מרגיש מרומה ומרגיש ששיקרו לי. הורים שלי מרגיש שהם שיקרו לי
שנתנו לי להתחתן איתה . מרגיש שהרבנים שלי לא שאלו ולא חקרו. מרגיש טמבל שרציתי להתחתן איתה .
ומה שאתה כותב כאן כעת, מראה על מידות-חסידות שלך שהן הרבה למעלה מהנורמה..
בבוטות מחוצפת.
מה זה "במקום לקבל תמיכה"?
הונתה אותו, לא סיפרה דבר (אינני יודע מה הוא), שכנראה מאד משמעותי, ושעתיד להתגלות.
"הבעיטה" היחידה כאן, האיא שלך אליו.
צ"ע מה המוטיווציה.
נכתב כקונטרה.
גם אני אמרתי, לא יודעים במה מדובר. אכן לא בטוח אם זו "הונאה". אבל בוודאי דבר שכואב לו מאד וקשה לו מאד. ולגמרי אפשר להבין שיכול להיות כך.
לפעמים גם אי מידע על מה שקודם, הסתרה של דבר - בפרט שעתיד להתגלות כי הוא נמצא ב"רשת, - הוא בגדר הזה.
אלא שאכן, כפי שציינה "משמעת עצמית", איננו יודעים במה מדובר.
מה שכן, אם אני "מרגיש" נכון את האדם - עיקר מה שמפריע לו זה לא באמת מה ש"לא אמרה" (את זה הוא כותב רק להסביר שיתכן שלא היה מסכים מראש אם היה יודע),
אלא עצם הענין, כעת. קשה לו "לחיות עם זה".
מאיפה זה בא?!..
וזה נקרא "להתבגר"?..
מושג חדש נהיה. כל השלמה עם פשע נמוך בותר, זה "להתבגר". ההיפך, אוי למי שזו ה"התבגרות" שלו.
תגובה רעה. גם מצד עצמה, גם מהאפס-רגישות שלה לזולת.
"היום היא משהו אחר"... על מישהי שכל העולם יכול לראות אותה כמו שתיארת? זו ממש שחיתות. "יכול להתקדם הלאה".. מבחיל.
כן, שיספרו מראש. מה זה "המיועדת"? מי המציא שהיא "המיועדת"?... הכשרה של עבריינות בשם "מיסטיקה"?
אין "המיועדת" - יש האדם שצריך לבחור ושלא יעשה חשבונות של הקב"ה מי ה"מיועדת". לפעמים הקב"ה שולח גם נסיונות, כדי שאדם יבחין ולא יפול בהם...
ואיזו שיפלות... כאילו כדי שלא לקבל מישהי שיש לה בפייסבוק תמונות כמו שאתה מתאר כאילו "גם זה בסדר.. פעם", צריך להיות "צדיק הדור". בושה.
זו צדקנות במסוה "דתי".
"השגחה" זה לדעת שלמפרע הכל מה'. אבל מה המשמעות- זה כבר משהו אחר. לא משהו שכל אחד, לפי מושגים שלקוחים יותר או לקוחים פחות מהעולם הפרוץ דהיום, יכול לקבוע.
המשמעות לפעמים היא, כפי שכבר כתבתי, שה' העמיד אדם בנסיון. לפעמים, יסורים ממרקים.
אפשר לחשוב שכל מי שלא הסכימו להמשיך עם מי שיצאו איתה (וכי זה לא "בהשגחה"?.. השגחה כדי לברר) לא מאמינים ב"השגחה". כל מי שהתגרשו כדת משה וישראל, לא מאמינים בהשגחה. הגב' הזו, שבעלה ל"ע דקר אותה קשות לפני כמה חודשים וביה"ד סידרו לה בדחיפות גט, לא מבינה ש"היא המיועדת לו"... השגחה.
אלא מה... תאמר, החומרה לא דומה.. אז זה כבר לא ענין של "מיועדת.. השגחה", אלא סתם מה החומרה של כל נושא. אז לא לערב כאן מיסטיקה.
ולגבי החומרה. אף אחד כאן לא יודע על מה הוא מדבר. אולי זה בכלל לא תמונות שלה לבד?.. בדיוק בגלל שהוא לא כתב, אבל רואים ש"הוא" (לא "אני" כפי שניסית כעת לטעון, שהרי אינני יודע במה מדובר) מייחס להם המון משמעות. אז לא אתה שתקבע "חסרות משמעות", בשביל אדם אחר.
ועל כן, גם לא אתה שתוכל לקבוע שצריך "להתבגר" מנזק שאינך יודע מה הוא. אכן יכולים להיות דברים מהעבר שהורסים גם את ההווה.
המינימום, זו רגישות למה שאדם מביע כאב גדול - ולא לנסות להשליך עליו "מושגים" של אחרים.
אני מכיר אנשים, שכאשר אחרי החתונה נודע להם שבן/בת זוגם לוקח כדורים שלא דווחו מקודם, פירקו את הנישואין.
ב. בעיני, דווקא "כדורים" פחות חומר... (כמובן, תלוי על מה מדובר). הרבה פעמים זה לא ביג דיל.
דברים ששייכים לאינטימיות שבין איש לאשתו, אצל רבים - ביחוד גברים - זה הרס טוטאלי. אפילו כאלה שידעו וחשבו שיעמדו בכך, קל וחומר כשזה כולל הפרת אמון.
מוטב להיזהר ב"ביקורות" על אדם שרואים שנפגע מאד, מדבר שהוא אכן בא לא פעם דווקא מטבע נורמלי, טהור, שלא מקבל כל מיני "מושגים" חדשים של היום, שנובעים מ"תרבות" פריצות.
אין לי הסברלא כלל מי שהתחיל כמותכם, המשיך אחרת.
תלוי בענין, באנשים (לא יודע כמה זמן הוא נשוי)..
ואת צודקת, שלפחות לבחבורה שיש בה משהו נורמליות, לא יהיה קל "לשתף" דבר כזה. זה דווקא מעיד על משהו חיובי, לדעתי...

התכוונתי שבמקרה כמו המדובר, קשה לומר ש"בסוף יסתדרו" לרוב סטטיסטית, כי איננו יודעים.
אבל לדעתי (סברא, לא סטטיסטיקה), אכן חלק נכבד מהגירושין היום בעולם, באים בגלל ה"תרבות" הגויית הקלוקלת הזו, שאיבדה את הבלעדיות והראשוניות של הנישואין. וממילא גם את המאמץ הסביר לקיימם. וזה כבר משפיע גם על מה שמסביב.
[אעפ"י שבד"כ אני מסכים עם הרבה מדברייך]
קודם כל, מאיפה בכלל הכנסת "עשתה תשובה"?...
הרי לא את ולא אני יודעים לע מה מדובר.
דבר שני, אינך מבינה ש"הקשר, האהבה, הרצון ההדדי" יכולים לקבל מכה אנושה מדבר כזה?
ואת באמת חושבת שכל דבר ש"היה פעם", אינ ומשליך להווה?
בוודאי דבר שלא יידעה מראש?
איפה חיים?..
אז הוא תופס נקודה אחת.
ב. אני הרי הגבתי על כך שכתבת בתגובתך הראשונה אליו, "עשתה תשובה"?.. כהנחה. מי אומר..
ג. גם אם עשתה, יש דברים שזה כבר לא עוזר לגבי נישואין. קל חומר כשהתבררו אח"כ. קל וחומר כשיש כאן אדם שאומר ש"משום כבודה" לא אמר לה את זה בכלל... ה' ירחם.
ד. למען השם - מי אמר לך שהוא שקוע בזה "יותר מידי"? מאיפה בא היחס הזה לצערם של אחרים? מי אמר שזה "יותר מידי"? דברים כאלה אכן יכולים להרוס אדם, יכולים אכן להביא לפירוק נישואין. גם בצדק. ההיפך - אם זה לא שרשור ראשון, סימן שזה ממש מציק לו. אולי זה מראה על חומרת הבעיה, ששנינו לא יודעים אותה בדיוק?..
וכבר אמרתי, לא כל דבר ש"היה בעבר" ניתן למחיקה מבחינה זו של נישואין. חבל לחיות באשליות. תלוי במדובר, תלוי בנפשות הפועלות.
ציינתי את זה רק כאות לכך שעיקר מה שהוא עושה כאן, זו הבעת צער עמוק מאד מבחינתו.
ולגבי מה שמישהי ניסתה לייעץ מנסונה כ"אשת בעל תשובה", לא ראיתי ומאד יפה - אבל צריך לדעת שיש פעמים רבות הבדל מהותי מאד מאד בין גברים לנשים בענין זה.
וכמו שכתב הדיין הרב יועזר אריאל שליט"א בספרו, ש,לאשה לא כ"כ איכפת מה בעלה עשה לפני הנישואין. לאיש איכפת מאד"..
את כותבת שעד היום צובט לך לחשוב, לכן צריך פשוט לא לחשוב...
כעת, תכפילי בלא-יודע-כמה, כמה יכול להיות צובט לגבר, וכמה לא שייך לפעמים "לא לחשוב", כי זה עצם הנישואין. הבלעדיות. את יודעת, שתיאורטית איש יכול להתחתן עם כמה נשים במקביל - אשה לא. משמע, יש שוני נפשי עמוק.
כעת, יש אכן גם גברים, שאם האשה חזרה בתשובה (שגם זה לא תמיד אמת. יש כאלה חושבות שזו "לחיצה על כפתור" של ההגדרה. לא משנה כלום בשינוי בעולם הפנימי, ביחס אמיתי אל מה שהיה וכד'.. אבל נניח במקרה שכן), אז בסדר גמור מבחינתם. לפעמים זה גם הדדי. כי גם הוא חזר בתשובה.
אבל צריך לגמרי לקבל, שמי שלא כך, זו לא רגישות שבאה מדבר שלילי. באופן יסודי, להיפך. אלא שיתכן שתפיסת התשובה אצלו - ואצלה - תכריע.
ובוודאי שלא להתייחס בבוטות וזלזול אל אדם שדברים כאלה מפריעים לו. אלו יכולים להיות הדברים הכי כואבים בחיים.
אבל צריך להבין שלא לכל איש אפשרי להתייחס כך (שלא לדבר על כאלה שעוד פורקות "זכרונות" מהעבר על הבעל שלהן..). יכול להפריע לו בהווה לעצם מושג הנישואין. הוא עוד מתון, לפי מה שכתב שהיה מוכן לקבל. אלו דברים מאד כואבים.
ובוודאי אני מסכים איתך, שחבל שסוחבים מטען כזה. וצריך לחשוב מה עושים עם זה ולאיזה כיוון.
אבל לכל-לראש, צריך אמפתיה גדולה לאדם שחש במצוקה כזו.
אח"כ, יחשוב מה הדרך הנכונה כדי לא לסחוב בהמשך חייו את הצער הזה.
צריך פשוט לדייק בעובדות:
א. הוא לא התלונן על זה שהתחתן עם בעלת תשובה.. הרי אמר שידע מראש, ואפילו קיבל דבר שרבים אחרים לא היו מקבלים.
ב. עיקר דבריו לא היה "תלונה", אלא הבעת מצוקה. מצוקה קשה ואמיתית, בגלל דבר שהתברר לו אח"כ. נכון שאגב זה הוא אמר שמרגיש פגיעה באמון בכך שלא סיפרה על מה שמאד הפריעה לו והתברר אח"כ. ונכון שאמרתי שלדעתי אכן זו היתה אחריותה לספר אחרי שראתה שהנושא הזה מעסיק אותו - וגם אמרתי שבהחלט סביר שלאור המציאות שגדלה בה לצערנו, לא התכוונה אז "להסתיר" משהו שמשמעותי לו, אלא חשבה שכבר אין ענין.. (אי אפשר להיות בטוחים בכך, כי אנחנו לא מכירים. יתכן גם מציאות שאכן תסתיר כי תחשוש שלא ירצה אותה כך, ואז זה באמת לא בסדר. אבל יוצא מנקודת הנחה שאכן זו לא הסתרה במזיד אלא בשוגג)..
אבל כבר כתבתי, שהתחושה שלי מדבריו היא, שעיקר מה שמפריע לו זה לא שלא אמרה, אלא עצם מה שהתברר לו. קשה לו עם הדבר הזה.
אז מה זה "מצדיק אותו"?... מבין לגמרי את הקושי שלו. מסכים איתו שזה קושי אמיתי. הוא זה שיצטרך להחליט מה הלאה.
ג. בוודאי ש"לגברים זה יותר מפריע" (אגב, לא רק לגברים. כפי שכבר אמרתי, תלוי באדם). מה שייך שאבא שלו גבר? את מכירה את אבא שלו? הואזה שהמליץ לו? את יודעת שהוא ידע בדיוק על מה מדובר?.. מה הקשר בכלל...
וגם "הרבנים"... אני אכן לא מסכים עם "האשמת רבנים", כי זה ענין של האדם עצמו. אבל זו תופעה טבעית, שכאשר אדם התייעץ ובסוף נתקל בדבר שמאד מפריע לו, אז הוא גם "מאשים" שלא הזהירו אותו... זו נקודה טפלה לגמרי לנושא. זה לא הענין המדובר, ואני גם לא התייחסתי לכך באף הודעה. זה שולי.
ולא נכון לומר ש"בוודאי" הרבנים שהגם גברים, ידעו את "כל המשתמע מכך". הוא מלין על ענין שמאד מציק לו - ממש לא בהכרח שכל "רב" יודע כאילו "חייב להיות כך".. בוודאי כאשר האינפורמציה שכן קיבל ידועה להם.
והאמת, זה לא משנה. לא הרב התחתן, אלא הוא. לגמרי לגיטימי ומובן שהנושא יציק לו עד מאד. גם אם לרבו לא היה מציק - וזה לגמרי לא בטוח..
ולכן אין כל מקום לומר "שיקבל את זה וישמח בזכיה שלו"?.. מי קבע את הכלל הזה? מבחינתו הוא בבעיה. אני רואה כאן כאלה, גברים ונשים, שמעלים אי שביעות רצון מדברים פעוטים בהרבה, ומקבלים הבנה לקושי ולא גערה ש"ישמחו בזכיה"...
ד. לגבי מה שכתבת שלא רצתה לשתף, והשיתוף עצמו פגע - זה נכון. מה אפשר לעשות.. יש דברים שהם מטרידים מאד את האדם, ואכן השיתוף יכול לפעמים להזיק. אבל מבחינתו אי השיתוף יכול להזיק יותר. אלו דברים שקורים בעולם.
ה. האמירה "שהגבר יתגבר", אין בה ולא כלום. לא ראיתי תביעה מנשים ש"תתגברנה" על כל מיני דברים שמציקים להם באופן בלתי נסבל. הגבר יצטרך לשקול אם מתאים לו להתגבר ולעבור הלאה- או לא. ב"אלימות", זה בוודאי לא יגיע.
כפי שכבר כתבתי כמה פעמים - אדרבה, כשיש לאדם אמפתיה לקושי שלו, יותר סיכוי שימצא גם כח להתגבר. ואולי אם היא באמת מתחרטת על כל הענין (מציע לא לקפוץ מהר שברור כי היא "בעלת תשובה", כבר ראיתי גם מקרים שזה לא ממש ברור), גם יוכל לרחם עליה במצב הנוכחי, שהיא מן הסתם באמת רוצה לבנות בית בטוב, ולא נעים לה מהענין.
ו. ממש אין קשר לדברי חז"ל, "במקום שבע"ת עומדים" וכו'.. האמירה הזו מדברת על מעלה רוחנית. גם הוא לא טען שאין לה כעת מעלה רוחנית גדולה מכח תשובתה. זה לא היה הנושא.
ואם את חושבת שהיא "הסתירה" בכוונה ("היתה מספיק חכמה להסתיר"), בניגוד למה שלימדתי עליה זכות, אז בוודאי שיש מקום לתרעומתו. היתה צריכה לומר לו טרם נישואין - ולהשאיר לו להחליט. בפרט כשראתה שהעניינים הללו משמעותיים לו, שהרי ידע על קשר שהיה לה מקודם ועל מה שהיה שם, כי שאל אותה, עוד טרם נישואין.
אני מעדיף לדון אותה לכף זכות, ולהניח שאם קיבל משהו, אז כבר היה מקבל גם מעבר לכך ואין ענין להתגנות יותר. זו סברא בהחלט אפשרית. אי הבנה. שתי שפות שונות. בוודאי שזה לא שייך ל"בוגר". הצער שלו טהור ובוגר לגמרי.
ובהנחה שלא העלימה בכונה למרות שידעה שכשידע זה יהיה קשה לו עד מאד - אז בוודאי שאין מקון ליחס "עוין" כלפיה. יש מקום לצער.
ז. מעבר לכל זה - כבר אמרתי שלדעתי נתפסת לנקודה הלא-נכונה. עיקר הענין אינו מה שלא אמרה, ו"הרבנים" וכו'.. אלו ריקושטים של התיסכול שלו (בעצמו אמר שלא אמר לה, כדי לא לצער אותה, משום כבודה..).
הענין העיקרי הוא, שי דבר שהתגלה לו שמעיק עליו מאד. על זה אמרתי שהמצוקה בהחלט מובנת, אמיתית, לגיטימית, ללא קשר למעלתה הנוכחית. ושצריך קודם להביע אמפתיה, כדי שיוכל לעלות מזה.
ז.
תחושה של פגיעה באמון, היא תחושה קשה.
ליבי איתך.
[לגבי "מחיקה", אם זה מה שמפריע לך - להבנתי אפשר בקלות למחוק את הפייסבוק]
זה לא יאומן, שהגענו למצב, שאדם נורמטיבי, נקי, ש"לא יודע" מה קורה בעולם ה"חילוני" לרוב, הבעיה אצלו.
אז לא. בדברים מסויימים, צריכה לומר מראש, מפורש.
וגם זה לא ביטוח. לפעמים יתברר לאדם שאינו יכול לשאת את זה. וזהלא דווקא "חיסרון". לא פעם בא מהטבע הנורמלי הנקי של אדם מישראל.
ויותר מידי אנחנו מוצאים (לא מדבר כעת ספציפית כאן כמובן, אלא תופעה שראיתי כבר בערב כמה פעמים), שלא פעם אנשים, "מתקוממים" נגד רגישות נורמלית כזו, כי היא מאיימת על הסביבה שהם עצמם מכירים.
לא זו הדרך. אדם חי בטוב. יש לו רגישות שבאה מטוב. צריך לקבל את זה בטוב. לשמוח שזה כך, ולראות האם ניתן לעזור גם במצב הנוכחי.
[ולהבנתי, הבעיה הגדולה אינה "בעיית אמון" כמו שכתבת. אלא המציאות הזו עצמה.. ראש של הרבה גברים נורמליים]
זה יכול במקרים מסוימים גם להיות בדייט ראשון.
"בתור חוזרת בתשובה".. אז כמובן יפה מאד - אבל בתור מי שלא בא משם, אני אומר לך שזה לגמרי נורמלי (וטוב שכך), שאנשים טובים לא יודעים עד היכן ה"בעייתיות" שם. כולל אנשים שלגמרי חיים "בעולם".
ואכן, היתה צריכה לומר.
אבל אני מסכים, וגם ציינתי את זה בהודעה כלשהי, שאכן יתכן שלא היתה מודעת עד כמה זה יכול להיות קריטי עבורו (בפרט, שכבר ידע משהו לא פשוט מלפני כן, יתכן שחשבה שאז מה אם מעבר לכך... זה עצמו רק מראה כמה זו מציאות גרועה. ומסביר יותר עד כמה יכול "להפריע").
אז הענין אינו אם היא "אשמה", אם אכן לא העלתה בדעתה. וכפי שכתבתי בהודעה הקודמת, לדעתי העיקר - בניגוד להנחתך - אינו דווקא "בעיית אמון", אלא עצם הענין. וזה אכן קשה מאד.
ומכל מקום, אני סבור שבחורה מרקע כזה, אמורה לדעת - לא פחות מהתביעה שהוא ידע על כל סוגי הלכלוך הקיימים - שאצל בחור דתי לא מובן שכך.
בפרט שראתה שהוא שואל על הנושא. ויידעה על דבר מסוים.
אבל אני מסכים, שבהחלט יתכן שזה לא "במזיד".
אבל נשמע לי שאינך יודע מה אתה סח.
בחור שהתחתן עם בחורה חוזרת בתשובה, לא יכול לצפות לגילוי נאות מראש של כל המגעים שהיו לנערה.
מה שפות"ש כתב למעלה - ראה תמונה שלה יושבת בין שני בחורים בבר.
תסלח לי - זה דבילי.
שיתאפס על עצמו.
לפות"ש - אם רצית רשימה מסודרת של כל המגעים שהיו לאשתך הצדיקה לפני החתונה - למה לא בקשת ממנה?!
אז אני אגיד לך למה לא בקשת - כי עם הלבבות והפרפרים שלפני החתונה, לא רצית לפגוע, לא רצית לחטט ולהכאיב.
ידעת באופן כללי שהיה לה חבר, וזהו, זה הספיק לך.
עכשיו פתאום אתה מתפלא.
עזוב את אשתך בשקט ובקש ממנה מחילה. לא ידעת כי לא שאלת. 100% מהאחריות עליך.
תשכח מהשטויות ופייס את אשתך. מה שאתה עושה לה הוא אונאת דברים, ו"זכור מעשיך הראשונים". דבר חמור ביותר.
פייס אותה ושמח, משמיים עוד נתנו לך הזדמנות, תתעורר לפני שתפספס אותה.
גם לא "צדיק" (כמובן צריכים להשתדל), גם לא "דן לחומרא" אותה (כנראה לא קראת כל מה שכתבתי), גם יודע מצוין מה אני סח... מכיר מקרים כאלה, מכיר את העולם.
ב. אתה לא הבנת מה הוא כתב. הענין לא התחיל מהתמונה הזו, אל ממשהו שכתב עליו בפעמים קודמות, דבר קשה שלא יידעה עליו - אע"פ שראתה שהנושא חשוב לו - וממילא "התמונה" גרמה אצלו לחששות שמעבר לתמונה..
ג. מה שאתה "מסביר" אותו למה לא ביקש, זה נגד מה שהוא עצמו כתב מפורש. "הפרפרים והלבבות" זה בדמיונך... הוא שאל על מה שרצה. קיבל תשובה מדוייקת. הסביר למה לו - בניגוד אולי למה שהיה קורה לחלק מהאחרים - זה ספציפית התקבל.
ד. מה שמפריע לו כעת, זה מה שהתברר לו, דברים כואבים מאד. הוא לא ידע, כי היא לא אמרה. לא "באשמתו".
כפי שכבר ציינתי, יתכן שגם לא "באשמתה", כי מבחינתה הבינה שאם כבר הסכים על דעת מה שסיפרה, מה איכפת לו מעבר לכך. יתכן. אבל לזלזל בכאבו האמיתי?.. אתה מדבר על "אונאת דברים"? זו עצמה אונאת הדברים הכי חמורה.
ואם מישהו צריך לבקש סליחה מהשני, מסתבר שזו היא ממנו. "טעיתי, חשבתי שזה לא ישנה לך. לא היה בכוונה". בינתיים, כנראה כלל אינה יודעת זה מפריע לו כך.
ה. הוא לא צריך לבקש ממנה כל מחילה... אדם עדין, אפילו לא אמר לה מה מפריע לו... דומני שאתה זה שצריך לבקש ממנו מחילה על הכתיבה הזו.
זה לגמרי לא "שטויות". דברים רציניים ביותר, שיכולים להרוס לאדם את החיים.
ו. "זכור מעשיך ראשונים", לא נאמר על זה. זה נאמר על אדם שמזכיר לבע"ת מעשיו הראשונים כדי להשפילו. להראות שהוא לא "מי יודע מה" בהווה (אגב, איננו יודעים כלל אם חזרה בתשובה - אבל נניח שכן). לא על אדם שמעשיו הראשונים של הזולת מפריעים לו להינשא לו, או להמשיך את חייו עימו. ממש אין קשר. אינו אומר לה שמעלתה כלפי שמיא פחותה, אם אכן חזרה בתשובה. אומר מה שמפריע לו. טבעי לגמרי שיפריע. קל וחומר כשיש "דרישות שלום, מזה בהווה.
וממה שקראתי אז ופה ברור לי - זה לא המקרה הסטנדרטי של בחורה דתיה מהאולפנא. זו בחורה שחזרה בתשובה, ויש את כל הסיבות להניח שמה שאתה לא יודע אתה לא יודע. אם היה רוצה לדעת הכל לפני החתונה - היה שואל.
ברור כשמש שזה לא מספיק עניין אותו.
איזו מחשבה מוזרה זו שחוזר בתשובה צריך למסור רשימה של כל העבירות שעבר.
מספיק שסיפרה שהיא חוזרת בתשובה - מכאן והלאה - כל עוד היא לא משקרת, כל עוד לא נשאלה, היא לא חייבת לנדב גרם אחד של מידע. זו אכזריות לגרוס אחרת.
ותסלח לי - לשבת בין שני בנים בבר. תעשה טובה.
אחרי כל זה, עם כל כמה שאתה בהחלט טועה כאן, בא נניח שהכל כדבריך, היא לא סיפרה הכל והייתה צריכה לספר יותר.
אז הוא נפגע, כעס מה לא.
לדברי פות"ש עכשיו כל הריבים מסביב לזה.
כלומר בני זוג, רבים מדי פעם, וכל פעם פות"ש יכול לקחת את הנשק הזה, הלא קונבציונלי, ולירות פגז.
אם זה לא "זכור מעשיך הראשונים" אז אני לא יודע מה כן.
לא טוב לו - שייתן לה גט.
אם החליט "למחול" ולהשאר, שיעשה טובה לעצמו וישתוק ולא יזכיר את הנושא יותר לעולם.
גם הוא לא ביקש "רשימה".. הוא ציין משהו מאד מגונה, בשרשור אחר, וציפה לדעת מזה, אחרי שראתה שהענין הזה משמעותי לו. יכלה לומר, "זה היה לא רק איתו"... ואז, הצדק היה איתך.
אבל שוב, אינני חושב שזה הענין העיקרי גם מבחינתו. יש כאן דבר שכואב לו מאד. בהווה.
ולמה לחזור שוב על "יושבת בין שני גברים"... זו לא הנקודה, אלא החשש מי יודע מה הוסתר אחרי שכבר התגלה משהו קשה שלא ידע עליו. זה חשש שניתן להבין. כואב.
האמירה, "עם כל כמה שאתה בהחלט טועה כאן", לא עושה אותך כמובן ליותר צודק... לכל היותר, חולק על דברי שאני עומד עליהם לחלוטין.
אתה מפרש את דבריו ש"כל הריבים סביב זה", שכאילו הוא "משתמש" בכך כדי להקניט אותה, להזכיר מה עשתה. ולכן אומר שזו אונאת דברים.
הוא לא כתב כך. כתב מצד אחד ש"אינו אמר לה" משום כבודה - ומצד שני על ה"ריבים", שאני הבנתי שהכוונה היא, שבגלל שהדבר מאד מפריע לו, וחושב שסביר שאם היה יודע מראש לא היה מסכים - זה גורם להרגשה קשה, וממילא לאוירה עכורה. לא שמקניט אותה על מה שעשתה מבחינתה, כאילו היתה "רעה", אחרי שחזרה מזה, אם חזרה מזה..
על כן, זה לא שייך לאונאת דברים.
לגבי שתי השורות שכתבת בסוף - קל מאד לומר ו"לייעץ" כך. אני גם לא בטוח שהיא היתה רוצה בזה.
כמו שההפקרות של הרחוב זה לא דבר שניתן פשוט "לנפנף" את מה שהוא יוצר - גם נישואין זה לא דבר שניתן לעשות איתם כך בקלות.. זה לא מתמטיקה.
על כן, היהודי נמצא במצוקה קשה. סביר שבסוף יצטרך להכריע בין אחת מהאפשרויות. בינתיים, הוא במצוקה אמיתית ומוצדקת (ללא כל קשר לאם "היתה צריכה לחשוב על כך שאמורה לספר", או לא.. נצא מהנחה שחשבה בתום לב, שאחרי מה שאמרה, זה כבר לא יהיה משמעותי לו ואינה ממש "אשמה" שלא סיפרה. עכ"פ לא במזיד. הנחה שהיא בעצמה "מסתמכת" רק על עומק הלכלוך ב"תרבויות" מסויימות).
אדם שנמצא במצוקה אמיתית ומוצדקת, צריך קודם כל לשדר לו אמפתיה.
זה גם יתן לו יותר כח, יש להניח, לשקול בישוב הדעת מה לעשות הלאה.
ואגב, האמפתיה שאתה מעניק כאן היא דלק לשריפה שמתחוללת בין בני הזוג האלה.
שיקול הדעת אולי יהיה כשחינה של אשתו יחזור בעיניו. הסרת החן ועידוד המגמה הזו רק יביאו להמשך ההתכתשות ולדעיכה מכוערת של הנישואין האלה.
ולמה אני "מדברר"... ממש לא מדברר.
אני ראיתי שתקפו אדם שלא בצדק, על הרגשות לגמרי אמיתיות ולגיטימיות, אז אני כותב מה שנראה לי.
זה לא המקרה הראשון מסוג זה שנתקלתי כאן, כולל בתהייעצויות אישיות של אנשים.
[ומציע לא לרדת ל"רמה" של "למה אתה מרגיש צורך.. נקודה למחשבה"... זה רדוד מאד. אני התאפקתי לא לנקוט בלשון הזו כלפי הכיוון השני, של הרצון להסביר שזה "ממש לא כלום", אם לאדם מתברר שאשתו זינתה בצורה זולה. ולא אמרתי - כדי לשמור על כבוד הדיון והמתדיינים]
מי שעשתה מה שהוא תיאר בשרשור כלשהו וחזר כאן שוב בהודעה אחת,
זה נקרא בעברית "זינתה".
זה לא רק כינוי למי של"ע "בקביעות" זה העיסוק שלה.
ולא אמרתי חלילה ש"היא" זולה, איפה ראית דבר כזה. דיברתי על מעשה שהוא בצורה זולה. וגם את זה לא כתבתי דווקא ביחס אליה, אלא על סגנון שהיה כאן בין השאר, כאילו בכלל דברים כאלה, אם מתבררים למפרע, זה בערך שום דבר חלילה.. ראי שוב את ההקשר של המשפט.
ובוודאי שלא אמרתי בכל השרשור הזה מילה אחת ביחס אליה בהווה. איננו מכירים אותה. אולי כעת היא צדיקה ונפלאה... לא מכיר.
אמרתי שהכאב שלו מובן לגמרי. אמיתי. אמרתי גם שדעתי שאכן האחריות לספר היתה מוטלת עליה - אבל שיתכן שלא העלתה בדעתה. ואמרתי גם שאני חש שלא זו עיקר הבעיה שמפריע לו - אלא עצם הענין.
זו תמצית דברי.
[אה.. וגם שלא פותרים דברים כאלה ע"י להתקיף אותו, אלא דווקא ע"י אמפתיה. שעל זה דיברנו ממש בהודעות אלה ו"ניק" חלק עלי...]
יש כאן באמת מצב לא פשוט.
ואינני יודע מה לגבי ה"כנות" שלה - כי אנחנו לא מכירים אותה ומה קורה עם זה וגם הוא לא אמר - אבל בוודאי שלפעמים כנות אמיתית זה טוב. זה לא הנושא.
אני חושב שלפעמים ה"השוואה" לנטילת תרופות היא עוד מינורית. זו דעתי. לא תמיד. תלוי במה מדובר, עד כמה זה יושב על האדם, אולי גם מה היחס שלה לכך בהווה (שאת בטוב ליבך בטוחה שהיא "מלאת חרטה".. אינני מכיר. לפעמים זה אכן כך ולפעמים לא לגמרי).
אני לא אמרתי לו "כמה המעשה נורא". אני הבעתי אמפתיה להרגשות שהוא הביע.
הביטוי הנ"ל הוזכר רק כהסבר כנגד עשיית "לא כלום" מדבר שלזולת כואב מאד, שלא הסברתי אותו, כי לא רציתי להיכנס למשהו כזה של "מה מניע תגובות", שהזכרת (ראי לעיל את ההקשר).
ועקרונית, אמרתי שלדעתי דווקא אמפתיה והבנה לכאבו, זה המפתח להתפתחות מיושבת בהמשך.
האם הם צריכים לבנות את עצמם עכשיו על "אהבה וסליחה וחמלה ופיוס" - אינני יודע. הלוואי שיוכלו. את זה היהודי צריך לשקול.
אבל לשקול אם אפשר להמשיך כך, אולי יגיע מתוך שיקבל הבנה לקושיו.
יש דברים כאלה. מצד אחד, "גירושין" זה דבר מרתיע. טוב שזה כך.
מצד שני, קושי גדול.
הוא אשר אמרתי, אדם במצוקה.
למצוקה לא עוזרים ע"י ש"מסבירים" שבכלל מבלבל את השכל....
אמפתיה, טוב גם האדרת ערך התשובה באופן עקרוני - כמו שאחרים עשו - והאדם יחליט בנחת על דרכו. זה באמת לא קל.
א. התגובה שלי, שעליה הגבת, כלל לא עסקה בכך. זו שהגבתי אליה כתבה שיש צד טוב בכנות שלה (דהיינו, שסיפרה ולא הסתירה), אז על זה כתבתי בדרך אגב שאינני יודע לגבי הכנות הזו, כי הוא לא אמר (בינתיים כבר הספיק לומר ההיפך..), ושלפעמים אכן זה טוב. כך שאין לזה קשר לפקפוק על תשובתה.
ב. גם בהודעות אחרות, לא "פיקפקתי" או ההיפך. פשוט אינני מכיר אותה, ולא קראתי בהודעותיו אם היא מה שנקרא "בעלת תשובה". מניח שכן.
ג. אכן לא תמיד ההגדרה הזו, אומרת שאשה באמת חזרה בה מדברים כאלה. כתבתי בהודעה כלשהי שכבר נתקלתי בדבר כזה, שבחורות חושבות שכשהן תתחתננה, הן "תחזורנה בתשובה". כאילו זה כפתור כזה, שלא צריך באמת להצטער על מה שהיה. אינני מכיר אותם, ולא אכתוב על סמך השערות, לא לכאן ולא לכאן. זה גם ממש לא היה נושא עיקרי שעסקתי בו. לכל היותר, הוזכר אגב תגובה למישהו בענין זה.
ד. לכתוב שאני "מקטין אותה ומפקפק בצדדים טובים שלה שמשתמעים מדבריו ומתעקש לפרש את פעולותיה בדרך שלילית"- זה פשוט שקר. לגמרי. מי שמשקר בשם השני ראוי לו להתנצל. לא היה באף מקום בתגובותי. וזו כמובן לא הגישה שלי.
ה. כמובן, לא כתבתי שהיא "זונה" ח"ו. שוב, לשקר בשם השני לא מועיל לאף דיון.
הפעולה של יחסים כאלה עם אדם שלא נשואים לו, נקראת "בעילת זנות". כך ההגדרה. זה לא הופך מי שחיה בתרבות כזו למה שאת כינית כעת. מטעמים מובנים.
אגב, גם התזכורת של השרש הזה בכלל, היתה רק בתגובה לנסיון להקטין את הקושי שלו, כפי שכבר הסברתי את זה למי שלה הגבתי בכך.
ו. בוודאי שאפשר לחזור בתשובה גם מזה. זה שוב - שקר בשמי. הרי כתבתי מפורש מקודם, שאין כל קשר למעלה האישית של אשה שחזרה בתשובה. אלא שהנושא כאן הוא תחושתו האישית הקשה. את זה צריך להבין - ועל בסיס זה לנסות לסייע במה שאפשר.
ז. לגבי ה"אמון", הרי אני עצמי כתבתי כמה פעמים שיש גם מקום להניח שכלל לא היתה מודעת לכך שהוא מצפה שתספר עוד, אחרי שידע כבר על משהו נוסף שהיה לא חד פעמי.
אכן, אח"כ הוא אמר שלא כך היה. ולא בתגובה אלי. אלא שזה היה מחשש שמא לא ירצה בה. גם את זה אפשר להבין - אבל גם אותו, כולל בענין זה.
ח. כתבתי כבר בתחילת השרשור, שלתחושתי עיקר מה שמפריע לו הוא עצם הענין. גם כתב את זה במפורש בשרשורים קודמים.
כשאדם נמצא במצב כזה, אז הוא עלול גם לזרוק לכל מיני כיוונים. אני מניח, שאם הענין עצמו פחות יציק לו, אז יותר יוכל לחמול ולקבל את עצם אי היידוע. אותו הוא הזכיר בעיקר כדי לומר ש"אולי לא היה מסכים". זה חלק מהכאב אצלו.
ט. בוודאי שאני חושב שההזדהות והאמפתיה עם צערו, מיטיבה איתו. ושההתקפות עליו, עושות ההיפך. אם לא הייתי חושב כך - לא הייתי כותב..
י. "דעה קיצונית על חטאים לנצח" "מעשה שעליו לעולם אין מחילה"... באמת שאינני מבין מה הענין שלך להכניס בדברי מה שלא אמרתי - ושאמרתי להיפך. וכבר התגלגלת ל"השקפה נוצרית"...
אז מתוך לימוד זכות, שאולי בגלל אורך השרשור, פשוט לא קראת הכל, אלא "קפצת לרגע" כשם הניק שלך... וקראת רק חלק - ומזה באו כל הטעויות הללו שלך - אחזור למענך בקצרה:
בוודאי שאפשר לעשות תשובה על כל דבר. ואין דבר העומד בפני התשובה. זה במה שנוגע למקומו של האדם ביחס לבוראו.
זה עדיין לא אומר, שדבר כזה, גם אם מבחינה רוחנית אשה חזרה עליו בתשובה, כבר לא יפריע לאדם. יש כאלה שלא - יש כאלה שמאד. זה לגיטימי ובא ממקום טהור ונקי. זה לא קשור כלל למעלתה הרוחנית, אלא לעובדה ה"טכנית" הזאת. כידוע, למשל חזרה בתשובה גם לא תמיד מוחקת לחלוטין את החוויה - ולא בגלל זה אינה תשובה מעולה.
הרי הרמב"ם אומר, שתשובה מעולה זה "באותה אשה ובאותו מקום". שאדם חטא עם מישהי, ולמרת שעדיין רוצה בה, אינו חוזר על חטאו. אז האם במקרה שאשה כלשהי תאמר שאינה רוצה להתחתן עם מישהו שחשקו במישהי אחרת, היא תהיה "לא בסדר"?.. בוודאי שלא נכון. הוא יהיה בעל תשובה גמור, והיא בצדק לא תרצה.
כעת, לא תאמרי שזה לא דומה, כי לא באתי להשוות. אלא לומר שמושג התשובה אינו בהכרח משליך על הרגשתו של בן הזוג במקרה כזה. לפעמים כן ולפעמים לא. גם תלוי באדם.
וגם אמרתי, שאני חושב, שאם מישהו מנסה ללחוץ אדם כזה, או בנימוקים "דתיים", או בלזלזל בכאבו, הוא גורם ההיפך. קודם כל, אמפתיה. אח"כ לחשוב איך ואם אפשר לעזור.
את רשאית לחשוב, שהזדהותי איתו "מקצינה" את המצב. כפי שהסברתי, מתוך היכרותי עם מציאויות כאלה, אני חושב ההיפך. עד כאן מחלוקת לגיטימית.
ב. אני לא "הקצנתי" לשניה את דברי הפותח. הפוך. הבעתי אמפתיה אמיתית לכאבו המוצדק (לא קשור כלל "לאשמה" או לא של הצד השני). הבעתי את דעתי שעיקר מה שמפריע לו זו המציאות עליה מדובר. זו לא הקצנה. זו תחושה ברורה, שיש לה סימוכין מתוך מה שכתב כאן וקודם לכן (שאכן את אומרת שלא קראת). ולדעתי, כפי שכבר הסברתי, זה הסיכוי היחידי גם שהנושא של "אי האמון", שלדעתי מצד האמת אפשר אולי להתגבר עליו יותר, יאבד משהו מכאבו. למקד במה שבאמת מפריע.
ג. מכיוון שהתפתח דיון בכללי לגבי הענין - מעבר להם - ודווקא מתוך הערך של החזרה-בתשובה בכללי, מצד אחד, והרצינות בה צריך להתייחס לצער כזה מצד שני - ולא לנפנף אותו - הזכרתי בתגובות מסויימות על מה שאמרו על ה"תשובה", שלא תמיד זה כך.
הנה, את מביאה כדוגמה מה שכתבתי לך על זה. הרי לך הגבתי על כך, כי את כתגובה לדברים שייחסת לי, כתבת "חזקה עליה שחשה חרטה על חטאיה, לא?" אז עניתי לך. בהדגשה שאותה אישית אינני מכיר, אפילו לא יודע אם היא "בעלת תשובה", אם כי מניח שכן, כי הוא לא כתב על זה. והדגשתי שוב, שזה לא הנושא החשוב כאן. נו.. את מעלה משהו, מכניסה בתוכו גם לא-אמת ש"אני מפקפק בכך שאשתו בעלת תשובה".. וכשאני עונה, את מלינה למה עניתי לגופו של ענין...
אני לא פקפקתי לרגע באשה. אין בדל מזה בהודעותי, וגם לא יעלה על דעתי. הרי אני לא מכיר אותה כלל.
ד. את לא "הקצנת את דברי". פשוט כתבת בשמי דברים שלא כתבתי, כאילו כתבתי אותם. זה נקרא שקר. אני בוודאי לא עשיתי דבר כזה ביחס לפותח, כפי שאת "מסבירה" כעת.. הסתמכתי על דברים שכתב בעבר, וניתחתי מה לדעתי בעיקר מפריע לו.
ה. לגבי "לחרחר ריב"... אני דווקא חושב, שכאשר אדם מסביר מפורש שלדעתו דווקא גישתו היא הדרך גם להקל עליו אישית וגם לפתור ביניהם - ומישהי, במקום לחלוק עניינית (היו גם כאלה שעשו כך. הסברתי בחזרה, ענינית, מה שהסברתי גם כאן, למה לדעתי זו הדרך), אומרת בשמו דברים שלא אמר, או אמר ההיפך, אז היא צריכה לחשוב אם לא היא זו ש"מחרחרת ריב" ממש באותה שניה... יתכן שגם מתוך כוונה טובה, כפי שהסברת כעת.
כל הדרך הזו, להעביר דיונים בדברים רציניים ל"פסים אישיים" היא בזויה בעיני מתמיד, ולדעתי אינה מכבדת בראש וראשונה את מי שנוקט בה.
ו. את לוקחת פרט, שהיה שולי-שבשולי בדברים שכתבתי בהודעותי כאן, מוציאה מההקשר (שהרי בתגובותי אליו למשל, לא הזכרתי דבר כזה אף פעם. גם לא הייתי מזכיר. וכי למה שאזכיר..), משום מה אותך "תפס", ומעצימה אותו ע"י החזרות עליו. לא נראה לך שאולי זה עצמו יגרום את הנזק שאת רוצה להימנע ממנו?..
הרי הדגשתי, גם בתגובתי הקודמת לדברייך - שאליה את מתייחסת כעת - שזה ממש לא הענין. וחזרתי כמה פעמים מה כן הענין, ומה לדעתי הפתח שדרכו אפשר אולי לצאת מהנושא הכאוב הזה.
ז. לא "נפגעתי" מדברייך. אם מישהו אומר בשמי דברים שלא אמרתי, ואמרתי ההיפך, אינני נפגע מזה. רק חושב שצריך להתנצל ולא לנסות "להסביר" שזו רק הקצנה.. בוודאי לא להקביל למה שהסברתי בדברי האיש, שהסתמך על דברים שכתב מפורשות גם בעבר.
זה ש"עוד אנשים" חשבו שאולי דווקא דברים כשלי, עלולים להעמיק את עוינותו כלפיה ולהקשות על פיתרון ביניהם, זו דעה לגיטימית. מתוך הכרת המציאות, אני חושב ההיפך.
אבל כאשר בשביל להביע דעה כזו, עוברים ל"ציטוט" דברים שלא נאמרו - זה כבר לא.
את יכולה לומר שזו דעתך, בלי להביא ממני דברים שלא כתבתי, ואני אכבד את דעתך. זה אמור להיות הדדי. לפחות לדעתי..
ח. עם השורות האחרונות שכתבת, אני מסכים לגמרי. לשני הכיוונים. זו גם הסיבה שהגבתי כאן הרבה, שלא לרצוני, אחרי שראיתי שהיהודי מותקף, לעיתים תוך "מעיכת כאבו", ובין היתר כאילו הוא סתם "ילדותי"... חלילה.
אני רק לא מסכים עם זה ש"האדרתי את כאבו" ובוודאי לא עם זה שכאילו מצאתי בו עוד ועוד צדדים כואבים. מה פתאום... רק הבַּעת אמפתיה והבנה עמוקה ונתינת מקום לצער הזה (אגב, במקביל, מאחורי הקלעים, גם ניסיתי דווקא על בסיס זה, לסייע לו להבין אותה אולי קצת אחרת, ויותר לחמול עליה).
א. אני מאד מבין את הכאב שלו. זה כאב אמיתי לגמרי. הוא לא הראשון שאני שומע ממנו עלבון צורב כזה. למי שזה מפריע לו (אמרתי, יש כאלה שלא, בפרט אם חזר/ה בתשובה), זה יכול להיות כאב עצום.
ב. אני הרי הגבתי בתחילה בהודעה אחת, את דעתי, וזהו. אבל תקפו אותו. לא אחד. היה נסיון מכמה כיוונים לתת לו תחושה כאילו זה "שטויות" ועוד, בגוונים שונים. מלבד שאני חולק על כך בתכלית, אני גם חושב שזה פוגע, בדיוק באדם שהציג מצוקה אישית גדולה, ושה גם רק מחריף את בעייתו. לכן טרחתי לפנות את הזמןף ולסייע למי שחשבתי שצריך סיוע.
כבר עשיתי את זה כשראיתי צורך, גם לגבי נשים שהרגישו נפגעות והותקפו לדעתי על לא עוול בכפן.
ג. אני בוודאי מאמין שמי שכתבו אחרת, גם התכוונו לטובה. אבל בהיות שחשבתי שטעו בטעות שפוגעת באדם ובמכלול הענין, אז כתבתי והגבתי... לא שמץ "דיברור"....
כתבת בשמי דברים שלא כתבתי.
לא "הסברתי" כמה נורא - אלא הבעתי הבנה עמוקה לכאב שלו. כשניסו לזלזל בכך, אז אמרתי שזה כאב קשה.
"מידת חסידות", כתבתי לו כשבתגובה למישהו שהאשים אותו - כתב שהוא מעולם לא דיבר איתה על זה בגלל כבודה. יפה מאד. זו לא מידת חסידות? מה הקשר למה שאת כותבת כעת? למה לא לשבח אדם על דבר כזה?
את שולפת מדברי את הטפל, במקום לראות את העיקר.
ומה שכתבת בהמשך שהיה "חסר לך", זה לא הנושא כאן.
אם האשה היתה כותבת כאן, שהיא מרגישה נורא, בגלל המציאות הזו וכו', הייתי מעודד אותה על ערך התשובה וערכה האישי - וגם שאכן לגיטימי שלו סובייקטיבית זה יכאב.
אבל אני מסכים איתך, שאם האשה באמת "בצער גדול" מהענין הזה (כלומר, לא רק מזה שזה מפריע לו.. אלא מזה שהיא עברה את זה. ואל תהיי בטוחה.. כבר ראיתי כאלה, שממש לא..), אז יש מקום לומר לו, שהצער לגיטימי, התחושה לגיטימית, וגם שירחם עליה כי גם היא מרגישה מאד לא טוב מכל הענין.
זה לא גורם את המסקנה המעשית - כי לא תמיד ה"רחמים" יכולים להעביר את התחושה (לפעמים כן. אם היא באמת בחרטה אמיתית. כבר אמרתי - לא תמיד זה כך, לצערנו) - אבל בהחלט יכול להיות במקביל. גם רחמים עליה - בפרט בהנחה שלא הסתירה במזיד - וגם תחושה קשה שלו.
כאן הענין היה שאדם הסביר מה מאד מפריע לו - אז אני נתתי לכך מקום. בפרט שהוא הותקף על כך בצורה בוטה ומזלזלת.
אני מכיר מקרים כאלה.
ה"חן", לדעתי, אף פעם לא חוזר מזה שמנסים בכח להסביר לו כאילו הוא מדבר שטויות ומה הוא בכלל רוצה...
זה רק מדחיק את הענין פנימה קצת, הוא יודע שהרגשתו אמיתית לחלוטין, וזה חוזר שוב - הורס אותו נפשית, וסופו גם את הנישואין הללו. זו טעות גמורה.
אמפתיה לאדם, הכרה בקושי (המאד-מאד אמיתי שלו), היא זו שנותנת לו את הכבוד העצמי המינימלי שהוא ראוי לו. היא זו שתאפשר לו להחליט אם יכול לשוחח עם אשתו בישוב הדעת, לבחון את הדברים, והאם הוא יכול להמשיך להיות נשוי לה באהבה למרות זה.
הוא חייב חבירה חופשית לחלוטין. זה לא בא מחרפות וגידופים, לאדם שכואב בצדק.
אם הנישואין הללו יימשכו או לא - איננו יודעים. אם כן, בלב שלם, יופי. אם לא, אז בהחלטה מיושבת. אבל "דיעה מכוערת" תבוא רק מהדחקות כחניות כאלה. בדיוק בשביל זה הוא פנה לכאן.
יש כאן בעיה אמיתית.
גם לא כל אחד הי המוכן לקבל עם מי שאתה כן קיבלת..
השאלה כעת היא מה עושים עכשיו.
זו שאלה טובה.
אבל קודם לכל, קבל הזדהות עם כאבך וצערך.
ואני מבין שאכן ידע.
רק לא ידע מעבר למשהו ספציפי.
לדעתי, לגמרי אחריותה.
לא שייך לומר שבגלל ששם יש הפקר - גם אם מוסיפים "לצערנו" - אז הוא צריך "להבין שזה כך"...
לא מדבר כעת "משפטית", אלא מוסרית מינימלית.
אלא מה, שאכן יתכן שמישהי לא תיידע לא במזיד, בגלל שמניחה ש"ברור לו".. ר"ל. זה נקרא פערי שפה. אבל לא "בעיה שלו" שלא העלה בדעתו..
[קפץ באמצע והשלמתי]
מספיק שהיא סיפרה לו שהיה לה חבר ונתנה לו להבין שהיא לא "שמורה" וזהו..
בכל אופן אני בין מאוד את הצער שיש לשואל.. זה נושא מאוד כואב.
ואם היית רואה את הודעותיו בשרשורים קודמים, היא לא רק "נתנה לו להבין" אלא הוא ידע מפורש וקיבל את זה.
מה שהפריע לו, זה שהתברר לו על משהו שהיה הפקרות חד פעמית, ללא כל קשר אישי. וזה גרם לו תחושה קשה מאד.
כבר ציינתי, שאכן יתכן שחשבה שאין טעם. יודע כמו שכתבת, ואדרבה, מה טעם להתגנות יותר..
אז היתה כאן, אם זה כך, אי הבנה.
אבל אי הבנה זה עדיין לא מפחית כאב, כמו שציינת.
זה רק אומר שאם כיסתה בתום לב, לא אמור להיות מופנה "כעס" כלפיה, כי זה לא הענין.
שכתב היום, שרצתה לומר טרם נישואין, "אבל לא היה לה אומץ". כלומר, ידעה שאולי יפריע לו. ולדעתו גם אמא שלה יצרה בגלל זה לחץ "להתחתן"...
נו, זו בהחלט סיבה לתרעומת. בניגוד למה שחשבתי שאולי היתה המציאות.
ב. ומה שהוא מגיב כלפי המכעיסים אותו פה, לפי מה שאני ראיתי, זה לגופו של ענין. בוודאי פחות ממה שתקפו אותו. לא חייב "להעמיד עצמו כקיר", כדברי ה"חינוך"..
לא יפה לומר ש"אפשר לשער" מה איתה. יש ביניהם דבר קשה וכואב. אין ענין כעת לעסוק בהשערות כאלה.
נשמע לא פשוט 
מציעה בחום לעשות תהליך ממוקד ועמוק של עבודה על האמון ובניית האמון מחדש יחד ע"י איש מקצוע,
לדבר ולפתוח את הכאב, את הקושי,
את הרצונות,
את הכל...
להבין את העבר וההווה של כל אחד מכם,
את החרטה,
את הפנים לעתיד ב"ה
והלוואי שתוכלו לצמוח יחד מכך לחיים מלאים וטובים
בשורות טובות ב"ה 🙏
אין אף צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא
אתה צריך להיות שמח שאשתך רצתה לשתף אותך
אתה צריך להבין שלכל אחד יש נפילות
ואם זו לא הייתה האישה הזו אז זו הייתה אחרת עם קשיים אחרים
אתה צריך לשדר לה ביטחון שהיא תמשיך לשתף אותך
אנחנו באמת מאמינים בכוח התשובה שהקב"ה נתן לנו
אז איך אפשר שלא לתת הזדמנות למישהו אחר
לפעמים שיתוף של נפילות קטנות או גדולות יכולות ליצור מרחב אינטימי ועמוק בזוגיות
משהו שרק שניכם יודעים עליו, משהו שעליו יבנה ביטחון ואמון לשני הצדדים
מאמין שאם תחפור טוב בעצמך ויכול להיות שאתה צדיק הדור ועדיין
אם זה לא היה תפור בדיוק בשבילך הקב"ה לא היה מפגיש אותך עם אשתך
צא מהמחשבות
תאמר לה כמה שאתה אוהב אותה
תסלח לה על הכל באמת מבפנים
ומכאן תבנו את עצמכם יחד ותקימו בית קדוש וטהור
בהצלחה
האם יוצא לך הרבה לשוטט בפייסבוק ולחפש דברים מהעבר שלה כדי להרגיע את עצמך שזה לא כזה נורא?
האם יוצא לך להריץ סרטים בראש שלה עם חברים שלה מהעבר?
האם אתה שואל אותה הרבה שאלות על העבר שלה בתקווה לקבל איזה תשובה שתנחם אותך?
אם כן, אז אני חושב שאני יכול לעזור לך.
בכל מריבה אתה מזכיר לה, מכאיב לה. מה אתה רוצה שהיא תעשה?
אתה טמנת את הראש בחול. ברגע שהיא סיפרה לך שהיא חוזרת בתשובה, כל זמן שלא שאלת וחקרת האחריות היא עליך.
וגם לו היית צודק. מספיק לפסוח על שני הסעיפים. עינית אותה מספיק.
בצע את הבחירה שלך כל עוד היא נתונה לך, כי ייתכן שהיא לא תהיה נתונה בידך עוד זמן רב.
והיא החליטה להעלים את זה.
אמרו לו, על עצמו, "מה שבזוי"...
מה הקשר "אברך"...
מי שדיבר איתו לגופו של ענין. קיבל תשובה לגופו של ענין.
מי שמגדף אדם במצוקה, שלא יתפלא שיקבל "איחולים" להגיע למצב שבעיניו דומה. על אף שאינני מתלהב מנוסחים כאלה, משום צד..
במידה ואנחנו נמצאים. ולא תמיד נמצאים.
אחחח התמימות...
אשתך בסדר גמור. היא התנהגה בצורה נורמלית לחלוטין כמי שלא שומרת תורה ומצוות (ואת זה כבר ידעת עליה), לא עשתה שום דבר מיוחד.
קיום יחסי מין לשם הנאה זה לא בזוי (ובטח שלא מתייחסים לזה כך בציבור החילוני).
אלא שדתיים מאמינים בתורת ה', ובאיסור על קיום יחסי מין שלא במסגרת הנישואין. בכל השאר - המעשה לא בזוי מצד עצמו, אלא מצד זה שהתורה אסרה אותו.
בדיוק כמו שזה לא בזוי לשתות כוס מים קרים, אלא שיש ימים שבהם אסור לפי ההלכה לשתות. זה לא הופך את פעולת השתייה לבזויה, אלא ספציפית כאשר זה אסור אנחנו נמנעים מכך.

לא כביטוי לאיזשהו קשר.
כי מבחינתו, מה שידע שהיה כחלק ממערכת של קשר, היה נכון לקבל.
אין לי הסברמה שאני רוצה להבין יותר, זה אם אתה מרגיש שאתה חושב על זה יותר מדי ביום יום.. למשל אחרי שראית את התמונה בבר עם שני הבחורים, איך הגבת? נכנסת ללופ כזה של מחשבות על מה שיתכן שקרה שם?
הסיפור הזה שאתה מזכיר שהיא קיימה יחסים עם בחור שלא היה הבן זוג שלה, יוצא לך לחשוב עליו הרבה מאז ששמעת על זה? כלומר ברמה שזה לא מניח לך?
נניח למשל שהיית יודע שחוץ מהחבר שהיה לה, לא היה לא שום מגע מיני עם אף בן אדם אחר, האם אתה חושב שהיית רגוע לגביה ומסוגל להניח את כל הנושא הזה של קשרים מהעבר בצד?
אני לא סתם שואל את כל השאלות האלה, אני מנסה לבדוק באיזה מצב אתה נמצא כי גם אני עברתי משהו דומה.

אז שמע, קודם כל אני רוצה להגיד לך שאני מבין מה אתה עובר, אני עברתי דבר דומה ורק אחרי הרבה עבודה עצמית וטיפול פסיכולוגי הצלחתי לצאת מהתחושות האלה, מהמחשבות האלה שרודפות אותך כל היום ולא נותנות לך מנוחה, מהחרדה על המחשבה שאולי לאשתי היה קשר אחר לפני.. כן יש אנשים וכנראה אתה אחד מהם, שמחשבות כאלה מעוררות בהם תחושת חרדה.
בגלל שאתה רוצה לשקם את הנישואין ולא להתגרש, אז הנה מה שאני מציע לך לעשות-
1 - העבודה מוטלת עלייך, ולכן תוציא את אשתך מהסיפור הזה, אני מבין שזה קצת קשה כי כל הסיפור הזה לכוראה סובב סביבה, אבל המציאות היא שזה סובב סביבך, לך זה מפריע ואותך מטרידים כל הסיפורים מהעבר שלה.
אני יודע שיהיה לך ממש קשה להפסיק להאשים אותה בינך לבין עצמך, ולכן בשלב הראשון, לפחות תפסיק להאשים אותה בינך לבינה, אחרת לא יהיה לך שום סיכוי להצליח בנישואין, לא בגלל שאתה לא תתגבר על זה, אלא בגלל שעד שתתגבר על זה היא כבר לא תרצה אותך.. אף אחת לא רוצה להיות בקשר עם מישהו שכל היום מאשים אותה ועוד על דברים שהיום אין לה שליטה עליהם.
2- לך לטיפול, תמצא איזה פסיכולוג טוב שיעזור לך להתמודד עם זה! אתה צריך ללמוד להתמודד עם הכאב הנפשי הזה שאתה חווה בעקבות המחשבות האלה ופסיכולוג טוב יוכל להדריך אותך.
(הייתי עוצר ב-2 כי אני יודע שהפסיכולוג יעשה את העבודה בסופו של דבר, אבל כיוון שאני לא יודע כמה זמן יקח לך למצוא והאם בכלל תלך על האופציה הזאת אני אמשיך)
3- התחושות שאתה חווה הן תחושות שהרבה גברים ונשים בעולם מתמודדים איתם, יש הרבה גויים אפילו שהיו להם הרבה קשרים והגיעו לקשר חדש וגילו שהבת זוג שלהם(זה נכון גם לגבי נשים) חוותה מגע מיני לפניהם ונכנסו למצב הזה-
retroactive jealousy, אני ממליץ לך לקרוא על זה, אתה תמצא המון אנשים שעוברים בערך מה שאתה עובר, (כל אחד עם הסיפור שלו) .
אז נעבור לעצה שלי- חפש את הסרטון הבא- (שהתמונה שלו לא צנועה) Retroactive Jealousy - 13 Years Of Suffering - YouTube יש שם בחור שמדריך אנשים איך להתגבר על התחושות האלה והוא ממש ממש טוב.. אז אני מקווה שאתה מבין אנגלית כי זה באנגלית.
4. העצה הכי החשובה היא- תפילה! תזכור שלפני שאתה מאשים את הרבנים שלך וההורים שלך ואת עצמך בזה שנתנו לך להיכנס לקשר הזה, שבעצם השם הוא זה שנתן לך להיכנס לקשר הזה, כי הוא ידע שזה הכי נכון לך.. עם כל הקושי שבדבר.. ואם הוא הכניס אותך לזה, אז בוודאי הוא ידע שתהיה לך את ההתמודדות הזאת עם העבר של אשתך והוא ידע שאתה יכול להתגבר על זה ולסלוח לה ולהגיע לשלום בית אמיתי! אז מה שנשאר לך לעשות זה לדבר איתו ולבקש ממנו שכל הדברים האלה לא יטרידו אותך!
ואני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, וזה באמת רק לטובתך האישית , למען בריאות הנפש שלך אל תשאל אותה שאלות על העבר!!! מה שהיה היה, עכשיו תסתכל קדימה! תאמין לי, גם אם זה נראה לך בלתי אפשרי, אתה מסוגל להגיע למצב כזה שלא יעניין אותך מה היה לה בעבר! ותמונה שלה עם שני בחורים בבר לא תזיז לך ולא תעלה בך שום חשדות..
אבל אם תמשיך לשאול שאלות ולהתחפר בכל מיני מחשבות על סיטואציות שהיו לפני שנים בחיים לא תצא מזה!!
טוב.. לא יודע אם כתבתי את זה בצורה הכי מסודרת אבל מקווה שזה עזר לך.. בהצלחה!
לא כל כך צנועה וזה לא נותן לי לערוך משום מה, אז בקשה לא להיכנס אלא אם כן אתם מפרס הפוסט.
יש לציין:
א. המחשבה שלו אינה על "אולי חוותה", אלא על מה שיודע, ונודע לו במאוחר. ממילא זה משליך גם מעבר לזה.
וכנראה אינה בעיקר "תחושת חרדה", כי אינה מהסוג שאתה תיארת לגביך, אלא צער עמוק על כך. וממילא, עיקר הדבר אינו "בעיה פסיכולוגית". כלל לא "בעיה".. תחושה לגיטימית, שאמנם לא כולם חווים כך בנסיבות דומות, אבל נובעת מטוב ומטהרה שאין כל צורך "להתחרט" עליהם.
ב. אינו מאשים אותה על מה שהיה, אלא על כך שלא יידעה אותו, למרות שראתה שזה חשוב לו. אפשר כמובן ללמד זכות גם עליה שעשתה כך. זה לא היה מרצון להרע.
ג. זה שיש גם גויים שחווים כך - רק מראה עד כמה זה דבר אמיתי, לא מזולזל. היום שולחים ל"טיפול פסיכולוגי" גם כדי לקבל לגיטימציה לתופעות מופרעות, להבדיל. זו לא "בעיה פסיכולוגית", אלא שנכון שגם לרצות להמשיך וגם לחוות כך, זה קשה. על כן אם אדם רוצה להמשיך, יכול לבחור טיפול כדי להיעזר להיות במציאות שטובה לו, מבחירתו.
ד. לפרש למה השם, מסובב הסיבות, נתן לאדם להגיע למצב מסוים - זה כבר לא בסמכות כל אחד. אולי אף אחד.
לא נכון לומר שזה כי הוא ראה ש"יכול להתגבר ולסלוח". יתכן שכן, יתכן מסיבה אחרת. איננו יודעים חשבונות שמיים.
כמובן, אם אכן בלב שלם יצליח להתגבר על כך ולהרגיש שרוצה להמשיך לחיות עם אשתו בלב שלם - אז יתברר למפרע שגם זו השגחה של השם.
ה. לגבי שלא בריא להוסיף לשאול שאלות לגבי העבר, אתה צודק. רק יצער אותו - וגם אותה - יותר. מה שיודע, דיו כדי להחליט אם שייך הלאה מבחינתו. אבל אי אפשר לומר שאחרי שחווה "הפתעה" שחווה, לא לגיטימי שישאל. זכותו. רוצה לברר אם מתאים לו. אבל נכון שאם היה יכול לצאת מהענין בלי זה - כולל אם יחשוב שטיפול יעזור לו להתמקד בהחלטה אם כל המציאות הזו טובה עבורו או לא, בלי להוסיף לעסוק בכך - זה היה טוב. היה פחות משגע אותו.
זה לא רלוונטי אם זה אולי או בטוח, גם במקרה שלי היו דברים שבטוח קרו... השאלה היא איך הוא מגיב לזה, אם הוא רק נכנס לצער עמוק עכשיו ובסופו של דבר זה יעבור אז ברוך השם המצב מצוין.. השאלה היא האם הוא נותן למחשבות שלו על מה שהיה איתה "להשתלט" עליו, כלומר כמה מקום זה תופס לו ביום יום, אני לא בטוח באמת שזה עורר אצלו תחושת חרדה כי לא מספיק יצא לי לדבר איתו על המצב שלו, אז אולי קצת השלכתי מהמקרה שלי עליו .
ברור שזה לגיטימי להצטער מזה, אני פשוט חושש שהוא לא רק מצטער מזה וזהו, אלא מתחיל להיות אובססיבי לגבי זה , ולכן המלצתי לו ללכת לפסיכולוג ולראות את הסרטון הזה ביוטיוב, כדי שיוכל להבין האם לאט לאט הוא מפתח מחשבות אובססיביות לגבי מה שהיה לאשתו בעבר. יתכן באמת שזה לא הולך ונהיה כפייתי ואז חלק מהדברים שכתבתי לא רלוונטים.
אם אשה הייתה בהריון לפני שהכירה את בעלה, מותר לה לא לספר לו על כך, אפילו אם זה יגרום לבעלה לברך ברכה לבטלה בפדיון הבן.
פדיון לאחר הפלה ללא ידיעת הבעל | שאל את הרב | שאלות ותשובות | אתר ישיבה
וכן שות יביע אומר, יורה דעה סימן לב.
(סיכום של הסימן הנ"ל, מועתק מהרב נתנאל אלישיב:
כבר אמר הרב קוק על דורנו ש"אור וחושך משמשים בו בערבוביה" – מצד אחד אנו עדים להפקרות מינית חסרת תקדים בעם ישראל, ומצד שני לתופעה מבורכת של חזרה בתשובה והתקרבות למסורת.
השילוב בין שתי התופעות הללו מייצר שאלות סבוכות עבור פוסקי הלכה.
אחת מהן נדונה בתשובה זו, בה הרב עובדיה דן במקרה של אישה, אשר בהיותה פנויה התעברה לבחור אחד ועשתה הפלה.
לימים חזרה בתשובה, התחתנה עם בחור ישיבה, התעברה ונולד להם בן זכר.
האב חפץ לקיים את מצוות פדיון הבן, אולם הוא לא היה מודע לכך שבעבר אשתו כבר התעברה והפילה, כך שלפי הדין אין לקיים מצווה זו, שאחד מתנאיה הוא שהיילוד הוא עיבור ראשון לאמו.
אם לא תודיע לבעלה – ייכשלו בברכה לבטלה, אולם אם תודיע לו – שלום הבית עלול להיפגע.
**
הרב עובדיה פותח בקביעת הגמרא לפיה כבוד הבריות דוחה איסור דרבנן, אך לא איסור לא תעשה המפורש בתורה.
"ועל כל פנים רוב הראשונים סוברים שאיסור ברכה שאינה צריכה הוי רק מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא."
**
לפיכך, יש להחיל במקרה זה את הכלל "גדול כבוד הבריות", "ואין צריך להודיעו", הן מפני שלום בית, והן מפני "תקנת השבים", כלומר עלינו לעשות מה שבידינו כדי לאפשר לאנשים לחזור בתשובה על מעשיהם בעבר, ולא להערים מכשולים בדרכם.
ואמנם בברכות נוהגים להחמיר גם במקום ספק ספיקא, אולם "הרי כאן אין אנו דנים אם צריך לברך או לא, אלא אם יש צורך להודיעו ולהפרישו מאיסור ברכה שאינה צריכה, במקום שיש לחוש להפרת שלום בית, בזה אנו סומכים על הספק ספיקא להשאר בשב ואל תעשה, ולא להודיעו, ואין לנו בזה שום עון..."
**
בהמשך מביא הרב עובדיה את תשובת המהרש"ג על מקרה די דומה (שם נבעלה לגוי), בה הכריע גם הוא שאין ליידע את הבעל, גם במחיר ברכה לבטלה, מפני שגדול השלום.
ואפילו אם אין מקום להתחשב בכבודה של האישה, שהרי נבעלה לגוי בזדון, אולם יש להתחשב בכבוד הבעל – "ואם נגיד לו שאשתו כבר ילדה קודם נישואיו עמה, הרי הדבר בזיון גם לו, ואסור לביישו ולצערו על לא חמס בכפו."
**
לקראת סוף התשובה הרב עובדיה מוסיף סברה של פוסק, שאומר שפרסום עברה של האישה יזיק לא רק לה ולבעלה, אלא גם לילד: "וגם לילד הנולד יגרום הענין להוצאת שם רע, שיהיה שיחה בפי הבריות עד עולם וכו', הילכך יניחו לאבי הבן לעשות הפדיון עם שתי הברכות".
ומסכם הרב עובדיה:
"הנה לפנינו כמה מאחרוני זמנינו ובדור שלפנינו שפסקו להתיר.
ודבריהם נכונים, שגדול השלום.
סוף דבר הכל נשמע שאין להודיע לבעל ולא כלום ויקיים מצות הפדיון בברכות.")
הרי אין לכם פדיון הבן בקרוב, אני מניח.
אלא עצם הרעיון, שאשה לא חייבת לספר לבעלה מעשיה הראשונים, ובמיוחד כאשר הוא יודע שהיא חוזרת בתשובה - מפני "תקנת השבים", כלומר עלינו לעשות מה שבידינו כדי לאפשר לאנשים לחזור בתשובה על מעשיהם בעבר, ולא להערים מכשולים בדרכם.
זה לא עניין לפי מי אתה פוסק
בדברים האלו זה לא ספרדים אשכנזים
הרב עובדיה כדיין מה שהוא פוסק זה נכון לכולם
העניין בגישה היא שבשביל שלום בית שם ה' נמחק אז קל וחומר הוצאת שם ה' לשווא
נראה לי שבשבילך לא היה לך עניין לחקור יותר מדי
לפעמים צריך לדעת להיות תמים ולהתפלל...
כנראה שזה בדיוק הניסיון שלך
שוב בהצלחה
לא מדובר על הסתרת עצם הענין של צורת חייה לפני נישואין - ואי נתינת אפשרות לבעל להחליט אם רוצה בכך או לא.
מדובר על ברכה לבטלה, מול הצער הגדול שיהיה לאיש.
לא קשור לכך, שדברים יכולים להכאיב מאד. אדרבה, כל הפסק הזה בנוי על הנחה כזאת.. אחרת, מה איכפת..
[אם כי לפי דבריו היום, היה מה שהוסתר במכוון ובידיעה שזה עלול לגרום לו לא לרצות]
כתבתי לגבי ציטוט התשובה ההלכתית, שאינה מדברת על הנושא הזה, אלא על הסתרה של פרט מסוים אחרי נישואין, האם צריך לספר כדי למנוע ברכה לבטלה.
זה לא אותו נושא. ואינו שולל כהו זה את הלגיטימיות של הכאב שכאן מדובר עליו.
היי אברהם,
ממש מורגשת כל הסערה וכל הכעס שאתה נתון בהם עכשיו. וזה גם ממש מובן.
הגעת מעולם ערכים מסוים, שאתה דובק בו ומאמין בו, ושואף להקים בית שמושתת עליו, ולכן התחתנת עם אשתך. ואז קלטת שהיו פה כמה דברים שלא ידעת, ואם היית יודע מהם היית נרתע כ"כ שכנראה היית מפרק את החבילה עוד לפני שהייתם מחליטים להתחתן. פתאום אשתך היא לא מי שחשבת שהיא. להסתובב בתחושה שלא היית אמור להתחתן איתה, שקיבלת החלטה לא נכונה, להרגיש חרטה כזו - זה כבד וכואב ומערער נורא. ואז כל דבר קטן שגורם לריב הוא טריגר לכל חוסר היציבות הזה שגם ככה יש בפנים, והוא רק הולך ומעמיק, וזה מפוצץ הכל ומטריף את הדעת.
אני חושבת שכדתיים מבית, יש לנו מערכת יחסים עם הקב"ה שמבוססת בין היתר על הגדרה מוחלטת של טוב ורע, של עשה ואל-תעשה שהם מוחלטים ואוניברסליים, כביכול "חיצוניים" לנו, ואנו מצייתים להם, כי כך גדלנו. ולאט לאט אנחנו מפנימים את המערכת הזו (שאני גם מאמינה בה, כמובן). ויש משהו אצל חוזרים בתשובה שנדמה לי שמלמד אותנו על מערכת יחסים קצת אחרת עם הקב"ה, שמבוססת על דרך, על יזע, על משהו שהוא לגמרי נרכש - והוא לא היה נרכש אם לא היתה שם קרבה גדולה בין החוזר לבין הקב"ה.
העובדה שאשתך היתה בעברה במקום אחר בכלל, וקיימה יחסים עם מישהו אחר שהוא לא אתה, ועוד בלי קשר רומנטי, באמת קשה. במיוחד לאור הפער בין המקומות ששניכם הגעתם. המקום שהיא הגיעה ממנו בוודאי כ"כ זר לך, וגם יוצר אנטי מטורף, גם כי יש בו הרבה דברים שאתה מתנגד להם. ואמנם אי אפשר להכליל על כל העולם החילוני, אבל לפחות בחלקו זה בהחלט מקובל ונחשב נורמלי לחלוטין. זה עניין של מנטליות. והדבר המדהים הוא שמתוך המקום הזה דווקא - היא חזרה בתשובה. כל מערכת הערכים שלה השתנתה, שאיפות חייה השתנו. היא יכלה להישאר שם. אבל היא רצתה לחיות חיים של תורה חזקה ומשמעותית ורצתה להתחתן עם אדם תורני. איזה מהפך מטורף זה, כמה מאמץ צריך כדי להגיע לשם. יותר מלטפס על האוורסט ולחזור. ואמנם מדובר שמשהו שקרה בעבר, וייתכן מאוד שהיא לא אותה אחת שמצולמת בתמונה ההיא ולא אותה אחת שקיימה את היחסים ההם. היא בפאזה אחרת, היא עברה שינויים בדרך.
למה היא לא סיפרה לך? אני לא יודעת. אני חושבת שהיו לכך סיבות טובות, גם אם הן לא מצדיקות את ההסתרה. אולי היא לא רצתה להזכיר לעצמה דברים שאולי היא מתחרטת עליהם. אולי היא חששה מהתגובה שלך - בדיוק אותה תגובה בה הגבת. בכל אופן, תקשורת וכנות ואמון הם דברים נרכשים ונבנים. הם לא באים משום מקום, צריך לעמול עליהם קשה. והחדשות הטובות הן שאפשר גם לשקם אותם.
חופה שהתקיימה - היתה צריכה להתקיים (בדיוק אמא שלי אמרה לי את המשפט הזה השבת, בהקשר אחר, בשמה של רבנית ששכחתי את שמה כרגע). ולא סתם התחתנת איתה. אתה ממש לא טמבל שרצית להתחתן איתה, ההפך. ראית בה הרבה דברים גדולים, ומתארת לעצמי שהם מצאו חן בעיניך - למרות שכרגע הם נשכחו, כי הסערה הזו מסתירה אותם. אבל הם קיימים. והקב"ה, בחכמתו ובגדולתו, מלמד אותנו שיעורים גם דרך בני הזוג שלנו שמציבים מולנו מראה. יש לה הרבה מה ללמוד ממך, ולך יש גם הרבה מה ללמוד ממנה. וגם ללמוד לסלוח ולאהוב אדם על כל מורכבויותיו זה שיעור.
רחל בתו של כלבא שבוע הסכימה - רצתה - להתחתן עם אדם שהיה מעדיף לנשוך תלמידי-חכמים. עד כדי כך. וכמה תורה נבעה מאותו אדם...
אם הבנתי נכון, אתם בשנה הראשונה של הנישואין. זו שנה לא פשוטה. להכיר את הצד השני, להתרגל לחיות איתו, ללמוד לקבל את כל החסרונות שלא ראינו לפני החתונה (ספוילר: בהמשך יתגלו עוד. גם אצלך, גם אצלה). הכל עוד עדין ושביר ומצריך עבודה מאומצת ממש. ועל כל זה גם יושב עליך הענן הזה, ומה עושים עם זה עכשיו.
הכעס קיים. אני מקווה שגם האהבה. אם אתה אכן רוצה לשקם את האמון ביניכם - נדמה לי שקודם כל כדאי לזכור למה רצית להתחתן איתה. להוריד להבות לרגע. לזכור שהבית של שניכם הוא אינטרס משותף של שניכם, והאחריות על ההתמודדות עם הסיפור הזה היא על שניכם (לא האשמה, אלא האחריות).
ממליצה מאוד ללכת לאיש מקצוע יחד, ואם היא לא מוכנה - אז תתחיל אתה לבד. כדי שיהיה מישהו שיוכל להחזיק איתך את הכעס הגדול שיש בך ולעזור לך לעבד אותו.
בהצלחה רבה מאוד. באמת.

אני היחיד?
אם אתה לא מרוצה מזה, אז זה שיש עוד כמוך לא אמור לגרום לך לוותר
זה לא אמור לנרמל את המצב (ואני לא אומרת בטון ביקורתי בכלל..)
אם אתה מחפש עזרה או עצות זה משהו אחד.
אם הכלה הבנה והזדהות זה משהו אחר.
עד רגע זה, אף־אחד, מעולם, לאורך כל ההיסטוריה של האנושות, לא הגיע לכך.
ברכותיי.
(או קללותיי, לא יודע מה אומרים במצב כזה.)
אתה היחיד, אלא כאב עצום שקיווית שהחתונה תמנע ממך את הנפילות ואתה מגלה שלא רק שהיא לא מונעת - אלא על ייסרי המצפון על הנפילות, נוסף מצפון על הפגיעה באשתך.
אז לא - חתונה היא טובה, היא חשובה, היא נותנת מקום להביע את הביקושים הגופניים בדרך היתר ומצווה - אבל היא לא מונעת נפילות.
הדרך למנוע נפילות אחרי החתונה, בדיוק כמו לפניה, היא בסור מרע ועשה טוב -
סור מרע - לא להחזיק שום מכשיר לא מוגן ולא להתקרב לזה, אם זה לא מספיק - ללכת לטיפול אצל מטפל מוסמך שמומחה בגמילה מנפילות כאלו.
עשה טוב - למלא את זמנך בעיסוקים חיוביים.
הסטורי דיבר לעניין.
אשמח אם תרחיב יותר מניסיון [ברמה שנקי לדבר]
וגם תקשר אותי למטפלים כאלו
אגב, לדעתך זה טיפול? יעני אני בעייתי? חולה?
השאלה אינה איזה 'טייטל' נלביש עליך. כשיש קושי, גם אם הוא לא 'מחלה', כדאי לטפל בו. לא צריך להיות חולה, בשביל להתגבר על קשיים. כן יכול להגיד מנסיוני, בהקשר אחר לגמרי - שהייתי צריך תמיכה/טיפול והיה לי מאוד קשה לקבל את זה (במיוחד שלא אני גרמתי, אז למה אני ה'חולה' שצריך טיפול,), חבל שלקח לי זמן להסכים.
איני יודע אישית, יודע שהיו כל מיני פרסומים. אין לי מושג מי באמת מוצלח, אפשר לברר. הרב יוני לביא עוסק בזה כבר למעלה מחצי יובל - אולי הוא יוכל להפנות.
אתה מתמודד עם מעידות שקשורות לגלישה ברשת. איפה כמה למה ומה חומרת הבעיה את זה במידת הצורך ובמידה ותחליט ללכת לטיפול,יקבע המטפל. עד אז תשמח על עצם השאלה שמעידה שאתה נמצא במקום שאתה לא רוצה להיות בו, וזו ברכה ונקודה שמאפשרת תיקון וחזרה לסדר. ישנם ארגונים שבצורה אנונימית מסייעים בתחומים אלו כמו חברים מקשיבים ועוד. תתייעץ איתם,זה יתן לך פרופורציות ובהירות על המקום שאתה נמצא בו ואפשרות לקחת אחריות ולצאת מהמקום שאתה נמצא בו.
בהצלחה אחי.
וכמו בכול דבר תתפלל על זה, אל תוותר ואל תתייאש וההפך - תשמח, תיקון הכללי טבילת מקווה תהילים כל יום
נפוץ
יש דמיון שנישואין זה תעודת ביטוח מתאוות מין
זה לא בהחלט נכון
כל עוד לא חריג איני יודע אם מצריך טיפול
קודם כל חשוב לי להגיד שאתה לא היחיד אבל כמו שאמרו לעיל - זה לא אמור לנרמל את העניין..
אנחנו בדור מלא פריצות בתחום הזה בכל פינה, והדרך הנכונה זה לגדור פרצות ואם אתה מרגיש שגם זה לא עוזר, להיעזר באיש מקצוע.
אני אישית גם מתמודד בתחום ונעזרתי בעבר בטיפול.
לא יודע אם יתאים לכל אחד..זו הייתה מטפלת חילונייה.
לדעתי עדיף דתי,
יש לי כמה שמות:
אלישע אזר 054-7600080
שי אורים 0586886579
אומנם הוא מתעסק בתחום ההתמכרויות אבל במכון שהוא הקים יידעו אולי להכווין אותך ולתת כלים ודרך
נסעתי היום לסידורים. בעלי היה על הילדים. כנראה קם בבוקר והמקרר התקלקל. ניתק אותו מהחשמל שיפשיר, שלח את הילדים למסגרות ונסע לעבודה.
אני חוזרת הביתה. פותחת את המקרר ומגלה שהתרופות פוריות נשארו שם. הוא לא טיפל בהן ולא הוציא אותן משם. הן התקלקלו. זה אלפי שקלים וכאב לב פסיכי.
התקשרתי אליו לדבר איתו. הוא ניתק עליי את השיחה וכתב לי אחר כך "לא לצעוק עליי" בווטסאפ. התקשרתי שוב. הוא התעלם.
אני משתגעת. כל כך הרבה כסף וכל כך מעט התייחסות.
מה לעשות איתו?
האם היית כועסת עליו אם הוא היה שובר צלחת בטעות? הרי זה אותו דבר. הוא בטח מיהר בבוקר, ועם ארגון ופיזור הילדים וגילוי התקלה זה התפספס.
לא יתקנו את הטעות
וגם לא יעזרו לכעס ולתסכול
הפסד כספי זה כאב לב
חוסר לגיטימציה לטעות זה גם כאב לב
כנראה גדול יותר
מה לעשות?
ללמוד לנהל כעסים בצורה טובה יותר
להכניס למודעות שבני אדם יכולים לטעות
לא להתקשר כדי לצעוק
ואם מנתקים לכבד את הספייס של הבנאדם
וזה באמת מלחיץ ומטלטל,
איני טוב בניסוחים אך אגיד את דעתי האובייקטיבית נוקבת ככל שתהיה.
אבל
– לא רוצה להטיף מוסר דתי אבל זה באמת מסוג הדברים שהם ניסיון באמונה. הנזק כבר נעשה אין פה כבר מה לתקן. גם מפתח הפרנסה וגם מפתחות החיים נתונים בידי הקב"ה ברצונו נתן וברצונו לקח כי הנה כהגה ביד המלח. או שאנחנו אומרים את זה ומאמינים בזה או שאנחנו אומרים את זה ולא מאמינים בזה. זה ניסיון מטורף אבל זאת ההשקפה שאנחנו צריכים לגבש לעצמנו בסופו־של־דבר. ואחת הסיבות שאנחנו מצווים באמונה הזאת היא כדי שלא נאשים את האנשים מסביבנו. איני מאמין שהדבר נעשה בכוונת מכוון הרי זה כסף (ואינטרס) משותף לשניכם. אני מניח שגם הוא בעצמו החוויר כששמע את זה, ויודע כמה זה חשוב לך אישית.
– איך את היית רוצה שיתנהגו אלייך אם היית עושה טעות כזאת? אם היית נניח קמה עם כאב ראש פיצוצים ושוכחת לעשות משהו מרוב שמיהרת? ואז מתקשרים לצעוק עלייך בטלפון? שיחות בטלפון לא נועדו כדי לספוג צעקות (וגם שיחות בכלל). אם מתקשרים לצעוק אז עדיף שלא להתקשר בכלל ולצעוק אל הקיר, זאת דעתי. מה בדיוק מרוויחים מזה? הרי, אם הוא מבין את חומרת העניין וכמה זה חשוב לך, אז גם ככה הוא מבין ויתמוך בך כשיחזור מהעבודה. אם זה לא מזיז לו, אז מה טוב בכך ש"תכריחי" אותו ש"יזיז" לו?
– בית בסופו־של־דבר הוא מקום המבטח של האדם, המצודה היחידה שלו בעולם רועש גועש ועוין, ספינה בלב ים. בערך כל האנשים סופגים דברים לא נעימים בעבודה, ומה לעשות סופגים כי על זה (בין השאר) משלמים. בית לא יכול להפוך למקום לא בטוח, גם אם קורות פשלות וטעויות. הוא אמור להיות רשת שתופשת את המקומות האלה והפוך מקנה ביטחון. טוב, לא לתת לו פרס על פיזור הדעת שלו... אבל העיקרון מובן. אין שום עניין להפוך את הבית לשדה קרב נוסף בשם הצדק.
תהיה בעל נהדר! בעזרת השם!
ראשית אינני אלא חתול זמני. תרתי לגריעותא.
שנית נקודת החוזקה שלי שהיא דעותיי האובייקטיביות היא גם נקודת התורפה כי אנשים לא אוהבים אותן.
אלא שבתחילה אומרים שצריך להכיל את הרגש של הזולת
לא משנה כמה הוא רואה/לא רואה את האמת ואחר כך,
כשהוא נרגע אפשר וכדאי לאמר לו את דעתנו.
גם הח"ח מדבר על כך (שלפעמים מותר לשמוע
לשון הרע מהזולת אם זה מרגיע אותו, בבחינת
"דאגה בליבו ...)
אם אתה יכול להתחבר לרגש הראשוני
של המשיח ולנסות להכיל את מצוקתו
זה מצויין.
אובייקטיביות זה דבר נפלא!
תיכננתי להתחיל את תגובתי בכך שהייתי צריך להתחיל את תגובתי בהכלה הבנה וכו' וכו'.
אלא שאין לי סבלנות לזה כלל וכלל, מי שרוצה לקנות את סחורתי האובייקטיבית והצנועה מוזמן גם בלי זה.
בעיקר המשפט האחרון. עזר קצת להבין מה קורה.
איזה באסה
פלא יועץ : סימן "דאגה"
קודם כל קבלי חיבוק ממני
זה ממש ממש מחרפן
אלפי שקלים או יותר שהלכו לפח כבר מוציא מהדעת,
להוסיף לזה את הצורך להשיג שוב, ואת כל עוגמת הנפש שיוצאת מזה זה באמת מוציא מהדעת
ממש הגיוני שהגבת ככה
העניין הוא שזה קרה. ואין מה לעשות עם זה.
ובעלך לא עשה את זה בכוונה, כי למרבה הצער הגברים לא באמת חווים את הטיפולים, כמה שזה מתסכל.
לא הם אלו שצריכים להשכים לבדיקות ולאחר לעבודה, לא הם אלו שצריכים לקחת מיליון תרופות ולהזריק לעצמם, לא הם אלו שעוברים את החשיפה לפרטיות והם לא אלו שצריכים להיות זמינים לטלפון של האחיות בזמן הכי תקוע שיש. לכן הם לא מספיק מודעים בד"כ ולא מספיק חושבים על זה.
העניין הוא שעכשיו הוא כבר מבין את ההשלכות אוכל את הלב על מה שהוא עשה, ואז הצעקות (ההכי הגיוניות בעולם!) מחסלות אותו סופית..
הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה שהוא גרם לכל זה.
אז ממש כדאי לך לנסות להוציא את העצבים (הסופר מוצדקים) במקום אחר, ולחוס על בעלך שסה"כ מניחה שאת אוהבת אותו ורוצה בטובתו ולא רוצה להוסיף על יסורי המצפון שהוא עשה לעצמו.
מניחה שהוא למד את הלקח ולא יעשה את זה שוב..
(ואת עוגמת הנפש קחי לתפילות שהטיפולים יצליחו, בסוף כל הזריקות האלו יכלו גם להיזרק כי הטיפול לא צלח, לא כל הטיפולים הרי מצליחים למרבה הצער, תפילות הכי נצרך)
מי שגרם לכל זה הייתה התקלה במקרר. סביר להניח שבעת הגילוי שלה (סביר להניח - בוקר לחוץ שנוגעים באוכל במקרר והוא לא קר) התרופות כבר היו מקולקלות.
השאר. נכון.
אגב, אני חושב שנכון שהוא הגיב "לא צועקים עליי" כהצבת גבול. לא בטוח שנכון היה לנתק את השיחה. גם במצב של התפרקות רגשית זה לא סיבה להתנפל על בן זוג. זה גם לא מקדם שום דבר. אנשים שמגיבים לצעקות (גם אם הם עושים מה שמבקשים מהם) מתייחסים לבית כאל מקום-לא-בטוח וממילא הלב שלהם ישאר בחוץ כדי להתגונן.
באמת במצב כזה אולי בכל מקרה לא היה כדאי להשתמש בתרופות
ובכל מקרה התסכול שלה מובן מאד, זה אפילו לא על הבעל אלא על המצב.
ומסכימה שזה לא סותר שנכון להציב גבול. רק שלא הגבתי לבעל אלא לאשה
התרופות לא התקלקלו בגלל "הבעל". כשהבעל פתח את המקרר בבוקר התרופות כבר היו (לכאורה?) מקולקלות. לבוא אליו בטענות זה קודם כל לא מחובר למציאות.
(וכתבת פה תגובה רגישה ומכבדת)
יחד עם זה התסכול שלה מאד מובן והגיוני שהוא יצא בצורה לא טובה, כי זו עוגמת נפש נוראית. רק שעכשיו כדאי לתקן כי בפועל בין אם זה אשמתו ובין אם לא זה כבר היה וחבל להעכיר את המצב, זה לא יעזור אז לפחות שיהיה שלום בית ובעז"ה עצם השלום-בית יעזור ותהיה להם ברכה
תודה
ממש בלי כוונה. נכון שלגבי הקוטג', הייתי מגלה יותר רגישות
אבל מה לעשות שלא רגילה לתרופות פוריות בפריג'ידר?.......
הוא לא אמר: עזבי אותי במנוחה אין לי כוח לזה....
ואולי האיפוק שלנו הוא שיגרום לברכה שתבוא ותשרה? אולי זה הנסיון?
קשה. בטח. אבל אולי שווה?
לא כל אחד היה שם לב לדבר כזה!
כמה צריך ללמד זכות. להשתדל לראות את מחצית הכוס המלאה, להבין.....וכמה זה קשה לפעמים.
לא חוויתי טיפולי פוריות והאמת שלא מכירה מקרוב, אז אולי אין לי זכות להתייחס ספציפית לעניין הזה.
בכל זאת נשמע כואב וקשוח ממש!
מבלי להקטין את הכאב של הסיטואציה שלך, מציעה להסתכל על העניין ב"נפרדות"-
להבין מה הוא חווה ואיך פעל, בלי קשר לאיך שזה גורם לך להרגיש.
הוא וודאי לא עשה בכוונה,
וודאי מצטער מהעניין, גם אם פחות ממך.
השאלה החותמת שלך בפוסט דיי מסכמת את הגישה שלך- מה לעשות איתו?
מה זה דייסון מקולקל? סליחה שאני מציגה את זה בכזו חריפות זה פשוט ממש בלט לי.
זה בעלך, את לא אמורה "לעשות" איתו כלום.
גם אם הגבת מרגש ומקום כואב- כמו שהתגובה שלך כבר נעשתה ואין להשיב למה שהיא גרמה כך גם מה שקרה לו- בבוקר קם לכאוס (ארגון ילדים ומקרר מקולקל) ונסע לעבודה לבד, ואח"כ קיבל מטר צרחות מאשתו (כנראה שלא שמת לב כמה זה מפריע לו, כתבת התקשרתי לדבר איתו. כשבעצם כנראה צעקת והתעצבנת- וזה ממש מובן אגב! אבל זה היה המצב..)
עכשיו לאחר מעשה, אי אפשר להחזיר את התרופות,
ולא את הצעקות שלך עליו.
אפשר לנשום, להתאכזב, ולהרגיש את הצער והכאב.
לדבר איתו, ולתווך לו מה הרגשת וכמה זה מתסכל תוך הבהרה שאת יודעת שהוא לא שם במצב, לא עשה בכוונה זה בטוח...
שוב חיבוק❤️
אנוני.מיתעזרת לסדר את הראש.
נגמרו לי השמותדבר ראשון רוצה לשלוח חיבוק גדול 
גם על עצם המציאות שמצריכה תרופות פוריות
וגם על האובדן שלהן
ובכלל על כל הסיטואציה
נשמע כ"כ מתסכל, וטבעי מאוד להרגיש את מפח הנפש הזה. זה באמת מאוד כואב.
כתבו לך מקסים ומצטרפת לדברים החכמים מעליי,
בעלך היקר בטוח לא התכוון שהתרופות יתקלקלו וכל הכסף והמאמץ ירדו לטימיון, אלא הוא בן אדם בשר ודם ואנושי וטעה כאן אבל באמת טעות אנושית ובלי כוונה רעה חלילה.
בטוחה שגם לו מאוד עצוב שהתרופות התקלקלו.
והוא ניסה מה שהוא יכל באותו רגע נתון, עם כל העומס והלחץ של הבוקר, אירגון הילדים החמודים, הפיזור שלהם, דאגה למקרר, לרוץ לעבודה, כל זה בתוך הימים הבודדים בהפסקת האש לאחר המלחמה שגם ככה המוח של כולנו די פירה בגלל כל המצב ולהסתגל אפילו להגיד משפט קוהרנטי בריכוז באמת לוקח זמן...
אז הכל ביחד גרם לטעות אנוש של לשכוח את התרופות.
ונכון, זה הכי הכי הכי מתסכל וכואב שיש! בטח המשמעות שלהן בכמיהה לעוד ילד, וגם עניין העלות הגבוהה וכל המאמץ בפני עצמו. זה באמת הרבה מאוד לאבד ומותר בהחלט לתת לעצמך את הזמן והמקום והליגיטימציה לאכזבה, לתסכול, לכאב, לאובדן של זה.
ויחד עם החמלה וההבנה שלך כלפי עצמך, לנסות לראות גם את ההבנה והחמלה כלפי בעלך (והוא כלפייך כמובן) באופן של טעות האנוש שבאמת נעשתה בלי כוונה ורק מתוך לחץ עומס ובעיקר אנושיות ❤️
אז מותר לטעות.
ומותר להתאכזב.
ומותר שיכאב.
והלוואי וב"ה מעז יצא מתוק
ודווקא מתוך הכאב הזה תזכו לישועה שלמה בקרוב ממש,
זה ממש הזכיר לי את הסיפור על הזוג מצידון שבאו לרבי שמעון בר יוחאי, והאישה שלקחה את בעלה כחפץ שהכי יקר לה יותר מכל ובסוף נפקדו ב"ה... כלומר המהות הזו שהכי חשוב זה את ובעלך. האהבה ביניכם.
אתם בהחלט יכולים להתאכזב ביחד על אובדן התרופות
ובהחלט יכולים להבין יחד ולתת חמלה ומרחב גם לטעויות.
ויכולים גם ללמוד עוד על מצבי קושי שנוצרים בעקבות האנושיות שלנו (בין אם זה מצב הקושי בצעקות שצעקת מהכאב שלך, ובין אם זה מצב הקושי של בעלך ששכח את התרופות בגלל העומס וכו', ובין אם זה מצב הקושי שבעלך לא יכל לשאת צעקות וביקש לא לצעוק עליו וניתק את הטלפון וכן הלאה...) - כל מצבי הקושי הללו מולידים אצלנו הפעלה של מנגנון הגנה שהוא זה שעכשיו בקדמת הבמה ולא ה"אני האמיתי והמיושב" שלנו.
זה מה שקרה לך כשצעקת
זה מה שקרה לו כשניתק את הטלפון
נכון שזה לא אידיאלי, אבל זה בהחלט קורה ולטובים ביותר.
אז הכל בסדר,
לקחת נשימה עמוקה
להבין את עצמי
להבין את בעלי
להבין את הכאב שלי ולתת לו חיבוק ולגיטימציה
להבין את האנושיות של בעלי ולתת גם לטעות האנוש חמלה והבנה
להבין אצל בעלך את המקום שבו שהרגיש מכווץ מצעקות עליו + תחושת אשמה קשה גם כלפי אשתו שבגללו התרופות ירדו לטימיון וגם כלפי עצמו כי וודאי שזו מטרה גם שלו הכמיהה לעוד ילד... אז הכל יחד יצר אצלו את התגובה שזעקה ממנו: אני לא יכול שצועקים עליי. בבקשה לא לצעוק עליי. ואולי גם ניתוק הטלפון כדי לא לשמוע שצועקים עליו, את ה"הוכחה" הזו עבורו עד כמה הוא אשם ולא בסדר. עד כמה הוא איכזב. עד כמה זה בגללו. עד כמה בגללו אין גם לאשתו וגם לו את התרופות עכשיו על כל המשתמע מכך.
אז זה גם הצעקות עצמן שלא נעימות וגם מה שמסתתר מאחוריהן שזו בעצם תחושת אכזבה עצומה ממנו והוא לא יכל להכיל את זה כנראה. גם בפני עצמו ובטח אם זה יושב אצלו על פצעי ילדות קודמים של מקומות בהם הרגיש שהוא לא בסדר או אשם או שצועקים עליו או שצועקים בסביבתו הקרובה וכל מה שזה עושה, ופיתח רגישות או יותר נכון "אלרגיה" לצעקות ומאוד קשה לו לשאת אותן.
לכן זו דווקא הזדמנות אחרי שהכל נרגע
ואחרי שנותנים מקום להכל כנ"ל
ללבן עוד את המקומות הכואבים שלנו
את הפצעים שלנו
את הקושי שמולו עמדנו
את מול הקושי שלך באובדן התרופות
והוא מול הקושי שלו באכזבה ממנו ובצעקות עליו
ולנסות לראות שם עוד לעומק איזה מפתחות אפשר לקחת משם,
איך אפשר ללמוד עוד להבא,
איך אפשר להגיב בצורה שגם תיתן מקום לקושי וגם לא תפגע בשני/ה וכן הלאה.
ובעזרת ה' שהקב"ה שבידו הכל, והוא אמר גם לחומץ לדלוק ובידו להושיע אתכם בכל מציאות שהיא, גם אם אבדו התרופות כרגע, ישלח לכם ישועה שלמה וזרע של קיימא במהרה, בשמחה, בנחת ובאהבה 🙏❤️
טירגרת אותי מהתקופה שלנו עם תרופות הפוריות. זה באמת הון תועפות (וגם משפיע מאוד על מצב הרוח, כך שממש אני לא מתפלא אם רצית לרצוח אותו 😅).
ממש תקופה מאתגרת, גם הורמונלית וכלכלית וגם המוןן בלבול מוח לתאם את הכל (וגם כל העניינים של ההזרעות וכו', לא חוויה מי יודע מה...). פשוט מבין אותך ומסכים איתך.
כדי לנחם ולהרגיע אותך (אם זה אפשרי 😉), אומר לך שקורה לכולנו, גברים ונשים וצ'רקסים, שאנחנו שוכחים דברים, גם אם אלו דברים חשובים מאוד. ולמה הוא ככה היה עצבני עלייך? כי יכול להיות שהוא כבר סובל בשקט הרבה זמן...
והכי חשוב יקרה, שה' יעזור לכם, שהתקופה הזו תביא לכם טובה ושמחה וברכה, בכי וצחוק ואושר ויופי והנאה!
כשזה מגיע, אין יותר יפה מזה..
קמתי בבוקר, זרקתי את המקולקל לפח. קניתי מה שצריך באושרעד. הכל רגוע עכשיו.
יש פה עוד זוגות צעירים, וגם לא, שעוד לא מצאו מקום לגור בו שהם מתחברים אליו, והם עדיין מחפשים?
אם אפשר לשתף גם מה הסיבה שעוד לא מצאתם?
ומה אתם מחפשים.
[מי שרוצה כמובן]
לא מצאנו מקום שעונה על מכלול הדרישות- בעיקר שלי.
שהן
חינוך מספיק איכותי לילדים
קרבה יחסית להורים שלי
מקום עם תחושת ביטחון פיזית
קהילה חמה ואיכותית.
מחירים הגיוניים.
כרגע אנחנו גרים במקום שכמעט עונה על הכל.
אבל המחיר פה בשמיים. לא יודעים אם נוכל לעמוד בזה לטווח הרחוק.
וגם החינוך הוא לא בדיוק מה שרצינו.
שלום לכולם
נשואים טריים ב"ה
אני בצבא, חוזר בעיקר סופ"שים
היא בלימודים מאוד אינטנסיביים (עכשיו תקופת מבחנים אז בכלל)
התקשורת שלנו מתבססת בעיקר על שיחות טלפון (ממש מקפידים פעם ביום בד"כ בערב)
והודעות בווצאפ
העניין הוא שאני יחסית מאוד זמין בהודעות והיא בכלל לא
כלומר אני בד"כ מגיב כמה דקות אחרי שהיא שולחת
ואצלה זה גם יכול לקחת כמה שעות
מה שזה גורם הרבה פעמים זו למין הרגשה של לבד פה בזוגיות
לא ספציפית כי היא לא עונה אלא כי זו הדרך תקשורת היחידה שלנו וכשאנחנו לא מדברים הרבה שעות זה מרגיש רחוק
דיברנו על זה ושני דברים באמת עלו מהשיחה:
א. אולי באמת זו איזו מין תלותיות לא טובה בקשר
ב. אני מאוד מאוד אוהב אותה ואין הרבה דברים שאני אוהב כמו להיות איתה ולדבר איתה אז ברור שאני רוצה מזה הרבה יותר (אני נניח יושב לעשות משהו שאני פחות אוהב ופתאום רואה הודעה ממנה, ברור שאני ישר אפתח ואענה)
רעיונות שלכם מה לעשות?
אם זו תלותיות איך באמת אפשר לפתור את זה?
אם זה עניין של פשוט מאוד אוהב לדבר איתה עדיין איך אפשר להתמודד גם כשאני עושה דברים שפחות אני אוהב?
יש לציין שמבחינתה הודעות זה ממש לא כמו שיחה וזה משמעותית גרוע יותר כי אי אפשר לדעת בדיוק מה השני מתכוון
ומבחינתי זה פחות האלמנט של ההודעות
אלא זו ההרגשה שאני חושב עליה מלאא במהלך היום ואצלי זה מתבטא בהודעות ולעומת זאת כשאני רואה שהיא שולחת לי הודעות בשלוש נקודות זה גורם להרגיש שהיא חושבת עליי בשלוש נקודות במהלך היום
מה דעתכם?
תודה למשיבים
זה תקופה מאתגרת
תזכרו שלא לנצח יהיה כך
הבהרת יפה את ההבדלים ביניכם, בין כהבדלי המינים, בין כנגזרת של הבתים בהם גדלתם, או סיבה אחרת
לא פשוט להתחיל בתוך צבא.
הקשר חשוב לך, הלב שלך לגמרי שם וזה מקסים.
טבעי שאתה רוצה להרגיש שגם היא מתגעגעת.
מה קורה בהודעות וכשכן מדברים? היא חמה? מביעה רגש?
בדרך כלל יותר טכניות אבל מידי פעם יש הודעה חמה וזה ממש יפה
אני חושב שאני יותר חם בהודעות אבל בסוף אני מבין ורואה שזה לא אותו דבר כמו לדבר
כשאנחנו כן מדברים אז הכול בסדר
אשריך שאתה משרת ומגן עלינו, למלחמת מצווה יש השלכות רבות. המציאות היא שאתה צריך קצת לשחרר, אי אפשר בלימודים אינטנסיביים להיות זמינים כל הזמן.
שאתה מפתח תלות לא בריאה בהתכתבויות ובשיחות. וזה לא קשור אליך. זה שלך לגמרי. היא שם והיא נשואה לך גם כשהיא לא מגיבה כשהיא עמוסה. זה שאתה מרגיש רחוק זה כי אתה מרגיש רחוק.
שווה לבודד איפה אתה מול דברים אחרים מהבחינה הזו. יש לך עוד אובססיות? דברים שממש שואבים לך את המוח בלי קשר אליה?
זה לא במקום קשר זוגי תקין. זה רק קריאה לראות עוד זווית על ההתנהגות שלך. רק שלך. והשחרור משם יהיה לך גן עדן.
ממש שואב אותי לקרוא או ללמוד משהו שאני אוהב או לשמוע שירים
לא הבנתי את המשפט האחרון מה במקום קשר זוגי תקין?
ומה לדעתך הדרך הנכונה לטפל באובססיה הזו אם בכלל?
תודה
קודם כל תדע שזה מאוד נפוץ אצל כמה סוגי אנשים. תקרא על זה קצת. זה תופעה שכל המוח ממוקד במשהו אחד והוא "הכי חשוב" ואין בלתו. כשזה בעבודה למשל זה ממש עוזר. כשזה על משהו משני אז פחות.
שב תקרא קצת.
עוד שאלה - אתה אדם יחסית רגיש?
עוד לפני לטפל. קודם כל לדעת שזה קיים. וזה בסדר. לדעת שאני קצת נמשך לשם וזה לא "האמת". כלומר האמת זה לא המחשבה שרצה לי בראש שהיא לא הגיבה לי כמה שעות ולכן אנחנו נפרדים או משהו אחר שאתה מרגיש שם בגלל הפצע שלך ולא מעיז להגיד. וזה בסדר להרגיש הכל. כלומר, אל תרגיש לא בסדר עם הרגשות שלך. רק להתייחס אליהם כאל מה שהם: רגשות. אמצעי תקשורת בין המערכת התת מודעת למודע בחוץ.
"לא במקום קשר זוגי תקין" - היחס למנגנון שלך שנשאב לשם ומרגיש לא טוב כשאין קשר.
מה שאתה מרגיש. שמתי לב שיש אנשים/נשים שפחות אוהבים לשוחח בטלפון ומגיבים מאוד טכנית.
עובדה שבשיחות הכל בסדר.
לא לשכוח שהמצב בו אתה נמצא גם יוצר מתח ואולי חרדה ואתה נכסף לקשר חם וטוב ומכיל.
ויתכן גם שהיא אדם פחות רגשי ממך. זה בסדר גמור. זה טוב לאיזון!
למה שלא תאמר לה מה אתה מרגיש? שאתה מרגיש כמו.....?
אולי היא תבין ותעשה מאמץ.
כל כך כיף לשמוע על אהבה וכמיהה כמו שלך. זה נותן תקווה. באמת!
המון אושר ביניכם. עד 120, בעזרת השם!
לא נשמע ממש כמו מה שיש לי
אני לא מאוד ננעל לחלוטין ולא רואה כלום
אני כן אדם יחסית רגיש
תודה על השאר, נשמע נכון להתמקד בלתת מקום לרגשות האלה ולא לחשוב שהם האמת
בגדול מותר להרגיש ולחיות בתוך הרגש שלנו. זה רק רגש. לא כל היום או כל הזמן אבל מותר לפנות את הזמן להרגיש ולרצות דברים גם כשהם לא הגיוניים.
כבר הגעתם יחד להבנות ותובנות.
ממליצה להמשיך לפתוח ולדבר ביניכם על הדברים.
וכך כל פעם תוכלו לגלות עוד רובד ולהגיע לעוד איזה דיוק.
אז הנתונים בינתיים שאתם כבר במודעות אליהם ולוקחים אותם בחשבון:
- גם נשואים טריים ב"ה - והידיעה שצריך כמה שניתן להשקיע בבסיס היציב הזה של הביחד שלכם, על כל המשתמע מכך.
- גם אתה בצבא וחוזר בעיקר סופ"שים - כלומר להבין את המורכבות המובנית כאן ולמצוא עוגנים במהלך השבוע שיהיו מותאמים ונכונים לכל אחד מכם ובסופי השבוע לחזק עוד ועוד את הביחד.
- גם אשתך בלימודים מאוד אינטנסיביים ועוד בתקופת מבחנים - כנ"ל, להבין את המורכבות המובנית שיוצרת פחות פניות וליצור לעצמכם כמה שיותר עוגנים בשיגרה הנוכחית + חיזוק הטוב והקשר בזמנים שכן אפשר.
ובתוך כל זה -
מה שיוצא בפועל שהתקשורת לא יכולה להיות פנים מול פנים כל ערב. נכון שזה הכי עדיף והכי אפקטיבי ומקדם, אבל המציאות מורכבת ולא מאפשרת זאת.
כל זמן שכן תוכלו - תעמיקו וכן תדברו פנים מול פנים.
ומתי שלא - אתם כבר יודעים ששיחות טלפון, בהן לפחות שומעים את הטון וכו' הן יותר אפקטיביות, ואתם שומרים על כל ערב לשוחח שזה חשוב.
לגבי ההודעות - כאן יש גם סוג תקשורת פחות אפקטיבי כי גם לא רואים וגם לא שומעים אחד את השנייה, אז נלקחו לכם כבר שני חושים כאן,
אז קודם כל להבין זאת,
ואז גם לקחת בחשבון שוב את המציאות המורכבת של לימודים אינטנסיביים + תקופת מבחנים + צבא רוב השבוע = יצא פחות ופחות פניות,
ואז גם לקחת בחשבון את ההבדלים ביניכם בתור בני אדם שונים, "כשם שפרצופיהם שונים כן דעותיהם שונות", והכוונה כאן באיך כל אחד מתייחס להודעות בוואטסאפ,
מאוד יכול להיות שלאשתך אין צורך בהודעות רבות ותכופות ואילו לך יש. הכל בסדר. זה לא אומר עליכם שום דבר רע, אלא רק שאתם שני בני אדם שונים, איזה כיף שלא התחתנת עם עצמך 
ובתוך הדיוק הזה של ההודעות (שהוא כבר מחולק ל3 הבנות - שאין כאן ראייה ושמיעה + שיש מציאות נוכחית מורכבת ומובנית עם פחות פניות + שיש הבדלים ביניכם שם והכל בסדר) -
יש דיוק נוסף אפילו שכבר הגעתם אליו - שבו אמרת שלא מפריע לך ספציפית שהיא לא עונה אלא כי זו הדרך תקשורת היחידה שלכם וכאשר אתם לא מדברים הרבה שעות זה מרגיש לך רחוק, ויוצר הרגשה של בדידות.
אז קודם כל זה הכי טבעי והגיוני ואנושי שיש שאתה מחכה לדבר עם אשתך!
וזה אפילו מרגש ונפלא עד כמה אתה אוהב את אשתך, עד כמה אתה רוצה בקרבתה, עד כמה הביחד שלכם יקר לך, עד כמה אתה חושב עליה במהלך היום ואוהב לדבר איתה, זה פשוט מרחיב את הלב לקרוא אותך, זכות עצומה ב"ה!
ממש את הלב הזה שלך, את המילים הללו שלך, תאמר לאשתך היקרה. ככה בפשטות ומכל הלב.
דרך כך תגיעו לעוד יותר הבנות ודיוקים ותיצרו את המתכון הייחודי והמותאם לכם ספציפית גם למצב הנוכחי והאינטנסיבי.
תוכלו למשל עוד לדייק:
* בעיקר כדאי לשנות אצלך בראש את המשוואה שאומרת "אם אשתי לא זמינה כמוני סימן שפחות אכפת לה" או מילים דומות כאלה,
ולשנות את המשוואה ל- "אשתי פחות זמינה כי היא בלימודים אינטנסיביים ותקופת מבחנים. + מאוד יכול להיות שעבורה הודעות הן לא כ"כ אפקטיביות להרגשת הקירבה לכן לא רואה בהם חשיבות עליונה מדי + ברור ברור לי שהיא אוהבת אותי ואכפת לה ממני כ"כ! זה שהיא פחות זמינה לא סותר את זה כלל וכלל אלא רק אומר שהיא כאמור פחות זמינה עכשיו" 
* שזה אף פעם לא אני נגדך אשתי או אני נגדך בעלי, וזה אף פעם כי אנחנו לא אוהבים או לא אכפת, אלא זה רק כי המציאות אינטנסיבית ולא מאפשרת את הפניות שהיינו רוצים. השורש הוא תמיד האהבה והביחד שלנו. משם יוצאים ולשם חוזרים. זה הבסיס. ולא לשכוח זאת.
* לחשוב ולמצוא יחד עוד דרכים בהם ניתן להרגיש את הקירבה ולא הריחוק גם בתקופה הזו.
בין אם בשיחות והודעות, בין אם זה להסתכל בתמונות שלכם יחד כשהשני לא זמין כרגע, לשמוע שיר מקרב שמזכיר, לחשוב אחד על השניה עם חיוך ונשימה עמוקה כמה טוב שיש אותו/ה, להחביא פתקים בתחילת השבוע לכל השבוע אחד לשניה, אפילו פתק קטן של "אני אוהב אותך" ואז לקרוא גם בזמנים שאי אפשר לדבר עכשיו, להחביא כנ"ל הפתעות קטנות כמו שוקולד, תמונה, חפץ שמזכיר וכו', לחשוב על תיאום זמנים תחומים כמו תחנות יציבות ביום בהם יודעים שיש פניות וניתן לשוחח/להתכתב ואז אפשר לחכות להם ויש למה לצפות
וכן הלאה.
ובעיקר - להשמיע לאשתך את הלב שלך. ולתת לה לשמוע אותו לעומק.
ולה להשמיע את הלב שלה ומה היא מרגישה וחושבת בנושא.
ויחד כאמור למצוא את מה שהכי מדויק לכם.
עורכת לעוד כמה נקודות ששכחתי לכתוב:
* לא הייתי ממהרת להדביק כותרת והגדרה של "תלותיות בקשר".
כי על פניו נשמע שמדובר כאן פשוט באיש שאוהב כ"כ את אשתו 
ואין בכך שום פשע, להיפך זה כ"כ מדהים לקרוא את זה!
איך שכתבת "אני מאוד מאוד אוהב אותה
ואין הרבה דברים שאני אוהב כמו להיות איתה
ולדבר איתה
אז ברור שאני רוצה מזה הרבה יותר"
נכון!
ככה פשוט!
לא תלותיות ולא נעליים מה שנקרא
אלא רק אהבה גדולה ושלמה וזכות עצומה!
התחנת עם אשת בריתך, אהבת חייך, אתם נשואים טריים ואתה פשוט רוצה לאהוב אותה ולהיות כמה שיותר קרוב אליה!
אין יותר טבעי, מקסים ומרגש מזה 
(כל זה כאמור רק בצורה שטחית ומקריאה של הודעה ולא בא כמובן להחליף היכרות מעמיקה ולא בא להחליף איבחון כזה או אחר.
ואם כן יש עניין של תלותיות שיבוא לידי ביטוי בדברים נוספים, רבים ועמוקים, עכשיו או בהמשך, אפשר לבחון זאת בנפרד וללמוד ולעבוד על נפרדות בתוך הביחד, על מובחנות, על עצמאות רגשית גם בתוך קשר וכן הלאה.
וזה לימוד בפני עצמו שחשוב לכל איש ולכל אישה באשר הם במערכת זוגית.
אז אם יש או יהיה צורך - מצוין. אפשר ללמוד את זה. (וגם בלי תלותיות בקשר חשוב לכולנו ללמוד את זה).
אבל שוב לא הייתי ממהרת להדביק תוויות על עצמך ולהכניס אותך למשבצת של "תלותיות בקשר", בעוד אתה בסה"כ איש יקר שאוהב את אשתו היקרה...)
* כתבת בהודעתך שמבחינת אשתך "הודעות זה ממש לא כמו שיחה אלא משמעותית גרוע יותר כי אי אפשר לדעת בדיוק מה השני מתכוון"
בהמשך למה שכתבתי בתחילת ההודעה, כדאי גם כאן להעמיק יחד ולראות עוד מה זה ההודעות עבור אשתך.
כי אם מבחינתה אי אפשר לדעת למה השני, אתה, מתכוון בהודעות, יכול להיות שזה זולל לה אנרגיות שאין לה כרגע עם כל האינטנסיביות והמבחנים וכו' והיא רק רוצה לדבר נורמלי עם בעלה האהוב פנים מול פנים או לפחות בטלפון ולשמוע אותו...
ואז כל ההלבשה של החששות של המוח שאומר "הנה היא לא אוהבת אותי. לפחות לא כמוני. היא שולחת 3 נקודות אז זה מה שהיא חושבת עליי רק 3 נקודות" - כל הפרשנות הזו כלל לא רלוונטית ולא נכונה ואפשר ממש לשחרר אותה ולהיות בנחת הזו שאשתי אוהבת אותי! מאוד! וחושבת עליי ולא רק 3 נקודות, אלא פשוט היא לא מסתדרת עם הפלטפורמה של ההודעות בוואסאפ כ"כ, היא לא כ"כ מצליחה להבין מתוך התכתבות, היא צריכה ישירות, תקשורת ישירה, טון, מילים, הקול שלי, אני. היא צריכה אותי! והודעות זה רק חלק פצפון של מילים שאני מקליד לה בלי הקול שלי, בלי הטון שלי, בלי החיוך שלי וכו' אז היא פחות מצליחה להבין ככה ולכן, בתוספת האינטנסיביות הגדולה שהיא נמצאית בה, היא פחות שולחת הודעות וגם כשכן זה יותר בקצרה.
אבל הכל בסדר כי אני יודע עד כמה היא אוהבת אותי ואדרבא, עד כמה אני כאדם, כאני, כמכלול, יקר לה שהיא רוצה את הדבר האמיתי ולא הקלדה יבשה של מילים בלי הקול שלי שהיא שומעת.
עד כאן מה שעלה לי מהקריאה.
איזו נחת אתם!
תמשיכו ככה
לבנות את בניין עדי עד שלכם
והמון המון ברכה והצלחה בכל ב"ה
וכמובן תודה רבה מכל העם שלנו על שירותך בצבא 🙏💪
לפני הכל לומר שאני קוראת אותך וזו ממש מתיקות, ההתרגשות הזו מבן הזוג.
אני רוצה להתייחס לשני דברים עיקריים בתגובה:
1. עצם קיום הקשר שלכם
2. אופן התקשורת בינכם
בעיה מורכבת מאוד בציבור שלנו, שכשרוצים זוגיות מלאה על כל המשתמע מכך, אהבה, אינטימיות רגשית ופיזית, מתחתנים. למה זו בעיה?
בגלל שהחיים איך שהם מתנהלים הרבה פעמים לא מאפשרים בניה יציבה ורצופה של הקשר הזוגי- חברה דתיים בגיל של חתונה לומדים לימודים תובעניים ומתגייסים לפעמים במקביל.
ואז מה שקורה שצריך להשקיע בכמה "פרוייקטים" גדולים בו זמנית וזה מתנגש. כי ברגש- רוצים להיות אחד עם השניה, להשקיע זמן קריטי חשוב וטוב בבניה זוגית, אבל החיים קורים מסביב באינטנסיביות. הרבה פעמים תוך תקופה קצרה נכנסים להריון ואז בכלל החגיגה מכופלת.
אז קודם כל להבין את המורכבות שאתם נמצאים בה- הריחוק הפיזי שלכם במהלך השבוע, אתם לא נפגשים בסוף כל יום, לא ישנים יחד, זה לא טבעי בבניית זוגיות, בטח שלא בהתחלה. זה מייצר נדבח של קושי.
מה שאני רוצה לחדד פה זה גם אם שניכם הייתם זמינים אחת לשניה ימים שלמים- תקשורת דיגיטלית זה עדיין לא האידיאל, לכן הקושי מורגש.
מכאן מגיעה לנקודה השניה-
2. אופן התקשורת. אנחנו שונים. גברים ונשים, חייל וסטודנטית ועוד אינספור הבדלים. שפת תקשורת זה משהו שלומדים, הרבה זמן, משתנים ומשתדרגים.
השלב הראשון זה להבין- שאם אנחנו מתקשרים שונה זה לא אומר שיש בעיה ביננו. ברגע שאתה מקבל את עצם העובדה הזו אפשר להתקדם לשלב הבא- לא להסיק מסקנות על מה שהיא מרגישה כלפייך והרצון שלה. עכשיו כאן זה טריקי בגלל שבמערכת יחסית מרגישים הרבה פעמים דרך המעשים הרבה יותר מהמילים שאומרים, אבל כאן בגלל המוגבלות של המרחק חשוב לזכור, ממש לשנן מנטרה מודגשת בראש- היא אוהבת אותי וחושבת עליי גם אם היא לא עונה על כל הודעה מיד!
זה יכול להיות שבאמת יש אצלה עומס, ויכול להיות שהיא מרגישה שהיא לא מצליחה לתקשר נורמלי בהודעות ויכול להיות עוד מליון דבריפ אחרים. אבל זה לא שבגלל זה משהו לא תקין בינכם.
זה שאתה כ"כ משתוקק אליה, זה מרחיב את הלב, באמת. אבל בשבילך- על מנת לא לכאוב ולהתאכזב, כדאי לתרגל התנהלות וציפיות שונות ממה שאתה רגיל.
מה למשל?
זמנים שאתה לא ליד הטלפון בכלל- גם אם אתה ממש רוצה. אין ציפיה= אין אכזבה. (דרך אגב, אולי היא יותר נונשלנטית כי היא יודעת שלא משנה מתי היא תכתוב לך אתה תענה? אולי כדאי לייצר אצלה ציפיה? לא בכוונה אלא איזון בריא במערכת התקשורתית..)
אני מבינה שעיקר התקשורת הוא בהודעות אז אולי להוריד בכמות ולהעלות באיכות? לא כל פיפס לרשום בשניה שעולה, לרכז הכל פעם בכמה שעות?
אולי לנסות להבין מתי יותר נוח לה להתכתב? נגיד בבוקר היא רעננה ללמידה והודעות מוציאות אותה מריכוז, אז אולי בזמנים שהיא עושה הפסקה או מנוחה?
אולי למצוא עוד זמן ביום לשיחת טלפון של כמה דקות ששומעים אחד את השניה?
ואם הצלחת לשרוד את כל האורך עד לכאן, מחזקת אתכם, בניה של בית זה הדבר הכי מתוק ומרגש שקיים במישור הפרטי, וודאי מקרב את הגאולה בפן הלאומי. עם זאת, לא להתרגש ולהיכנס לטלטלה, לוקח זמן להכיר אחד את השניה, לטוב ולמוטב, יש לכם בע"ה עד 120.
העיקר שיהיה בבריאות, בשמחה, בנחת ואהבה!
(איני נשוי)
מדי פעם אני קורא קצת שרשורים בפורום הזה ומקבל רשמים שבתוך הזוגיות ובתוך מרחבים אינטימיים יש רגשות קשים, מועקות, שתיקות, הסתרות, חשדות זה כלפי זה. המון פוסטים כאן בפורום מתארים סיטואציות מאוד קשות ומלחיצות ורעות בין בני זוג.
האם בעיני גולשי הפורום המקרים המתוארים כאן הם מיעוט? האם רוב הזוגות הנורמליים מתמודדים מדי פעם גם עם קשיים מסוג זה? או שאולי אלה סיפורי קצה והרוב המוחלט חי חיי זוגיות נעימים בהרבה, נאמנים בהרבה ורגועים בהרבה? האם בעיניכם קונפליקטים מהסוג שתיארתי הם "נוראיים", או שהם דווקא לא כל כך נוראיים בתוך הקשר ונבלעים בסך הכולל של החוויה החיובית של זוגיות
תודה!
אף אחד לא נכנס לפורום כדי לכתוב ''איזה יום נפלא היה לי היום, אשתי האהובה נתנה לי חיבוק נעים, אני בישלתי עבורה את האוכל האהוב עליה, והלכנו לישון כשאנחנו מחזיקים ידיים''.
האמת היא שהסיטואציה *הזאת* מאוד מאוד שכיחה, אבל מי יכתוב עליה בפורום?
מי שכותב כאן זה מי שצריך עזרה, ייעוץ, לפרוק... אז ממילא אתה לא מקבל כאן מדגם מייצג של זוגיות אלא מדגם של אנשים שצריכים עזרה.
הטעות הזאת נקראת ''הטיית דגימה'', אתה יכול לגגל על זה.
אני רוצה להתחתן וחושב שזוגיות היא דבר טוב, וברור לי שעיקר הזוגיות הוא הקשר וההדדיות.
שאלתי לגבי שכיחות הדברים הרעים והמצוקות, שעולים פה המון ובווליום גבוה.
1) האמנם הם כל כך שכיחים [= שכל זוג עובר דברים כאלה / = בתדירות כזו או אחרת]
2) האמנם הם כל כך רעים [להיות בריב או באי הבנה או בהסתרה מבן / בת הזוג]
חשדות והסתרות זה שונה בעיני ומראה על בעיה עמוקה בקשר. מאמינה שזה הרבה יותר נדיר.
2. כן, הם רעים, הם יכולים להרוס לך את החיים שלך, של משפחתך וגם של הפרטנרית עצמה, מצד שני נישואים מוצלחים יביאו אותך לחיים של אושר, יש אחוז גבוה של גירושין אני לא זוכר נתונים נדמה לי כשליש, שזה לא המון בכלל ביחס למדינה מערבית אבל צריך לקחת את הנתון הזה ברצינות כדי להיות רציני בבחירה הכי חשובה בחייך.
(אגב זוכר לפני כמה חודשים פרצתי ללנ"ו והתפוצצת עלי בעניין זה? לא נורא, דיברנו באישי מאז)
הצד המרגיע בכל הסיפור הזה הוא שבין כך ובין כך בדרך כלל יש מה לעבוד והאינטרס לגרום אושר אחד לשני ולא לאמלל אחד את השני היא משותפת כך שאם לא נפלת על פרטנרית מטומטמת/ מרשעת אז אפשר יהיה לפתור בעיות ביחד, יש אינספור סוגים של מטפלים ומחיר הטיפול שלהם (לרוב) זול מאוד ביחס לתמורה.
ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה.
בהצלחה.
זה שיש דברים קשים במערכות יחסים זה לא מעיד את זה שמערכת יחסים זה לא דבר טוב.
אדרבה, להיפך, בגלל שזה מרחב כל חשוב אז כל דבר שקורה בו הוא משמעותי שהוא יכול ממש לפגוע ויכול ממש להעלות.
והחיים הם קשים, זה לא אומרים שהם לא טובים, החיים קשים וטובים ;)
אומרים שרק נישואין הוא הקרקע הנכונה ו האמיתית לתיקון המידות...שלנו.
שני אנשים שונים: הוא איש היא אשה. מנטליות שונה, הרגלים שונים.....
הרי גם עם חברים לחדר יכולים להיות "תקלים". אלא שבמסגרת של נישואין
זה יכול להיות הרבה יותר נוגע וחריף; לטוב ולמוטב.
אם לא טועה, נדמה לי שהאור החיים הקדוש אומר שהטוב ביותר
שאדם ישא את בת עירו: מנטליות דומה, הרגלים דו מים, זכרונות
דומים - פחות הרגלים שונים.....
שמעתי פעם: כל אחד הוא חצי. אבל החצי הזה צריך להיות...שלם.
וזו עבודה בפני עצמה; חושבת שככל האדם יותר שלם עם עצמו
בשלום עם עצמו, חי את עצמו באמת - הוא יותר רגוע ואז יש פחות
קונפליקטים פנימיים שעלולים להקשות על ראייה אובייקטיבית.
יש שיעורים רבים ביוטיוב על יחסי זוגיות: הרב אבנר קוואס למשל,
ומי שמבין אנגלית: הרב מניס פרידמן. ועוד.
שאלתי על שכיחות ודרמטיות הדברים הרעים...
ולכן אתה יכול להפריד בין רע לטוב
אבל אם מסתכלים על נישואין כמכלול זה הכל מעורבב ביחד וגם הדברים הקשים יכולים להתרש אח"כ לטובה.
מריבה ומשילימים ומגיעים לרמה יותר גבוה אח"כ, הכל תהליך אחד.
שונה מאוד מאוד מהסתרות וחשדות
ריבים ואי הבנה זה שכיח
זה חלק מהעבודה בזוגיות
ואם יש תקשורת טובה אז הכל בסדר
הסתרות וחשדות זה פחות שכיח
אני אישית לא חווויתי דברים כאלה ב"ה
לא יודעת מה קורה אצל אחרים
אבל כשיש תקשורת טובה אז גם כשקשה הכל בסדר זה לא מועקות בלתי נסבלות והסתרות ודברים כאלה
זה הדבר הכי חשוב ששכחתי לציין:
תקשורת פתוחה. לא לברוח מדיון, משיחה משמעותית.
שיעופו צלחות אבל שתהיה התייחסות וכובד ראש לכל
ויכוח....
שמעתי בשיעור שחייבת להיות מריבה כדי להגיע לשלום בית אמיתי.....
לא לצפות לנישואין נוסח הוליבוד. זה תעתוע ושקר ודמיון....
אחרים, של חברים, שכנים - אבל בהחלט נורמלי שיש לכל זוג אירועים של ויכוחים קשים, מועקות ומריבות.
זה קורה ונפוץ בשנה הראשונה לנישואים - כאשר כל צד מביא את ההרגלים והחינוך והאופי, את היחס לכסף ולחיסכון ולהוצאות כספיות, וזה מתנגש עם השקפה וראייה והתייחסות אחרת לגמרי של הצד השני.
על התנהלות כלכלית יכולים להיות בתחילת הדרך הרבה מריבות קשות, עד שלומדים להכיל ולהסתגל ולהתפשר.
טריגר אחר למשברים בתחילת הנישואים - הולדת הילד הראשון. העייפות הקיצונית של האישה בשבועות הראשונים אחרי הלידה, תופעות של דיכאון אחרי לידה, צורך לסגל חלוקת אחריות חדשה בין בין הזוג בהתנהלות היומיומית, התנגשות בין צרכי הבית וקריירה ועבודה.
חלק מהותי בזוגיות, באינטימיות - זה שהקשר, הקירבה היא סוד רק של בני הזוג. ממילא, בד"כ אנשים לא ישתפו מציאויות נעימות וטובות, שבהתנהלות נכונה היא ההתנהלות רוב הזמן. אגב, בעיני גם מאוד עצוב כשמשתפים יותר מידי אפילו בדברים שאינם עניינים צנועים כלעצמם - אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.
ממילא, רוב ההתיעצויות כאן יהיו כשכלים הקיצים. ממילא, גם כשמישהו מתייעץ, בד"כ לא יענו לו "אנחנו עושים כך וכך", אלא בצורה הרבה יותר כללית, מה שמביא לתחושה מוטעית - שכל ה'סיפורים' הם מורכבים.
פחות שנים מהיום היו תקופות שקצב שירשורי חוסר האמון פה בין בני זוג הכניסו בי חרדות והזיות על בעלי האהוב.
כמו שאתה מתאר שזה מפחיד אותך, אז לי כשאני בזוגיות.
התבדתי והבנתי ב"ה שאכן המקרים האלה הם שכיחים והם צפים פה יותר מהרגיל בחיים מהסיבות שפירטו מעלי.
בנוסף,
לא אומרת שלא היו לי כל מיני התמודדויות מול בעלי או לו מולי, אבל זה אחר לגמרי בחיים מאיך שזה נראה פה,
ואם השאלה שלך היא האם זה פחות מפחיד או נורא אז לדעתי האישית כן.
ודבר נוסף, תסמוך על הקב"ה. שיודע מה טוב לך ועוקב אחרי כל פיפס שאתה או כל אחד אחר שכתב פה עובר בחיים.
מכל מה שכתבת, ההסתרות, חשדות, חוסר האמון הם הכי בעייתיים, את זה ממש לא כל זוג חווה.
או שמישהו מהצדדים מגיע עם פצעי ילדות של אמון, או שהצד השני עשה מעשים שפגעו באמון.
שאר הדברים כל זוג חווה, עליות ומורדות, מועקות, ריחוק, זה כן יותר נפוץ, אבל אם בוגרים מספיק כדי לטפל בזה באמת באמת שגדולים להיות זוג טוב יותר.
רגשות קשים, מועקה, ריבים, קונפליקטים -
קיימים ומוכרחים להיות קיימים במערכת זוגית אמיתית. אני מניחה שלאורך כל החיים, אבל עם הזמן לגמרי לומדים להתנהל עם זה, ומקביל יש גם רגשות טובים ומשמחים כמו אהבה, הערכה, אמון, שמחה, צחוק, התפתחות.
במקרים רגילים, הקושי הוא ממש המפתח להתפתחות, ההתנגשות מלמדת אותנו לחיות בהרמוניה אמיתית, בהתחשבות, בשותפות תוך כדי הפרדה. כמובן שיש מקרים שהם כבר לא נורמטיביים, אם המערכת הזוגית הופכת להיות סיוט של מריבות והתנגשויות.
חשדות, חוסר אמון, הסתרות -
לא אמור להיות בזוגיות כי זוגיות חייבת להיות מבוססת על אמון.
מניחה שבכל זאת זה קיים גם אצל זוגות נורמטיביים בזוגיות טובה, אבל במינון מאד מאד קטן, והזוג שמים לב לכך שיש משהו לא תקין ומטפלים בדרך כלשהי.
יש מקרי קיצון הזויים מוגזמים.
זה לא אומר שכל זוגיות כזו חלילה, ולא אומר שכל זוג ייתקל המשברים כ"כ עמוקים במהלך חייו.
עם זאת כדאי להגיע לנישואין עם הבנה של מורכבויות, מוכנות לאתגרים, קבלה של קשיים מאוד לא נעימים שמרגישים כל אחד עם עצמו ועם בחיר/ת ליבו מול צמתים שדורשים מהם לשאול שאלות כואבות, לגעת העצבים חשופים ולהתמודד מול מציאות לא פשוטה.
זה לא חייב להיות דרמטי, טרגי נוראי,
זו כן עבודה, יש מורכבות. כשמתחתנים תמיד מגלים דברים חדשים על בני הזוג שלנו על עצמו ועל הדינמיקה שלנו.
זוגיות בנישואין הם עבודה עצמית גדולה.
יש לה הרבה פולסים,
יש הרבה דברים נעימים, נפלאים ונהדרים, ובע"ה הם הרוב המכריע.
אתה תבנה בית אחד ותשקיע בו
מה משנה לך מה קורה אצל שכניך
לא ממקום של סקרנות, אלא מרצון להכיר גם את הדברים, שמדברים עליהם בפורומים, שמציגים אירועים פחות נעימים בחיי הנישואים. לומר "מה זה משנה מה קורה אצל שכניך" מתעלם ממציאות החיים.
הנימה שלך היתה מעצבנת יקירי, אני אופטימי לגבי הבית שיהיה לי בעתיד אבל בהחלט קיבלתי רשמים רבים מקרוב ומרחוק לכך שיש התמודדויות לא פשוטות מאוד ושכיחות מאוד בזוגיות, ותהיתי האם אני הוזה או מטפח הדהוד סלקטיבי של המגרעות לשם העצמת החרדה, או שאני דווקא התרשמתי נכון בנוגע לנושאים הלא פשוטים ועדיין הם מתכללים בצורה טובה בתוך הקשר.
קיבלתי תשובות טובות, ואני נעזר בזה בתור רושם כללי.
עובדות:
– בישראל אנו עומדים על 40% גירושין בערך (פחות מזה במגזר הדתי אך גם לא מבוטל בכלל)
– מתוך אלה שאינם מתגרשים אני מניח שיש המון שפשוט סוחבים את זה מכל־מיני סיבות
– רוב הגירושים נגרמים בגלל: בגידות, בעיות כסף, אלכוהוליזם/שימוש בסמים, התעללות (רגשית או פיזית)
מחשבותיי:
– רוב הזוגות שראיתי או גרושים או גרועים
– אבל גם רוב האנשים שראיתי הם מטומטמים למדי (בלי להעליב)
– כמעט לכל האנשים החכמים (לא בידע כללי אלא חכמת החיים) שראיתי זוגיות מצוינת
דעותיי האובייקטיביות:
– תאר לעצמך חניון תת־קרקעי גדול וסבוך עם הרבה קומות ועמודים. עכשיו תאר לעצמך שתי מכוניות שצריכות לצאת משם. בתוך שתי המכוניות האלה תאר לעצמך נהג ונהגת. עכשיו אומרים לך שהנהג והנהגת האלה מעולם לא למדו נהיגה, אין לזה מושג מה זה רכב, בנוסף לזה העיניים שלהם קשורות במטפחת עבה, ויש להם אובססיה גלויה להתנגש בדברים. אה, ויש גם מכוניות אחרות שנוסעות בחופשיות, וכל־מיני חלקים נעים ושערים נפתחים ונסגרים אוטומטית. זאת לדעתי נקודת המוצא של זוג נשוי בימינו, סבבה לאורך המטר הראשון, איזה כיף אני נוסע באוטו! .......
– עכשיו במקום זה, תאר לעצמך שכל־אחד מהם למד קצת נהיגה. תיאוריה לפחות. ותאר לעצמך שאמנם העיניים שלהם עדיין קשורות, אבל יש להם חבר שעוזר להם קצת ואומר להם קדימה קדימה אחורה אחורה סטופ. או, תאר לעצמך שהעיניים שלהם לא קשורות, אבל הראייה שלהם בערך -8 ואין להם משקפיים. אז הם רואים קצת אבל הרוב מטושטש מאוד. עכשיו תאר לעצמך שהם מרכיבים משקפיים, רואים גם אחד את המכונית של השני, ומשתדלים לא להתנגש.
=> אם יודעים מה עושים, יוצאים מנקודת מוצא של אמונה למידה שיפור סבלנות מתייעצים הרבה עם רב קרוב כו' כו' כו' אין שום סיבה שזה יהיה כל־כך גרוע.
=> אם עושים מה רוצים ומחזיקים בהשקפות גרועות (מגיע לי / אני מצפה / תאוות / חוסר אחריות / חוסר אמונה) אין מה להתפלא. השתייכות למגזר מסוים אינה אינדיקציה לכך שמחזיקים בכל הקלפים.
=> כן יכולות להיות התנגשויות שריטות שאלות ובעיות אבל יש הבדל בין מי שנע בעדינות ואחריות לבין מי שחושב שהוא מכייף במסלול מכוניות מתנגשות (למרבה הצער רוב האנושות. אבל: רבים בני שוממה מבני בעולה דלא ילדה בנים לגיהנם כוותייכו. רוב העולם צועד על עיוור ונתקל בפחים ופחתות מי שתורה בידו נר בידו).
=> לפעמים יש מקרי קיצון beyond our control כמו מחלות קשות כיו"ב זה באמת אין מה לעשות אבל באותה מידה יכול היה לקרות אם היית לבד בבית. אם הקב"ה רוצה שתסבול אל תדאג אתה תסבול.
זה אותו עיקרון
יכול להיות גם שפשוט פחות מקובל תרבותית להתגרש לאו דווקא שהנישואין יותר מאושרים
או כאמור, הסיבות המרכזיות לגירושין פחות נפוצות בקרב הציבור הדתי/חרדי וזה מאזן
ורובו המוחלט של העולם לא כולל יראי ה' נחשבים לשוטים
מישהו שאף פעם אין לו תקופות קשות/מאתגרות?
אני לא מכירה. כי החיים, באופן טבעי, מזמנים קשיים שונים והתמודדויות שונות.
בנישואים, שבע"ה מחזיקים עד 120, זה מאוד אינטנסיבי. אתה חי עם אישה ובעצם בוחר לחיות את חייך איתה.
אז כפי שבכללי בחיים יש קשיים, כך גם בזוגיות. השאלה היא האם כמכלול היחסים טובים או שכמכלול הם רצופים מריבות והסתרות.
אמרו לפניי ביושר, יש הבדל גדול בין ויכוחים ותקופות של ריחוק, ובין הסתרות וחוסר אמון.
תקופות מאתגרות ומבאסות מניחה שלכל זוג יש.
חוסר אמון והסתרות זה כבר שונה לגמרי. וזה לא קיים אצל כל הזוגות, אבל כמובן לא יודעת להגיד לך סטטיסטיקה. מניחה שיותר נפוץ אמון ופתיחות, אבל לא עשיתי מחקר אמפירי בנושא 
באמת הפורום לא משקף את שכיחות המקרים בזוגיות נורמלית.
יש קשרים זוגיים שיש בהם יותר קושי ויש שפחות.
לכן חשוב מאוד לשים לב מראש במי אתה בוחר, ואיך אתה בונה בעצמך יכולת לעבוד על מידותיך.
אני חושבת שהדבר שיותר משקף הוא מבט למציאות סביבך.
אתה מכיר זוגות, נכון?
לפעמים קשה, לפעמים קל, לחלק קשה בתדירות גבוהה יותר, ולחלק פחות.
יכולה לומר ממקום אישי- אני כמעט ולא כותבת כאן בפורום. את כמות הפעמים שהיה לנו קשה אחד עם השניה בשנות נישואינו אפשר לספור על יד אחת.
כשקשה אז קשה, אין ספק.
אבל זה זניח ממש לעומת כמות הכח והעוצמה שזה נותן, גם מול התמודדויות מורכבות מול המציאות. והיכולת ליצור יחד ולהתקדם יחד ולהשתפר כל הזמן היא ממש מתנה.
לצורך העניין- גם עם אחים יש לפעמים ריבים ועצבים, ועדיין הם עוגן מאוד משמעותי בחיים.
ככה זה יחסים קרובים בין אנשים.
שנזכור ונזכיר לעצמינו כל הזמן שזוגיות היא לימוד. כמו כל דבר.
באמת באמת שאף אחד מאיתנו בני האדם לא נולד יודע זוגיות.
תורה היא ולימוד היא צריכה.
וככל שיותר נעמיק בלימוד הזה, זה ישפיע עלינו ויקדם אותנו גם במצבי חיכוך וקונפליקט.
וזה באמת כ"כ חשוב לזכור זאת ולחזק את עצמינו שזה לא שמשהו בנו או בשני/ה "דפוק" ו"למה כולם מצליחים ואנחנו לא", אלא שאנחנו פשוט צריכים ללמוד ולהתקדם.
ריבים או ויכוחים / חילוקי דעות / קונפליקטים / רגשות קשים / מועקות / מנגנוני הגנה שפועלים וכן הלאה הם נחלתם של כל הזוגות באשר הם.
הרי כולנו בני אדם, ובכל מערכת יחסים שהיא, אפילו אדם עם עצמו, לא יתכן לעבור חיים שלמים ללא חיכוך.
קרה לך לפחות פעם אחת בחייך שאתה עם עצמך לא היית בשלווה ושלום?
עם הוריך?
עם אחיך?
עם חברך?
ודאי.
אין שום מערכת סטרילית לחלטין כיוון שאנו כאן בעולם להשתלמות, לגדול, לצמוח.
ובמערכת הנישואין הקב"ה יצר באמת פלא עצום שדרך כולה בכלל ודרך חילוקי הדעות והקונפליקטים בפרט נוכל להתקדם בתנועה שתוביל אותנו גם לעומק וגם למעלה וקדימה,
עוד לגדול בעצמינו, באדם שאנחנו, וגם בזוג שאנחנו
ועוד לצמוח ולהתפתח.
ובאמת השמים הם הגבול.
אז לא רק שלא צריך להיבהל ולפחד מהריבים, אלא להבין ששורשם עם פוטנציאל עצום לגדילה אישית וזוגית,
וללמוד איך "לריב נכון",
ללמוד את השורש של הדברים. מה מניע אותנו, מה מטרגט אותנו, מה מכאיב ופוצע אותנו, איך אנחנו פועלים, למה זה הכאיב לנו, איך עוד אנחנו מחווטים, איך פועלים מנגנוני ההגנה שלנו, מהם הצרכים שלנו, מהם הקשיים שלנו, איפה זה פוגש את השני/ה, וכל השאלות הללו כנ"ל גם לצד השני ובעיקר בנקודת המפגש בין שנינו.
אז בעיקר ללמוד את עצמינו לעומק
וללמוד את בן הזוג שלנו לעומק
וללמוד את הזוגיות שלנו לעומק
ואת ניהול הקונפליקטים לעומק
ללמוד מה זה בכלל קשר ואיך עושים קשר טוב ואיך שומרים על קשר ואיך מעמיקים בקשר.
ובתוך הדבר הזה, ממש כמו ספירלה, ניתן לעלות ולהעמיק עוד ועוד.
גם להינות ולשמוח בכל הטוב הגדול שבביחד ב"ה, וגם לצמוח מהאתגרים.
ואותם אתגרים יכולים להיות מגוונים, כתבו לך נפלא כאן, שלרוב מה שאתה פוגש בפורום הם מקרי קצה ולא בהכרח מייצגים.
ונכון גם שיש חלוקה בין אתגרים שכיחים לבין אתגרים פחות שכיחים כדוגמת חוסר אמון והסתרות,
אבל שוב חשוב לזכור שכך או כך יש לנו מה לעשות עם זה, זה המון בידיים שלנו ובלימוד שלנו של הזוגיות.
אפשר להגיע לקירבה גדולה גם לאחר ריחוק גדול, אפשר להגיע לריפוי ב"ה, לתיקון ולצמיחה גם במקרים קשים.
וכמובן שבכל האתגרים השכיחים ניתן לגדול מהם, להתקדם, להעצים את מה שיש לנו.
אז מה בתכל'ס?
לדייק בחיפוש בן//בת הזוג בעיקר את הלב הטוב, המידות הטובות, האישיות והאדם שנמצא מולנו. שיהיה אדם טוב.
בנוסף, לצאת יחד שנינו מנקודת מוצא שזוגיות היא לימוד ואנחנו כאן כדי ללמוד אותה ולא לקחת אותה לעולם כמובן מאליו או כמשהו ש"או שיש לנו או שאין לנו", כי כמו כל דבר בטבע זה לא עובד ככה בלי השקעת אנרגיה אקטיבית במשהו שרוצים שיצא ממנו פירות.
וכמובן להשקיע ספציפית בלימוד ניהול נכון של קונפליקטים / ריבים / חילוקי דעות וגם בתקשורת מקרבת.
ואז כרגע יש איש ואישה שהלב שלהם במקום הנכון, אוהבים ומכבדים אחד את השנייה, לא לוקחים כמובן מאליו גם לא לאחר שנים רבות, לומדים זוגיות, עם רצון ומוכנות ללמוד ולהשקיע אקטיבית, לומדים גם על חיכוכים וחילוקי דעות ונמצאים כל הזמן בתנועה מתמדת של צמיחה והתפתחות.
זה פיד בחורה שלי פה גולש לא ממזמן (מזל טוב
)
רציתי לשאול..
אני רוצה לשדך לחבר מישהי..
עכשיו הוא בחור באמת חביב וטוב אבל.. המשפחה שלו גם סה"כ בסדר אבל.. אבא שלו קצט בעייתי
ז"א הוא ממש גס רוח ברמה אחרת.. אשמח לפרט אבל לא עכשיו.. אני ממש חושש שתיווצר בעייה..
1) בכל מקרה האם לדעתכם הורה כזה או אחר או התנהלות תרבותית מסויימת של משפחה זה מעקב בלהציע?
2) האם הבחור יצטרך לעבור למקום אחר תרם הנישואים בשביל להוכיח שהוא מתנתק מהתלות בהורים (במידה וזה קיצוני?)
3) במידה וכבר עכשיו מאוד קשה לו עם המשפחה האם 1 ו 2?
אם הוא עצמו עם מידות טובות מה הבעיה?
אם האבא סובל מתסמונת טורט עם קופרולליה זה אולי צריך לשקול להזהיר כי יש גם מרכיב של נטיה תורשתית, לא בטוח שצריך להזהיר בשלב ההצעה.
סביר שעל רוב החברים (אם הם לא מהשכונה הקרובה) אינך יודע איך אבא שלהם מתנהג.
מה זה אומר
מצד שני מותר לבחור הזה להתחתן.
אישית לא הייתי מציע בחור כזה אם הוא צעיר ובקשר רציף עם בית הוריו. מצד שני אם אתה יכול לחשוב איך לתווך דברים שיהיה ברור, אולי כן אםשר להציע ושהבחורה תבחן בעצמה את הדברים.
סביר להניח שהיא תגלה את אופי האבא מתישהו (תמיד יש שכנים וחברים או מגיעים לביקור וכדו)
1) אבא של אברהם היה תרח... ואבא של רחל ולאה היה לבן... אם יש בחורה רגישה שזה יכול להפריע לה אולי כדאי להציף את זה. או לבדוק מ־1 עד 10 כמה הבן יכול להתמודד עם זה מבחינת להתרחק מהאווירה הזאת או להיות קונטרה/מגן משמעותי מספיק כדי להגן על אשתו.
2) לא אבל זה יכול לשמש כאינדיקציה הוא צריך בעצמו לדעת מה הוא רוצה ומה הוא יכול או לא יכול לעשות.
יכולים להיות הורים קשים אבל יכולים להיות גם ילדים חזקים שפשוט פחות בקשר או יודעים להציב גבולות ברורים מאוד (או כאלה שלא מזיז להם).
3) שילמד להתמודד איתם או להתרחק מהם לא חושב שזה רעיון טוב להכניס בחורה לתוך קושי.
אז אני לא רואה בעיה לשדך לו
אם הוא עמוק בתוך הקשר בלי מודעות אז זו קצת בעיה
אולי כדאי לדבר איתו על זה שישתף את הבחורה בנושא הזה
יהיה גס רוח ובוטה....כל אחד מאיתנו מכיר לפני ולפנים את ההורים של הצד השני?! תמהני.
תודה על התגובות המחכימות 
אמת
מסכים שהוא זה לא משפחתו
ומצד שני מסכים שכל אחד מקבל מה את ההתמודדויות שלו
ועם זה הוא צריך לעבוד ולפעמים מגלים שלא כמו שחשבנו
פשוט מעניין אותימה לדעתכם הגבול בתרבות גסה
והאם למשל יש בחורות שלא להציע כלל או משו כזה שזה לא ממש יתאים להם
והאם זה אומר עליהם טוב או רע? שהם לא מוכנות למצוא את הטוב ברע?
טוב זה ממש כללי אז אחרי זה נראה לי שאפשר לסגור את הפיד
תודה לכם
זה מתחיל לפעמים כל כך דק, עדין והולך והולך ומחריף, אם אנו מניחים רגל
במלכודת הדבש הזו.
ספר קשה. מאוד. לדעתי, חובה:
"הכל עניין של פיקסלים". תמר.
הערת שוליים - גם תמר, מתארת בקצרה את תקופת השידוכים והאירושין עם אותו אדם, שלבסוף נישאה לו. אתר "בין הזמנים".
גם באתר הידברות יש ראיון של מורן קורס בנושא.
בחוברת "המקום" יש כתבה גדולה על כך.
@נחלת אני צודק?
המפרקים שהיה אפשר באינטרנט.
לא הבנתי - למה היא מתארת כאילו זו בעיה
שהיא ניקתה את הבית / הפעילה מכונות כביסה וכו'?
זה מתואר כאילו זה בעייתי
וזה שהיא משתפת את בעלה במה שהיא עשתה בבית
מה הבעיה בזה?
הספר הזה חשוד שיש בו בעצם רעיון וניסיון לפרק בתים.
לתת לאשה תחושה שהיא אוכלת אותה בגלל שהיא עקרת בית.
בגלל שהיא עושה את התפקידים של אמא.
מנקה מסדרת מבשלת מכבסת.
מה הבעיה בזה?
דרך אגב אם כבר רוצים לעזור לדמות בסיפור
הבעיה העיקרית היא- זה שהיא מרצה
היא מפחדת
היא מרצה.
אם היא לא היתה מרצה
גם הבעל שלה לא היה משתלט עליה כמו שמתואר
** ואני מסייגת שלא קראתי הכל.
רק מה שהיה אפשר באינטרנט.
אז אני ממליצה למי שהשתכנע מהספר הזה
לעקוב דווקא אחרי מישהי בשם:
חני בצון
---------------------
תמר כותבת לעצמה בהערות שוליים
שמותר לה גם לתת מקום לעצמה
כל פעם במילים אחרות
ברור שזה מרכיב מאוד משמעותי בקשר שלה עם בעלה
ועם כל הסביבה שלה
לאותה תמר (כן אני יודעת שזו דמות מספר)
הייתי ממליצה ללכת לטיפול רגשי
שיעזור לה לעמוד על שלה
לתת לעצמה מקום.
וממילא היא היתה מקבלת גם יותר מקום מהסביבה.
ואל תשכחו- זה עוד ניסיון להסביר לנשים כמה זה לא טוב להיות עקרת בית. להיות בתפקיד האשה.
כן זה לא פסול שהיא ניקתה וסידרה ושוב ניקתה חשוב הפעילה מייבש.
מאוד הפריע לי האופן שבו מתואר שהיא הפעילה שוב חשוב מיבש!
זו הדיעה שלי אני בטוחה שיש לכם דיעות משלכם
מוזמנים להגיב. (יהונתן גרובר עיין שם שם)
וגם ממליצה לצפות קצת במיכל לויטין
האמת, חוברות כמו "המקום", חשודות בעיניי באופן מיידי בדברים שאת אומרת. מדובר בביטאון של חרדים סופר מודרניים, מניח שאחוסי הגירושין שם גדולים מאוד וכמעט כל הנשים שמעורבות בפרוייקטים האלה לא נשואות.
הטענה היא תמיד, שמצד שני זה גם פותח את העיניים לאלו שען נמצאים במצב של אלימות וסכנה (לצערי הכרתי לא מעט גברים - בעיקר חרדיים - שנמצאים במקום הזה. גבר חרדי שמתחתן הוא מאוד נאיבי וחסר ניסיון. יש נשים, בעיקר אלימות או מטורפות, שמנצלות את זה והגבר לרוב לא יגיב וינסה לרצות. אצל גברים המודעות נמוכה מאוד, ולהיפך החינוך הוא תמיד ל"מכבדה כגופו" וכו וכו, וכאנשים חסרי ניסיון וגםחסרי השכלה ומשענת כלכלית, הם מאוד בקלות נכנסים ללופ הזה של ריצוי וכניעה. יש לי כמה חברים שהתגרשו אחרי שנים רבות, ומהסיפורים שלהם אין לי מושג איך החזיקו יום אחד. אחד מהם היה נשוי לחולת נפש רשמית, שאפילו את העובדה הזו היא הצליחה החליק לו ולגרום לו להתחתן איתה).
אז מה טוב, קשה להגיד. ככלל זה תלוי באיזו אוכלוסייה אני נמצא/ת. אם אני נערה שמוקפת בפמיניסטיות קלאפטעס, עדיף לקחת איזון עם ספרי בגן השלום. אם אני מנשות השאלים, כדאי לקרוא המקום.
והעי חשוב זה לקוות ולהתפלל שיהיו לנו עיניים טובות וחדות, לראות כל הזמן את מה שטוב, ולדעת אם זה באמת טוב 
מדוייק
ושיהיה ברור שלא תקין לא אשה מוכה ולא גבר מוכה
רעיונות למקומות באזור המרכז המורחב שיש בהם קהילה דתית תורנית עם זוגות טריים גם, ושהשכירות שם לא מאוד יקרה עד כמה שאפשר במרכז?
השמות של הקהילות?
באיזה שכונות בערך?
הידועה בשם הפחות פופולרי לוד
אם תשאלי אותי
נחלת יצחק
רמה גבוהה אומר מראש
אבל גן עדן בשנה הראשונה
לדעתי