ומה שאתה כותב כאן כעת, מראה על מידות-חסידות שלך שהן הרבה למעלה מהנורמה..

בבוטות מחוצפת.

מה זה "במקום לקבל תמיכה"?

הונתה אותו, לא סיפרה דבר (אינני יודע מה הוא), שכנראה מאד משמעותי, ושעתיד להתגלות.

"הבעיטה" היחידה כאן, האיא שלך אליו.

צ"ע מה המוטיווציה.

נכתב כקונטרה.

גם אני אמרתי, לא יודעים במה מדובר. אכן לא בטוח אם זו "הונאה". אבל בוודאי דבר שכואב לו מאד וקשה לו מאד. ולגמרי אפשר להבין שיכול להיות כך.

לפעמים גם אי מידע על מה שקודם, הסתרה של דבר - בפרט שעתיד להתגלות כי הוא נמצא ב"רשת, - הוא בגדר הזה.

אלא שאכן, כפי שציינה "משמעת עצמית", איננו יודעים במה מדובר.

מה שכן, אם אני "מרגיש" נכון את האדם - עיקר מה שמפריע לו זה לא באמת מה ש"לא אמרה" (את זה הוא כותב רק להסביר שיתכן שלא היה מסכים מראש אם היה יודע),

אלא עצם הענין, כעת. קשה לו "לחיות עם זה".

מאיפה זה בא?!..

וזה נקרא "להתבגר"?..  

מושג חדש נהיה. כל השלמה עם פשע נמוך בותר, זה "להתבגר". ההיפך, אוי למי שזו ה"התבגרות" שלו.

תגובה רעה. גם מצד עצמה, גם מהאפס-רגישות שלה לזולת.

"היום היא משהו אחר"... על מישהי שכל העולם יכול לראות אותה כמו שתיארת? זו ממש שחיתות. "יכול להתקדם הלאה".. מבחיל.

כן, שיספרו מראש. מה זה "המיועדת"? מי המציא שהיא "המיועדת"?... הכשרה של עבריינות בשם "מיסטיקה"?

אין "המיועדת" - יש האדם שצריך לבחור ושלא יעשה חשבונות של הקב"ה מי ה"מיועדת". לפעמים הקב"ה שולח גם נסיונות, כדי שאדם יבחין ולא יפול בהם...

ואיזו שיפלות... כאילו כדי שלא לקבל מישהי שיש לה בפייסבוק תמונות כמו שאתה מתאר כאילו "גם זה בסדר.. פעם", צריך להיות "צדיק הדור". בושה.

זו צדקנות במסוה "דתי".

"השגחה" זה לדעת שלמפרע הכל מה'.  אבל מה המשמעות- זה כבר משהו אחר. לא משהו שכל אחד, לפי מושגים שלקוחים יותר או לקוחים פחות מהעולם הפרוץ דהיום, יכול לקבוע.

המשמעות לפעמים היא, כפי שכבר כתבתי, שה' העמיד אדם בנסיון. לפעמים, יסורים ממרקים.

אפשר לחשוב שכל מי שלא הסכימו להמשיך עם מי שיצאו איתה (וכי זה לא "בהשגחה"?.. השגחה כדי לברר) לא מאמינים ב"השגחה". כל מי שהתגרשו כדת משה וישראל, לא מאמינים בהשגחה.  הגב' הזו, שבעלה ל"ע דקר אותה קשות לפני כמה חודשים וביה"ד סידרו לה בדחיפות גט, לא מבינה ש"היא המיועדת לו"... השגחה.

אלא מה... תאמר, החומרה לא דומה.. אז זה כבר לא ענין של "מיועדת.. השגחה", אלא סתם מה החומרה של כל נושא. אז לא לערב כאן מיסטיקה.

ולגבי החומרה. אף אחד כאן לא יודע על מה הוא מדבר. אולי זה בכלל לא תמונות שלה לבד?..  בדיוק בגלל שהוא לא כתב, אבל רואים ש"הוא" (לא "אני" כפי שניסית כעת לטעון, שהרי אינני יודע במה מדובר) מייחס להם המון משמעות. אז לא אתה שתקבע "חסרות משמעות",  בשביל אדם אחר.

ועל כן, גם לא אתה שתוכל לקבוע שצריך "להתבגר" מנזק שאינך יודע מה הוא. אכן יכולים להיות דברים מהעבר שהורסים גם את ההווה.

המינימום, זו רגישות למה שאדם מביע כאב גדול - ולא לנסות להשליך עליו "מושגים" של אחרים.

אני מכיר אנשים, שכאשר אחרי החתונה נודע להם שבן/בת זוגם לוקח כדורים שלא דווחו מקודם, פירקו את הנישואין. 

ב. בעיני, דווקא "כדורים" פחות חומר... (כמובן, תלוי על מה מדובר). הרבה פעמים זה לא ביג דיל.

דברים ששייכים לאינטימיות שבין איש לאשתו, אצל רבים - ביחוד גברים - זה הרס טוטאלי. אפילו כאלה שידעו וחשבו שיעמדו בכך, קל וחומר כשזה כולל הפרת אמון.

מוטב להיזהר ב"ביקורות" על אדם שרואים שנפגע מאד, מדבר שהוא אכן בא לא פעם דווקא מטבע נורמלי, טהור, שלא מקבל כל מיני "מושגים" חדשים של היום, שנובעים מ"תרבות" פריצות.

לא כלל מי שהתחיל כמותכם, המשיך אחרת. 

תלוי בענין, באנשים (לא יודע כמה זמן הוא נשוי)..

ואת צודקת, שלפחות לבחבורה שיש בה משהו נורמליות, לא יהיה קל "לשתף" דבר כזה. זה דווקא מעיד על משהו חיובי, לדעתי... 

התכוונתי שבמקרה כמו המדובר, קשה לומר ש"בסוף יסתדרו" לרוב סטטיסטית, כי איננו יודעים.

אבל לדעתי (סברא, לא סטטיסטיקה), אכן חלק נכבד מהגירושין היום בעולם, באים בגלל ה"תרבות" הגויית הקלוקלת הזו, שאיבדה את הבלעדיות והראשוניות של הנישואין. וממילא גם את המאמץ הסביר לקיימם. וזה כבר משפיע גם על מה שמסביב.

[אעפ"י שבד"כ אני מסכים עם הרבה מדברייך]

קודם כל, מאיפה בכלל הכנסת "עשתה תשובה"?... 

הרי לא את ולא אני יודעים לע מה מדובר.

דבר שני, אינך מבינה ש"הקשר, האהבה, הרצון ההדדי" יכולים לקבל מכה אנושה מדבר כזה?

ואת באמת חושבת שכל דבר ש"היה פעם", אינ ומשליך להווה?

בוודאי דבר שלא יידעה מראש?

איפה חיים?..

אז הוא תופס נקודה אחת. 

ב. אני הרי הגבתי על כך שכתבת בתגובתך הראשונה אליו, "עשתה תשובה"?.. כהנחה. מי אומר..

ג. גם אם עשתה, יש דברים שזה כבר לא עוזר לגבי נישואין. קל חומר כשהתבררו אח"כ. קל וחומר כשיש כאן אדם שאומר ש"משום כבודה" לא אמר לה את זה בכלל... ה' ירחם.

ד. למען השם - מי אמר לך שהוא שקוע בזה "יותר מידי"? מאיפה בא היחס הזה לצערם של אחרים? מי אמר שזה "יותר מידי"? דברים כאלה אכן יכולים להרוס אדם, יכולים אכן להביא לפירוק נישואין. גם בצדק. ההיפך - אם זה לא שרשור ראשון, סימן שזה ממש מציק לו. אולי זה מראה על חומרת הבעיה, ששנינו לא יודעים אותה בדיוק?..

וכבר אמרתי, לא כל דבר ש"היה בעבר" ניתן למחיקה מבחינה זו של נישואין. חבל לחיות באשליות. תלוי במדובר, תלוי בנפשות הפועלות.

ציינתי את זה רק כאות לכך שעיקר מה שהוא עושה כאן, זו הבעת צער עמוק מאד מבחינתו.

ולגבי מה שמישהי ניסתה לייעץ מנסונה כ"אשת בעל תשובה", לא ראיתי ומאד יפה - אבל צריך לדעת שיש פעמים רבות הבדל מהותי מאד מאד בין גברים לנשים בענין זה.

וכמו שכתב הדיין הרב יועזר אריאל שליט"א בספרו, ש,לאשה לא כ"כ איכפת מה בעלה עשה לפני הנישואין. לאיש איכפת מאד"..

את כותבת שעד היום צובט לך לחשוב, לכן צריך פשוט לא לחשוב...

כעת, תכפילי בלא-יודע-כמה, כמה יכול להיות צובט לגבר, וכמה לא שייך לפעמים "לא לחשוב", כי זה עצם הנישואין. הבלעדיות.  את יודעת, שתיאורטית איש יכול להתחתן עם כמה נשים במקביל - אשה לא. משמע, יש שוני נפשי עמוק.

כעת, יש אכן גם גברים, שאם האשה חזרה בתשובה (שגם זה לא תמיד אמת. יש כאלה חושבות שזו "לחיצה על כפתור" של ההגדרה. לא משנה כלום בשינוי בעולם הפנימי, ביחס אמיתי אל מה שהיה וכד'.. אבל נניח במקרה שכן), אז בסדר גמור מבחינתם. לפעמים זה גם הדדי. כי גם הוא חזר בתשובה.

אבל צריך לגמרי לקבל, שמי שלא כך, זו לא רגישות שבאה מדבר שלילי. באופן יסודי, להיפך. אלא שיתכן שתפיסת התשובה אצלו - ואצלה - תכריע.

ובוודאי שלא להתייחס בבוטות וזלזול אל אדם שדברים כאלה מפריעים לו. אלו יכולים להיות הדברים הכי כואבים בחיים.

אבל צריך להבין שלא לכל איש אפשרי להתייחס כך (שלא לדבר על כאלה שעוד פורקות "זכרונות" מהעבר על הבעל שלהן..). יכול להפריע לו בהווה לעצם מושג הנישואין. הוא עוד מתון, לפי מה שכתב שהיה מוכן לקבל. אלו דברים מאד כואבים.

ובוודאי אני מסכים איתך, שחבל שסוחבים מטען כזה. וצריך לחשוב מה עושים עם זה ולאיזה כיוון.

אבל לכל-לראש, צריך אמפתיה גדולה לאדם שחש במצוקה כזו.

אח"כ, יחשוב מה הדרך הנכונה כדי לא לסחוב בהמשך חייו את הצער הזה.

צריך פשוט לדייק בעובדות:

א. הוא לא התלונן על זה שהתחתן עם בעלת תשובה.. הרי אמר שידע מראש, ואפילו קיבל דבר שרבים אחרים לא היו מקבלים.

ב. עיקר דבריו לא היה "תלונה", אלא הבעת מצוקה. מצוקה קשה ואמיתית, בגלל דבר שהתברר לו אח"כ. נכון שאגב זה הוא אמר שמרגיש פגיעה באמון בכך שלא סיפרה על מה שמאד הפריעה לו והתברר אח"כ. ונכון שאמרתי שלדעתי אכן זו היתה אחריותה לספר אחרי שראתה שהנושא הזה מעסיק אותו - וגם אמרתי שבהחלט סביר שלאור המציאות שגדלה בה לצערנו, לא התכוונה אז "להסתיר" משהו שמשמעותי לו, אלא חשבה שכבר אין ענין.. (אי אפשר להיות בטוחים בכך, כי אנחנו לא מכירים. יתכן גם מציאות שאכן תסתיר כי תחשוש שלא ירצה אותה כך, ואז זה באמת לא בסדר. אבל יוצא מנקודת הנחה שאכן זו לא הסתרה במזיד אלא בשוגג)..

אבל כבר כתבתי, שהתחושה שלי מדבריו היא, שעיקר מה שמפריע לו זה לא שלא אמרה, אלא עצם מה שהתברר לו. קשה לו עם הדבר הזה.

אז מה זה "מצדיק אותו"?... מבין לגמרי את הקושי שלו. מסכים איתו שזה קושי אמיתי. הוא זה שיצטרך להחליט מה הלאה.

ג. בוודאי ש"לגברים זה יותר מפריע" (אגב, לא רק לגברים. כפי שכבר אמרתי, תלוי באדם). מה שייך שאבא שלו גבר? את מכירה את אבא שלו? הואזה שהמליץ לו? את יודעת שהוא ידע בדיוק על מה מדובר?.. מה הקשר בכלל...

וגם "הרבנים"... אני אכן לא מסכים עם "האשמת רבנים", כי זה ענין של האדם עצמו. אבל זו תופעה טבעית, שכאשר אדם התייעץ ובסוף נתקל בדבר שמאד מפריע לו, אז הוא גם "מאשים" שלא הזהירו אותו... זו נקודה טפלה לגמרי לנושא. זה לא הענין המדובר, ואני גם לא התייחסתי לכך באף הודעה. זה שולי.

ולא נכון לומר ש"בוודאי" הרבנים שהגם גברים, ידעו את "כל המשתמע מכך". הוא מלין על ענין שמאד מציק לו - ממש לא בהכרח שכל "רב" יודע כאילו "חייב להיות כך".. בוודאי כאשר האינפורמציה שכן קיבל ידועה להם.

והאמת, זה לא משנה. לא הרב התחתן, אלא הוא. לגמרי לגיטימי ומובן שהנושא יציק לו עד מאד. גם אם לרבו לא היה מציק - וזה לגמרי לא בטוח..

ולכן אין כל מקום לומר "שיקבל את זה וישמח בזכיה שלו"?.. מי קבע את הכלל הזה? מבחינתו הוא בבעיה. אני רואה כאן כאלה, גברים ונשים, שמעלים אי שביעות רצון מדברים פעוטים בהרבה, ומקבלים הבנה לקושי ולא גערה ש"ישמחו בזכיה"...

ד. לגבי מה שכתבת שלא רצתה לשתף, והשיתוף עצמו פגע - זה נכון. מה אפשר לעשות.. יש דברים שהם מטרידים מאד את האדם, ואכן השיתוף יכול לפעמים להזיק. אבל מבחינתו אי השיתוף יכול להזיק יותר. אלו דברים שקורים  בעולם.

ה. האמירה "שהגבר יתגבר", אין בה ולא כלום. לא ראיתי תביעה מנשים ש"תתגברנה" על כל מיני דברים שמציקים להם באופן בלתי נסבל.  הגבר יצטרך לשקול אם מתאים לו להתגבר ולעבור הלאה- או לא. ב"אלימות", זה בוודאי לא יגיע.

כפי שכבר כתבתי כמה פעמים - אדרבה, כשיש לאדם אמפתיה לקושי שלו, יותר סיכוי שימצא גם  כח להתגבר. ואולי אם היא באמת מתחרטת על כל הענין (מציע לא לקפוץ מהר שברור כי היא "בעלת תשובה", כבר ראיתי גם מקרים שזה לא ממש ברור), גם יוכל לרחם עליה במצב הנוכחי, שהיא מן הסתם באמת רוצה לבנות בית בטוב, ולא נעים לה מהענין.

ו. ממש אין קשר לדברי חז"ל, "במקום שבע"ת עומדים" וכו'..  האמירה הזו מדברת על מעלה רוחנית. גם הוא לא טען שאין לה כעת מעלה רוחנית גדולה מכח תשובתה. זה לא היה הנושא.

ואם את חושבת שהיא "הסתירה" בכוונה ("היתה מספיק חכמה להסתיר"), בניגוד למה שלימדתי עליה זכות, אז בוודאי שיש מקום לתרעומתו. היתה צריכה לומר לו טרם נישואין - ולהשאיר לו להחליט. בפרט כשראתה שהעניינים הללו משמעותיים לו, שהרי ידע על קשר שהיה לה מקודם ועל מה שהיה שם, כי שאל אותה, עוד טרם נישואין. 

אני מעדיף לדון אותה לכף זכות, ולהניח שאם קיבל משהו, אז כבר היה מקבל גם מעבר לכך ואין ענין להתגנות יותר. זו סברא בהחלט אפשרית. אי הבנה. שתי שפות שונות. בוודאי שזה לא שייך ל"בוגר". הצער שלו טהור ובוגר לגמרי.

ובהנחה שלא העלימה בכונה למרות שידעה שכשידע זה יהיה קשה לו עד מאד - אז בוודאי שאין מקון ליחס "עוין" כלפיה. יש מקום לצער.

ז. מעבר לכל זה - כבר אמרתי שלדעתי נתפסת לנקודה הלא-נכונה. עיקר הענין אינו מה שלא אמרה, ו"הרבנים" וכו'.. אלו ריקושטים של התיסכול שלו (בעצמו אמר שלא אמר לה, כדי לא לצער אותה, משום כבודה..).

הענין העיקרי הוא, שי דבר שהתגלה לו שמעיק עליו מאד. על זה אמרתי שהמצוקה בהחלט מובנת, אמיתית, לגיטימית, ללא קשר למעלתה הנוכחית. ושצריך קודם להביע אמפתיה, כדי שיוכל לעלות מזה.

ז. 

תחושה של פגיעה באמון, היא תחושה קשה.

ליבי איתך.

[לגבי "מחיקה", אם זה מה שמפריע לך - להבנתי אפשר בקלות למחוק את הפייסבוק]

זה לא יאומן, שהגענו למצב, שאדם נורמטיבי, נקי, ש"לא יודע" מה קורה בעולם ה"חילוני" לרוב, הבעיה אצלו.

אז לא. בדברים מסויימים, צריכה לומר מראש, מפורש.

וגם זה לא ביטוח. לפעמים יתברר לאדם שאינו יכול לשאת את זה. וזהלא דווקא "חיסרון". לא פעם בא מהטבע הנורמלי הנקי של אדם מישראל.

ויותר מידי אנחנו מוצאים (לא מדבר כעת ספציפית כאן כמובן, אלא  תופעה שראיתי כבר בערב כמה פעמים), שלא פעם אנשים, "מתקוממים" נגד רגישות נורמלית כזו, כי היא מאיימת על הסביבה שהם עצמם מכירים.

לא זו הדרך. אדם חי בטוב. יש לו רגישות שבאה מטוב. צריך לקבל את זה בטוב. לשמוח שזה כך, ולראות האם ניתן לעזור גם במצב הנוכחי.

[ולהבנתי, הבעיה הגדולה אינה "בעיית אמון" כמו שכתבת. אלא המציאות הזו עצמה.. ראש של הרבה גברים נורמליים]

זה יכול במקרים מסוימים גם להיות בדייט ראשון.

"בתור חוזרת בתשובה".. אז כמובן יפה מאד - אבל בתור מי שלא בא משם, אני אומר לך שזה לגמרי נורמלי (וטוב שכך), שאנשים טובים לא יודעים עד היכן ה"בעייתיות" שם. כולל אנשים שלגמרי חיים "בעולם".

ואכן, היתה צריכה לומר.

אבל אני מסכים, וגם ציינתי את זה בהודעה כלשהי, שאכן יתכן שלא היתה מודעת עד כמה זה יכול להיות קריטי עבורו (בפרט, שכבר ידע משהו לא פשוט מלפני כן, יתכן שחשבה שאז מה אם מעבר לכך... זה עצמו רק מראה כמה זו מציאות גרועה. ומסביר יותר עד כמה יכול "להפריע").

אז הענין אינו אם היא "אשמה", אם אכן לא העלתה בדעתה. וכפי שכתבתי בהודעה הקודמת, לדעתי העיקר - בניגוד להנחתך - אינו דווקא "בעיית אמון", אלא עצם הענין. וזה אכן קשה מאד.

ומכל מקום, אני סבור שבחורה מרקע כזה, אמורה לדעת - לא פחות מהתביעה שהוא ידע על כל סוגי הלכלוך הקיימים - שאצל בחור דתי לא מובן שכך.

בפרט שראתה שהוא שואל על הנושא. ויידעה על דבר מסוים.

אבל אני מסכים, שבהחלט יתכן שזה לא "במזיד".

אבל נשמע לי שאינך יודע מה אתה סח.

בחור שהתחתן עם בחורה חוזרת בתשובה, לא יכול לצפות לגילוי נאות מראש של כל המגעים שהיו לנערה.

מה שפות"ש כתב למעלה - ראה תמונה שלה יושבת בין שני בחורים בבר.

תסלח לי - זה דבילי.

שיתאפס על עצמו.

לפות"ש - אם רצית רשימה מסודרת של כל המגעים שהיו לאשתך הצדיקה לפני החתונה - למה לא בקשת ממנה?!

אז אני אגיד לך למה לא בקשת - כי עם הלבבות והפרפרים שלפני החתונה, לא רצית לפגוע, לא רצית לחטט ולהכאיב.

ידעת באופן כללי שהיה לה חבר, וזהו, זה הספיק לך.

עכשיו פתאום אתה מתפלא.

עזוב את אשתך בשקט ובקש ממנה מחילה. לא ידעת כי לא שאלת. 100% מהאחריות עליך.

תשכח מהשטויות ופייס את אשתך. מה שאתה עושה לה הוא אונאת דברים, ו"זכור מעשיך הראשונים". דבר חמור ביותר.

פייס אותה ושמח, משמיים עוד נתנו לך הזדמנות, תתעורר לפני שתפספס אותה.

גם לא "צדיק" (כמובן צריכים להשתדל), גם לא "דן לחומרא" אותה (כנראה לא קראת כל מה שכתבתי), גם יודע מצוין מה אני סח... מכיר מקרים כאלה, מכיר את העולם.

ב. אתה לא הבנת מה הוא כתב. הענין לא התחיל מהתמונה הזו, אל ממשהו שכתב עליו בפעמים קודמות, דבר קשה שלא יידעה עליו - אע"פ שראתה שהנושא חשוב לו - וממילא "התמונה" גרמה אצלו לחששות שמעבר לתמונה..

ג. מה שאתה "מסביר" אותו למה לא ביקש, זה נגד מה שהוא עצמו כתב מפורש. "הפרפרים והלבבות" זה בדמיונך...  הוא שאל על מה שרצה. קיבל תשובה מדוייקת. הסביר למה לו - בניגוד אולי למה שהיה קורה לחלק מהאחרים - זה ספציפית התקבל.

ד. מה שמפריע לו כעת, זה מה שהתברר לו, דברים כואבים מאד. הוא לא ידע, כי היא לא אמרה. לא "באשמתו".

כפי שכבר ציינתי, יתכן שגם לא "באשמתה", כי מבחינתה הבינה שאם כבר הסכים על דעת מה שסיפרה, מה איכפת לו מעבר לכך. יתכן. אבל לזלזל בכאבו האמיתי?.. אתה מדבר על "אונאת דברים"? זו עצמה אונאת הדברים הכי חמורה.

ואם מישהו צריך לבקש סליחה מהשני, מסתבר שזו היא ממנו. "טעיתי, חשבתי שזה  לא ישנה לך. לא היה בכוונה". בינתיים, כנראה כלל אינה יודעת זה מפריע לו כך.

ה. הוא לא צריך לבקש ממנה כל מחילה... אדם עדין, אפילו לא אמר לה מה מפריע לו... דומני שאתה זה שצריך לבקש ממנו מחילה על הכתיבה הזו.

זה לגמרי לא "שטויות". דברים רציניים ביותר, שיכולים להרוס לאדם את החיים.

ו. "זכור מעשיך ראשונים", לא נאמר על זה. זה נאמר על אדם שמזכיר לבע"ת מעשיו הראשונים כדי להשפילו. להראות שהוא לא "מי יודע מה" בהווה (אגב, איננו יודעים כלל אם חזרה בתשובה - אבל נניח שכן). לא על אדם שמעשיו הראשונים של הזולת מפריעים לו להינשא לו, או להמשיך את חייו עימו. ממש אין קשר. אינו אומר לה שמעלתה כלפי שמיא פחותה, אם אכן חזרה בתשובה. אומר מה שמפריע לו. טבעי לגמרי שיפריע. קל וחומר כשיש "דרישות שלום, מזה בהווה.

וממה שקראתי אז ופה ברור לי - זה לא המקרה הסטנדרטי של בחורה דתיה מהאולפנא. זו בחורה שחזרה בתשובה, ויש את כל הסיבות להניח שמה שאתה לא יודע אתה לא יודע. אם היה רוצה לדעת הכל לפני החתונה - היה שואל.

ברור כשמש שזה לא מספיק עניין אותו.

איזו מחשבה מוזרה זו שחוזר בתשובה צריך למסור רשימה של כל העבירות שעבר. 

מספיק שסיפרה שהיא חוזרת בתשובה - מכאן והלאה - כל עוד היא לא משקרת, כל עוד לא נשאלה, היא לא חייבת לנדב גרם אחד של מידע. זו אכזריות לגרוס אחרת.

ותסלח לי - לשבת בין שני בנים בבר. תעשה טובה.

אחרי כל זה, עם כל כמה שאתה בהחלט טועה כאן, בא נניח שהכל כדבריך, היא לא סיפרה הכל והייתה צריכה לספר יותר.

אז הוא נפגע, כעס מה לא.

לדברי פות"ש עכשיו כל הריבים מסביב לזה.

כלומר בני זוג, רבים מדי פעם, וכל פעם פות"ש יכול לקחת את הנשק הזה, הלא קונבציונלי, ולירות פגז.

אם זה לא "זכור מעשיך הראשונים" אז אני לא יודע מה כן.

לא טוב לו - שייתן לה גט.

אם החליט "למחול" ולהשאר, שיעשה טובה לעצמו וישתוק ולא יזכיר את הנושא יותר לעולם.

גם הוא לא ביקש "רשימה".. הוא ציין משהו מאד מגונה, בשרשור אחר, וציפה לדעת מזה, אחרי שראתה שהענין הזה משמעותי לו. יכלה לומר, "זה היה לא רק איתו"... ואז, הצדק היה איתך.

אבל שוב, אינני חושב שזה הענין העיקרי גם מבחינתו. יש כאן דבר שכואב לו מאד. בהווה.

ולמה לחזור שוב על "יושבת בין שני גברים"... זו לא הנקודה, אלא החשש מי יודע מה הוסתר אחרי שכבר התגלה משהו קשה שלא ידע עליו. זה חשש שניתן להבין. כואב.

האמירה, "עם כל כמה שאתה בהחלט טועה כאן", לא עושה אותך כמובן ליותר צודק...  לכל היותר, חולק על דברי שאני עומד עליהם לחלוטין.

אתה מפרש את דבריו ש"כל הריבים סביב זה", שכאילו הוא "משתמש" בכך כדי להקניט אותה, להזכיר מה עשתה. ולכן אומר שזו אונאת דברים.

הוא לא כתב כך. כתב מצד אחד ש"אינו אמר לה" משום כבודה - ומצד שני על ה"ריבים", שאני הבנתי שהכוונה היא, שבגלל שהדבר מאד מפריע לו, וחושב שסביר שאם היה יודע מראש לא היה מסכים - זה גורם להרגשה קשה, וממילא לאוירה עכורה. לא שמקניט אותה על מה שעשתה מבחינתה, כאילו היתה "רעה", אחרי שחזרה מזה, אם חזרה מזה..

על כן, זה לא שייך לאונאת דברים.

לגבי שתי השורות שכתבת בסוף - קל מאד לומר ו"לייעץ" כך. אני גם לא בטוח שהיא היתה רוצה בזה.

כמו שההפקרות של הרחוב זה לא דבר שניתן פשוט "לנפנף" את מה שהוא יוצר - גם נישואין זה לא דבר שניתן לעשות איתם כך בקלות.. זה לא מתמטיקה. 

על כן, היהודי נמצא במצוקה קשה. סביר שבסוף יצטרך להכריע בין אחת  מהאפשרויות. בינתיים, הוא במצוקה אמיתית ומוצדקת (ללא כל קשר לאם "היתה צריכה לחשוב על כך שאמורה לספר", או לא.. נצא מהנחה שחשבה בתום לב, שאחרי מה שאמרה, זה כבר לא יהיה משמעותי לו ואינה ממש "אשמה" שלא סיפרה. עכ"פ לא במזיד. הנחה שהיא בעצמה "מסתמכת" רק על עומק הלכלוך ב"תרבויות" מסויימות).

אדם שנמצא במצוקה אמיתית ומוצדקת, צריך קודם כל לשדר לו אמפתיה.

זה גם יתן לו יותר כח, יש להניח, לשקול בישוב הדעת מה לעשות הלאה.

ואגב, האמפתיה שאתה מעניק כאן היא דלק לשריפה שמתחוללת בין בני הזוג האלה.

שיקול הדעת אולי יהיה כשחינה של אשתו יחזור בעיניו. הסרת החן ועידוד המגמה הזו רק יביאו להמשך ההתכתשות ולדעיכה מכוערת של הנישואין האלה.

ולמה אני "מדברר"... ממש לא מדברר.

אני ראיתי שתקפו אדם שלא בצדק, על הרגשות לגמרי אמיתיות ולגיטימיות, אז אני כותב מה שנראה לי.

זה לא המקרה הראשון מסוג זה שנתקלתי כאן, כולל בתהייעצויות אישיות של אנשים.

[ומציע לא לרדת ל"רמה" של "למה אתה מרגיש צורך.. נקודה למחשבה"... זה רדוד מאד. אני התאפקתי לא לנקוט בלשון הזו כלפי הכיוון השני, של הרצון להסביר שזה "ממש לא כלום", אם לאדם מתברר שאשתו זינתה בצורה זולה. ולא אמרתי - כדי לשמור על כבוד הדיון והמתדיינים]

מי שעשתה מה שהוא תיאר בשרשור כלשהו וחזר כאן שוב בהודעה אחת,

זה נקרא בעברית "זינתה".

זה לא רק כינוי למי של"ע "בקביעות" זה העיסוק שלה.

ולא אמרתי חלילה ש"היא" זולה, איפה ראית דבר כזה.  דיברתי על מעשה שהוא בצורה זולה. וגם את זה לא כתבתי דווקא ביחס אליה, אלא על סגנון שהיה כאן בין השאר, כאילו בכלל דברים כאלה, אם מתבררים למפרע, זה בערך שום דבר חלילה.. ראי שוב את ההקשר של המשפט.

ובוודאי שלא אמרתי בכל השרשור הזה מילה אחת ביחס אליה בהווה. איננו מכירים אותה. אולי כעת היא צדיקה ונפלאה... לא מכיר.

אמרתי שהכאב שלו מובן לגמרי. אמיתי. אמרתי גם שדעתי שאכן האחריות לספר היתה מוטלת עליה - אבל שיתכן שלא העלתה בדעתה. ואמרתי גם שאני חש שלא זו עיקר הבעיה שמפריע לו - אלא עצם הענין. 

זו תמצית דברי.

[אה.. וגם שלא פותרים דברים כאלה ע"י להתקיף אותו, אלא דווקא ע"י אמפתיה. שעל זה דיברנו ממש בהודעות אלה ו"ניק" חלק עלי...]

יש כאן באמת מצב לא פשוט.

ואינני יודע מה לגבי ה"כנות" שלה - כי אנחנו לא מכירים אותה ומה קורה עם זה וגם הוא לא אמר - אבל בוודאי שלפעמים כנות אמיתית זה טוב. זה לא הנושא. 

אני חושב שלפעמים ה"השוואה" לנטילת  תרופות היא עוד מינורית. זו דעתי. לא תמיד. תלוי במה מדובר, עד כמה זה יושב על האדם, אולי גם מה היחס שלה לכך בהווה (שאת בטוב ליבך בטוחה שהיא "מלאת חרטה".. אינני מכיר. לפעמים זה אכן כך ולפעמים לא לגמרי).

אני לא אמרתי לו "כמה המעשה נורא". אני הבעתי אמפתיה להרגשות שהוא הביע. 

הביטוי הנ"ל הוזכר רק כהסבר כנגד עשיית "לא כלום" מדבר שלזולת כואב מאד, שלא הסברתי אותו, כי לא רציתי להיכנס למשהו כזה של "מה מניע תגובות", שהזכרת (ראי לעיל את ההקשר).

ועקרונית, אמרתי שלדעתי דווקא אמפתיה והבנה לכאבו, זה המפתח להתפתחות מיושבת בהמשך.

האם הם צריכים לבנות את עצמם עכשיו על "אהבה וסליחה וחמלה ופיוס" - אינני יודע. הלוואי שיוכלו. את זה היהודי צריך לשקול. 

אבל לשקול אם אפשר להמשיך כך, אולי יגיע מתוך שיקבל הבנה לקושיו.

יש דברים כאלה. מצד אחד, "גירושין" זה דבר מרתיע. טוב שזה כך.

מצד שני, קושי גדול.

הוא אשר אמרתי, אדם במצוקה.

למצוקה לא עוזרים ע"י ש"מסבירים" שבכלל מבלבל את השכל....

אמפתיה, טוב גם האדרת ערך התשובה באופן עקרוני - כמו שאחרים עשו - והאדם יחליט בנחת על דרכו. זה באמת לא קל.

א. התגובה שלי, שעליה הגבת, כלל לא עסקה בכך. זו שהגבתי אליה כתבה שיש צד טוב בכנות שלה (דהיינו, שסיפרה ולא הסתירה), אז על  זה כתבתי בדרך אגב שאינני יודע לגבי הכנות הזו, כי הוא לא אמר (בינתיים כבר הספיק לומר ההיפך..), ושלפעמים אכן זה טוב. כך שאין לזה קשר לפקפוק על תשובתה.

ב. גם בהודעות אחרות, לא "פיקפקתי" או ההיפך. פשוט אינני מכיר אותה, ולא קראתי בהודעותיו אם היא מה שנקרא "בעלת תשובה". מניח שכן.

ג. אכן לא תמיד ההגדרה הזו, אומרת שאשה באמת חזרה בה מדברים כאלה. כתבתי בהודעה כלשהי שכבר נתקלתי בדבר כזה, שבחורות חושבות שכשהן תתחתננה, הן "תחזורנה בתשובה". כאילו זה כפתור כזה, שלא צריך באמת להצטער על מה שהיה. אינני מכיר אותם, ולא אכתוב על סמך השערות, לא לכאן ולא לכאן. זה גם ממש לא היה נושא עיקרי שעסקתי בו. לכל היותר, הוזכר אגב תגובה למישהו בענין זה.

ד. לכתוב שאני "מקטין אותה ומפקפק בצדדים טובים שלה שמשתמעים מדבריו ומתעקש לפרש את פעולותיה בדרך שלילית"- זה פשוט שקר. לגמרי. מי שמשקר בשם השני ראוי לו להתנצל. לא היה באף מקום בתגובותי. וזו כמובן לא הגישה שלי. 

ה. כמובן, לא כתבתי שהיא "זונה" ח"ו. שוב, לשקר בשם השני לא מועיל לאף דיון.

הפעולה של יחסים כאלה עם אדם שלא נשואים לו, נקראת "בעילת זנות". כך ההגדרה. זה לא הופך מי שחיה בתרבות כזו למה שאת כינית כעת. מטעמים מובנים. 

אגב, גם התזכורת של השרש הזה בכלל, היתה רק בתגובה לנסיון להקטין את הקושי שלו, כפי שכבר הסברתי את זה למי שלה הגבתי בכך.

ו. בוודאי שאפשר לחזור בתשובה גם מזה. זה שוב - שקר בשמי. הרי כתבתי מפורש מקודם, שאין כל קשר למעלה האישית של אשה שחזרה בתשובה. אלא שהנושא כאן הוא תחושתו האישית הקשה. את זה צריך להבין - ועל בסיס זה לנסות לסייע במה שאפשר.

ז. לגבי ה"אמון", הרי אני עצמי כתבתי כמה פעמים שיש גם מקום להניח שכלל לא היתה מודעת לכך שהוא מצפה שתספר עוד, אחרי שידע כבר על משהו נוסף שהיה לא חד פעמי. 

אכן, אח"כ הוא אמר שלא כך היה. ולא בתגובה אלי. אלא שזה היה מחשש שמא לא ירצה בה. גם את זה אפשר להבין - אבל גם אותו, כולל בענין זה.

ח. כתבתי כבר בתחילת השרשור, שלתחושתי עיקר מה שמפריע לו הוא עצם הענין. גם כתב את זה במפורש בשרשורים קודמים.

כשאדם נמצא במצב כזה, אז הוא עלול גם לזרוק לכל מיני כיוונים. אני מניח, שאם הענין עצמו פחות יציק לו, אז יותר יוכל לחמול ולקבל את עצם אי היידוע. אותו הוא הזכיר בעיקר כדי לומר ש"אולי לא היה מסכים". זה חלק מהכאב אצלו. 

ט. בוודאי שאני חושב שההזדהות והאמפתיה עם צערו, מיטיבה איתו. ושההתקפות עליו, עושות ההיפך. אם לא הייתי חושב כך - לא הייתי כותב..

י. "דעה קיצונית על חטאים לנצח" "מעשה שעליו לעולם אין מחילה"... באמת שאינני מבין מה הענין שלך להכניס בדברי מה שלא אמרתי - ושאמרתי להיפך. וכבר התגלגלת ל"השקפה נוצרית"...

אז מתוך לימוד זכות, שאולי בגלל אורך השרשור, פשוט לא קראת הכל, אלא "קפצת לרגע" כשם הניק שלך... וקראת רק חלק - ומזה באו כל הטעויות הללו שלך - אחזור למענך בקצרה:

בוודאי שאפשר לעשות תשובה על כל דבר. ואין דבר העומד בפני התשובה. זה במה שנוגע למקומו של האדם ביחס לבוראו.

זה עדיין לא אומר, שדבר כזה, גם אם מבחינה רוחנית אשה חזרה עליו בתשובה, כבר לא יפריע לאדם. יש כאלה שלא - יש כאלה שמאד. זה לגיטימי ובא ממקום טהור ונקי. זה לא קשור כלל למעלתה הרוחנית, אלא לעובדה ה"טכנית" הזאת. כידוע, למשל חזרה בתשובה גם לא תמיד מוחקת לחלוטין את החוויה - ולא  בגלל זה אינה תשובה מעולה.

הרי הרמב"ם אומר, שתשובה מעולה זה "באותה אשה ובאותו מקום". שאדם חטא עם מישהי, ולמרת שעדיין רוצה בה, אינו חוזר על חטאו. אז האם במקרה שאשה כלשהי תאמר שאינה רוצה להתחתן עם מישהו שחשקו במישהי אחרת, היא תהיה "לא בסדר"?.. בוודאי שלא נכון. הוא יהיה בעל תשובה גמור, והיא בצדק לא תרצה.

כעת, לא תאמרי שזה לא דומה, כי לא באתי להשוות. אלא לומר שמושג התשובה אינו בהכרח משליך על הרגשתו של בן הזוג במקרה כזה. לפעמים כן ולפעמים לא. גם תלוי באדם.

וגם אמרתי, שאני חושב, שאם מישהו מנסה ללחוץ אדם כזה, או בנימוקים "דתיים", או בלזלזל בכאבו, הוא גורם ההיפך. קודם כל, אמפתיה. אח"כ לחשוב איך ואם אפשר לעזור.

את רשאית לחשוב, שהזדהותי איתו "מקצינה" את המצב. כפי שהסברתי, מתוך היכרותי עם מציאויות כאלה, אני חושב ההיפך. עד כאן מחלוקת לגיטימית.

ב. אני לא "הקצנתי" לשניה את דברי הפותח. הפוך. הבעתי אמפתיה אמיתית לכאבו המוצדק (לא קשור כלל "לאשמה" או לא של הצד השני). הבעתי את דעתי שעיקר מה שמפריע לו זו המציאות עליה מדובר. זו לא הקצנה. זו תחושה ברורה, שיש לה סימוכין מתוך מה שכתב כאן וקודם לכן (שאכן את אומרת שלא קראת). ולדעתי, כפי שכבר הסברתי, זה הסיכוי היחידי גם שהנושא של "אי האמון", שלדעתי מצד האמת אפשר אולי להתגבר עליו יותר, יאבד משהו מכאבו. למקד במה שבאמת מפריע.

ג. מכיוון שהתפתח דיון בכללי לגבי הענין - מעבר להם - ודווקא מתוך הערך של החזרה-בתשובה בכללי, מצד אחד, והרצינות בה צריך להתייחס לצער כזה מצד שני - ולא לנפנף אותו - הזכרתי בתגובות מסויימות על מה שאמרו על ה"תשובה", שלא תמיד זה כך.

הנה, את מביאה כדוגמה מה שכתבתי לך על זה. הרי לך הגבתי על כך, כי את כתגובה לדברים שייחסת לי, כתבת "חזקה עליה שחשה חרטה על חטאיה, לא?" אז עניתי לך. בהדגשה שאותה אישית אינני מכיר, אפילו לא יודע אם היא "בעלת תשובה", אם כי מניח שכן, כי הוא לא כתב על זה. והדגשתי שוב, שזה לא הנושא החשוב כאן. נו.. את מעלה משהו, מכניסה בתוכו גם לא-אמת ש"אני מפקפק בכך שאשתו בעלת תשובה".. וכשאני עונה, את מלינה למה עניתי לגופו של ענין... 

אני לא פקפקתי לרגע באשה. אין בדל מזה בהודעותי, וגם לא יעלה על דעתי. הרי אני לא מכיר אותה כלל.

ד. את לא "הקצנת את דברי". פשוט כתבת בשמי דברים שלא כתבתי, כאילו כתבתי אותם. זה נקרא שקר. אני בוודאי לא עשיתי דבר כזה ביחס לפותח, כפי שאת "מסבירה" כעת.. הסתמכתי על דברים שכתב בעבר, וניתחתי מה לדעתי בעיקר מפריע לו.

ה. לגבי "לחרחר ריב"... אני דווקא חושב, שכאשר אדם מסביר מפורש שלדעתו דווקא גישתו היא הדרך גם להקל עליו אישית וגם לפתור ביניהם - ומישהי, במקום לחלוק עניינית (היו גם כאלה שעשו כך. הסברתי בחזרה, ענינית, מה שהסברתי גם כאן, למה לדעתי זו הדרך), אומרת בשמו דברים שלא אמר, או אמר ההיפך, אז היא צריכה לחשוב אם לא היא זו ש"מחרחרת ריב" ממש באותה שניה... יתכן שגם מתוך כוונה טובה, כפי שהסברת כעת.

כל הדרך הזו, להעביר דיונים בדברים רציניים ל"פסים אישיים" היא בזויה בעיני מתמיד, ולדעתי אינה מכבדת בראש וראשונה את מי שנוקט בה.

ו. את לוקחת פרט, שהיה שולי-שבשולי בדברים שכתבתי בהודעותי כאן, מוציאה מההקשר (שהרי בתגובותי אליו למשל, לא הזכרתי דבר  כזה אף פעם. גם לא הייתי מזכיר. וכי למה שאזכיר..), משום מה אותך "תפס", ומעצימה אותו ע"י החזרות עליו. לא נראה לך שאולי זה עצמו יגרום את הנזק שאת רוצה להימנע ממנו?..

הרי הדגשתי, גם בתגובתי הקודמת לדברייך - שאליה את מתייחסת כעת - שזה ממש לא הענין. וחזרתי כמה פעמים מה כן הענין, ומה לדעתי הפתח שדרכו אפשר אולי לצאת מהנושא הכאוב הזה. 

ז. לא "נפגעתי" מדברייך. אם מישהו אומר בשמי דברים שלא אמרתי, ואמרתי ההיפך, אינני נפגע מזה. רק חושב שצריך להתנצל ולא לנסות "להסביר" שזו רק הקצנה.. בוודאי לא להקביל למה שהסברתי בדברי האיש, שהסתמך על דברים שכתב מפורשות גם בעבר.

זה ש"עוד אנשים" חשבו שאולי דווקא דברים כשלי, עלולים להעמיק את עוינותו כלפיה ולהקשות על פיתרון ביניהם, זו דעה לגיטימית. מתוך הכרת המציאות, אני חושב ההיפך.

אבל כאשר בשביל להביע דעה כזו, עוברים ל"ציטוט" דברים שלא נאמרו - זה כבר לא.

את יכולה לומר שזו דעתך, בלי להביא ממני דברים שלא כתבתי, ואני אכבד את דעתך. זה אמור להיות הדדי. לפחות לדעתי..

ח. עם השורות האחרונות שכתבת, אני מסכים לגמרי. לשני הכיוונים. זו גם הסיבה שהגבתי כאן הרבה, שלא לרצוני, אחרי שראיתי שהיהודי מותקף, לעיתים תוך "מעיכת כאבו", ובין היתר כאילו הוא סתם "ילדותי"... חלילה.

אני רק לא מסכים עם זה ש"האדרתי את כאבו" ובוודאי לא עם זה שכאילו מצאתי בו עוד ועוד צדדים כואבים. מה פתאום... רק הבַּעת אמפתיה והבנה עמוקה ונתינת מקום לצער הזה (אגב, במקביל, מאחורי הקלעים, גם ניסיתי דווקא על בסיס זה, לסייע לו להבין אותה אולי קצת אחרת, ויותר לחמול עליה).

א. אני מאד מבין את הכאב שלו. זה כאב אמיתי לגמרי. הוא לא הראשון שאני שומע ממנו עלבון צורב כזה. למי שזה מפריע לו (אמרתי, יש כאלה שלא, בפרט אם  חזר/ה בתשובה), זה יכול להיות כאב עצום.

ב. אני הרי הגבתי בתחילה בהודעה אחת, את דעתי, וזהו. אבל תקפו אותו. לא אחד. היה נסיון מכמה כיוונים לתת לו תחושה כאילו זה "שטויות" ועוד, בגוונים שונים. מלבד שאני חולק על כך בתכלית, אני גם חושב שזה פוגע, בדיוק באדם שהציג מצוקה אישית גדולה, ושה גם רק מחריף את בעייתו. לכן טרחתי לפנות את הזמןף ולסייע למי שחשבתי שצריך סיוע.

כבר עשיתי את זה כשראיתי צורך, גם לגבי נשים שהרגישו נפגעות והותקפו לדעתי על לא עוול בכפן.

ג. אני בוודאי מאמין שמי שכתבו אחרת, גם התכוונו לטובה. אבל בהיות שחשבתי שטעו בטעות שפוגעת באדם ובמכלול הענין, אז כתבתי והגבתי...  לא שמץ "דיברור"....

כתבת בשמי דברים שלא כתבתי.

לא "הסברתי" כמה נורא - אלא הבעתי הבנה עמוקה לכאב שלו. כשניסו לזלזל בכך, אז אמרתי שזה כאב קשה.

"מידת חסידות", כתבתי לו כשבתגובה למישהו שהאשים אותו - כתב שהוא מעולם לא דיבר איתה על זה בגלל כבודה. יפה מאד. זו לא מידת חסידות? מה הקשר למה שאת כותבת כעת? למה לא לשבח אדם על דבר כזה?

את שולפת מדברי את הטפל, במקום לראות את העיקר.

ומה שכתבת בהמשך שהיה "חסר לך", זה לא הנושא כאן.

אם האשה היתה כותבת כאן, שהיא מרגישה נורא, בגלל המציאות הזו וכו', הייתי מעודד אותה על ערך התשובה וערכה האישי - וגם שאכן לגיטימי שלו סובייקטיבית זה יכאב. 

אבל אני מסכים איתך, שאם האשה באמת "בצער גדול" מהענין הזה (כלומר, לא רק מזה שזה מפריע לו.. אלא מזה שהיא עברה את זה. ואל תהיי בטוחה.. כבר ראיתי כאלה, שממש לא..), אז יש מקום לומר לו, שהצער לגיטימי, התחושה לגיטימית, וגם שירחם עליה כי גם היא מרגישה מאד לא טוב מכל הענין.

זה לא גורם את המסקנה המעשית - כי לא תמיד ה"רחמים" יכולים להעביר את התחושה (לפעמים כן. אם היא באמת בחרטה אמיתית. כבר אמרתי - לא תמיד זה כך, לצערנו) - אבל בהחלט יכול להיות במקביל. גם רחמים עליה - בפרט בהנחה שלא הסתירה במזיד - וגם תחושה קשה שלו.

כאן הענין היה שאדם הסביר מה מאד מפריע לו - אז אני נתתי לכך מקום. בפרט שהוא הותקף על כך בצורה בוטה ומזלזלת.

אני מכיר מקרים כאלה.

ה"חן", לדעתי, אף פעם לא חוזר מזה שמנסים בכח להסביר לו כאילו הוא מדבר שטויות ומה הוא בכלל רוצה...

זה רק מדחיק את הענין פנימה קצת, הוא יודע שהרגשתו אמיתית לחלוטין, וזה חוזר שוב - הורס אותו נפשית, וסופו גם את הנישואין הללו.  זו טעות גמורה.

אמפתיה לאדם, הכרה בקושי (המאד-מאד אמיתי שלו), היא זו שנותנת לו את הכבוד העצמי המינימלי שהוא ראוי לו. היא זו שתאפשר לו להחליט אם יכול לשוחח עם אשתו בישוב הדעת, לבחון את הדברים, והאם הוא יכול להמשיך להיות נשוי לה באהבה למרות זה.

הוא חייב חבירה חופשית לחלוטין. זה לא בא מחרפות וגידופים, לאדם שכואב בצדק.

אם הנישואין הללו יימשכו או לא - איננו יודעים. אם כן, בלב שלם, יופי. אם לא, אז בהחלטה מיושבת. אבל "דיעה מכוערת" תבוא רק מהדחקות כחניות כאלה. בדיוק בשביל זה הוא פנה לכאן.

יש כאן בעיה אמיתית.

גם לא כל אחד הי המוכן לקבל עם מי שאתה כן קיבלת..

השאלה כעת היא מה עושים עכשיו.

זו שאלה טובה.

אבל קודם לכל, קבל הזדהות עם כאבך וצערך.

ואני מבין שאכן ידע.

רק לא ידע מעבר למשהו ספציפי.

לדעתי, לגמרי אחריותה.

לא שייך לומר שבגלל ששם יש הפקר - גם אם מוסיפים "לצערנו" - אז הוא צריך "להבין שזה כך"...

לא מדבר כעת "משפטית", אלא מוסרית מינימלית.

אלא מה, שאכן יתכן שמישהי לא תיידע לא במזיד, בגלל שמניחה ש"ברור לו".. ר"ל. זה נקרא פערי שפה. אבל לא "בעיה שלו" שלא העלה בדעתו..

[קפץ באמצע והשלמתי]

מספיק שהיא סיפרה לו שהיה לה חבר ונתנה לו להבין שהיא לא "שמורה" וזהו.. 

בכל אופן אני בין מאוד את הצער שיש לשואל.. זה נושא מאוד כואב.

ואם היית רואה את הודעותיו בשרשורים קודמים, היא לא רק "נתנה לו להבין" אלא הוא ידע מפורש וקיבל את זה.

מה שהפריע לו, זה שהתברר לו על משהו שהיה הפקרות חד פעמית, ללא כל קשר אישי. וזה גרם לו תחושה קשה מאד.

כבר ציינתי, שאכן יתכן שחשבה שאין טעם. יודע כמו שכתבת, ואדרבה, מה טעם להתגנות יותר..

אז היתה כאן, אם זה כך, אי הבנה.

אבל אי הבנה זה עדיין לא מפחית כאב, כמו שציינת.

זה רק אומר שאם כיסתה בתום לב, לא אמור להיות מופנה "כעס" כלפיה, כי זה לא הענין.

שכתב היום, שרצתה לומר טרם נישואין, "אבל לא היה לה אומץ". כלומר, ידעה שאולי יפריע לו. ולדעתו גם אמא שלה יצרה בגלל זה לחץ "להתחתן"...

נו, זו בהחלט סיבה לתרעומת. בניגוד למה שחשבתי שאולי היתה המציאות.

ב. ומה שהוא מגיב כלפי המכעיסים אותו פה, לפי מה שאני ראיתי, זה לגופו של ענין. בוודאי פחות ממה שתקפו אותו. לא חייב "להעמיד עצמו כקיר", כדברי ה"חינוך"..

לא יפה לומר ש"אפשר לשער" מה איתה. יש ביניהם דבר קשה וכואב. אין ענין כעת לעסוק בהשערות כאלה.

נשמע לא פשוט

מציעה בחום לעשות תהליך ממוקד ועמוק של עבודה על האמון ובניית האמון מחדש יחד ע"י איש מקצוע,

לדבר ולפתוח את הכאב, את הקושי,

את הרצונות, 

את הכל...

להבין את העבר וההווה של כל אחד מכם,

את החרטה,

את הפנים לעתיד ב"ה

והלוואי שתוכלו לצמוח יחד מכך לחיים מלאים וטובים 

בשורות טובות ב"ה 🙏

אין אף צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא

אתה צריך להיות שמח שאשתך רצתה לשתף אותך

אתה צריך להבין שלכל אחד יש נפילות 

ואם זו לא הייתה האישה הזו אז זו הייתה אחרת עם קשיים אחרים

אתה צריך לשדר לה ביטחון שהיא תמשיך לשתף אותך

אנחנו באמת מאמינים בכוח התשובה שהקב"ה נתן לנו

אז איך אפשר שלא לתת הזדמנות למישהו אחר

לפעמים שיתוף של נפילות קטנות או גדולות יכולות ליצור מרחב אינטימי ועמוק בזוגיות

משהו שרק שניכם יודעים עליו, משהו שעליו יבנה ביטחון ואמון לשני הצדדים

מאמין שאם תחפור טוב בעצמך ויכול להיות שאתה צדיק הדור ועדיין

אם זה לא היה תפור בדיוק בשבילך הקב"ה לא היה מפגיש אותך עם אשתך

צא מהמחשבות
תאמר לה כמה שאתה אוהב אותה

תסלח לה על הכל באמת מבפנים

ומכאן תבנו את עצמכם יחד ותקימו בית קדוש וטהור 

בהצלחה

האם יוצא לך הרבה לשוטט בפייסבוק ולחפש דברים מהעבר שלה כדי להרגיע את עצמך שזה לא כזה נורא?

האם יוצא לך להריץ סרטים בראש שלה עם חברים שלה מהעבר? 

האם אתה שואל אותה הרבה שאלות על העבר שלה בתקווה לקבל איזה תשובה שתנחם אותך?

אם כן, אז אני חושב שאני יכול לעזור לך.

בכל מריבה אתה מזכיר לה, מכאיב לה. מה אתה רוצה שהיא תעשה?

אתה טמנת את הראש בחול. ברגע שהיא סיפרה לך שהיא חוזרת בתשובה, כל זמן שלא שאלת וחקרת האחריות היא עליך.

וגם לו היית צודק. מספיק לפסוח על שני הסעיפים. עינית אותה מספיק.

בצע את הבחירה שלך כל עוד היא נתונה לך, כי ייתכן שהיא לא תהיה נתונה בידך עוד זמן רב.

והיא החליטה להעלים את זה.

אמרו לו, על עצמו, "מה שבזוי"...

מה הקשר "אברך"...

מי שדיבר איתו לגופו של ענין. קיבל תשובה לגופו של ענין.

מי שמגדף אדם  במצוקה, שלא יתפלא שיקבל "איחולים" להגיע למצב שבעיניו דומה. על אף שאינני מתלהב מנוסחים כאלה, משום צד..

במידה ואנחנו נמצאים. ולא תמיד נמצאים. 

אחחח התמימות...

אשתך בסדר גמור. היא התנהגה בצורה נורמלית לחלוטין כמי שלא שומרת תורה ומצוות (ואת זה כבר ידעת עליה), לא עשתה שום דבר מיוחד.

קיום יחסי מין לשם הנאה זה לא בזוי (ובטח שלא מתייחסים לזה כך בציבור החילוני).

אלא שדתיים מאמינים בתורת ה', ובאיסור על קיום יחסי מין שלא במסגרת הנישואין. בכל השאר - המעשה לא בזוי מצד עצמו, אלא מצד זה שהתורה אסרה אותו.

בדיוק כמו שזה לא בזוי לשתות כוס מים קרים, אלא שיש ימים שבהם אסור לפי ההלכה לשתות. זה לא הופך את פעולת השתייה לבזויה, אלא ספציפית כאשר זה אסור אנחנו נמנעים מכך.

לא כביטוי לאיזשהו קשר.

כי מבחינתו, מה שידע שהיה כחלק ממערכת של קשר, היה נכון לקבל.

מה שאני רוצה להבין יותר, זה אם אתה מרגיש שאתה חושב על זה יותר מדי ביום יום.. למשל אחרי שראית את התמונה בבר עם שני הבחורים, איך הגבת? נכנסת ללופ כזה של מחשבות על מה שיתכן שקרה שם? 

הסיפור הזה שאתה מזכיר שהיא קיימה יחסים עם בחור שלא היה הבן זוג שלה, יוצא לך לחשוב עליו הרבה מאז ששמעת על זה? כלומר ברמה שזה לא מניח לך? 

נניח למשל שהיית יודע שחוץ מהחבר שהיה לה, לא היה לא שום מגע מיני עם אף בן אדם אחר, האם אתה חושב שהיית רגוע לגביה ומסוגל להניח את כל הנושא הזה של קשרים מהעבר בצד?

אני לא סתם שואל את כל השאלות האלה, אני מנסה לבדוק באיזה מצב אתה נמצא כי גם אני עברתי משהו דומה.

אז שמע, קודם כל אני רוצה להגיד  לך שאני מבין מה אתה עובר, אני עברתי דבר דומה ורק אחרי הרבה עבודה עצמית וטיפול פסיכולוגי הצלחתי לצאת מהתחושות האלה, מהמחשבות האלה שרודפות אותך כל היום ולא נותנות לך מנוחה, מהחרדה על המחשבה שאולי לאשתי היה קשר אחר לפני.. כן יש אנשים וכנראה אתה אחד מהם, שמחשבות כאלה מעוררות בהם תחושת חרדה. 

בגלל שאתה רוצה לשקם את הנישואין ולא להתגרש, אז הנה מה שאני מציע לך לעשות-

1 - העבודה מוטלת עלייך, ולכן תוציא את אשתך מהסיפור הזה, אני מבין שזה קצת קשה כי כל הסיפור הזה לכוראה סובב סביבה, אבל המציאות היא שזה סובב סביבך, לך זה מפריע ואותך מטרידים כל הסיפורים מהעבר שלה. 

אני יודע שיהיה לך ממש קשה להפסיק להאשים אותה בינך לבין עצמך, ולכן בשלב הראשון, לפחות תפסיק להאשים אותה בינך לבינה, אחרת לא יהיה לך שום סיכוי להצליח בנישואין, לא בגלל שאתה לא תתגבר על זה, אלא בגלל שעד שתתגבר על זה היא כבר לא תרצה אותך.. אף אחת לא רוצה להיות בקשר עם מישהו שכל היום מאשים אותה ועוד על דברים שהיום אין לה שליטה עליהם.

2- לך לטיפול, תמצא איזה פסיכולוג טוב שיעזור לך להתמודד עם זה! אתה צריך ללמוד להתמודד עם הכאב הנפשי הזה שאתה חווה בעקבות המחשבות האלה ופסיכולוג טוב יוכל להדריך אותך.

(הייתי עוצר ב-2 כי אני יודע שהפסיכולוג יעשה את העבודה בסופו של דבר, אבל כיוון שאני לא יודע כמה זמן יקח לך למצוא והאם בכלל תלך על האופציה הזאת אני אמשיך)

3- התחושות שאתה חווה הן תחושות שהרבה גברים ונשים בעולם מתמודדים איתם, יש הרבה גויים אפילו שהיו להם הרבה קשרים והגיעו לקשר חדש וגילו שהבת זוג שלהם(זה נכון גם לגבי נשים) חוותה מגע מיני לפניהם ונכנסו למצב  הזה- 

retroactive jealousy, אני ממליץ לך לקרוא על זה, אתה תמצא המון אנשים שעוברים בערך מה שאתה עובר, (כל אחד עם הסיפור שלו) . 

אז נעבור לעצה שלי- חפש את הסרטון הבא- (שהתמונה שלו לא צנועה) Retroactive Jealousy - 13 Years Of Suffering - YouTube  יש שם בחור שמדריך אנשים איך להתגבר על התחושות האלה והוא ממש ממש טוב.. אז אני מקווה שאתה מבין אנגלית כי זה באנגלית.

4.  העצה הכי החשובה היא- תפילה! תזכור שלפני שאתה מאשים את הרבנים שלך וההורים שלך ואת עצמך בזה שנתנו לך להיכנס לקשר הזה, שבעצם השם הוא זה שנתן לך להיכנס לקשר הזה, כי הוא ידע שזה  הכי נכון לך.. עם כל הקושי שבדבר.. ואם הוא הכניס אותך לזה, אז בוודאי הוא ידע שתהיה לך את ההתמודדות הזאת עם העבר של אשתך והוא ידע שאתה יכול להתגבר על זה ולסלוח לה ולהגיע לשלום בית אמיתי! אז מה שנשאר לך לעשות זה לדבר איתו ולבקש ממנו שכל הדברים האלה לא יטרידו אותך!

ואני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, וזה באמת רק לטובתך האישית , למען בריאות הנפש שלך אל תשאל אותה שאלות על העבר!!! מה שהיה היה, עכשיו תסתכל קדימה! תאמין לי, גם אם זה נראה לך בלתי אפשרי, אתה מסוגל להגיע למצב כזה שלא יעניין אותך מה היה לה בעבר! ותמונה שלה עם שני בחורים בבר לא תזיז לך ולא תעלה בך שום חשדות.. 

אבל אם תמשיך לשאול שאלות ולהתחפר בכל מיני מחשבות על סיטואציות שהיו לפני שנים בחיים לא תצא מזה!! 

טוב.. לא יודע אם כתבתי את זה בצורה הכי מסודרת אבל מקווה שזה עזר לך.. בהצלחה!

לא כל כך צנועה וזה לא נותן לי לערוך משום מה, אז בקשה לא להיכנס אלא אם כן אתם מפרס הפוסט.

יש לציין: 

א. המחשבה שלו אינה על "אולי חוותה", אלא על מה שיודע, ונודע לו במאוחר. ממילא זה משליך גם מעבר לזה.

וכנראה אינה בעיקר "תחושת חרדה", כי אינה מהסוג שאתה תיארת לגביך, אלא צער עמוק על כך. וממילא, עיקר הדבר אינו "בעיה פסיכולוגית". כלל לא "בעיה".. תחושה לגיטימית, שאמנם לא כולם חווים כך בנסיבות דומות, אבל נובעת מטוב ומטהרה שאין כל צורך "להתחרט" עליהם.

ב. אינו מאשים אותה על מה שהיה, אלא על כך שלא יידעה אותו, למרות שראתה שזה חשוב לו. אפשר כמובן ללמד זכות גם עליה שעשתה כך. זה לא היה מרצון להרע.

ג. זה שיש גם גויים שחווים כך - רק מראה עד כמה זה דבר אמיתי, לא מזולזל. היום שולחים ל"טיפול פסיכולוגי" גם כדי לקבל לגיטימציה לתופעות מופרעות, להבדיל. זו לא "בעיה פסיכולוגית", אלא שנכון שגם לרצות להמשיך וגם לחוות כך, זה קשה. על כן אם אדם רוצה להמשיך, יכול לבחור טיפול כדי להיעזר להיות במציאות שטובה לו, מבחירתו.

ד. לפרש למה השם, מסובב הסיבות, נתן לאדם להגיע למצב מסוים - זה כבר לא בסמכות כל אחד. אולי אף אחד.

לא נכון לומר שזה כי הוא ראה ש"יכול להתגבר ולסלוח". יתכן שכן, יתכן מסיבה אחרת. איננו יודעים חשבונות שמיים. 

כמובן, אם אכן בלב שלם יצליח להתגבר על כך ולהרגיש שרוצה להמשיך לחיות עם אשתו בלב שלם - אז יתברר למפרע שגם זו השגחה של השם.

ה. לגבי שלא בריא להוסיף לשאול שאלות לגבי העבר, אתה צודק. רק יצער אותו - וגם אותה - יותר. מה שיודע, דיו כדי להחליט אם שייך הלאה מבחינתו. אבל אי אפשר לומר שאחרי שחווה "הפתעה" שחווה, לא לגיטימי שישאל. זכותו. רוצה לברר אם מתאים לו. אבל נכון שאם היה יכול לצאת מהענין בלי זה - כולל אם יחשוב שטיפול יעזור לו להתמקד בהחלטה אם כל המציאות הזו טובה עבורו או לא, בלי להוסיף לעסוק בכך - זה היה טוב. היה פחות משגע אותו.

 זה לא רלוונטי אם זה אולי או בטוח, גם במקרה שלי היו דברים שבטוח קרו... השאלה היא איך הוא מגיב לזה, אם הוא רק נכנס לצער עמוק עכשיו ובסופו של דבר זה יעבור אז ברוך השם המצב מצוין.. השאלה היא האם הוא נותן למחשבות שלו על מה שהיה איתה "להשתלט" עליו, כלומר כמה מקום זה תופס לו ביום יום, אני לא בטוח באמת שזה עורר אצלו תחושת חרדה כי לא מספיק יצא לי לדבר איתו על המצב שלו, אז אולי קצת השלכתי מהמקרה שלי עליו . 

ברור שזה לגיטימי להצטער מזה, אני פשוט חושש שהוא לא רק מצטער מזה וזהו, אלא מתחיל להיות אובססיבי לגבי זה , ולכן המלצתי לו ללכת לפסיכולוג ולראות את הסרטון הזה ביוטיוב, כדי שיוכל להבין האם לאט לאט הוא מפתח מחשבות אובססיביות לגבי מה שהיה לאשתו בעבר. יתכן באמת שזה לא הולך ונהיה כפייתי ואז חלק מהדברים שכתבתי לא רלוונטים.

אם אשה הייתה בהריון לפני שהכירה את בעלה, מותר לה לא לספר לו על כך, אפילו אם זה יגרום לבעלה לברך ברכה לבטלה בפדיון הבן.

פדיון לאחר הפלה ללא ידיעת הבעל | שאל את הרב | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

וכן שות יביע אומר, יורה דעה סימן לב.

(סיכום של הסימן הנ"ל, מועתק מהרב נתנאל אלישיב:

כבר אמר הרב קוק על דורנו ש"אור וחושך משמשים בו בערבוביה" – מצד אחד אנו עדים להפקרות מינית חסרת תקדים בעם ישראל, ומצד שני לתופעה מבורכת של חזרה בתשובה והתקרבות למסורת.

השילוב בין שתי התופעות הללו מייצר שאלות סבוכות עבור פוסקי הלכה.

אחת מהן נדונה בתשובה זו, בה הרב עובדיה דן במקרה של אישה, אשר בהיותה פנויה התעברה לבחור אחד ועשתה הפלה.

לימים חזרה בתשובה, התחתנה עם בחור ישיבה, התעברה ונולד להם בן זכר.

האב חפץ לקיים את מצוות פדיון הבן, אולם הוא לא היה מודע לכך שבעבר אשתו כבר התעברה והפילה, כך שלפי הדין אין לקיים מצווה זו, שאחד מתנאיה הוא שהיילוד הוא עיבור ראשון לאמו.

אם לא תודיע לבעלה – ייכשלו בברכה לבטלה, אולם אם תודיע לו – שלום הבית עלול להיפגע.

**

הרב עובדיה פותח בקביעת הגמרא לפיה כבוד הבריות דוחה איסור דרבנן, אך לא איסור לא תעשה המפורש בתורה.

"ועל כל פנים רוב הראשונים סוברים שאיסור ברכה שאינה צריכה הוי רק מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא."

**

לפיכך, יש להחיל במקרה זה את הכלל "גדול כבוד הבריות", "ואין צריך להודיעו", הן מפני שלום בית, והן מפני "תקנת השבים", כלומר עלינו לעשות מה שבידינו כדי לאפשר לאנשים לחזור בתשובה על מעשיהם בעבר, ולא להערים מכשולים בדרכם.

ואמנם בברכות נוהגים להחמיר גם במקום ספק ספיקא, אולם "הרי כאן אין אנו דנים אם צריך לברך או לא, אלא אם יש צורך להודיעו ולהפרישו מאיסור ברכה שאינה צריכה, במקום שיש לחוש להפרת שלום בית, בזה אנו סומכים על הספק ספיקא להשאר בשב ואל תעשה, ולא להודיעו, ואין לנו בזה שום עון..."

**

בהמשך מביא הרב עובדיה את תשובת המהרש"ג על מקרה די דומה (שם נבעלה לגוי), בה הכריע גם הוא שאין ליידע את הבעל, גם במחיר ברכה לבטלה, מפני שגדול השלום.

ואפילו אם אין מקום להתחשב בכבודה של האישה, שהרי נבעלה לגוי בזדון, אולם יש להתחשב בכבוד הבעל – "ואם נגיד לו שאשתו כבר ילדה קודם נישואיו עמה, הרי הדבר בזיון גם לו, ואסור לביישו ולצערו על לא חמס בכפו."

**

לקראת סוף התשובה הרב עובדיה מוסיף סברה של פוסק, שאומר שפרסום עברה של האישה יזיק לא רק לה ולבעלה, אלא גם לילד: "וגם לילד הנולד יגרום הענין להוצאת שם רע, שיהיה שיחה בפי הבריות עד עולם וכו', הילכך יניחו לאבי הבן לעשות הפדיון עם שתי הברכות".

ומסכם הרב עובדיה:

"הנה לפנינו כמה מאחרוני זמנינו ובדור שלפנינו שפסקו להתיר.

ודבריהם נכונים, שגדול השלום.

סוף דבר הכל נשמע שאין להודיע לבעל ולא כלום ויקיים מצות הפדיון בברכות.")

הרי אין לכם פדיון הבן בקרוב, אני מניח.

אלא עצם הרעיון, שאשה לא חייבת לספר לבעלה מעשיה הראשונים, ובמיוחד כאשר הוא יודע שהיא חוזרת בתשובה - מפני "תקנת השבים", כלומר עלינו לעשות מה שבידינו כדי לאפשר לאנשים לחזור בתשובה על מעשיהם בעבר, ולא להערים מכשולים בדרכם.

זה לא עניין לפי מי אתה פוסק
בדברים האלו זה לא ספרדים אשכנזים
 

הרב עובדיה כדיין מה שהוא פוסק זה נכון לכולם
העניין בגישה היא שבשביל שלום בית שם ה' נמחק אז קל וחומר הוצאת שם ה' לשווא

נראה לי שבשבילך לא היה לך עניין לחקור יותר מדי

לפעמים צריך לדעת להיות תמים ולהתפלל...

כנראה שזה בדיוק הניסיון שלך

שוב בהצלחה

לא מדובר על הסתרת עצם הענין של צורת חייה לפני נישואין - ואי נתינת אפשרות לבעל להחליט אם רוצה בכך או לא.

מדובר על ברכה לבטלה, מול הצער הגדול שיהיה לאיש.

לא קשור לכך, שדברים יכולים להכאיב מאד. אדרבה, כל הפסק הזה בנוי על הנחה כזאת.. אחרת, מה איכפת..

[אם כי לפי דבריו היום, היה מה שהוסתר במכוון ובידיעה שזה עלול לגרום לו לא לרצות]

כתבתי לגבי ציטוט התשובה ההלכתית, שאינה מדברת על הנושא הזה, אלא על הסתרה של פרט מסוים אחרי נישואין, האם צריך לספר כדי למנוע ברכה לבטלה.

זה לא אותו נושא. ואינו שולל כהו זה את הלגיטימיות של הכאב שכאן מדובר עליו.

היי אברהם,

ממש מורגשת כל הסערה וכל הכעס שאתה נתון בהם עכשיו. וזה גם ממש מובן.

הגעת מעולם ערכים מסוים, שאתה דובק בו ומאמין בו, ושואף להקים בית שמושתת עליו, ולכן התחתנת עם אשתך. ואז קלטת שהיו פה כמה דברים שלא ידעת, ואם היית יודע מהם היית נרתע כ"כ שכנראה היית מפרק את החבילה עוד לפני שהייתם מחליטים להתחתן. פתאום אשתך היא לא מי שחשבת שהיא. להסתובב בתחושה שלא היית אמור להתחתן איתה, שקיבלת החלטה לא נכונה, להרגיש חרטה כזו - זה כבד וכואב ומערער נורא. ואז כל דבר קטן שגורם לריב הוא טריגר לכל חוסר היציבות הזה שגם ככה יש בפנים, והוא רק הולך ומעמיק, וזה מפוצץ הכל ומטריף את הדעת.

אני חושבת שכדתיים מבית, יש לנו מערכת יחסים עם הקב"ה שמבוססת בין היתר על הגדרה מוחלטת של טוב ורע, של עשה ואל-תעשה שהם מוחלטים ואוניברסליים, כביכול "חיצוניים" לנו, ואנו מצייתים להם, כי כך גדלנו. ולאט לאט אנחנו מפנימים את המערכת הזו (שאני גם מאמינה בה, כמובן). ויש משהו אצל חוזרים בתשובה שנדמה לי שמלמד אותנו על מערכת יחסים קצת אחרת עם הקב"ה, שמבוססת על דרך, על יזע, על משהו שהוא לגמרי נרכש - והוא לא היה נרכש אם לא היתה שם קרבה גדולה בין החוזר לבין הקב"ה.

העובדה שאשתך היתה בעברה במקום אחר בכלל, וקיימה יחסים עם מישהו אחר שהוא לא אתה, ועוד בלי קשר רומנטי, באמת קשה. במיוחד לאור הפער בין המקומות ששניכם הגעתם. המקום שהיא הגיעה ממנו בוודאי כ"כ זר לך, וגם יוצר אנטי מטורף, גם כי יש בו הרבה דברים שאתה מתנגד להם. ואמנם אי אפשר להכליל על כל העולם החילוני, אבל לפחות בחלקו זה בהחלט מקובל ונחשב נורמלי לחלוטין. זה עניין של מנטליות. והדבר המדהים הוא שמתוך המקום הזה דווקא - היא חזרה בתשובה. כל מערכת הערכים שלה השתנתה, שאיפות חייה השתנו. היא יכלה להישאר שם. אבל היא רצתה לחיות חיים של תורה חזקה ומשמעותית ורצתה להתחתן עם אדם תורני. איזה מהפך מטורף זה, כמה מאמץ צריך כדי להגיע לשם. יותר מלטפס על האוורסט ולחזור. ואמנם מדובר שמשהו שקרה בעבר, וייתכן מאוד שהיא לא אותה אחת שמצולמת בתמונה ההיא ולא אותה אחת שקיימה את היחסים ההם. היא בפאזה אחרת, היא עברה שינויים בדרך.

למה היא לא סיפרה לך? אני לא יודעת. אני חושבת שהיו לכך סיבות טובות, גם אם הן לא מצדיקות את ההסתרה. אולי היא לא רצתה להזכיר לעצמה דברים שאולי היא מתחרטת עליהם. אולי היא חששה מהתגובה שלך - בדיוק אותה תגובה בה הגבת. בכל אופן, תקשורת וכנות ואמון הם דברים נרכשים ונבנים. הם לא באים משום מקום, צריך לעמול עליהם קשה. והחדשות הטובות הן שאפשר גם לשקם אותם.

חופה שהתקיימה - היתה צריכה להתקיים (בדיוק אמא שלי אמרה לי את המשפט הזה השבת, בהקשר אחר, בשמה של רבנית ששכחתי את שמה כרגע). ולא סתם התחתנת איתה. אתה ממש לא טמבל שרצית להתחתן איתה, ההפך. ראית בה הרבה דברים גדולים, ומתארת לעצמי שהם מצאו חן בעיניך - למרות שכרגע הם נשכחו, כי הסערה הזו מסתירה אותם. אבל הם קיימים. והקב"ה, בחכמתו ובגדולתו, מלמד אותנו שיעורים גם דרך בני הזוג שלנו שמציבים מולנו מראה. יש לה הרבה מה ללמוד ממך, ולך יש גם הרבה מה ללמוד ממנה. וגם ללמוד לסלוח ולאהוב אדם על כל מורכבויותיו זה שיעור.

רחל בתו של כלבא שבוע הסכימה - רצתה - להתחתן עם אדם שהיה מעדיף לנשוך תלמידי-חכמים. עד כדי כך. וכמה תורה נבעה מאותו אדם...

אם הבנתי נכון, אתם בשנה הראשונה של הנישואין. זו שנה לא פשוטה. להכיר את הצד השני, להתרגל לחיות איתו, ללמוד לקבל את כל החסרונות שלא ראינו לפני החתונה (ספוילר: בהמשך יתגלו עוד. גם אצלך, גם אצלה). הכל עוד עדין ושביר ומצריך עבודה מאומצת ממש. ועל כל זה גם יושב עליך הענן הזה, ומה עושים עם זה עכשיו.

הכעס קיים. אני מקווה שגם האהבה. אם אתה אכן רוצה לשקם את האמון ביניכם - נדמה לי שקודם כל כדאי לזכור למה רצית להתחתן איתה. להוריד להבות לרגע. לזכור שהבית של שניכם הוא אינטרס משותף של שניכם, והאחריות על ההתמודדות עם הסיפור הזה היא על שניכם (לא האשמה, אלא האחריות).

ממליצה מאוד ללכת לאיש מקצוע יחד, ואם היא לא מוכנה - אז תתחיל אתה לבד. כדי שיהיה מישהו שיוכל להחזיק איתך את הכעס הגדול שיש בך ולעזור לך לעבד אותו. 

בהצלחה רבה מאוד. באמת.

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..

תלוי מי הקבוצה, כל אחת לוקחת הביתה או משהו שיוצר קולז

לרב זה על קנווס, עם מדבקה צובעים ומסירחם את המדבקה אז יוצא לכולן יפה ..

אפשר להזמין דברים ספציפיים.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

קיצור זה טוב בשביל להבין על מה כתבת. אבל זה לא מעביר את התוכן באמת.

וכתבת כל כך מהמם וחזק שהיה לי שווה לקרוא הכל...❤️❤️

אני באמת חושבת שללב ולהבעה של כל אדם ישנה חשיבות ולא תמיד ניתן להעבירה בהכרח בקיצור או בתימצות או בבינה מלאכותית, 

וכי יש מקום לזרימה, לעומק, למהות ולכוונת הלב שבאים מתוך האדם כפי שהם באותו רגע.

וגם מבינה לגמרי מהצד השני שקשה לקרוא אורך ולא אפשרי פעמים רבות מבחינת זמן, פניות, כוח וכו'

לכן בהחלט טוב שכל אחד יעשה כפי ראות עיניו והעדפותיו

ושוב תודה יקרה על הפידבק והמילים הטובות, מחמם את הלב לשמוע שהדברים נגעו בך 🙏❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).