן) גם לי זה הוריד בהתחלה אבל לא פסלתי את הבחור ובדקתי והתאהבתי, אין לו שום דבר נפשי ומה שהיה היה נכון לגיל 18. ההורים שלי מתקשים להאמין כי הם שמעו סיפורים שיש אנשים שלוקחים כדורים נפשיים ולא מספרים לבן זוג ואז הבן זוג מגלה זאת בדיעבד. זה גורם לי לחששות ומקשה עליי מאוד, לא ראיתי שום ראייה לכדורים והבחור 100% מבחינה נפשית ואני לא רואה סיבה שהוא ישקר לי. אני יוצאת איתו כמעט יום יום ולא מזהה משהו כזה. חשוב לומר הבחור שומר שבת, הולך עם כיפה, מניח תפילין זה היה חשוב לי מאוד וגם להם, ובכל זאת הם לא מרוצים ... עד עכשיו לא יצאתי עם שומרי שבת. חשבתי שהם ישמחו.
בנוסף, אני סטודנטית בדרך לסיום תואר והוא עדיין לא החליט מה לעשות בחיים ואין לו בגרות מלאה (בן 25) אבל דיברנו על זה והוא מוכן להתקדם והוא מתחיל לחשוב מה ללמוד בשבילי כי הוא רוצה חתונה.
אני מבינה מאוד את השיקולים שלהם וזה נשמע שהעתיד שלי הולך להיות פחות טוב אבל יש לו נשמה כזאת טובה, לב כזה, הוא מפנק אותי, קונה לי, הוא יהיה אבא מדהים, רגיש, אכפתי, בחיים לא קיבלתי אהבה כזו ומיותר לציין שהוא הטעם שלי מאוד ומגיע ממשפחה טובה.
כבר חשבתי על להיפרד ודיברתי איתו על זה, אבל הרגשתי כל כך רע שהשיקולים שלי שטחיים שאין לו תואר ולא עשה צבא, לא ככה פוסלים בנאדם, הרגשתי שזה גורם לו לעוול ולא מגיע לו. ופשוט אני לא שלמה בלב עם פרידה כי אני יודעת שאני מפסידה משהו טוב.
מאוד קשה לי, תמיד הייתי בחורה שמקשיבה להורים, למרות שאני בת 23 ופחות דתייה ואני נמצאת בסביבה חילונית לחלוטין, תמיד שהוא בא אני עם דלת פתוחה בבית ומכבדת אותם, לא ישנה איתו, לא הולכים לחופשות, על לעבור דירה הם לא מוכנים לשמוע, אבא שלי מתקשה עם זה שהוא בכלל יבוא לעשות אצלנו שבת.
את בנות הזוג של אחים שלי ההורים גם לא קיבלו, זה דפוס חוזר.
אני שקועה בהמון דאגות, היסוסים, אין לי מאיפה לקבל תמיכה, הם אמרו שאני הבת האחרונה והם ציפו שלפחות ממני הם יקבלו נחת ושזה לא מגיע להם כל הצער הזה שהילדים בחרו בבני זוג שהם לא ציפו.
אני לא יודעת איך לשתף את הבן זוג ומתביישת בזה אבל מספרת לו מה שאני יכולה בטעם, זה כאב לו ולי מאוד כי אני מרגישה שאני בתווך וצריכה לרצות את כולם ולא לפגוע באף אחד.
הוא כל כך מנסה לעשות עליהם רושם טוב ואמר שבחיים לא שפטו אותו על דברים כאלה, אבל אמא שלי תמיד מוצאת חסרונות בכוח ואבא שלי לא מוכן לדבר עליו יותר מדי. כואב לי מאוד שאני מצערת אותם אבל אני גם לא רוצה להפסיד את עצמי. עד עכשיו עשיתי הרבה דברים בשבילם, אבל איפה אני פה
אני שואלת מה לעשות, איך לקרב אותו לליבם, הוא מנסה לחפש מה ללמוד ולהתקדם. מבחינת דת אני באמת משתדלת לכבד אותם עושה דברים בשבילם כדי שלא יתאכזבו ולא רואה איך אפשר להגיע אליהם ממקום דתי כי אני מנסה הכל ולא נראה שמשם תבוא הישועה למרות שהם מאוד דתיים.
אשמח לעידוד או לשמוע סיפורים דומים.
אני יוצאת עם מישהו כבר כחצי שנה, חשוב לומר שהוריי דתיים מאוד ואני פחות ולכן אני כותבת כאן, כדי לשמוע דעות שונות ולהגיע לליבם.
ההורים לא ממש מקבלים את הבחור שאני יוצאת איתו כי הוא לא עשה צבא מסיבה נפשית (הוא פשוט לא הסתדר, לא אפרט כאן) גם לי זה הוריד בהתחלה אבל לא פסלתי את הבחור ובדקתי והתאהבתי, אין לו שום דבר נפשי ומה שהיה היה נכון לגיל 18. ההורים שלי מתקשים להאמין כי הם שמעו סיפורים שיש אנשים שלוקחים כדורים נפשיים ולא מספרים לבן זוג ואז הבן זוג מגלה זאת בדיעבד. זה גורם לי לחששות ומקשה עליי מאוד, לא ראיתי שום ראייה לכדורים והבחור 100% מבחינה נפשית ואני לא רואה סיבה שהוא ישקר לי. אני יוצאת איתו כמעט יום יום ולא מזהה משהו כזה. חשוב לומר הבחור שומר שבת, הולך עם כיפה, מניח תפילין זה היה חשוב לי מאוד וגם להם, ובכל זאת הם לא מרוצים ... עד עכשיו לא יצאתי עם שומרי שבת. חשבתי שהם ישמחו.
בנוסף, אני סטודנטית בדרך לסיום תואר והוא עדיין לא החליט מה לעשות בחיים ואין לו בגרות מלאה (בן 25) אבל דיברנו על זה והוא מוכן להתקדם והוא מתחיל לחשוב מה ללמוד בשבילי כי הוא רוצה חתונה.
אני מבינה מאוד את השיקולים שלהם וזה נשמע שהעתיד שלי הולך להיות פחות טוב אבל יש לו נשמה כזאת טובה, לב כזה, הוא מפנק אותי, קונה לי, הוא יהיה אבא מדהים, רגיש, אכפתי, בחיים לא קיבלתי אהבה כזו ומיותר לציין שהוא הטעם שלי מאוד ומגיע ממשפחה טובה.
כבר חשבתי על להיפרד ודיברתי איתו על זה, אבל הרגשתי כל כך רע שהשיקולים שלי שטחיים שאין לו תואר ולא עשה צבא, לא ככה פוסלים בנאדם, הרגשתי שזה גורם לו לעוול ולא מגיע לו. ופשוט אני לא שלמה בלב עם פרידה כי אני יודעת שאני מפסידה משהו טוב.
מאוד קשה לי, תמיד הייתי בחורה שמקשיבה להורים, למרות שאני בת 23 ופחות דתייה ואני נמצאת בסביבה חילונית לחלוטין, תמיד שהוא בא אני עם דלת פתוחה בבית ומכבדת אותם, לא ישנה איתו, לא הולכים לחופשות, על לעבור דירה הם לא מוכנים לשמוע, אבא שלי מתקשה עם זה שהוא בכלל יבוא לעשות אצלנו שבת.
את בנות הזוג של אחים שלי ההורים גם לא קיבלו, זה דפוס חוזר.
אני שקועה בהמון דאגות, היסוסים, אין לי מאיפה לקבל תמיכה, הם אמרו שאני הבת האחרונה והם ציפו שלפחות ממני הם יקבלו נחת ושזה לא מגיע להם כל הצער הזה שהילדים בחרו בבני זוג שהם לא ציפו.
אני לא יודעת איך לשתף את הבן זוג ומתביישת בזה אבל מספרת לו מה שאני יכולה בטעם, זה כאב לו ולי מאוד כי אני מרגישה שאני בתווך וצריכה לרצות את כולם ולא לפגוע באף אחד.
הוא כל כך מנסה לעשות עליהם רושם טוב ואמר שבחיים לא שפטו אותו על דברים כאלה, אבל אמא שלי תמיד מוצאת חסרונות בכוח ואבא שלי לא מוכן לדבר עליו יותר מדי. כואב לי מאוד שאני מצערת אותם אבל אני גם לא רוצה להפסיד את עצמי. עד עכשיו עשיתי הרבה דברים בשבילם, אבל איפה אני פה
אני שואלת מה לעשות, איך לקרב אותו לליבם, הוא מנסה לחפש מה ללמוד ולהתקדם. מבחינת דת אני באמת משתדלת לכבד אותם עושה דברים בשבילם כדי שלא יתאכזבו ולא רואה איך אפשר להגיע אליהם ממקום דתי כי אני מנסה הכל ולא נראה שמשם תבוא הישועה למרות שהם מאוד דתיים.
אשמח לעידוד או לשמוע סיפורים דומים.
