פתחתי ניק חדש לצורך השאלה. מבקש לשמוע את חוות דעתם של החברים/ות כאן על המצב.
אנחנו זוג שנמצא איפשהוא באמצע החיים, לא מסודרים מידי בשום היבט שהוא ולא מסכנים מידי. ברוך השם יש הרבה על מה להודות וגם בתחום הזוגי כפי שתקראו להלן.
יש בינינו סדק משמעותי בכל ההתנהלות הפרקטית של החיים. מה שאומר שיש לנו תקשורת זוגית מצויינת, ואני חושב עליה באמת דברים טובים שהיא אשה טובה וחמה ויש לה לב מאוד טוב וכישורים נפלאים בהרבה מאוד תחומים. אבל ברגע שזה מגיע לתפיסת המציאות ולתכנון וביצוע של דברים בחיים, אני נהיה אריה פעיל עם יעדים תקתוקים והספקים, והיא הופכת להיות כמו ילדה בכיתה ב שכל משימה שעומדת לפניה נראית לה כמו הר גבוה ומעייף ומתיש וכל העולם אשם בקשיים שלה. אין לי מושג ואני לא מנסה (וגם לא אמור לנסות) להבין מאיפה זה מגיע. ככה זה. בשפה חופשית קוראים לזה – היא בטטה.
והקושי העיקרי מהמצב הזה הוא לא רק המצב בעצמו כי אני אדם מאוד מכיל ולא בא בדרישות. אלא חוסר המודעות שלה לכך שכן הם פני הדברים. אני מוכן לקבל שבשביל הזוגיות אני צריך לבלוע את הפערים בינינו ואפילו מוכן לבלוע מצב שבו אני הוא האיש שעובד קשה ועושה את רוב מה שצריך בשביל להחזיק ולקיים את הבית. באהבה. אבל לא יכול לחיות עם מצב שבו היא לא מוכנה להכיר בזה. וזה לא רק בגלל הצורך שלי בהערכה. אלא בעיקר בגלל שחוסר המודעות שלה, מביא אותנו למצבים ביזאריים שעל כל תכנון או מעשה שלי אני צריך לתאם איתה אין סוף תיאומים כדי שלא יהיה לה קשה ולא תיתקע בלי כסף/עזרה/ יכולת לעשות את מה שהיא צריכה, ובסוף כשמשהו נתקע היא גם מתעצבנת ומתחילה להאשים בלי יכולת להכיר בזה שהיא מתלוננת על משהו שנמצא הרבה הרבה מעבר לקו גבול שאמור לחלק בינינו בצורה הגיונית את המטלות של הבית והמשפחה.
היא בחורה חכמה, ואם אני משקיע את הזמן כדי להסביר לה את זה אז היא באמת מבינה לכמה דקות, אבל די לעזאזל כמה אנרגיה נפשית וגופנית אני יכול כבר להשקיע בשביל להחזיק בית רגוע וחם. כל היום דיבורים ותיאומים ותכניות ואכזבות וסשנים של הסברים מה היא התכוונה ומה הציק לי מה היה אמור להיות ואיך צריך להגיד דברים בלי כעס. בלה בלה בלה בלה. דיייייי. החיים כל כך יפים למה לא לחיות אותם טוב ולהנות. צריך להשקיע בזוגיות, אבל לא יכול להיות שההתנהלות הכי בסיסית של החיים תהיה כרוכה בכל כך הרבה אנרגיה של תקשורת וויתורים ומאמצים.
המצב הוא שהנפש שלי כבר כמה שנים רק מייחלת לכמה שעות של שקט ממנה ומהחנק האיטי שבו היא מנהלת את החיים שלה/שלנו. אני רק שואף למצב שבו אני מחוייב להיות כבול לעבודה מתשע בבוקר עד אחד בצהריים, ואז היא לא יכולה ליפול עלי עם הצרכים שלה. בוקר של כמה שעות שאני יכול להריץ בו הספקים הוא בשבילי כמו אוויר לנשימה. הבעיה היא שלאורך זמן אני פשוט שם לב כמה אני הופך להיות אדם חסר סבלנות, איש שפותח את הבוקר עם פרצוף זועף ובלי טיפת כח לשום דבר, בלי סבלנות, עם רגשות שליליים לאורך כל היום. ולא בא לקמט את החיים שלי סתם. זה לא אמור להיות ככה.
חוסר הנכונות שלה להתמודד עם משימות החיים מקשה מאוד גם בתחומים נוספים, כי היא גם לא כל כך מתאמצת להתמודד עם אתגרים משמעותיים בשום תחום: זוגי, משפחתי, כלכלי, חברתי, מגורים וכו. וגם כאן חוסר המודעות למצב הופך את ההתמודדות הזוגית למשגע עוד יותר, אבל אני חושב שזה עוד נמצא בתוך התחום שאפשר לבלוע ולהתמודד איתו. מעניין אותי לשמוע האם יש למישהו תובנות בתחום התנהלות יום יומית כזו.
מדגיש שוב – מעריך אותה מאוד כבן אדם. יש לה תכונות מדהימות וכל מי שמכיר אותה אוהב אותה. אני לא מחפש לטנף עליה, כי גם אם אני ישבר יום אחד ויחליט שאני לא יכול להמשיך איתה, אני עדיין חושב עליה רק דברים טובים. אבל יש משהו שיושב באמצע כל הטוב הזה וחונק אותו.
