לא "לשחרר" ילד בן שנה וחצי, אם את חושבת שלא תהיי מספיק זריזה לתפוס אותו כשמתרחק. אפשר למצוא מקום מגודר ללא סכנות, ושם לתת לו יותר חופשי. או מקום מספיק רחב, שאת עוקבת די מקרוב כל הזמן, ושמה בהחלטה שלך גבול עד היכן תתני לו ללכת חופשי. יש להניח שאת הולכת מהר ממנו, גם אם הוא "זריז".. זה רק ענין של הכמה שניות עד שמגיעה אליו.

והוא לא בדיוק מבין למה את הולכת איתו כך. אם את לא תשדרי לו שזו חרדה, אלא פשוט תנהגי כפי שנראה לך, גם הוא לא יהפוך ל"חרדתי"...

ואל תשמיע ל"חברה" בענין הזה. זה לא מועיל כלום.

אם יש דברים שאת לא מסכימה אז אפשר להשתדל לצפות אותם ופשוט לשמור עליו בנחת
לדוג' אם מתקרבים לכביש אז להגיד לו מספיק זמן מראש ש"עכשיו זה כביש זה מסוכן, כאן אני מרימה אותך עד שנעבור"
בלי לחץ אבל באסרטיביות, בלי להבהל מהתלונות שלו.

מצד שני תשתדלי גם לעבוד על עצמך להאמין שיש לו אינסטינקט להזהר עד מידה מסויימת
לפעמים הם קולטים את הלחץ שלנו ואז כאילו עושים "דווקא"

וכל עוד את משגיחה תני לו להוציא מרץ איפה שכן אפשר

ונגיד בגינה תני לו לנסות דברים שהם אולי טיפה מפחידים אותך אבל לא מאד מסוכנים, בהשגחה כמובן

ליתר ביטחון
לא אמרתי לתת לו לעשות מה שהוא רוצה בכל מקום
אבל כן כשיש אמא לחוצה מדי כדאי לה לשחרר טיפה לחץ ולסמוך קצת יותר על היכולות שלו
*לדעתי*

הוא לא מבחין מה זה כביש, ואין לו בעיה לטפס למגלשה וליפול בין השלבים וכו'..

האיזון הנכון הוא באמת, כמו שכתבת, עם השגחה מקרוב. זה יכול לגרום ל"התנסות" בלי סיכון.

ובקשר לגן  שעשועים זה בדיוק המקום לדעתי להתנסות
כשאני הולכת עם הקטן לגינה אני לא נלחצת מכל נסיון שלו לטפס (לפחות משתדלת...)
להפך אני עומדת מאחוריו מראה לו איפה שמים את היד איפה את הרגל
אם הוא כמעט מחליק - מורידה למטה ומראה לו שוב, בלי לחץ

אם אני מניחה אותו על המשטח שליד המגלשה שהוא גבוה
אני נותנת לו להתקרב לקצה של זה (כמובן צמודה אליו... אבל לוקחת נשימה עמוקה ונושמת בלי לחץ!...)
ברגע שהוא מנסה לזחול לקצה ולהוריד יד למטה אני אומרת לו "לא!"
מראה לו שזה גבוה שאין איפה לשים את היד
חוזרים על זה כמה פעמים
*אז בסדר אני לא משאירה אותו שם לבד בלי השגחה*
אבל אני משתדלת לא להגיע למצב שזה נהיה מין משחק כזה של תשומת לב
שהוא ירוץ כל רגע לקצה הכי מסוכן ואני אצעק וארדוף אחריו
אלא שירגיש שזה קצה, שאין מה לזחול לשם וכו'

וזו גישה נכונה. כמובן, כל אחת עם אישיותה.

לפי מה שכתבה, גם היא לא רצה אחריו.. הולכת איתו יד ביד.

ונכון, צריך למצוא מקומות ששם אין סכנה. או לשהות ממש קרוב, היכן שצריך לתפוס אם קצת מפספס.

רק הדגשתי, לא לסמוך על אינסטינקט הזהירות, כי אצל ילד, בפרט קטן, זה ממש לא אמין.

כבר ראיתי גדולים בהרבה מגיל כזה, שנוסעים עם אופניים קטנות היישר לתוך הכביש ממגרש חניה, בלי להעיף עין ימין ושמאל. ילד שרץ אחרי כדור ישר אל הכביש, ממש לפני המכונית שלי.. לא הסתכל לשום כיוון.

וגם ילדה קטנה במגרש המשחקים, שעלתה על הסולם אל המגלשה למעלה, ואמא שלה פטפטה עם חברה (כמקובל..), לא הסתכלה לרגע, הנפילה נגמרה באמבולנס לבי"ח.. ב"ה, לא קרה כל נזק...

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות