לא "לשחרר" ילד בן שנה וחצי, אם את חושבת שלא תהיי מספיק זריזה לתפוס אותו כשמתרחק. אפשר למצוא מקום מגודר ללא סכנות, ושם לתת לו יותר חופשי. או מקום מספיק רחב, שאת עוקבת די מקרוב כל הזמן, ושמה בהחלטה שלך גבול עד היכן תתני לו ללכת חופשי. יש להניח שאת הולכת מהר ממנו, גם אם הוא "זריז".. זה רק ענין של הכמה שניות עד שמגיעה אליו.

והוא לא בדיוק מבין למה את הולכת איתו כך. אם את לא תשדרי לו שזו חרדה, אלא פשוט תנהגי כפי שנראה לך, גם הוא לא יהפוך ל"חרדתי"...

ואל תשמיע ל"חברה" בענין הזה. זה לא מועיל כלום.

אם יש דברים שאת לא מסכימה אז אפשר להשתדל לצפות אותם ופשוט לשמור עליו בנחת
לדוג' אם מתקרבים לכביש אז להגיד לו מספיק זמן מראש ש"עכשיו זה כביש זה מסוכן, כאן אני מרימה אותך עד שנעבור"
בלי לחץ אבל באסרטיביות, בלי להבהל מהתלונות שלו.

מצד שני תשתדלי גם לעבוד על עצמך להאמין שיש לו אינסטינקט להזהר עד מידה מסויימת
לפעמים הם קולטים את הלחץ שלנו ואז כאילו עושים "דווקא"

וכל עוד את משגיחה תני לו להוציא מרץ איפה שכן אפשר

ונגיד בגינה תני לו לנסות דברים שהם אולי טיפה מפחידים אותך אבל לא מאד מסוכנים, בהשגחה כמובן

ליתר ביטחון
לא אמרתי לתת לו לעשות מה שהוא רוצה בכל מקום
אבל כן כשיש אמא לחוצה מדי כדאי לה לשחרר טיפה לחץ ולסמוך קצת יותר על היכולות שלו
*לדעתי*

הוא לא מבחין מה זה כביש, ואין לו בעיה לטפס למגלשה וליפול בין השלבים וכו'..

האיזון הנכון הוא באמת, כמו שכתבת, עם השגחה מקרוב. זה יכול לגרום ל"התנסות" בלי סיכון.

ובקשר לגן  שעשועים זה בדיוק המקום לדעתי להתנסות
כשאני הולכת עם הקטן לגינה אני לא נלחצת מכל נסיון שלו לטפס (לפחות משתדלת...)
להפך אני עומדת מאחוריו מראה לו איפה שמים את היד איפה את הרגל
אם הוא כמעט מחליק - מורידה למטה ומראה לו שוב, בלי לחץ

אם אני מניחה אותו על המשטח שליד המגלשה שהוא גבוה
אני נותנת לו להתקרב לקצה של זה (כמובן צמודה אליו... אבל לוקחת נשימה עמוקה ונושמת בלי לחץ!...)
ברגע שהוא מנסה לזחול לקצה ולהוריד יד למטה אני אומרת לו "לא!"
מראה לו שזה גבוה שאין איפה לשים את היד
חוזרים על זה כמה פעמים
*אז בסדר אני לא משאירה אותו שם לבד בלי השגחה*
אבל אני משתדלת לא להגיע למצב שזה נהיה מין משחק כזה של תשומת לב
שהוא ירוץ כל רגע לקצה הכי מסוכן ואני אצעק וארדוף אחריו
אלא שירגיש שזה קצה, שאין מה לזחול לשם וכו'

וזו גישה נכונה. כמובן, כל אחת עם אישיותה.

לפי מה שכתבה, גם היא לא רצה אחריו.. הולכת איתו יד ביד.

ונכון, צריך למצוא מקומות ששם אין סכנה. או לשהות ממש קרוב, היכן שצריך לתפוס אם קצת מפספס.

רק הדגשתי, לא לסמוך על אינסטינקט הזהירות, כי אצל ילד, בפרט קטן, זה ממש לא אמין.

כבר ראיתי גדולים בהרבה מגיל כזה, שנוסעים עם אופניים קטנות היישר לתוך הכביש ממגרש חניה, בלי להעיף עין ימין ושמאל. ילד שרץ אחרי כדור ישר אל הכביש, ממש לפני המכונית שלי.. לא הסתכל לשום כיוון.

וגם ילדה קטנה במגרש המשחקים, שעלתה על הסולם אל המגלשה למעלה, ואמא שלה פטפטה עם חברה (כמקובל..), לא הסתכלה לרגע, הנפילה נגמרה באמבולנס לבי"ח.. ב"ה, לא קרה כל נזק...

תקראי קצת את פורום "אנשים רגישים מאוד" פה באתר, ותראי אם את רואה הקבלות לסיטואציה שלה. זה לא אומר שהיא בקטגוריה כי קטונתי מלאבחן. רק שזה שווה בדיקה.

לא בטוח שמעבר למסגרת אחרת יפתור את הבעיה.

כתבת שהיא בכיתת לקויות למידה. היא עברה אבחונים מקיפים? האם יש לכם הדרכת הורים?

לצערי אין לי המלצה ספציפית על מקום לימודים, אבל כדאי קודם לבדוק לעומק מה היא צריכה.

בהצלחה!

על ידי @מתואמת .

כתבת שהיא בדיכאון, אם כן האם פגשה פסיכיאטר? האם מטופלת על ידי פסיכולוגית ובמידת הצורך בטיפול תרופתי?

זה לפני מחשבה על מסגרת, וגם כתבת שהיא בכיתות ל''ל, האם היא באמת ל''ל או שזה היה המענה היחיד שהיה ואולי כדאי לעבור למסגרת סל אישי בקוד 57 (במידה ויש אבחון פסיכיאטרי) ולקבל מענה מותאם עבורה

בס"ד

אתם נשמעים הורים מדהימים. שה' יאיר לכם הכי בקרוב שיש!

לפעמים זה שלב כזה שהן עוברות. מתבגרות זה סופר מאתגר בעולם של היום. תלכו לפסיכיאטר, עדיף פרטי. תאבחנו (אל תמהרו עם כדורים. אפשר אולי להתחיל עם כדורים קלים כמו פריזמה, זה מה שאנחנו עושים) ותעשו הערכת מסוכנות, תשקלו אולי אפילו אשפוז במוסד מאזן (ככה אני קורא לזה למרות שהם האמיתי זה מוסד פסיכיאטרי) לתקופה קצרה אם הפסיכיאטר ימליץ על זה והכי חשוב, אל תפלו לדיעות קדומות. זה רק יכול להזיק.

ב"ה מטופלים ומלווים ע"י אנשי מקצוע טובים

ועם תרופות .

הרגשנו שהיא צריכה ביהס יותר טיפולי בשבילה

אחרי התייעצויות

אבל במחשבה שניה אנחנו עוצרים את המירוץ לחיפוש אחרי מוסד והעברת דירה בתוך כדי שנת לימודים

גם בגלל שזה כיתה ח

וזה אמצע שנה .

זה יהיה מאתגררר ובאמת כמו שכתבו פה לא בטוח שיעזור במשהו. .אנחנו בכיון של לשלם לה סייעת בכיתה הקטנה

אם לא נצליח להשיג סייעת לכיתה קטנה.

ולצערי לא הצלחנו לקבל קצבה מהביטוח לאומי

הגשנו לבד ועשינו ערעור עם עורך דין ולא זכינו.

וזה ממש מבאס כי אנחנו מוציאים עליה אלפים אלפים

אבל העיקר שכל ההשקעה תעזור לה ותצמיח אותה. מתפללים על זה מאוד במקרה שלנו.

ואגב, מכירה מתמודדים שעלו על דרך המלך והיום כל כך רגישים לאחר, שהם מטפלים או עוסקים בנתינה ברמות מדהימות ובכלל אנשים עם עוצמות.

בהצלחה לכם משפחה יקרה.

לאיזה סוג מסגרת ממליצים?

קודם כול, מחזק אתכם על כך שאתם מוכנים לעשות שינוי משמעותי בשביל הבת שלכם. ❤️ הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוגית חינוכית או לפסיכיאטרית ילדים ונוער, ולבדוק מסגרת שמשלבת כיתה קטנה עם מענה רגשי וטיפולי לאורך היום, ולא רק התאמות לימודיות. כדאי גם לפנות לשירות הפסיכולוגי־חינוכי ולמחלקת החינוך ברשות המקומית כדי לברר אילו מסגרות מתאימות לה. אל תמהרו לעבור דירה לפני שבודקים שיש מסגרת מתאימה בפועל. מאחל לכם שתמצאו מקום שבו היא תרגיש בטוחה, מובנת ושייכת, ושתוכל להתחיל לפרוח בקצב שלה. 🙏

בית ספר לבנות עם קשיים נפשיים. מקום נדיר מהיכרות אישית עם אחת הבנות. ויש את הפנימיה בדולב . פוסט אישפוזית. מקום טוב.

הלב יוצא אליכם. ❤️ אולי כדאי לפנות לעמותות ולארגונים שמתמחים בנוער בסיכון ובבריאות הנפש, ולבקש הכוונה למסגרת חינוכית טיפולית לבנות דתיות, עם כיתה רגשית וליווי מקצועי צמוד. הייתי מתחיל גם דרך פסיכולוגית חינוכית והרשות המקומית, כדי לבדוק מסגרות מתאימות בכל הארץ. חשוב שהבת שלכם תהיה שותפה לתהליך, בלי לחץ, ושתרגיש שמחפשים מקום שבו יראו אותה ויבינו אותה — לא רק את הקשיים שלה. מאחל לכם מכל הלב שתמצאו את המקום שבו היא תוכל להרגיש בטוחה, להתחבר ולפרוח. 🙏

הפורום הזה לא פעיל

(יש נטיה ידועה בפורומים של ערוץ 7 לא להיצמד לכותרת הפורום ולא לנהל שרשורים ודיונים בנושא שלשמו נועד הפורום)

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...