לא "לשחרר" ילד בן שנה וחצי, אם את חושבת שלא תהיי מספיק זריזה לתפוס אותו כשמתרחק. אפשר למצוא מקום מגודר ללא סכנות, ושם לתת לו יותר חופשי. או מקום מספיק רחב, שאת עוקבת די מקרוב כל הזמן, ושמה בהחלטה שלך גבול עד היכן תתני לו ללכת חופשי. יש להניח שאת הולכת מהר ממנו, גם אם הוא "זריז".. זה רק ענין של הכמה שניות עד שמגיעה אליו.

והוא לא בדיוק מבין למה את הולכת איתו כך. אם את לא תשדרי לו שזו חרדה, אלא פשוט תנהגי כפי שנראה לך, גם הוא לא יהפוך ל"חרדתי"...

ואל תשמיע ל"חברה" בענין הזה. זה לא מועיל כלום.

אם יש דברים שאת לא מסכימה אז אפשר להשתדל לצפות אותם ופשוט לשמור עליו בנחת
לדוג' אם מתקרבים לכביש אז להגיד לו מספיק זמן מראש ש"עכשיו זה כביש זה מסוכן, כאן אני מרימה אותך עד שנעבור"
בלי לחץ אבל באסרטיביות, בלי להבהל מהתלונות שלו.

מצד שני תשתדלי גם לעבוד על עצמך להאמין שיש לו אינסטינקט להזהר עד מידה מסויימת
לפעמים הם קולטים את הלחץ שלנו ואז כאילו עושים "דווקא"

וכל עוד את משגיחה תני לו להוציא מרץ איפה שכן אפשר

ונגיד בגינה תני לו לנסות דברים שהם אולי טיפה מפחידים אותך אבל לא מאד מסוכנים, בהשגחה כמובן

ליתר ביטחון
לא אמרתי לתת לו לעשות מה שהוא רוצה בכל מקום
אבל כן כשיש אמא לחוצה מדי כדאי לה לשחרר טיפה לחץ ולסמוך קצת יותר על היכולות שלו
*לדעתי*

הוא לא מבחין מה זה כביש, ואין לו בעיה לטפס למגלשה וליפול בין השלבים וכו'..

האיזון הנכון הוא באמת, כמו שכתבת, עם השגחה מקרוב. זה יכול לגרום ל"התנסות" בלי סיכון.

ובקשר לגן  שעשועים זה בדיוק המקום לדעתי להתנסות
כשאני הולכת עם הקטן לגינה אני לא נלחצת מכל נסיון שלו לטפס (לפחות משתדלת...)
להפך אני עומדת מאחוריו מראה לו איפה שמים את היד איפה את הרגל
אם הוא כמעט מחליק - מורידה למטה ומראה לו שוב, בלי לחץ

אם אני מניחה אותו על המשטח שליד המגלשה שהוא גבוה
אני נותנת לו להתקרב לקצה של זה (כמובן צמודה אליו... אבל לוקחת נשימה עמוקה ונושמת בלי לחץ!...)
ברגע שהוא מנסה לזחול לקצה ולהוריד יד למטה אני אומרת לו "לא!"
מראה לו שזה גבוה שאין איפה לשים את היד
חוזרים על זה כמה פעמים
*אז בסדר אני לא משאירה אותו שם לבד בלי השגחה*
אבל אני משתדלת לא להגיע למצב שזה נהיה מין משחק כזה של תשומת לב
שהוא ירוץ כל רגע לקצה הכי מסוכן ואני אצעק וארדוף אחריו
אלא שירגיש שזה קצה, שאין מה לזחול לשם וכו'

וזו גישה נכונה. כמובן, כל אחת עם אישיותה.

לפי מה שכתבה, גם היא לא רצה אחריו.. הולכת איתו יד ביד.

ונכון, צריך למצוא מקומות ששם אין סכנה. או לשהות ממש קרוב, היכן שצריך לתפוס אם קצת מפספס.

רק הדגשתי, לא לסמוך על אינסטינקט הזהירות, כי אצל ילד, בפרט קטן, זה ממש לא אמין.

כבר ראיתי גדולים בהרבה מגיל כזה, שנוסעים עם אופניים קטנות היישר לתוך הכביש ממגרש חניה, בלי להעיף עין ימין ושמאל. ילד שרץ אחרי כדור ישר אל הכביש, ממש לפני המכונית שלי.. לא הסתכל לשום כיוון.

וגם ילדה קטנה במגרש המשחקים, שעלתה על הסולם אל המגלשה למעלה, ואמא שלה פטפטה עם חברה (כמקובל..), לא הסתכלה לרגע, הנפילה נגמרה באמבולנס לבי"ח.. ב"ה, לא קרה כל נזק...

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....