בשבוע שעבר כשאספתי את הילדה (שנתיים) מהגן פגשתי אמא אחרת וקשקשנו קצת. ראיתי שהילדה שלה עם שתי צמות ואמרתי לה שכל הכבוד שהיא מצליחה לקלוע שתי צמות בבוקר, כי אני בקושי קוקו מצליחה לעשות (הילדה לא יושבת לדקה).
היא אמרה לי שהגננת עשתה לה, והוסיפה שכל פעם שיש לילדה יותר מקוקו אחד (שזה רוב הזמן, לפי התמונות) זה כי הגננת עושה לה, ושגם היא (האמא) מצליחה לעשות לילדה בקושי קוקו אחד בבוקר.
רק מה? הגננת אף פעם לא עשתה משהו מיוחד בשיער של הבת שלי... (ויש לה הרבה שיער... בואו נאמר שיש עם מה לעבוד). אם הם מתקנים לה את הקוקו שאני עשיתי וקצת התפרק אני מרגישה ש״השקיעו״ בה.
הילדה השניה ממש מתוקה. גם במראה וגם מדברת פשוט מהמם, הרבה מעבר לילדים בגילה בלי עין רעה. היא גם בגן מתחילת השנה ואנחנו רק הצטרפנו לפני חודשיים. הבת שלי לא מדברת מי יודע מה, נראה שעדיין קצת קשה לה עם המסגרת, והיא גם פחות יושבת ומקשיבה אלא אוהבת להתרוצץ ולהשתולל.
עכשיו, בשכל אני מבינה שגם הגננת היא בת אדם ושאולי היא נקשרה לילדה ההיא יותר. בכל זאת היא איתה מתחילת השנה ונקשרה אליה, ואני גם מבינה שאולי יותר קל להיקשר לילדה מתוקה בת שנתיים שמפטפטת ומקשקשת ומפזרת חוכמות לעומת הילדה שלי שבקושי מדברת ובעיקר מעדיפה להשתולל.
אז שכלית אני אולי מבינה את זה, אבל מאז אני ממש מסתובבת עם מועקה. ממש לא נעים לי להרגיש שהילדה שלי פחות אהובה, ואני תוהה אם זה גם משהו שהילדה שלי מרגישה כשהיא מגיעה לשם בכל יום.
סתם, הרגשה ממש מגעילה שכבר מלווה אותי כמה ימים. אולי זה קטנוני מצידי, כולה שיער, אבל אני לא מצליחה לנער את ההרגשה הזו שהילדה שלי פחות אהובה שם (ואולי בכלל לא אהובה?).
זה לא אומר שהגננת לא משקיעה בה בדרכים אחרות שאת פחות רואה מבחוץ...